• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

"מים עמוקים", סקירה

20 במרץ 2022 מאת אור סיגולי

האירוניה הכי גדולה בכל הקונספט הזה של "מותחנים אירוטיים" היא שבעצם מדובר בפרדוקס – על אף שהם כביכול נועזים ובוחנים את גבולות מה שמותר ואסור להראות, הם בעצם מבצר של שמרנות. בסרטים האלו הסקס כמעט תמיד מסוכן ותוצאותיו קטסטרופליות. בין אם מימי הסרט האילם ו"תיבת פנדורה", דרך הפילם-נואר ועד לבום של האייטיז (פסגת הקולנוע השמרני בחסות ממשלות רייגן-בוש והריאקציה לשנות השבעים) ועלייתו של ג'ו אסטראהז ("אינסטינקט בסיסי", "סליבר", "ג'ייד"), הסרטים האלו משחקים משחק כפול. הם רוכבים על יצר המציצנות שלנו, ואז מושיבים אותנו לראות איך נענשים על זה. הסרטים האלה מפחדים ממין יותר מכל דבר אחר.
המותחנים האירוטיים תמיד היו קיימים, וכנראה יישארו לנצח, לא משנה כמה פורנו וסקס נמצאים, מילולית, בכיס שלנו בכל רגע נתון, ראינו את זה ממש לאחרונה עם ההצלחה מחופפת של "365 ימים". עכשיו אחד מהבמאים הכי מזוהים עם הוליווד הנועזת התעורר משינה בת שני עשורים כדי להביא לנו אחד חדש – "מים עמוקים" (Deep Water), ובו שניים מהשחקנים הסקסיים ביותר של תקופתנו נשאבים למערבולת של משיכה וסכנה. או לפחות ככה הבטיחו לנו.

הבמאי הוא אדריאן ליין בן ה-81, והשחקנים הם בן אפלק ואנה דה ארמס, יחד עם גיבוי של כמה פרצופים מוכרים כמו טרייסי לטס (השחקן והמחזאי, שגם נשוי לשחקנית קארי קון ולאחרונה נצפה ב"האישה בחלון", "ליידי בירד" ו"פורד נגד פרארי"), ג'ייקוב אלורדי ("אופוריה") ופין וויטרוק ("אימה אמריקאית").
סרטו הקודם של ליין היה "בוגדת" מ-2002, רימייק אמריקאי לסרט של קלוד שברול, גם הוא הכריז על עצמו כאירוטי, זכה לשבחים ואפילו סידר לדיאן ליין המופלאה את מועמדותה היחידה לאוסקר. ליין היה אחד ממבשרי המיניות של הקולנוע העכשווי עם "חיזור גורלי" (שהביא אותו לאוסקר בעצמו) ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", סרטים שכיום, בין אם עובדים או לא, סקסיים בערך כמו מבזק חדשות מאוקראינה. זה גם אחד המאפיינים של מותחנים אירוטיים, הם מתיישנים מאוד מהר.
בהתחשב בכל אלו, "מים עמוקים" מפתיע בחזית כפולה: רמת ההפקה והעשייה שלו הרבה יותר מרשימה ממה שהיה ניתן לצפות בהתחשב בטראשיות של תת-הז'אנר הזה בגלגולו המודרני, וככזה קשה להפוך אותו לבדיחה או לזלזל בו. מצד שני, לקרוא למה שקורה כאן "מותחן" או "אירוטי" זה כמו להתייחס ל"כוחו של הכלב" כקומדיה מוזיקלית רק כי יש שם איש עם בנג'ו שמחרפן אישה עם פסנתר.

"מים עמוקים" הוא עיבוד שלישי לספר של פטרישיה הייסמית' (שעל כתביה התבססו "הכישרון של מר ריפלי", "קרול" ו"זרים ברכבת") מ-1957, כזה שנותר די נאמן למקור מלבד הסיום שלו. בו מסופר על גבר בשם הסביר לגמרי ויק ואן אלן (אפלק), שנשוי למלינדה הצעירה ממנו (דה ארמס), ולהם בת קטנה וחמודה. ויק עשה את הונו ממכירת צ'יפ לתעשייה הצבאית, כך שאין לו דאגות כלכליות והוא יכול פשוט ליהנות מהחיים ולגדל חלזונות. כן, חלזונות. אחת הבחירות התסריטאיות הכי יוצאות דופן שראיתי לאחרונה. אני לא בטוח מה הדימוי מאחורי זה, ובכנות, אני גם לא מעוניין לדעת. הבעיה היחידה בחייו של ויק היא שאשתו האהובה פשוט לא יכולה להסתפק רק בו, ובכל רגע נתון יש לה מאהב מאוד לא סודי. יותר מזה, נראה שמלינדה יוצאת מגדרה כדי לנפנף בבחורים התורנים שלה בכל רגע נתון, ואם אפשר גם כמה שיותר פומבית. היא טוענת שזה עוזר לנישואים שלהם, ובלי ההרפתקאות שלה ויק היה משתעמם ומתאבד, אבל זה לא לגמרי עולה בקנה אחד עם ההתנהגות של ויק, שמאוד מאוד לא מרוצה מזה. למעשה, הוא אפילו אומר לה את זה כמה פעמים. הבגידות של אשתו גובות ממנו מחיר נפשי, ומביאות אותו לקצה, אבל היא מתעקשת להמשיך. זו, בגדול, המסגרת העלילתית.

