פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 2: "הנעליים האדומות"

זאת הפעם השלישית שאנחנו חונים בטקס האוסקר ה-21 במהלך פרויקטי האוסקר כאן בסריטה. אבל זה בסדר, אם יש שנה שראוי להתעכב עליה כל כך הרבה פעמים, זו 1948.
כפי שאתם ודאי זוכרים, בפעם הראשונה זה היה במסגרת פרויקט הזוכים, שם ניסיתי להבין איך קרה המצב שלראשונה בתולדות הפרס ההוליוודי, סרט שאיננו אמריקאי הצליח לזכות בתואר הסרט הטוב ביותר של השנה. בפעם השנייה זה היה בעונה השלישית של פרויקט המפסידים, שם הייתה לי ההזדמנות להסתכל במבט כללי יותר על הטקס, בקלות אחד המשמעותיים ביותר בכל 92 הטקסים עד כה.

אל הטקס ה-21 אנחנו מגיעים בשלישית בעקבותיכם, הקוראים והקוראות. העונה החמישית של הפרויקט מורכבת מהבחירות שלכם ואחד הכותרים שעלו הוא "הנעליים האדומות" (The Red Shoes). אני בטח לא אתנגד לחזור אל הסרט הזה, לא רק בגלל שהוא יצירת מופת שאני אשמח שעוד אנשים יכירו ויגלו, אלא גם כי הוא עוד נדבך משונה ומעניין בטקס הזה, שסימן התחלה חדשה אצל האקדמיה האמריקאית.

עוד לפני האוסקר…

המפיק ההונגרי-בריטי אלכסנדר קורדה יצר ב-1939, כנראה במקרה, את אחד מהצמדים הכי מהוללים ומוערכים של הקולנוע במאה העשרים. לטובת הפרויקט החדש שלו, "המרגל בשחור", קורדה בחר בבמאי הצעיר מייקל פאוול, אז בן 34 ומאחוריו לא מעט פרויקטים אומנותיים וסרטים אילמים. במקביל קורדה פנה לבן מולדתו אמריך פרסבורגר על מנת לבצע שיכתובים לתסריט, והשילוב של השניים כפי הנראה יצר זיקוקים בקטע הכי טוב שיש. אמנם "המרגל בשחור" לא ממש הפך לצפיית חובה או כזה שנשאר בזיכרון הקולקטיבי, אבל בזכותו החלו פאוול ופרסבורגר לעבוד יחד, וממש שנה לאחר מכן הקימו את חברת הפקה משותפת בשם "ד'ה ארצ'רס".

שיתוף הפעולה שלהם היה במתכונת די קבועה, כך מדווחים, כאשר פאוול אחראי יותר על המבע הקולנועי והעבודה על הסט, ופרסבורגר מאגף אותו משני הצדדים – בהתחלה מכיוון התסריט ולאחר מכן מכיוון העריכה.
סרטם השני, "49^th Parallel" נעשה ב-1941 אבל יצא בארה"ב שנה לאחר מכן, אז היה כשיר לאוסקר. הוא הועמד לפרס הסרט הטוב ביותר (פאוול אמנם היה חתום כמפיק, אבל ברשימות האוסקר באותן שנים הפרס היה על שם האולפן) והביא לפרסבורגר את האוסקר על הכתיבה. בגלל הדחייה בתאריך היציאה "49^th Parallel" הגיע לאוסקר יחד עם סרט נוסף שהספיקו השניים לעשות בינתיים, "One of Our Aircraft is Missing", שהיה מועמד בעצמו לאחד מפרסי הכתיבה ולפרסי האפקטים. כך באותה שנה היו מעומדים הארצ'רים פעמיים – פאוול על הפקה של הראשון והכתיבה של השני, ופרסבורג על הכתיבה של שניהם. לאחר מכן אמנם המשיכו ליצור באנגליה, אבל רשמית קיבלו כרטיס כניסה לעולם ההוליוודי.
הסרט הקאנוני הראשון שלהם יצא ב-1946, "עניין של חיים ומוות", הפנטזיה הרומנטית הנפלאה שנחשבת עד היום לאחד הסרטים הטובים של התקופה. זה גם התחיל רצף של שלושה סרטים שהפכו את השניים לתו תקן של קולנוע מפואר, כאשר לאחר "עניין של חיים ומוות" הגיע ב-1947 "נרקיס שחור", ושנה לאחר מכן "הנעליים האדומות". האקדמיה חיבקה אותם שוב, כאשר "נרקיס שחור" זכה בשתי המועמדויות שלו לעיצוב אומנותי וצילום, מכין את הקרקע לאירוע יוצא הדופן שיתרחש שנה לאחר מכן עם "הנעליים האדומות".

