• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 36
  • מה לראות בפסטיבל סולידריות 2020
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ניתוח הסרט ״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״
  • מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל 2020
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • אימת החודש - נובמבר 2020

פרסי אופיר 2020: רשימת המתמודדים הראשונית

12 ביולי 2020 מאת אורון שמיר

מי היה מאמין שכך יחלו חגיגות ה-30 של פרסי הקולנוע הישראלי, הלא הם פרסי אופיר. בשנים עברו, כבר באיזור ליל הסדר יצאה לדרך העונה שאצלנו בסריטה נפתחת עם הפוסט הקבוע הזה. השנה, אנחנו כמעט באמצע יולי ורק עכשיו מתחילים. אולי הבחנתם או הבחנתן שזו לא בדיוק שנה רגילה בהרבה תחומים, בגלל איזה עניין קטן (שלא לומר מיקרוסקופי) שמשפיע על הכל. האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, הבית של פרסי אופיר, נאלצה לעכב את פתיחת העונה בגלל כל חוסר הוודאות ששוהה על כל תחומי החיים, כולל הקולנוע הישראלי. כפי שמנוסח במכתב הזנקת העונה מטעם היו״ר אסף אמיר והמנכ״לית נעמי מיכאלי, זה לא הזמן לשטיחים אדומים. בכל זאת, תחרות האופיר תתקיים מעכשיו ועד סוף ספטמבר, וכמו תמיד נדווח מהשטח תוך שמירה על כבוד הסרטים והיוצרים, שרובם חושפים לראשונה את היצירות שלהם ושלהן בתקופה עוד יותר רגישה מאי פעם בתולדות הפרס. ולא משנה איך האופירים מתייחסים אלינו בחזרה, אנחנו בסריטה תמיד נשוב אל זרועותיהם. אבל לפני שנתרשם לראשונה מן הסרטים שיקחו השנה חלק בשלל הקטגוריות, עוד כמה מילים על המצב הנוכחי והייחודי.

מבחינתי, עוד לפני שהעונה הזו התחילה, יש הזדמנות מוחמצת בעצם הקיום שלה. המגפה העולמית הייתה יכולה להיות היחלצות ממעגל האימה של האקדמיה הישראלית והאוסקר האמריקאי, או לפחות ליצור צוואר בקבוק שאפשר יהיה לפתוח רק בשנה הבאה. דמיינו מה היה קורה אם לא היו פרסי אופיר השנה – כל הסרטים שטרם הוקרנו היו מתמודדים על הפרס רק בעונה הבאה, כנראה אחרי שהיו יוצאים לאקרנים, או מוצאים הפצה אחרת. זה היה מסיר אוטומטית את אחת משתי המשקולות על רגלי האופיר. לגבי השנייה, הכבילה המצערת בין פרס הסרט הטוב ביותר וההכתרה כנציג המדינה בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקרים – שוב החליטו בשבילנו. האקדמיה האמריקאית דחתה מעט את הטקס שלה אבל עדיין מצפה לנציגי המדינות עד סוף ספטמבר. אני כמובן מאמין לקברניטי האקדמיה כשהם כותבים שהשיקול שהנחה אותם היה הרצון לחגוג ולהרים לקולנוע הישראלי וליצירה שנרקמה, דווקא בזמנים אלה. אבל אי אפשר שלא לתהות האם האופירים היו מתקיימים בידיעה שהאוסקרים בוטלו. זה היה פותר בעיניי אחת ולתמיד את שאלת המהות של הפרס, ששוב הוכיח בשנה שעברה מה מעניין אותו ומה מעניין אותו יותר.

אם להעביר את ההיפותזה אל ההחלטה לחגוג ויהי מה, זה כמעט מוזר לדמיין איזו מן תחרות תהיה השנה. הסרטים המתמודדים מורגלים בהקרנות סינמטקיות, מעין פסטיבל קולנוע לחברי וחברות האקדמיה בלבד. כולל הרבה בכורות עולמיות והתרגשויות או התנגשויות. הסרטים שיש להם גב כלכלי לרוב מוקרנים שוב ושוב (על חשבונם) גם מחוץ לכתלי סינמטק תל אביב, כחלק מקמפיין ומירוץ. אבל השנה, המגרש שטוח ושווה לגמרי – כל הסרטים יוקרנו, כל עוד יישארו ההנחיות שאוסרות על פתיחת בתי קולנוע, רק באתר סטרימינג מיוחד שנפתח לשם כך. ספק אם יהיו אולמות להציג בהם מעכשיו ועד הסתיו. וזה דבר אחד להקרין את הסרט שלך לראשונה בפני כמה מאות קולגות באולם מלא, ודבר אחר לגמרי לשלוח אותו על פני המים הווירטואליים ולקוות לטוב. בהיעדר הקרנות אקדמיה, לנו כמסקרים יהיה קשה לדעת לאן נושבת הרוח, וייתכן שגם השיח הפנימי על הסרטים והתחרות יתקיים ברשת בלבד. בשל כך, אין ספק שזו תהיה עונת אופיר לא רגילה משום בחינה.

מה שאפשר לעשות בינתיים הוא להציג את המתמודדים, יחד עם התזכורת השנתית שהם אינם מועמדים (עדיין). נראה כמה פעמים הטעות הזו תחזור במהלך העונה, אבל כרגע אנחנו בשלב שבו כל סרט שחפץ בכך הגיש את עצמו. רק בהמשך הרשימה הזו תצטמק לחמישיות של מועמדים (כאלה שאנשים הצביעו להם ובחרו בהם). בעניין זה, האקדמיה הציעה השנה שבשלב הראשון אפשר יהיה להצביע לאחד, שניים, או שלושה סרטים/אישים בכל קטגוריה. אגב, זה משהו שאור כבר הציע לאקדמיה גם מעל דפי בלוג זה. בעיניי זה מהלך מבורך שיעזור לגוון את הרשימה ולמנוע כאבי לב. מילא לבחור אחד מחמישה בשלב הבא, אבל אחד מ-20 או 30? אז עכשיו מותר עד שלושה בכל קטגוריה.

שינוי נוסף בתקנון הוא החמרת חובת הנוכחות, שכן כעת חברי וחברות האקדמיה יצטרכו להצהיר שצפו לפחות בחמישה סרטים מכל קטגוריה רלוונטית על מנת להצביע בה. האכיפה על כך תהיה יותר בכיוון של לסמוך על החברים והחברות מאשר למשטר אותם, אבל עצם הרצון הטוב והענקת התחושה שהאקדמיה מאמינה בחבריה יכולים לעבוד בעיניי. משמעות השינוי נוגעת בעיקר לקטגוריות הקצרות ו/או התיעודיות, שם יש תחושה שלא מספיק סרטים זוכים ליחס. או לפחות, הייתי רוצה להאמין שבקטגוריה העלילתית אין מי שהעזו להצביע לסרט היחיד שראו באותה שנה. בכל זאת, מדובר באנשי ונשות קולנוע, מה הסיכוי שלא ראו אפילו חמישה סרטים של הקולגות שלהם ושלהן. עם הנאיביות האופטימית הזו, הנה כל המתמודדים שהוכרזו.

26 הסרטים העלילתיים באורך מלא

אחד בלב

אובססיה

עוד לא התחלנו וכבר יש לנו סרט עם המילה ״קורונה״ בתקציר. ספציפית, סיפורם של שני זוגות שמוצאים עצמם תחת קורת גג אחת בעידן המגפה, כשבמאי קולנוע המשלים הכנסה כשומר וזוגתו השחקנית, מארחים זוג צעיר ומאותגר כלכלית בביתם. נשמע כמו ״עיר מקלט״ רק עם מגפה במקום מלחמה. הארבעה מגולמים בידי ג'וש שגיא, הילה פרידמן, שי רפאל ואנה אנוש קריוסקי. האחרונה רשומה באתר האקדמיה כמתמודדת בקטגוריית שחקן משנה, ולמרות שמסוכן להניח את המגדר של מישהו או מישהי ב-2020, ראית אותה ב״מוריס״ ומדובר בשחקנית. מה שטרם ציינתי לגבי התקציר הוא שגיבור הסרט מצוי בצילומי סרט בשם ״בטהובן״, מה שלא אמור להפתיע בהתחשב בבמאי של ״אובססיה״ – ויקטור בראון, מיוצרי ״פיניטה לה קומדיה״. מדובר בסרט על במאי שמצלם סרט על המלחין הדגול, בגילומו של אסי דיין ז״ל, ואני מקווה שרוחותיהם של דיין את בטהובן יוכלו לנוח סוף סוף בשלום. מצד שני, אולי יש לנו כאן הסבר לשם הסרט החדש של בראון, שגם כתב, הפיק, ליהק ועיצב את התלבושות.