והנה איפה שהסרט כושל בכל אספקט ה"מותחן האירוטי" (תואר שאני לא בטוח אם הוא העניק לעצמו או שמא היח"צ והשיווק): "מים עמוקים" לא יכול להיות מותחן כי אנחנו בכל רגע נתון יודעים הכל. אין פה משחקי הסתרה, הסרט בשום שלב לא נמצא כמה צעדים לפנינו, והכל כל כך מוצג ונאמר, שיותר מסתורין אפשר למצוא בתוכנית בוקר. באיזשהו שלב כל כך ניסיתי לפענח מתי נכנס אלמנט המתח בסרט, שהתחלתי לשכנע את עצמי שאנחנו מתקדמים לקראת איזה טוויסט מדהים, בו יתגלה שאולי חלק מהמהלכים שראינו היו בתוך ראשו של הגיבור, שמשהו יתהפך ויפתיע, שהסרט ישחק אתנו משחקי מוח. אף אחד מהדברים האלו לא קרה. סרט לא יכול להיות מותחן אם הוא אפילו לא מתאמץ, אתם יודעים, למתוח אותנו.
בחזית השנייה, "מים עמוקים" לא יכול להיחשב אירוטי, כי אמנם גם אפלק, גם דה ארמס וגם שחקני המאהבים הם קבוצה מצודדת למדי, אבל כדי להיות סקסי, בעיני לפחות, צריך לעבוד יותר קשה מלהראות ציצים פעם בארבעים וחמש דקות. יש קומץ קטנטן של סצנות סקס בסרט, וגם הן לבושות באופן קיצוני, ועל אף שאנה דה ארמס נראית נפלא בשמלות שחורות זה לא באמת מספיק כדי להלהיט או לרגש. "מים עמוקים" מצד אחד רחוק מלהיות מרומז או מתוחכם במיניות שלו, אבל במקביל גם לא נותן מספיק כדי להחזיר אותנו לימים שבהם הפחד הכי גדול שלנו כשראינו סרט היה שההורים שלנו ייכנסו פתאום לחדר.

אבל גם אם מפשיטים את הסרט (סליחה) מתגיות כאלו ואחרות, אני חייב להודות שבעיקר לא הבנתי מה אני רואה. הסרט עוסק בזוג נשוי ומאוד לא מאושר, כשלרגע אי אפשר להבין למה הם עדיין ביחד ומה מחזיק אותם זה עם זו. הם שניהם אומללים (אם יש משהו פורנוגרפי בסרט הזה זה כמות ההבעות המדוכדכות של אפלק, כאילו אין ממים שלמים שחוגגים בדיוק את זה כבר איזה עשור) ובכלל לא נראה שהם מתאמצים לנסות להתמודד עם זה.
זה עוד היה בסדר אם הייתה עלילה שהיה אפשר לעקוב אחריה, אבל כל קשר בין סצנה לסצנה כל כך מקרי, שאם היו מערבבים את הסדר הכל היה נראה אותו דבר. במשך שעה תמימה רק מראים לנו כמה ויק סובל וכמה מלינדה בחורה די גבולית בכל מה שמגיע לשפיות, עד שמתבצע הרצח הראשון שגם לו אין בעצם השלכות רציניות מדי. יש משהו נורא מוזר באיך שהסרט מתקדם, כאילו הכל בשיא הדרמה ולשום דבר אין משמעות דקה אחרי.
על התסריט חתומים שניים, זאק הלם, שכתב את "מעבר לכל דמיון", ולא אחר מאשר סם לווינסון, אחד היוצרים המדוברים ביותר של השנים האחרונות. לווינסון עושה לנו חיים קשים כי מצד אחד הוא חתום כבמאי ותסריטאי על יציאות מעולות כמו "אומת המתנקשות" והעונה הראשונה של "אופוריה", ומצד שני על תחתיות בלתי נסלחות כמו "מלקולם ומארי" והעונה השנייה של "אופוריה". כשזה מגיע לתחום העבודה שלו ב"מים עמוקים", לווינסון משבש את המאזן ונכון לעת עתה הוא עשה יותר רע מטוב. נראה מה יעלה בגורל "האיידול", סדרה שכתב עם דה וויקנד ומועד עלייתה טרם פורסם.

על אף כל אלו, כן צריך לתת קצת קרדיט למשולש ליין-אפלק-דה ארמס. גם אם התפיסה של ליין לגבי מיניות ויחסי גברים-נשים נותרה אי שם באייטיז, האיש עדיין יודע איך להעמיד מצלמה ואיך לבנות סיקוונס. אז נכון שהדברים לא מצטברים למשהו קוהרנטי, אבל הסצנות בפני עצמן לא רעות בכלל. הסרט הזה נראה ממש טוב, ועל כך תודותינו לצלם אייג'יל ברילד ("בית הקלפים", "ברוז'"). אל השבחים מצטרפת המוזיקה של מרקו בלטרמי ("רחוב הפחד", "מטען הכאב").
בן אפלק ואנה דה ארמס, גם אם לא מדובר בשיא עבודתם, מביאים איזושהי חיות לסרט, ובהחלט עושים את המיטב עם התסריט המקושקש. לא לגמרי האמנתי לכימיה שלהם, אבל חלק עיקרי מהסיבה שצפיתי בסרט עד הסוף הייתה הנוכחות החזקה שלהם, גם אם יותר לחוד מאשר ביחד. מה שכן אפשר לומר בוודאות, הוא שאחרי הסרט הזה הליהוק של אנה דה ארמס (שכיכבה במצעד רגעי השנה שלי בזכות "לא זמן למות") כמרלין מונרו ב"בלונד", שאולי נראה בהמשך השנה, לגמרי מסתדר. היא תהיה מדהימה בתפקיד הזה.
כל אלו לא באמת מצילים את היום, אדגיש למקרה שבלבלתי אתכם. "מים עמוקים" לא מספק את מה שהוא שם לעצמו כמטרה, וככזה אני נאלץ בצער להכריז עליו כבזבוז זמן. מצד שני, זה באמת יכל להיות גרוע הרבה יותר.