"הנעליים האדומות", שעל כתיבתו חתומים פאוול ופרסבורגר (אם כי רק השני נרשם לאוסקר הכתיבה), לוקח את המעשייה של הנס כריסטיאן אנדרסון ששמה כשם הסרט, ומעניק לה שכבות מטא אל תוך עולם הבלט הקלאסי. הסרט עוקב אחר שלוש דמויות מרכזיות בעולם הריקוד שגורלן נקשר יחד: האמרגן והמנהל של "בלט למונטוב", בוריס למנטוב (אנטון וולברוק), שמתכנן שלאגר חדש על פי האגדה המפורסמת בה נערה מתפתה לנעול עצמה נעליים מסתוריות אשר גורמות לה לרקוד עד אפיסת כוחות (באגדה זהו דימוי לחטא וליוהרה. בסרט אפשר להסתכל על זה כאובססיה למצוינות); הרקדנית הצעירה והמבטיחה ויקטוריה פייג' (מוריה שירר, בלרינה שזה היה תפקידה הראשון בקולנוע); וג'וליאן, המלחין הטירון שנלקחת תחת חסותו של למנטוב (מאריוס גורינג).
המופע החדש, בו ויקטוריה היא הרקדנית הראשית וג'וליאן המלחין והמנצח, אכן הופך ללהיט. אבל על המשך העבודה בין השלושה מעיבים הרגשות האנושיים שמסבכים את הדינמיקה, ועלול להביא למפלת הלהקה כולה במיוחד כאשר ויקטוריה נקרעת בין חלומה להיות רקדנית לבין בחיר ליבה.

הסרט צולם בטכניקולור מרהיב על ידי ג'ק קרדיף, שהיה זה שיתוף הפעולה השלישי שלו ברציפות עם הארצ'רים; הולחן על ידי בריאן איסדייל, והריקודים הועמדו על ידי רוברט הלפמן שהיה גם מול המצלמה בתפקיד איוון בולסלבסקי.
"הנעליים האדומות" הוקרן לראשונה בספטמבר 1948 באנגליה אבל לא זכה להצלחה גדולה מדי, כנראה בגלל שיווק לא נכון של חברת ההפצה ראנק אורגניזיישן (התנהלותם עם הסרט הזה גרמה לארצ'רים להפסיק את שיתוף הפעולה איתם). חודש לאחר הפרימיירה הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה ובאוקטובר הגיע אל חופי ארה"ב. שם דווקא הצליח, מה שגרם לאולפני יוניברסל לרכוש אותו ולהפיץ אותו שוב ב-1951. נשבע לכם אין לי מושג איך עבדו החוקים בתקופה הזו. כך או כך, לאוסקר היה כשיר בשנת יציאתו, כאמור חוטף את המומנטום של "נרקיס שחור" ונכנס למערבולת בדיוק כשהוליווד והאקדמיה בפרט עמדו בפני שינוי משמעותי.

מסלול ההפסד של "הנעליים האדומות"

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-21 היו:
"ג'וני בלינדה", המלודרמה האמריקאית המרגשת, צברה הכי הרבה מועמדויות, 12, כולל כל הקטגוריות החשובות.
"המלט", העיבוד המדבר הראשון לשייקספיר, היה הבא בתור עם 7 מועמדויות, כולל בימוי ומשחק, אך ללא תסריט. לורנס אוליבייה היה מועמד לשלוש קטגוריות שונות כמפיק, שחקן ראשי ובמאי.
"מאורת הנחש" קיבל 6 מועמדויות כולל בימוי, משחק ותסריט.
"הנעליים האדומות" היה הבא בתור עם 5, אך הוא היחיד מבין כל שאר המועמדים ללא אזכור בפרסי הבימוי (שם החליף אותו "החיפוש" של פרד זינמן) או המשחק.
"האוצר מסיירה מאדרה" סגר את הרשימה עם 4 מועמדויות מרכזיות של סרט, בימוי, שחקן משנה ותסריט. הוא יפסיד רק אחד מהם.