אויבת יקרה שלי

איזה קטע שגם בשנה שעברה זה היה הסרט השני שכתבתי עליו, ששב אלינו אחרי פרישה מן מהתחרות עוד לפני שנחשף. שנה חלפה אבל אני מניח שהסרט עצמו לא השתנה הרבה, אז אעתיק את מה שכבר כתבתי על סרטה של ציפי טרופה. מדובר ביוצרת שפועלת מאז שנות ה-80 ולזכותה מספר סרטים כבמאית, תסריטאית וגם מפיקה (״שישה מיליון רסיסים״, ״כרוניקה של אהבה״, ״תל אביב – ברלין״) וזה גם המקרה בסרטה החדש. העלילה מתמקדת בשתי חברות, שבנעוריהן אחת מהן נכנסת להריון מאהובה אבל מאולצת להינשא לגבר אחר. כעבור 25 שנה אותו אהוב מן העבר מנסה לשכנע את הגיבורה לקחת חלק בפעולת טרור. חנאן חילו ועדי גילת בתפקידים הנשיים הראשיים ולצידן אדיב ספדי. מאחורי המצלמה אפשר למצוא את יואב קוש, זוכה שני פרסי אופיר (״החיים על פי אגפא״ ו״הירושה״). בעצם, דבר אחד כן השתנה מאז האופיר הקודם – מעצב הפסקול גיל תורן ז״ל הלך לעולמו, ובוודאי יוזכר בטקס בשל תרומתו ארוכת השנים לעולם הקולנוע הישראלי.

אחד בלב
*פרש מן התחרות*

שלא לומר, עצירת הלב. שש שנים אחרי טקס האופיר הבלתי נשכח של 2014, חוזרת טליה לביא עם סרט חדש. ואחרי ״אפס ביחסי אנוש״, זה רק הגיוני שיבוא ״אחד בלב״, בתקווה שהבא אחריו יהיה משהו עם שתיים או שניים בכותרת. במקרה שלי מדובר גם בשברון לב, שכן הסרט היה אמור לערוך את בכורתו בפסטיבל טרייבקה הניו-יורקי באפריל, לפני הפצה קולנועית בישראל בחודש יוני, ממש כמו הקודם של לביא. במקום זאת, העולם השתגע ואל התחרות הוא מגיע מעוטר רק בכיתוב המנצנץ ״טרייבקה״ ולא ברבבות צופים וצופות שהפכו אותו ללהיט של הקיץ. הסרט מתואר כדרמה קומית המתחילה במקום שבו קומדיות רומנטיות מסתיימות – הרגע שאחרי ״והם חיו באושר ועושר״. רן דנקר ואביגיל הררי מגלמים חתן וכלה טריים שמגיעים אל הסוויטה המיוחלת בליל כלולותיהם. את חייהם המשותפים הם מתחילים דווקא בריב, שהופך למסע סהרורי ברחובות העיר. בתפקידי משנה: מאיר סויסה, אלישע בנאי, אורלי זילברשץ ויעל פולמן. לביא, שגם כתבה את התסריט, הקיפה עצמה בצוות מנצח, רובם שב לעבוד עימה מהסרט הקודם: הצלם ירון שרף, העורך אריק להב לייבוביץ׳, המלהקת אורית אזולאי, המוזיקאי אשר גולדשמיט ועוד. אין לי מספיק אצבעות כדי לחשב את כמות הזכיות (שלא לדבר על מועמדויות) שהצוות חולק, ואין לי מספיק מקום לתאר את התרגשותי לקראת הצפייה.

אל תחכי לי
*פרש מן התחרות*

שילוב בין סיפור התבגרות ופשע שכונתי הוא דרך טובה ללכוד את תשומת ליבי, וזה מה שמבטיח הסרט הזה. הוא מתחיל עם משפחה שנאלצת לעבור לשכונת עוני, אחרי פשיטת רגל של האב, ומתמקד בבחור בן 16 שחייו משתנים בעקבות כך. הגיבור מתואר כילד טוב אבל לא פראייר, שמרשים ומסתבך לסירוגין עם העבריינים הצעירים בשכונה ומוצא אהבת אמת בנערה מקומית. בסרט מככבים שני שמות שהתביישתי לא להכיר לפני כן, אבל אני כבר זקן – עומר חזן וטיילור מלכוב. בתפקידי המשנה אפשר למצוא את רז מזרחי ועינת שרוף. על הבימוי חתומים שניים: דני רייספלד, שגם כתב יחד עם הילה מור רייספלד, ורועי גלוסקא, שגם צילם. הראשון זכור לטוב מסרט הביכורים שלו, ״פנתר לבן״ המועמד לאופיר. השני הוא צלם עם קילומטראז׳ בטלוויזיה הישראלית (מ״האחיות המוצלחות שלי״ ועד ״ארץ נהדרת״), אבל נדמה לי שזה סרט הקולנוע הראשון שלו, לפחות כבמאי. בזכות כל האמור לעיל, הסרט הזה נשמע לי כאחד המסקרנים השנה.

אלוהי הפסנתר

הסרט הראשון ברשימה שכבר נחשף לקהל. בין אם בפסטיבלים בינלאומיים כמו רוטרדם, מקומיים כמו זה של ירושלים, ממנו יצא עם פרס השחקנית הטובה ביותר ושם גם כתב עליו עופר, או בבתי הקולנוע בחורף הקודם. סרטו של איתי טל מתמקד בענת, אותה מגלמת נעמה פרייס זוכת הפרסים. האהבה הכנה שהיא רוחשת לפסנתר ולהלחנה לא הספיקו עבור אביה הקפדן (זאב שמשוני) ואת כל יהבה היא משליחה על התינוק שבבטנה, שפשוט חייב לגדול להיות גאון מוזיקלי. אפילו אם נולד חירש. מכאן הסרט חוקר את הגבול שבין הגשמה עצמית ודריסת האחר. מידן ארמה (״אנשים שהם לא אני״) צילם, טל חתום על הבימוי, הכתיבה והעריכה לבדו, ועל ההפקה והליהוק עם שני אגוזין. תהיתי מדוע נעדרים מאתר האקדמיה שמעון מימרן בתפקיד משנה גונב הצגה בכמה מובנים, או מי ששיחקו את הילד בגילים שונים. לפחות לאורה ריבלין רשומה, ובכל מקרה נדמה לי שכבר אפשר לשמור מקום אחד בחמישיית השחקניות הראשיות.

אסיה

אנחנו רק באות א׳, אבל הפרסים הבינלאומיים כבר נערמים. זאת משום שסרטה הראשון באורך מלא של רותי פרי-בר (״המטפל״, ״שיחות אחרונות״) יצא מפסטיבל טרייבקה עם שלושה כתרים מוצדקים – פרס השחקנית לשירה האס, פרס הצילום לדניאלה נוביץ, ופרס הבמאית המבטיחה לפרי-בר. אני כנראה קופץ לבריכה בלי לבדוק את המים, אבל לא תשמעו ממני שום תלונה נכון לכרגע אם הקטגוריות האלה יתמלאו באותם שמות גם באופירים. צוות ״אסיה״ עשה נכון כשהציב את האס כשחקנית משנה ואת אלונה איב, המגלמת אסיה, כשחקנית הראשית. אסיה היא אם צעירה המתקשה להתמודד עם בתה המתבגרת (האס) שיש לה לא רק מצברוח בעייתי אלא גם מצב רפואי לא פשוט. בעודה מתמרנת בין הבית והבת ובין עבודתה בבית חולים, אסיה מנסה להשאיר מקום גם לקצת אהבה או לפחות זמן לעצמה. אגב, מאחורי הקלעים ישנו צוות נשי בכל מחלקה שתרצו, עניין די נדיר להערכתי, ביניהן העורכת נטע דבורקיס (״פרינסס״, ״קינג ביבי״) והמוזיקאית קרני פוסטל (״פרה אדומה״).

אסיה

אפריקה

מיבשת ליבשת, מ״אסיה״ ל״אפריקה״, מזכיות בפסטיבל בינלאומי לפרסים בפסטיבל מקומי. למרות שלא חסרים לסרטו הראשון באורך מלא של אורן גרנר (״גרינלנד״, ״שן כריש״) גם אירועי קולנוע מכל העולם להתהדר בהם, מטורונטו ועד סן סבסטיאן, את מרבית האהבה הוא קיבל דווקא בבית עם שלושה פרסים בפסטיבל חיפה – הסרט הטוב ביותר (בתיקו עם ״לידה״ של ירון שני), סרט הביכורים, והשחקן. הזוכה הוא מאיר גרנר, אביו של הבמאי, המגלם פנסיונר שמגלה כי צריכים אותו פחות ופחות. זה נכון בעיקר ליישוב בו הוא מתגורר ולטקס השנתי בו הוא לוקח חלק כמחצית מחייו, אך מטלות הבנייה שהיו שלו נלקחו ממנו והועברו הלאה. המסע של מאיר (שם הדמות והשחקן המגלם אותה כאחד) הוא למציאת והוכחת הרלוונטיות שלו, או להשלמה עם מעמדו החדש. בניגוד לנושאים המבוגרים והכבדים, הסרט מלא בצוות צעיר, לצד הוריו של הבמאי, שגם משחק בסרט לצד אביו שהוזכר ואמו, מיה גרנר. גם על הסרט הזה יש לנו כבר טקסט של אור בסריטה, מימי חיפה.