על החשיבות של הטקס, כאמור, הרחבתי גם בפרק על "המלט" הזוכה בפרס הסרט וגם בפרק על "האוצר מסיירה מאדרה" הזוכה בפרס הבימוי, אז רק ארענן בקצרה.
עם תחילת ההתפוררות של שיטת האולפנים, הבוסים של הוליווד לא ממש אהבו את הזרועות הפתוחות בהן קיבלה האקדמיה האמריקאית סרטים מחוץ לארה"ב. בשנתיים שקדמו ל-1948 שני סרטים בריטים דחקו סרטים אמריקאים מקטגורית הסרט ("הנרי החמישי" ו"תקוות גדולות") ואחרים מאנגליה, צרפת ואיטליה צברו יותר ויותר מועמדויות, במיוחד בקטגוריות הכתיבה ("רומא עיר פרזות", "ילדי גן העדן", "גונבי האופניים" ועוד).
האולפנים הציבו תנאי לאקדמיה על מנת להחזיר את השליטה האמריקאית ולמנוע מהזרים לנגוס בעוגה, אך זו ענתה להם שיחפשו. בתמורה האולפנים משכו את המימון לטקס האוסקר, והאקדמיה יצאה לדרך עצמאית. זה התפוצץ להוליווד בפנים כשתגובת הנגד לא איחרה לבוא, וב-1948, לראשונה אי פעם, היו בפרס הסרט שני מועמדים שנעשו מחוץ להוליווד – "המלט" ו"הנעליים האדומות" הבריטים. שניהם, אגב, בהפצת ג'יי. ארתור ראנק.
אבל זה לא נגמר שם. "המלט" של לורנס אוליבייה חטף את פרס הסרט, יחד עם פרס השחקן הראשי (הפעם היחידה ששחקן ביים את עצמו לאוסקר) ופרסי העיצוב האומנותי והתלבושות בשחור לבן, מסמן את הפעם הראשונה שהאוסקר הולך לסרט שאיננו אמריקאי. הפעם הבאה שסרט ללא מימון אמריקאי יזכה בפרס הגדול תהיה 14 שנים תמימות לאחר מכן.

באופן כללי מפת המועמדויות של האוסקר ה-21 היא בלאגן מטורף בעיניים עכשוויות. בטח להכל היו סיבות, אבל מכאן מאוד קשה להבין את הסדר.
אמנם בכל הקטגוריות המרכזיות היו חמישה מועמדים, אבל בפרסי העיצוב האומנותי והתלבושות – המחולקים לקטגוריות נפרדות לסרטים בצבע ובשחור-לבן – היו שני מועמדים בלבד בכל קטגוריה. זאת בזמן שבפרס הצילום בשחור-לבן היו חמישה מועמדים, ובפרס הצילום בצבע ארבעה.
אם מוסיפים את "הנעליים האדומות" לקלחת, זה בכלל נראה חסר הגיון. הסרט היה מועמד לפרס הסרט כמובן, יחד עם התסריט, המוזיקה המקורית לדרמה או קומדיה, עיצוב אומנותי ועריכה. מה שאולי נראה לכם מוזר הוא שהסרט לא נוכח בפרס הצילום (למרות שהיו רק ארבעה מועמדים ולא חמישה) ופרס עיצוב התלבושות. אם היה סתם מדובר באיזו דרמה איכותית שגרתית עוד הייתי מבין, אבל החוזק הגדול של "הנעליים האדומות" הוא העולם הוויזואלי שלו, לכן היעדרותו מפרס הצילום ופרס התלבושות הוא מופרך. אולי זה קרה כי המצביעים חששו שג'ק קארדיף הבריטי יזכה שנתיים ברציפות (אחרי "נרקיס שחור") אבל זה נשמע לי מוזר. באמת שאין לי הסבר לזה.

בלי מועמדות לבימוי ומשחק, ובטח בסמוך לסרט בריטי אחר שנעשה על ידי הבייבי החדש של הוליווד (לורנס אוליבייה בן ה-41 כבר היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר לפני כן, וזכה בפרס מיוחד בשנת 1946), אפשר לומר ש"הנעליים האדומות" היה המועמד עם סיכויי הזכייה הנמוכים ביותר ב-1948. מה גם ששייקספיר מנצח את הנס כריסטיאן אנדרסן כשזה מגיע לשאיפה של עולם הקולנוע להיחשב כאומנות גבוהה. ובכל זאת הוא לא יצא מהטקס בידיים ריקות, אלא עם אוסקרים על המוזיקה והעיצוב האומנותי. את פרס הסרט הפסיד ל"המלט", את פרס העריכה ל"העיר העירומה" ואת פרס התסריט ל"החיפוש" (שאותו, כפי הנראה, דחק "הנעליים האדומות" החוצה מפרס הסרט הטוב ביותר).
שאר מועמדי הסרט גם הם קיבלו מקום על הבמה. "האוצר מסיירה מאדרה" ניצח בפרסי הבימוי, שחקן המשנה והתסריט; "ג'וני בלינדה" העניק לג'יין וויינמן את פרס השחקנית הראשית, ו"מאורת הנחש" זכה בפרס הסאונד.