בוטיק פריז

סרט ראשון ברשימה עם הפרדה בין בימוי לתסריט. הבמאי הוא מרקו כרמלאחותי היפה״) והתסריט נכתב בידי פאולה זימרמן-טרגובניק ואורית בינדרמן. מה שנשמע לי כמו קומדיה ירושלמית, הולך בערך ככה: עורכת דין יהודיה פריזאית וגיבורה מקומית של שוק מחנה יהודה, נתקלות ברומן אסור בעיר העתיקה. מסתבר שנערה אורתודוקסית וגבר נוצרי מנהלים התכתבות דרך פתקים בכותל המערבי, ושתי הנשים מוצאות עצמן מעורבות וגם מתמודדות עם צרות משלהן. בסרט מככבות נלי תגר ובת אל מוסרי, שתיהן לא זרות לפרסי אופיר, ומהצד הגברי נרשמו לאקדמיה מטעם הסרט אנחל בונני ומוריס כהן. על הצילום חתום דמיאן דופרן (״אין בתולות בקריות״), על העריכה אתי ליאון זינגמן (״תפוחים מן המדבר״) ועל המוזיקה אשר גולדשמיט, שוב הוא. עוד שם מהסרט הזה שיחזור בהמשך הוא של המלהקת לימור שמילה, אבל בקטגוריה אחרת.

דגים גם טובעים

אז יש לנו מתמודד ראשון בקטגוריית ״שם הסרט הטוב ביותר״ באופירים השנה, פרס שאני מחלק מטעמי ואין לו שום ערך. למרות הטעות התחבירית, אני מקבל את הדגים למשחק. שם שכדאי לציין אפילו יותר בהקשר של הסרט הוא רוברט יון. מדובר במי שהפיק, ביים, כתב, ערך, ליהק, איפר, עיצב, הלביש, הקליט ומשחק את התפקיד הראשי. מי שעזר לו בבימוי ועריכה, וגם צילם את הסרט, הוא אנטון צ'יקישב (״איבן״). בקשר לתקציר, יש באתר האקדמיה בערך שלוש דרכים לספר את אותו הסיפור, אז אם הבנתי נכון מדובר בסיפורו של גבר מובטל, נשוי אך עקר. כיוון שהוא נכשל בתפקידים המסורתיים של גבר בחברה, הוא בורח אל עולם הדמיון ומתכנן להוציא ספר.

הדחקה

לשעבר ״כרוניקה של הדחקה״, הוא סרטו הראשון באורך מלא של דוד יכין. הפרויקט הקודם שלו, ״שליטה מלאה״, הוא סרט טלוויזיה שצילם עבורו אלכס גולקו, מי שערך וגם כתב יחד עם הבמאי-מפיק את הסרט הנוכחי. זאת בעוד הצלם במקרה זה הוא תום גולדווסר (״ילדי הסתיו״). הסרט מוגדר כמותחן פסיכולוגי, אז יש לנו סרט ז׳אנר ראשון להפעם, וכפי שמיד תקראו הוא מתאים גם לתת-ז׳אנר ספציפי. זאת משום שגיבור הסרט, בגילומו של בועז קונפורטי, אוסף את אשתו מבית החולים לאחר שעברה אונס. האישה גם נעלמת מהבית ובכך יוצא בעלה להתחקות אחר עקבותיה, לגלות סודות ולהיסחף לתעלומה שזוגתו התחילה לנסות לפתור.

הלילה הזה

סרטים המבוססים על אירועים אמיתיים הם עדיין נדירים בקולנוע הישראלי, והיות ואחד כזה זכה אשתקד, מפתה לסמן גם את הסרט הבא כבולט. בטח ובטח בהתחשב בשמות המעורבים, אבל קודם כל העלילה המתרחשת בליל הסדר של 1980 בקיבוץ משגב עם. למי שלא מכירים את הסיפור, חוליית מחבלים התבצרה בבית הילדים בקיבוץ והחזיקה בפעוטות כבני ערובה וקלפי מיקוח. המותחן מבטיח להביא את הסיפור מנקודות מבט שונות, וכאן מגיע הרגע בו אני יכול לסמוך על היוצרים. זאת משום שהבמאי הוא נדב שירמן, מי שאחראי ל״מרגל השמפניה״ ו״הנסיך הירוק״, שניהם סרטי תעודה פוליטיים על דמויות אמיתיות. את התסריט כתבו בני ברבש ועוזי וייל הוותיקים, ועל הצילום הופקדה גם כאן דניאלה נוביץ, בפעם השנייה השנה. שימו לב אל רשימת השחקנים והשחקניות, הכוללת את שאדי מרעי, שירה קדם קצנלנבוגן, תומר מחלוף ואפרת בוימולד, מבין אלה שנרשמו בקטגוריות הרלוונטיות. יחד עם שיתוף פעולה בין כמה מגופי ההפקה המבוססים בישראל, לפחות על הנייר יש כאן מתמודד חזק.

המוסד

ועכשיו למשהו שונה לגמרי, אבל איכשהו עדיין באותו נושא. על קומדיית הפעולה של אלון גור אריה, שהתפתחה מלהיט הקאלט הקצר-ארוך ״המוסד הסגור״, אני מניח שאין צורך להרחיב יותר מדי – משום שהסרט כבר הוקרן בקולנוע. ובפסטיבלים. ואפילו במטוס, שם אני צפיתי בו. שתבינו כמה מזמן זה היה, בתקופה בה אנשים עוד טסו במטוסים. למעשה, הסרט הוקרן בקולנוע לפני למעלה משנה, אז כתב עליו עופר, כך שאני מתריע מראש שכמו ״הבלתי רשמיים״ דאשתקד הוא יכול לשכוח מהאוסקר. ואם הוא לא יזכה באופיר בגלל זה, כנראה שהתחרות מוטה. סתם, זה כנראה כי חברי וחברות האקדמיה לא יקחו ברצינות קומדיה שלא לוקחת את עצמה ברצינות, ועושה את זה בשיא הרצינות. צחי הלוי מגלם סוכן מוסד נועז, אפרת דור היא סוכנת ביון אמריקאית ויחד הם צריכים לשתף פעולה כדי להציל את העולם מארגון טרור. מבין שחקני המשנה הרבים נרשמו רק עדי הימלבלוי בתפקיד מתעתע, וטל פרידמן כרובוקופ הישראלי. מה לא הייתי נותן בשביל לראות דווקא את גילה אלמגור מועמדת לאופיר על הסרט הזה. הצלם הוא עידו ברלד, ששיתף פעולה עם הבמאי גם ב״מבצע ביצה״ ונזכור לטובה גם מהסדרה/סרט ״חשודה״/״התאבדות״.

המוסד

המחשמלים

קומדיה נוספת, אבל שוב בסגנון אחר. גם סרטו של בועז ארמונימסווג חריג״) כבר נחשף לציבור, שכן אחרי בכורה מקומית בפסטיבל חיפה הוא המשיך להקרנות בבתי הקולנוע ולסיבוב פסטיבלים אמריקאי. המחשמלים הוא שמה של להקת רוק כושלת, שהיה לה להיט אחד באייטיז (בהצלחה עם להוציא אותו מהראש אחרי הצפייה). זה לא מפריע להם, בעיקר לזמר והמנהיג, להמשיך לחתום על תהילה גם אחרי שלושה עשורים של חלטורות. מגלם אותו צביקה נתן, שגם הפיק יחד עם גרין פרודקשנס והוא סיפור בפני עצמו, כפי שאפשר לקרוא בסקירה שלי. המוזיקה בסרט, עליה חתומים לצד נתן גם רן בגנו ואילן שס, היא הימור לא רע למועמדות בעיניי. אבל כמי שנהנה מהצפייה אני יכול לאחל הצלחה לכל המחלקות, ביניהן הצילום של איציק פורטל הגדול (זוכה האופיר על ״מייד אין איזראל״ וצלם עסוק מאז אמצע שנות ה-90), העריכה של עמית גינתון (״בשבילה גיבורים עפים״) והתסריט של שראל פיטרמן, שיר ראובן, ושוב צביקה נתן. לימור שמילה על הליהוק, ובנושא זה אני חייב לומר שיש כאן עודף ספורטיביות מצד היוצרים שלא רשמו את כל הקאסט הנכבד שלהם. רק יגאל עדיקא ותמרה קליינגון רשומים כשחקני משנה, בעוד שהייתי שמח לראות ברשימה גם את טל פרידמן כאנטגוניסט, או את אלי יצפאן בהופעת אורח מוגזמת.

המתים של יפו

תרשמו בבקשה עוד סרט שהייתה לקהל הרחב הזדמנות להכיר, הפעם מהשנה הנוכחית, ליתר דיוק מינואר. זאת לאחר שערך את בכורתו בפסטיבל ירושלים לפני שנה, אז כתב עליו עופר ושם היה כשיר לכל פרסי הביכורים. זאת למרות שהבמאי שלו, רם לוי, יוצר מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. טכנית, זהו סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, אחרי למעלה מחצי מאה של יצירה תיעודית, קצרה וטלוויזיונית. לוי ביים את העיבוד של עלא חליחל לספרו של גלעד עברון ז"ל, ששמו כשם הסרט, המתרחש כמובן ביפו. שני הסיפורים המתערבבים בסרט נוגעים לשלושה ילדים מחברון המוברחים אל ביתו של זוג נטול ילדים (יוסוף אבו-ורדה ורובה בילאל-עספור), ואל במאי בריטי המגיע אל האיזור כדי לצלם סרט על יפו של ימי המנדט. יורם מילוא הוותיק (מ״מרחב ירקון״ דרך ״מטאליק בלוז״ ועד ״הנערים״) צילם, נטע בראון (״מילים נרדפות״, ״בית בגליל״) ערכה, רן בגנו שכבר הוזכר לעיל ועוד יוזכר בהמשך, הלחין.

הנה אנחנו

הגיע הזמן לתותחים הכבדים. תגידו שזה לא נשמע כמו פייבוריט כבר בשלב התחלתי זה: הבמאי ניר ברגמן, שמאז ״כנפיים שבורות״ מחכה לאופיר הבא שלו שאינו על סדרת טלוויזיה, חובר אל התסריטאית דנה אידיסיס מתהילת ״על הספקטרום״. שי אביבי (זה שי אביבי, נראה לכם שאבחר סרט אחד?) ונועם אימבר (״מעבר להרים ולגבעות״) מגלמים אב ובן שיוצאים למסע משנה חיים. זאת משום שהנער הוא אוטיסט שהגיע לגיל בו עליו להיכנס למוסד מתאים, אך האב מבין שבנו לא מוכן לצעד, והשניים בורחים יחדיו. עדיין לא נשמע כמו מועמד לאופיר? נוסיף שאת הסרט שנבחר בבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה, שי גולדמן צילם, אורית אזולאי ליהקה, אילה בנגד (״גאולה״, ״יונה״) ערכה, רונן נגל עיצב את הפסקול, ובעצם בכל מקום אליו תביטו תמצאו אנשי מקצוע זוללי פרסים. מה שאין באתר האקדמיה הוא מתמודד מטעם הסרט לפרס המוזיקה, אז נצטרך לצפות בסרט כדי לגלות האם אין בו מוזיקה מקורית או שאולי כיוון שמדובר בקופרודוקציה עם איטליה, המלחין או המלחינה לא יכולים להתמודד על האופיר בגלל חוקיו המפלים. כאילו שהייתי צריך סיבה נוספת לצפות בסרט הכל-כך מצופה הזה.

הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט

נא לסמן מתמודד נוסף בתחרות הפרטית שלי למציאת הסרט עם השם הכי טוב השנה, וגם בתור סרט חוזר מהאופירים שעברו. אז קראו לו ״נלסון״, והתקציר שלו שונה הפעם אבל זה ללא ספק אותו הסרט. הבמאי הוא לודי בוקן, מפיק ושחקן הולנדי-ישראלי (״מלחמת העולם זי״) שגם מביים מעת לעת (״Saviors in the Night״). הוא גם אביה של השחקנית ג'וליה לוי בוקן, המשתתפת גם בסרטו החדש. הבמאי השתתף בתפקיד קטן ב״לב שקט מאוד״ של איתן ענר, שמחזיר לו כאן טובה ומשחק בסרט לצד זוגתו בחיים, השחקנית תמר קינן. את התסריט כתב בוקן יחד עם עדי שובל, והשנה התקציר שלו מתחיל מהתחלה ומתקדם כרונולוגית. אני תוהה אם זה משליך על שינויים בסרט עצמו. בכל מקרה, הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט של 1941 נקטעת עבור אליהו בן ה-10, שאביו נרצח בידי שכנו הפשיסט. אליהו עולה ארצה, מתגייס לצה״ל ורק אז לומד כי רוצח אביו מצוי בוויטנאם. הוא עורק מהצבא בחיפוש אחר נקמה, וסיפורו נודע כזה של החייל טוני נלסון (ומכאן השם הקודם של היצירה). גיורא ביח צילם, אז ברור שיהיה מרהיב, ובועז שחורי (״המוסד הסגור״) הלחין.

הרפתקה בשחקים

הנה עוד סרט שכבר הוקרן בבתי הקולנוע, בדיוק לפני שנה (אז שוב, הוא לא יהיה כשיר לאוסקר. אם רק הייתה דרך להפריד בין העיקר והתפל באופירים). מדובר כאן בסרט המיועד לכל המשפחה, אז אפשר גם לסמן וי על עוד גיוון ז׳אנריסטי בתחרות השנה. הבמאי-תסריטאי ליאור חפץ יצר את הסרט בהשראת הספר "הרפתקה בטייסת" מאת עודד מרום. זהו סיפורם של נער ונערה (אמיר טסלר והילה נתנזון) חובבי תעופה, שמחליטים לשפץ מטוס ישן וחלוד בזמן למפגן יום העצמאות. אריה צ'רנר וריקי בליך רשומים כתפקידי המשנה, ומבחינת לוק יש כאן שחזור של הצוות זוכה האופיר של ״באבא ג'ון״ – הצלם עופר ינוב והמעצב האמנותי יהודה אקו. נחשו מי ליהקה? נכון, לימור שמילה. פעם שלישית ולא אחרונה.

ויהי בוקר
*פרש מן התחרות*

אם כבר פייבוריטים, מד דעתכם ודעתכן על זה – סרטו החדש של ערן קולירין הוא עיבוד לספרו השני של סייד קשוע. תקציר העלילה נוטה אל הפיוטי ומספר על אזרח ערבי ישראלי בשם סמי, שבוקר אחד מתעורר למציאות לפיה הכפר שלו מכותר תחת מצור צבאי. כעת לגיבור יש חומה לא רק סביב הלב, אלא גם מחוץ לבית וההתמודדות עם הסגר היא פנימית וחיצונית בעת ובעונה אחת. אני לא חושב שמי מן היוצרים ידע עד כמה הסרט רלוונטי, או יותר נכון כמה אנשים חדשים יוכלו להזדהות עם הנושא שלו בשנה הנוכחית. אלכס בכרי וסלים דאו רשומים שניהם כשחקנים הראשיים, ג'ונה סולימאן (״האחות של מוסוליני״) היא השחקנית הראשית וגם המלהקת. שי גולדמן צילם גם את הסרט הזה, את משבצת העריכה חולקים אריק להב ליבוביץ' וחיים טבקמן, ואת זו של הפסקול אביב אלדמע ואיתי אלוהב. בקיצור, עוד סרט מלא סופרסטארים בהובלת קולנוען ישראלי בעל שם עולמי, שאני כמעט מצטער לראות את סרטו על המסך הביתי ולא בקולנוע. אבל רק כמעט, הסקרנות שלי גדולה מדי מכדי לחכות.

ויהי בוקר

ככה את אוהבת

הבטחתי שלימור שמילה תחזור באדרת אחרת, והנה זה קורה – הפעם היא לא רק ליהקה אלא גם ביימה, בפעם השנייה בקריירה אחרי ״מונטנה״. הסרט יצא מפסטיבל ירושלים עם פרס העריכה, שהוענק לבעז פרנקל (״מקוללים״, ״212״), ואז גם כתבנו עליו כאן בסריטה. הילה וידור ויקיר פורטל מגלמים את התפקידים הראשיים, כזוג שיחסי הכוחות ביניהם משתנים ועולמה של האישה מתערער ממש, לאחר לידת בתם הבכורה. בקאסט חברים גם תום אבני ופלורנס בלוך ואת התסריט כתבה שרון אייל-אזולאי, שחוזרת לאופירים אחרי ״אישה עובדת״ מהשנה שעברה. גם בשאר המחלקות תמצאו ותיקי אופירים כמו הצלם רם שוויקי (״אבינו״) והמלחין אשר גולדשמיט, שממש מככב השנה. אם כי הסרט הבא לא קשור אליו, למרות שאולי נדמה אחרת במבט ראשון.