האם ההפסד היה מוצדק?

ראיתי ארבעה ממועמדי האוסקר ה-21: "המלט", "האוצר מסיירה מאדרה", "ג'וני בלינדה" וכמובן "הנעליים האדומות". את החמישי, "מאורת הנחש", ניסיתי לאתר לפני כתיבת הפרק אך לא הצלחתי.
מבין הארבעה, אין צל של ספק מהו הסרט הטוב ביותר. בזמן ש"האוצר מסיירה מאדרה" הוא קלאסיקה משובחת של במאי ענק אבל עם כמה מעידות בחלקו האחרון, "ג'וני בלינדה" הוא דרמה מרגשת ועשויה היטב אבל לא כזו שנטמעת בזיכרון יותר מדי, ו"המלט" הוא סרט שחשיבותו בדברי הקולנוע נעוצה בעיקר בעקבות היותו העיבוד המדבר הראשון של שייקספיר (וזוכה האוסקר הראשון שאיננו אמריקאי, כמובן) אבל הזמן לא עשה עמו חסד – זהו "הנעליים האדומות" שמתבלט כסרט שהשנים לא נגעו בשערה משערות ראשו. הוא מדהים גם היום, וגם אחרי יותר מצפייה אחת.

על אף חיבתי ל"נרקיס שחור" ו"עניין של חיים ומוות", אותם ראיתי לפני שנים, משום מה לקח לי זמן להגיע לסרטם של פאוול ופרסבורגר מ-1948. למעשה, צפיתי בו לראשונה רק לפני שנתיים כשהיה זמין בערוצי הלוויין. זאת הייתה צפייה ספונטנית בשעת לילה מאוחרת, ובסופה תהיתי איפה הוא היה כל חיי. הוא נכנס היישר לרשימת הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים.
מהסצנה הראשונה ביציע אולם הבלט, הסרט הזה פשוט לופת, עוטף באימג'ים מרהיבים ובדרמה גדולה מהחיים. קל להבין מדוע הסינפילים אימצו את הסרט הזה כי כבר על ההתחלה "הנעליים האדומות" מדבר אל ליבנו, כאשר הכניסה שלנו לסרט היא דרך צעירים שועטים פנימה אל האולם, לא יכולים לחכות למופע שיתחיל. ממש כמו שאנחנו אוהבי הקולנוע מתנהגים לפעמים בפסטיבלי סרטים ואירועים מיוחדים, חוששים מלהחמיץ יצירה חדשה מדוברת של אמנים שאנחנו נשבעים בהם. ההתרגשות מהאומנות שאנו עומדים לצפות בה, כזו שמגדירה את חיינו בכל פעם מחדש, נתפסת באופן מופלא אצל פאוול.
אמנם העלילה עצמה איננה החומר המקורי או החדשני ביותר, והדינמיקה של שלושת הגיבורים היא כזו שראינו הרבה לפני ועוד יותר אחרי, אבל גלריית הדמויות משעשעת ומעוררת חיבה, והשאיפה להצלחה שמנתבת את הגיבורים היא כזו שקל מאוד להתחבר אליה. אבל באמת שזהו הקולנוע המפעים שלו שלא מאפשר התנגדות. זה מגיע כמובן לשיא בסצנת בלט "הנעליים האדומות" איפשהו באמצעו, סיקוונס של כ-20 דקות ללא מילים, שכולו תנועה וצבע, המערבב בין הנעשה על הבמה ובראשה של ויקטוריה הבלרינה, נכנס ויוצא מהמציאות, בורא אימג'ים של התעלות. בקלות אחד הסיקוונסים המרהיבים בכל תולדות הקולנוע.