לפרק את האשרים

אם היו חסרים לכם סרטים עצמאיים בתחרות, הנה מגיע סרט הביכורים של אמיר ראג'פורקר (אולי תכירו את סרט הסטודנטים שלו, ״שלא לומר אני אוהב אותך״). התקציר מבטיח שלושה סיפורים על שלושה דורות של משפחת אשר: שעון שהסב מנסה להחזיר לבעליו, מאבק פנים משפחתי של אישה באחיה, וענייני הלב של רב ואשתו. על המסך תוכלו למצוא את רוברטו פולאק, מיקי ברקן, עידו מוסרי ועירית ענבי, כך על פי אתר האקדמיה. שמחתי לגלות שמות שהיו פחות מוכרים לי בשאר המחלקות, כי זה אומר מבחינתי שיוצרים צעירים מקבלים הזדמנויות. למשל, אחד משני הצלמים, אור וינר, היה ע.צלם בסרטים אחרים (״ברש״, ״ליידי טיטי״) וכעת חתום כצלם ראשי, במשותף עם דור הדרי. האחרון חוזר לשתף פעולה עם הבמאי-תסריטאי מאז סרט הסטודנטים שלו שכבר הזכרתי.

מחילה

עוד הזדמנות לבדוק מה היחס של האקדמיה לקומדיות, ולתקנון האוסקר. זהו סרטם השני של חנן סביון וגיא עמיר אחרי ״מכתוב״, וגם הראשון שהם חתומים עליו כבמאים ולא רק ככותבים-כוכבים. הוא יצא לאקרנים בישראל בספטמבר שעבר, יש לנו אפילו סקירה של עופר. כצפוי, הקומדיה הצליחה יפה אצל הקהל, אבל זו לא בהכרח ערובה להצלחה אצל חברי וחברות האקדמיה. צמד היוצרים מגלם שני פושעים זוטרים שחייהם השתנו בעקבות פאשלה, וכעת אחד מהם משתחרר מהכלא בעוד השני חזר בתשובה ומחפש מחילה על חטאו. הסרט גם מתרחש בימי תשובה ובזמן נפילות טילים ביישוב דרומי. בתפקידים נוספים נרשמו לאופיר נועה קולר, אלון אבוטבול, שירי מימון וליאל אלקון בן דוד. כבר הפסקתי לספור כמה סרטים רן בגנו הלחין השנה בחיפוש אחר האופיר הבא שלו אחרי ״אפס ביחסי אנוש״, אבל כל הכבוד לו.

מיראז'

הרבה אנשי אשכולות יש השנה ברשימת המתמודדים לאופיר, ועוד אחד מהם הוא דויד בן ארי. הוא לא רק כתב וביים את הסרט הזה, אלא גם הפיק, צילם, ערך, ליהק, עיצב והלביש. ייתכן שתזכרו את סרטו הקודם, ״מפטיר״, עליו היה חתום בשם אחר – דויד דזאנשווילי. היוצר שב לעסוק בעולם הפשע בישראל גם בסרט זה, מסעם הלילי של שני גברים בגילומם של ליאור מילר ומושיקו סרור. הצעיר מביניהם הוא רוצח ועד מדינה המוסתר בישיבה, והשני הוא ראש הישיבה שבתו, שהיא גם אהובתו של הצעיא, נחטפה על ידי אותם עבריינים שעד המדינה אמור להעיד נגדם. הסרט ערך את בכורתו הישראלית בפסטיבל חיפה האחרון.

עכביש ברשת

חזרה אל סרטים שהוקרנו כבר בבתי הקולנוע בישראל, ממש השנה. וגם חזרה לתלונות שלי על חוקי האופיר שאוסרים על מתמודדים שאינם תושבי ישראל, שכן הייתה יכולה להיות לנו רשימה עם סר בן קינגסלי ומוניקה בלוצ׳י. זאת משום שסרטו של ערן ריקליס הוא קופרודוקציה עם בלגיה ובריטניה, אבל יש מספיק כוכבים מישראל בשביל למלא לפחות חלק מהקטגוריות האחרות. זהו סיפורם של סוכן מוסד ותיק (קינגסלי) וצעיר (איתי טיראן), במסע לחילוץ מידע ממקור (בלוצ׳י) עבור ראש המוסד (איציק כהן), לפני שנשק ביולוגי יגיע לידיים הלא נכונות. את התסריט כתבו גדעון מרון (״פלייאוף״ של ריקליס) ועמנואל נקש (״כידון״), את המוזיקה יונתן ריקליס, ועל עיצוב הפסקול היה אמון גיל תורן. כל שאר אנשי הצוות אינם ישראלים מספיק בשביל פרסי אופיר.

עכביש ברשת

פרימו ושבתי

שני השמות הלא שגרתיים מן הכותרת שייכים לגיבור הסרט ומושא האובססיה שלו. פרימו הוא במאי קולנוע שנסחף אל דמותו של שבתי צבי, משיח השקר המפורסם בהיסטוריה היהודית. בבואו ליצור סרט קולנוע על שבתי, חייו של פרימו מתערערים. על התקציר הלא רגיל הזה חתומים יואב טל ואסא איתן, שאחראים גם לסרט הנסיוני ״פרא האדם״ מ-2017 (עכשיו ב-VOD של סינמטק תל אביב). את התפקיד הראשי מגלם נדב בן נון (״הגרמני הרך״), גם הוא מאנשי הקולנוע העצמאי הלא שגרתי בישראל. לצידו משחקים לנה אטינגר (״עיר מקלט״) ואריאל קריז׳ופולסקי. טל חתום על הסרט כמפיק ובמאי, וגם ערך יחד עם מיכל רנון, והצלם הוא גיא ליב. על המוזיקה חתומה יסמין אבן, הקשורה גם בשני סרטים תיעודיים שיוזכרו בחלק הבא של הפוסט – ״ונזכור את כולם?״ ו"מאיר אריאל – שיר כאב".

שאיפה לחיים

התקציר של הסרט הבא די מעורפל, שלא לומר אפוף עשן ממסטל, אבל מבחינת העוסקים במלאכה הוא אחד המסקרנים בעיניי. הסינופסיס באתר האקדמיה הוא: ״כשקשיש מוכנס לבית אבות בניגוד לרצונו הוא חייב למצוא דרך לחזור לביתו הישן. כשאהבה קנביס רפואי ופשע נכנסים לתמונה, האם הוא יהיה מוכן לסכן הכל?״. אבל עכשיו שימו לב לשמות הבאים. הסרט נכתב ובויים בידי מתן גוגנהייםפרדייס קרוז״ הזכור לטובה) ואסף אבירי בסרטו הראשון כבמאי-תסריטאי. הקאסט כולל את שלמה בראבא בתפקיד הראשי, ולצידו ג'וי ריגר, דבלה גליקמן, גדי יגיל, אלון נוימן, אודליה מטלון ואנסטסיה פיין. הצלם הוא שי פלג (״סופת חול״), העורך הוא דורי טפר (שמאז שחלקנו גדלנו עליו בערוץ הילדים הפך לעורך עסוק בעיקר בטלוויזיה) ומי הלחין את המוזיקה אם לא רן בגנו. אני דואג לשעות השינה שלו. וכן, גם אני כבר רוצה לראות את הסרט הזה.

שתיים

נסיים את רשימת הסרטים העלילתיים באורך מלא עם עוד סרט של במאית, שזה תמיד משמח בעיניי. בטח כשמדובר בסרט ביכורים, במקרה זה של אסתר אלקיים (בין היתר מהסדרה ״שלטון הצללים״), שגם כתבה וערכה. מור פולנוהר (״כמעט מפורסמת״) ואגם שוסטר מגלמות זוג לסבי שחולמות על ילד. האחת היא שפית שמצויה בטיפול תרופתי, השנייה רקדנית והיא זו שמנסה להיכנס להריון. החלומות נתקלים במציאות עיקשת והשתיים שוקלות את האקס של אחת מהן בתור תורם זרע, עם כל הסיבוכים שזה עלול להוביל להם בעתיד. בתפקידי משנה: גיל דסיאנו, מרקו כרמל (שכזכור ביים סרט המתמודד השנה על האופיר) ונעמה פרייס, שאולי תקווה לדאבל בקטגוריות המשחק הנשיות. גיל שני צילם, יעל דקלבאום היא המוזיקאית.

לסיכום:

יוצאים לדרך עם אותו מספר סרטים כמו בשנה שעברה. אז היו לנו שני פורשים, שניהם חזרו השנה, ואם יורשה לי אז אהמר שגם הפעם הרשימה הנ״ל אינה סופית. לא לחינם הפוסט הזה נקרא כפי שהוא נקרא מדי שנה. ספרתי עשרה סרטים שכבר נחשפו לקהל הישראלי, בין אם בבתי הקולנוע או בפסטיבלים. למען ההגינות אפשר להניח שאם לא המגפה, המספר היה גבוה יותר וכך היינו יכולים לעמוד מול רוב לסרטים שכבר הוצגו לקהל, מה שצריך להיות תנאי קבלה בעיני סריטה, לעומת בכורות אופיריות. מבחינת ותיקים וצעירים, המספרים קצת משקרים (לרם לוי יש סרט ביכורים למרות שאינו במאי טירון, כפי שכתבתי) ויש גם לא מעט סרטים של צמדים, בחלקם עבור אחד הבמאים זהו סרט ראשון. כשניסיתי לספור יצאה לי חלוקה די שווה בשווה מהבחינה הזו. נראה האם החיבה של האקדמיה לסרטי ביכורים תיתן את הטון גם השנה. לעומת זאת, ספרתי רק חמש במאיות השנה, וגם אם מחשיבים תסריטאיות שלא ביימו, המספר הזה אמנם מכפיל את עצמו אבל עדיין לא הגענו אפילו לחצי-חצי של במאיות ובמאים.

מבחינת ז׳אנרים, יש לנו כמעט כל מה שאפשר לבקש מהקולנוע הישראלי. קומדיות יש והרבה ובכל הסגנונות, קצת מותחנים מסוגים שונים ואפילו סרט ילדים מצד אחד וקולנוע נסיוני מאידך. באופן אישי, אשמח לראות אפילו רק אחד מבין הסרטים הקומיים יותר עולה שלב רק כדי להוכיח שאין אפליה שכזו בטקסי פרסים. באשר לפייבוריטים, אפשר לקרוא שסימנתי את הסרטים של לביא, שירמן, ברגמן, קולירין וגוגנהיים את אבירי בתור חמישייה אפשרית. מבין סרטי הביכורים יכול להיות קרב בין-יבשתי מעניין בין ״אסיה״ ו״אפריקה״. אבל עוד מוקדם להמר. מה שנותר לעשות הוא להתייחס לסרטים שבולטים בהיעדרם. למשל, היכן ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ מאת דני רוזנברג, גם הוא התקבל לקאן ואף הוא יוצר שאפשר לקרוא לו ותיק, למרות שזהו רק סרטו העלילתי הארוך הראשון. אולם, סרט זה טרם נחשף, מה שאי אפשר לומר על ״לידה״ של ירון שני, זוכה פרס הבימוי באופיר הקודם שסיים את הטרילוגיה שלו כבר בשנה שחלפה. מעניין מה הסיפור שם.

16 הסרטים התיעודיים מעל 60 דקות

לאה צמל, עורכת דין

הפעם יש לנו קצת יותר מהשנה שעברה, גם בה התחלקו סרטי התעודה לשתי קטגוריות מעט אקראיות. אלו הן הקטגוריות היחידות בהן סרטים דוקומנטריים יכולים להתמודד, ואולי הגיע הזמן לקרוא שנית (או חמש-עשראית) לאקדמיה לפתוח את שאר הקטגוריות לסרטים שללא ספק מבויימים, נערכים, מצולמים וכד׳ ממש כמו סרטים עלילתיים. כצפוי, יש ברשימה השנתית הרבה מאוד יוצאי פסטיבל דוקאביב (משלוש מהדורות) וגם ייצוג לפסטיבלים של ירושלים וחיפה, כמו גם לכל גופי השידור התומכים ביצירה התיעודית בארץ.

21 יום ולילה – סרטה המטלטל של זהר וגנר, עליו כתבנו כשהיה חלק מפסטיבל דואביב 2019. הסרט מתחקה אחר האופן בו הפכה אישה בדואית מקורבן למואשמת ברצח בנה הפעוט. הוט8

אורון ירדן, קץ התמימות – בנושא דומה, הסרט התיעודי בהפקת כאן 11 חוזר אל פרשת חטיפת ורצח הילד מסביון בשנות ה-80. הסרט שודר ממש בחודש שעבר בתאגיד. ביימו: הדר קליימן צדוק, תמנע גולדשטין חטב.

איש החרב: גבריאל מוקד – פורטרט של עורך השירה המיתולוגי, שאין לו כוונה לפרוש בגיל 85 אלא להמשיך להסעיר את עולם השירה. סרטם של שלומית ורפאל כרמלי ערך את בכורתו בפסטיבל ירושלים 2019 והמשיך משם אל אפוס 2020.

גולדה – להיט תיעודי מאת השלישייה אודי ניר, שגיא בורנשטיין ושני רוזנס, שמציג דיוקן של ראש הממשלה היחידה בישראל שהייתה אישה. גם הוא ערך את בכורתו בדוקאביב הקודם, אבל כתבתי עליו הרבה אחר-כך, לכבוד דוקוסטרים ולקראת שידור בהוט 8.

דער-נסתר – לשם גיוון, אמנם עוד סרט של הוט אבל הפעם מדוקאביב של 2018. את הסרט צילם וביים נהר שבתאי, והוא עוסק באידיליה המשפחתית וגם בגירושין של הוריו, קולין ואהרן שבתאי.

הדברים הקטנים – סרט נוסף בו הצאצא מתעד את הוריו המפורסמים ואת עצמו. הפעם זהו יהודהל'ה, בנו של הרב מנחם פרומן ז״ל, שקיבל מצלמה מהבמאית מיכל אהרונסון. עופר כתב על הסרט לקראת דוקוסטרים של דוקאביב.

החבר דב – מה היא תחרות אופיר בלי האחים הימן, או במקרה זה רק ברק הימן, שביים במשותף עם אורי לוי. החבר דב הוא חבר הכנסת לשעבר דב חנין, המתמודד בסרט עם תדמיתו הציבורית. הסרט של יס דוקו גם הוקרן בבתי הקולנוע לפני שנה, אז יש סקירה, אחרי בכורה דוקאביבית.

הנביא כהנא – ממשיכים בפוליטיקה, אבל הפעם מהקיצון השני של המפה. סרטו של אילן רובין פילדס מגיע מפסטיבל חיפה, שם כתב עליו אור, הגיע מאז לשידור בהוט 8. למקרה שלא ניחשתם או ניחשתן, הסרט בוחן את דמותו השנויה במחלוקת של הרב מאיר כהנא.

הרצח בקולנוע צפון – והנה חידוש, סרט שיערוך את בכורתו באופירים, ובקרוב גם בפסטיבל דוקאביב 2020 (שיתקיים כשיתקיים). אבידע ליבני שב אל הסיפור החדשותי של 1957 ומספר על גורל הדמויות באירוע ששמו כשם הסרט. כאן 11.

לאה צמל, עורכת דין – אולי הסרט הישראלי הכי מדובר בשנה שעברה, דוקומנטרי וגם לא. את דעתי (הלא אוהדת) אפשר לקרוא, אבל מי שמדברת בעד עצמה היא כמות הפרסים והבאזז שגרף סרטם של רחל לאה ג׳ונס ופיליפ בלאיש לבית הוט, על המשפטנית שמגנה על אסירים פוליטיים.

להאיר את יוסי – ביוגרפיה מסוג אחר הפעם, ועל אמן לשם שינוי. ולא סתם אמן, יוסי בנאי הגדול, שכמו שמתאר התקציר ״חוזר להדרן אחרון אחרי מותו״. מוריס בן-מיור וקובי פרג' הרכיבו את הפסיפס בו בנאי כאילו מספר על עצמו. הוט 8

מאה אחוזזוכה פסטיבל ירושלים 2019 מספר על הסטטיסטיקה החריגה בכפר הדרוזי בית ג'אן, בו כלל התלמידים מגיעים לבגרות, הרבה בזכות מורה אחד נחוש. יעל קיפר ורונן זרצקי ביימו את הסרט, שכבר שודר בכאן 11.

מאיר אריאל, שיר כאב – את הסרט הזה אפשר לראות ממש עכשיו במהדורה השנייה של דוקוסטרים מבית דוקאביב, ובעתיד ביס דוקו. ההבטחה היא לזווית חדשה על המוזיקאי מאיר אריאל, על כל גלגוליו ותהפוכותיו. אליאב לילטי ביים.

מקום מפלט – סרט נוסף של יס דוקו, הפעם מפסטיבל חיפה האחרון. הבמאית איילת דקל מתחקה אחר השגרה של כל הדמויות המעורבות בשלושה מקלטים לנשים מוכות: חילוני, דתי וערבי.