מה גם שכיום מרתק לראות בו את ההשפעות שייתן ליוצרי הקולנוע החשובים ביותר מאותו הרגע ועד היום. אי אפשר לדבר על אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, "עידן התמימות" של מרטין סקורסזה, בלי לדבר על "הנעליים האדומות" בטח כאשר בוחנים את השימוש בנרות ופרחים בתוך הפריים. סקורסזה לא פספס הזדמנות להאדיר את הקולנוע של פאוול – וכמובן, לקח לעצמו פיסה מהעולם של הבמאי הנערץ כאשר החל לעבוד בשנת 1980 עם העורכת תלמה סכונמייקר, שארבע שנים לאחר מכן תינשא לפאוול ותהיה אשתו עד מותו שש שנים לאחר מכן. למעשה, בראיון בשנת 2010, אמרה סכונמייקר שאין סרט אחד של סקורסזה שלא מושפע בצורה כזו או אחרת מ"הנעליים האדומות".
גם "ברבור שחור" של ארונופסקי חייב המון ליצירה של הארצ'רים, ואם תהיתם מאין הגיעה ההשראה לסיקוונסי הריקוד הארוכים והמהוללים מ"אמריקאי בפריז" ו"לה לה לנד", התשובה היא כמובן פאוול ופרסבורגר. מסתבר שגם עיצוב הדירה של הגיבורה ב"צורת המים" הושפע מאוד מהעיצוב של היין הקרות', כך התוודה דל טורו.
באופן אישי אני גם רואה המון מ"מולין רוז'" של באז לורמן בסרט הזה, בטח בקשר בין היחסים בין הנאהבים הצעירים לדוכס המבוגר והרכושני.

הביף היחיד שיש לי עם הסרט הזה הוא הסיום שלו. לא אכנס לפרטים כדי לא להרוס למי שטרם ראה, אבל משהו מרגיש נמהר ולא אורגני בסופו, כאילו הסרט פתאום לוחץ על דוושת הגז כדי למהר לסגור באופן הכי דרמטי שאפשר, והדמויות נגררות יחד עם זה ללא יותר מדי הגיון. נכון, המלודרמטיות מסתדרת היטב עם העולם האופראי והגדול מהחיים של הסרט, אבל נראה שהקונפליקט שמביא את הדמויות לנקודת הרתיחה היה יכול להיפטר די בקלות, וככזה האקט הסופי של ויקטוריה נוגע במגוחך. כאילו, קצת הגזמת, לא? תאכל'ס יכולת לסדר את זה ככה שתוך יום הקונפליקטים נפתרים. הדחיפה שלה אל הקצה לא משכנעת בכלל.
כל זה, כמובן, לא באשמתה של מוירה שירר הנהדרת בתפקיד. לא רק שקשה להאמין שזה תפקידה הראשון בקולנוע (מסתבר ששירר לא ממש רצתה להשתתף בסרט כי היא טענה שהוא מציג באופן לא נאמן את עולם הבלט) אלא גם דמותה הג'ינג'ית – כזו שאי אפשר שלא לראות בה את המאהבת של פאוול באותה תקופה, השחקנית דבורה קר – היא אייקון. הופעה משובחת שמאוד מפתיע שלא קיבלה מקום בקטגוריה הייעודית של אותה שנה.

אבל גם הסיום הנמהר לא פוגם בפאר של "הנעליים האדומות", הסרט שהיה צריך לזכות באוסקר של 1948. אבל כמו עם הסרט בפרק הקודם של הפרויקט, אפשר להתנחם בכך שהוא בכל זאת הגיע למעמד הזה. מאוד לא מובן מאליו, ובעיקר הופך את האוסקר לחשוב ורלוונטי, וזה בטח לא משהו שאפשר להגיד עליו הרבה.

פאוול ופרסבורגר המשיכו לשתף פעולה יחד בתשעה סרטים נוספים, האחרון שבהם "הילד שהפך צהוב" ב-1972. אף אחד מסרטיהם הבאים לא יהיה מועמד לאוסקר הסרט, אך "סיפורי הופמן" מ-1951 יוזכר בקטגוריות העיצוב והתלבושות.
"הילד שהפך לצהוב" יהיה גם הסרט האחרון עליו יהיו חתומים פרסבורגר ופאוול. פרסבוגר אמנם לא קיבל קרדיט של במאי אבל נרשם כתסריטאי ומפיק. הוא ילך לעולמו בשנת 1988 והוא בן 85.
בזמן שהקריירה של פרסבורגר לא ממש מצאה עצמאות מעבר לארצ'רים, מייקל פאוול ישבור את ההגה ב-1960 וימציא את עצמו מחדש עם סרט האימה "המציצן" (Peeping Tom). עם זאת, ההצלחה הגיעה רק בדיעבד. כיום הסרט ההוא נחשב כמנבא את ז'אנר סרטי הסלאשרים, וניצב יחד עם "פסיכו" מאותה השנה כנקודת מפנה בסרטי הז'אנר, אבל בשנת יציאתו הוקע על ידי עולם הקולנוע, ונחשב לעשייה נחותה. רק שנים לאחר מכן הוכר כאחד מסרטי האימה הטובים שנעשו. פאוול, כאמור, יזכה על הציוד שנתיים לאחר פרסבורגר, והוא בן 84.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"