 

שיר ערש לעמק – גם סרט מזה מגיע מהליין-אפ העתידי של דוקאביב, ובתמיכת הוט 8. הבמאי הוא בן שני ומושא התיעוד הוא הצייר אלי שמיר, המנציח את עמק יזרעאל. הסרט מלווה אותו בתהליך יצירתי של שנים ובהמשך בהתמודדות עם מחלת פרקינסון. *פרש מן התחרות*

שפאר בדרך להוליווד – סרטה של ונסה לאפא הוקרן בפסטיבל ברלין לפני כמה חודשים, אחרון הפסטיבלים שהתקיימו שלא באופן וירטואלי. הוא מספר את סיפורו של אלברט שפאר, נאצי בכיר שריצה עונש מאסר במקום מוות, וכתב ספר שהיה אמור להיות מעובד לסרט עלילתי. גם הוא של יס דוקו, ואיתו נסיים עם הארוכים ונעבור לקצרים. *פרש מן התחרות*

19 הסרטים התיעודיים עד 60 דקות

אנדרגראונד בלט

כדי לסבר את האוזן ולהבין למה קראתי לחלוקה לפי אורך שרירותית, שימו לב שבקטגוריה זו אפשר למצוא סרט של 10 דקות, סרטים של 30-40 דקות, ורוב לכאלה שהם בין 50 ל-59 דקות כל אחד. בעולם של קולנוע עלילתי הם הרי לא היו מתחרים זה בזה, אז מדוע בדוקומנטרי כן? בכל מקרה, כמו בקטגוריה הקודמת, ההיצע מגוון ונע בין סרטים שכבר שודרו בטלוויזיה או הוקרנו בפסטיבלים, לבין כאלה שנחשפים לראשונה.

אנדרגראונד בלט – סרטה זוכה פסטיבל חיפה של לינה צ׳פלין הוותיקה, עליו כתב עופר כשהוקרן במסגרת זו. הקונספט של הסרט מספר את כל הסיפור: סטודיו לבלט מתחת למושבים של אוהדי בית"ר באיצטדיון טדי.

ארץ עיר – סיפור שנע בין ישראל לניגריה, בין מהגרי עבודה למשפחה שעומדת על סף פירוק ומחזיקה מעמד בזכות הבת הבכורה. נדמה לי שהסרט טרם נחשף, תקנו אותי אם אני טועה. בימוי: יקי אילון.

בחזרה לצ'רנוביל – הבמאי רומן שומונוב (״החולמים מבבילון״) חוזר לקולנוע התיעודי אחרי ההרפתקה העלילתית ״כאן ועכשיו״. הוא גם חוזר לאסון הגרעיני של צ'רנוביל דרך סיפוריהם של האנשים שניטרלו את נזקי הקרינה, וחיים כיום בישראל.

גשם בעינים – גם לסרטים של פחות משעה יש מקום בפסטיבל דוקאביב 2020 שכבר הוזכר לעיל. ביניהם סרט זה של רון עומר על אמו, הסופרת דבורה עומר, בדגש על משקעים מילדותה שלה.

האברך מהחיזבאללה – וחזרה אל מהדורת דוקאביב של 2019, עם סרטו של איתמר חן (שכנראה קוצר בכמה דקות כדי להתאים לקטגוריה). סיפורו של איברהים יאסין, בן לרועה צאן מכפר קטן בלבנון, שהפך לאחד מבכירי הסוכנים החשאיים שהפעילה ישראל.

הדווקאים – סיפורה של הקהילה הגאה בישראל מאז קום המדינה ועד היום, דרך שישה גברים הומוסקסואלים שנולדו יחד עם המדינה. סרטה של הדס איילון (״פריז על המים״), גם הוא מדוקאביב הקודם.

החוף הנפרד – מסוג הסיפורים שבאמת אפשר למצוא רק בישראל. החוף הצמוד לזה של הקהילה הגאה בתל-אביב הוא חוף המפריד בין גברים לנשים בקטע אחר דווקא, כזה המאפשר לחרדיות מבני ברק להימלט לרגע מחייהן. סרטה של קרין קיינר הוקרן אף הוא בדוקאביב 2019.

העומר – הקולנוען הוותיק יונתן פז (״מחכים לסורקין״) בוחן את עתיד הקיבוץ דרך טקס קציר העומר המסורתי וזקני השבט שאמורים עדיין לפזז בשדות. ילדיו של הבמאי, האחים יואב ודורון פז, ודאי היו עושים מזה גרסה ישראלית של ״מידסומר״.

ונזכור את כולם? – אולי הסרט הוותיק באופירים השנה, עם הקרנת בכורה באפריל 2017. עם זאת, הזמן הוא מושג יחסי בסרט החוזר אל מרד גטו ורשה ומבקש לספר מחדש את סיפורו. הבמאים הם יובל חיימוביץ' זוסר סימון שכטר.

חיים רגילים – על הסרט של גילי דנון ואפרת שלום דנון, כתבנו במסגרת פסטיבל ירושלים, בו הוקרן לראשונה. הוא עוקב אחרי שתיים שנמלטו מאימת אפריקה, אחת לגרמניה והשנייה לישראל, ומדגים את קשיי ההגירה בכל אחת מן המדינות.

חתונה הפוכה – עוד משתתף במהדורה הבאה של פסטיבל דוקאביב הוא סרטו של הרב מרדכי ורדי, קולנוען המוצא נישות בתוך הקהילה הדתית. במקרה זה יש כאן חזרה אל סרטו הקצר ״התינשאי לי?״, שכן בסרטו החדש הוא מציג להט״בים דתיים שבוחרים להתחתן בניגוד לנטייתם.

לשחק חולשה – הסרט הקצר בקטגוריה זו, 10 דקות אורכו, מתעד את כלת פרס ישראל נעמי פולני. ממרומי 92 שנותיה, מי שנחשבת לאמא של הלהקות הצבאיות בישראל, מתמודדת עם הפחד להיתפס כחלשה מול המצלמה של מעיין שורץ.

לשמור בבטן – תיעוד עצמי של המוזיקאית חן רותם ובן זוגה עומר יפמן, במסעה של רותם לשמש אם פונדקאית עבור חברים של בני הזוג. הסרט הוקרן השנה במסגרת פסטיבל סולידריות.

מאה מיליון צפיות – סרטו של איתמר רוז הוקרן ודובר לא מעט פעמים מאז בכורתו בפסטיבל חיפה, כך שאולי יש לו יתרון מסויים מבחינת נראות. זה מסתדר היטב עם נושא הסרט, המוציא את הבמאי למסע בניסיון לפצח את סוד קסמם של סרטונים ויראליים ביוטיוב.

מיוחדת במינה – סיפורה של גילי בסון, שחקנית ומעצבת אופנה טרנסג'נדרית, שתהליך השינוי והחיפוש העצמי שלה לא נגמר בניתוח. הסרט הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה כעבודה בתהליך. הבמאי הוא נחום מוכיח, המוכר יותר כמבקר קולנוע ומוזיקה.

מסורבות – הסרט של דוד אופק הוותיק ומיה ווב הצעירה, צולל אל עולמן של שלוש מסורבות גט. הן ממתינות שנתיים, שלוש וגם תשע שנים לחופש מהבעל, כי כך זה בהלכה, ויש להן עורכת דין המומחית לעניין הסבוך. לשם הגיוון, סרט זה הוא ממהדורת 2019 של דוקאביב גליל.

עוד לא אבדה – סרטו של במאי וצלם הטלוויזיה שוקי גוז'יק, מתמקד בקונפליקט של שחקני כדורגל ערבים בנבחרת הכדורגל של ישראל. מהצד הישראלי הנאמנות שלהם מוטלת בספק, ובעולם הערבי נחשבים כבוגדים. הסרט כבר שודר בכאן 11.

פתח את הפה – סרט אחרון ודי מיבול דוקאביב הקודם, מאת הבמאית תמרה ממון. הסרט עוקב אחר שלושה נערים מלוד, כל אחד מרקע שונה וסיפור חיים לא פשוט, החברים במקהלה שפתחה בבית ספרם מורה שעלתה ארצה מברית המועצות.

תמונת ניצחון – על סרטה זולל הפרסים של עדי משניות כתבתי עוד לפני שגרף תהילה בפסטיבל הסטודנטים ובירושלים, ולבסוף בחרתי בו גם לאחד מסרטי השנה שעברה שלי. הבמאית תיעדה את אחיה, שנפצע במבצע צוק איתן, הופך בעל כורחו לגיבור. ברוח שבירת דיסטנס ואובייקטיביות, אציין שאם הסרט הזה לא בחמישייה, בין אם כי נוצר בידי תלמידה (בביה״ס טיש) או כי הקטגוריה הזו מופלית כולה לרעה, לא אסלח לאקדמיה. הסרט גם מוביל אותנו לקטגוריה הקצרה הנוספת ומשם לסיום.

15 הסרטים העלילתיים הקצרים

אם אנחנו מתקרבים עכשיו

קטגוריה זו תהיה קרובה במיוחד לליבי השנה, משום שהתנדבתי ללקטורה בה. בניגוד לשאר הקטגוריות באופיר, כאן האקדמיה חוסכת מחבריה לצפות בעשרות סרטים ובעזרת ועדה נבחרים 15 מתוך הסרטים שהוגשו, שיהפכו לחמשת המועמדים מתוכם ייבחר הזוכה הבודד. גם עופר וגם אני ביצענו את המשימה הזו השנה, ואני חייב לציין שהרשימה שהתקבלה גם מייצגת וגם מצטיינת. אמנם חסרים לי פה כמה סרטים שאהבתי, אבל יש המון למי להצביע.

אם אנחנו מתקרבים עכשיו – מתחילים הכי חזק שאפשר, בכל מובן. ראשית, הסרט הזה מגיע מפרויקט ״במרחק מאה מטר״ של הוט, שהשתלט על שליש מהקטגוריה. כפי שתוכלו לקרוא אצל עופר, מדובר גם באחד מהסרטים הטובים במקבץ שלו. ואם תשאלו אותי, זה אחד הקצרים הטובים שראיתי השנה בכלל. זוכת האופיר דאשתקד על משחקה ב״קצפת ודובדבנים״, הדס בן ארויה (״אנשים שהם לא אני״), מגישה סיפור קצר על מעגלי אמון בתקופת מגפה.

אנה – גם על הסרט הזה כבר נכתב בסריטה, במסגרת פסטיבל WE ARE ONE המקוון, אליו הגיע דרך פסטיבל קאן. הבמאי דקל ברנסון יצר באוקראינה את הסרט, המתחקה אחר אם חד-הורית בודדה, הבוחרת להשתתף בערב של מציאת חתן אמריקאי.

ברכה – זוכת הקטגוריה בשנה שעברה, בת אל מוסרי (״יום רגיל״) תנסה לעשות זאת שוב, עם סרט שני מתוך הפרויקט של הוט. היא גם מגלמת את התפקיד הראשי, כאישה שמגיעה לישון אצל אמא שלה (אורנה בנאי) עם הכרזת סגר הקורונה, ונתקלת בהתנגדות והתערבות השכנים.

הגבר האחרון – הסרט העצמאי של בר אליקים ומאיה קסל מזכיר לפרקים את ״אם אנחנו מתקרבים עכשיו״, אבל הולך לכיוונים אחרים מבחינת העלילה והסגנון כאחד. אליקים גם מגלמת את התפקיד הראשי, כסטודנטית למשחק שסובלת משני הגברים הדומיננטיים בחייה, אביה והמאהב שלה. הייתי רואה פיצ׳ר על הגיבורה הזאת, או יותר טוב – סדרה.

זכות מלידה – היה מאוד משונה לא לראות פה את סרטה של ענבר חורש (״הביקור״), שעופר הילל בפסטיבל סרטי הסטודנטים הקודם, ואני הצטרפתי למקהלה ממש לא מזמן אחרי זכייתו בפסטיבל פאלם ספרינגס. בין לבין גם השתתף בפסטיבל ירושלים, ונדמה לי שקשה להישאר אדישים למסען של שלוש הנשים הצעירות המגיעות ארצה בטיול שמטרתו לעודד עלייה.

טאצ' – גם סרטו של ניר ברגר (מיוצרי ״סוף הדרך״ המונפש) הוא שועל פסטיבלים ותיק, ביניהם ירושלים ופאלם ספרינגס. הקונספט של הסרט הוא שכל הדיאלוגים בו מתקיימים אך ורק על גבי מסכים, כיאה לפלירטוט בין שני טרולי רשת צעירים שאולי מצאו חיבור אוהב.

טיקטוקים – סרט שלישי של הוט ברשימה, מאת ותיקי האופיר אסף קורמן ולירון בן שלוש (שזכתה סוף סוף בשנה שעברה על תפקידה ב״אישה עובדת״). קורמן מאחורי המצלמה ובן שלוש וילדיהם בקדמתה, כמשפחה המצלמת סרטוני טיק-טוק לסבתא המאושפזת במחלקת קורונה. את הילדים קשה לאם לביים והמציאות בכלל מתערבת להם בתוכניות.

לונג דיסטאנס – סרט זה היה חצי מהפתיחה של פסטיבל סרטי הסטודנטים ב-2018, יחד עם ״איך לשחות״ המועמד לאופיר דאשתקד של נעה גוסקוב, אז קראו לו ״רחל״ ועופר כתב עליו. הבמאית היא אור סיני (״אנה״, לא זה שהוזכר לעיל) והסיפור הוא אותו סיפור, על אישה שראייתה מתדרדרת והיא נעזרת בזרים על מנת לחייג אל בתה שבאמריקה הרחוקה.

מותו של זה – אחד הסרטים הכי מיוחדים ברשימה השנה, אבל זה לא הפתעה כשמדובר בבמאי אבישי סיון (״תיקון״). לאחר שהוא מציג לנו באריכות את גיבור הסרט, צעיר בשם נח, מתחוור כי מדובר בעילוי לשעבר שיצא בשאלה, וכעת מצוי בדרך לפגוש את משפחתו החרדית אחרי שנים, במעמד פתיחת הצוואה של אביו.

משק בית – שירלי מושיוף, יוצרת הסדרה ״איש חשוב מאוד״, תרמה גם היא מכשרונה לפרויקט סרטי הסגר של הוט. יצירתה מתמקדת באיש שב״כ המבצע מביתו מעקבים על חולי קורונה שחשודים בהפרת בידוד, מה שהופך להאזנה מעט אינטימית שמשפיעה גם על הקשר שלו עם זוגתו.

נא להתנהג בהתאם – הסרט החמישי של הוט שהתברג לרשימת המתמודדים לאופיר הוא פרי יצירתו של מאור זגורי (״שבאבניקים״). הקולנוען והמחזאי בחר להתמקד בזוכת ״האח הגדול״, תקווה גדעון, שיוצאת אל עולם מוכה מגפה בו איש לא מחבק אותה. במקום זאת, היא זוכה לנסיעה ולהרצאה מפי נהג מונית (שולי רנד) על ישראל החדשה והישנה.

נעורים – יכול להיות שזהו סרט הסטודנטים הראשון בקטגוריה? כי אני זוכר לא מעט מהם בלקטורה. נציגת הסטודנטים היא שי-לי עטרי, וזהו סרט שנה ב׳ שלה בביה״ס טיש (כלומר אפילו לא סרט גמר עדיין), כפי שכתבתי בשבוע שעבר. הוא התקבל השנה לפסטיבל קאן אז חסר היה לאקדמיה להתעלם ממנו. הבמאית גם מגלמת את התפקיד הראשי, של צעירה בשיקום שהפיזיותרפיסט החדש שלה מוצא חן בעיניה.

סתמי – סרטה של נועה אהרוני (״עד סוף הקיץ״, ״ילדי הצללים״) נוצר בשיתוף עם בתה, אופיר מאור, המגלמת ילדה שכמוה סובלת מתסמונת טורט. את אמה בסרט מגלמת טלי שרון, ושתי הדמויות מתמודדות כל אחת בדרכה עם הטיקים של הילדה והשעייתה מבית הספר.

עין לבנה – אחרי פרס הסרט העצמאי הקצר בפסטיבל חיפה בסוף השנה שעברה, הגיע פרס זהה בפסטיבל SXSW הטקסני, משהו שלא כדי לאקדמיה להתעלם ממנו. סרטו של תומר שושן הוא סיפור על רגע בחיים של צעיר תל-אביבי, המבחין באופניים שנגנבו לו קשורות בפינת רחוב. כפי שהתבטאתי כאן ממש לא מזמן, בעיניי זה מאסטרפיס.

שמעון – נסיים עם זוכה ציון לשבח מאותו פסטיבל חיפה, סרטה של ישראלה שאער מעודד (״אישה״). מוריס כהן מגלם את הדמות הראשית ששמה כשם הסרט, המפרנס ועמוד התווך של המשפחה שיום אחד מפוטר מעבודתו ולא יודע איך לספר זאת, אז הוא מעמיד פנים שהכל כרגיל.

אלו הם כל המתמודדים וכל המתמודדות על האופיר השנה, שיהפכו בהמשך למועמדים ומועמדות. כמו תמיד, או אולי יותר מתמיד, בהצלחה רבה ונעבור גם את זה ביחד.

תגובות

  1. Eric green הגיב:

    שאפו וכבוד רב ליוצרים הכישרוניים המביאים את תמצית הסיפור לכדי סרטים נהדרים,צפיתי בסרט אובססיה ,המתמצת תמצית התקופה ההזויה בה אנו נמצאים,הסרט משקף היטב את מצבנו הבלתי ידוע,ומנסה ועונה על השאלה מה קורה איתנו?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.