פרסי אופיר 2019: סיכום ההקרנות של סבב א', או: של מי האופיר הזה בכלל?
7 ביולי 2019 מאת אור סיגוליאחרי שנה בה לקחתי הפוגה מחברות באקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה, הקבוצה אשר בוחרת את המועמדים והזוכים בטקס פרסי אופיר של הקולנוע הישראלי, חזרתי בכוחות מחודשים. השיקול היה טכני לחלוטין: בשנה שעברה ידעתי שהשאיפה לצפות בכמות ראויה של סרטים מתמודדים תדרוש ממני יותר מדי, וכנראה שהייתי נכשל. השנה, עם לו"ז יומי נוח יותר וכמות סרטים נמוכה במיוחד (26 סרטים נרשמו, מתוכם פרשו שניים במהלך תקופת ההקרנות), ידעתי שאוכל לממש את חובתי כחבר מן המניין ושאוכל לכתוב על העונה בצורה מהימנה.
נכון לפרסום הפוסט הזה ראיתי 23 סרטים מתוך 24 המתמודדים במסגרת המרכזית של סרטי עלילה באורך מלא (את הנותר מקווה להשלים בימים הקרובים), את כל 15 הסרטים העלילתיים הקצרים, ומעל למחצית סרטי התחום התיעודי ואנסה להספיק אפילו יותר עד לזמן ההצבעה, שתתקיים בין ה-15 ל-17 ליולי. מכיוון שכמעט הכל כבר מאחורי בשלב הזה, אני מרגיש בנוח להוביל אתכם פנימה ביד בטוחה כבר עכשיו אל לתוך עונת אופיר 2019.
הפוסט הזה, שמגיע אחרי השקעה של כ-50 שעות צפייה במצטבר, הולך להיות מעט ארוך מהרגיל, אפילו בשבילנו, וגם די מדכדך, אכין אתכם מראש. הוא יעסוק במצב האקדמיה, הקולנוע הישראלי כפי שהוא משתקף דרכה, הקולנוע התיעודי, השחקנים, השחקניות והיוצרים. הרבה מחשבות הצטברו במהלך חלקה הראשון של העונה.
והסתייגות שתמיד מוכיחה את עצמה כהכרחית, על אף שהיא בעיני מובנת מאליה: הדברים שנכתבים כאן הם נקודת מבט אישית שלי, באופן טבעי אינם אמת מוחלטת. אלו הדברים כמו שאני רואה וחווה אותם, ואתם יכולים להסכים איתם או שלא. ועל אף הכל, אני תמיד מלא הערכה ואהבה ליוצרי הקולנוע בישראל, בעיקר כי אני יודע כמה קשה להתקיים פה מעשייה קולנועית ואיך כל סרט הוא נס. הדברים נכונים גם לאקדמיה עצמה ולמנהליה, שפועלים – כפי שאני מבין – מטובת הקולנוע הישראלי. בחלק משמעותי מהזמן, לפחות.
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
זאת אולי העונה הכי מנומנמת ורגועה שאני זוכר מאז שהתחלתי לסקר את פרסי האופיר, אי שם ב-2012. אין שינויי תקנון, אין רפורמות, אין קטגוריות חדשות, אין מאבקים בין הדור הישן לדור החדש, ומכיוון ש"ימים נוראים" שובץ לסוף תקופת ההקרנות גם אין פרובוקציות פוליטיות ("לאה צמל, עורכת דין" לא מתמודד השנה). הכל מרגיש כמו נסיעה חלקה להדהים. אבל מה שעל פניו נראה כמו חדשות טובות – כי הרי מה יותר מתיש מתעשייה שרבה עם עצמה על דברים שמעניינים רק אותה – הוא בעצם ההפך הגמור. בגדול, חזרנו עשר שנים אחורה.
בזמן שהאקדמיה עצמה משתדלת לבצע שינויים טכניים ולהתייעל, כמו למשל עמוד פייסבוק ששימש כלוח מודעות ומנע מהיוצרים להפגיז את חברי האקדמיה באינספור מיילים בלתי נסבלים, בעיית המהות חריפה יותר מתמיד.
יכול להיות שזה בגלל שזו השנה האחרונה של היו"ר המכהן מוש דנון (כפי הנראה), או בגלל שכל המהפכות נגדעו באיבן, אבל האקדמיה הפסיקה לנסות אפילו להפוך את הפרס הזה לרלוונטי. זה מזמור עתיק יומין, ושפכתי על זה כל כך הרבה מילים בעבר שאין טעם לעשות את זה שוב, אז רק בראשי פרקים לכמה דברים שעדיין מחרפנים אותי:
1. טקס פרסי האופיר איננו סיכום תקופה קולנועי וחגיגי שמטרתו להוסיף יוקרה לתעשייה ולקרב בין הקהל והסרטים. ממש ממש לא. זו לא יותר ממסיבת סיום לפסטיבל קולנוע תל אביבי שאורכו כחודשיים, בו אפשר לרכוש תג ב-350 שקלים חדשים המקנה כניסה חינם לכל הסרטים, רובם המוחלט בטרום-בכורה. בסופו של הפסטיבל, סרט אחד מתוך כל המתמודדים מקבל מקפצת יח"צ לתקופה שמחזיקה משהו כמו שלושה שבועות.
2. זכות ההצבעה ניתנת לחבר אקדמיה שראה סרט אחד כמו לכזה שראה את כולם. למעשה, גם למי שלא ראה אפילו סרט אחד.
3. טווח ההפצה של הסרטים המתמודדים נע מוותק של שנה ("הבלתי רשמיים" שיצא לבתי הקולנוע ביולי 2018) ועד האינסוף, כי כבר מעכשיו רואים שישנם סרטים שלא יופצו לעולם. לכו תמצאו בזה את הידיים והרגליים.
4. הסרטים שכבר זכו להפצה בבתי הקולנוע מאבדים כמעט אוטומטית את סיכוייהם לזכייה מכיוון שבתי ההפקה שלהם ישקיעו בהם פחות מאמץ, לעומת סרטים שהאופיר יוכל לעזור להם ביחסי ציבור בהמשך השנה. אסייג כמובן ואזכיר שהיו כמה פעמים ספורות בהן סרט שיצא לאקרנים לפני הטקס (לא במקביל) הצליח להגיע לניצחון: "הערת שוליים", "וואלס עם באשיר" (שתי מפלצות פסטיבלים שמחקו את התחרות עוד לפני שהתחילה) ו"האופה מברלין".
5. ועוד יש את הקטע הנורא הזה שהסרט הזוכה נשלח אוטומטית לייצג את ישראל באוסקר, מה שלא הוכיח את עצמו מאז 2011. אם מסתכלים על זה בראייה כללית, מ-1990 (האופיר הראשון) ועד 2018, יש פה אחוזי הצלחה פנומנליים של 14%. אין מה לומר, השיטה עובדת.
המתכונת הנוכחית גם לא מייצגת בשום אופן את הקולנוע הישראלי על כל גווניו, מכיוון שכל מי שעשה סרט עם אוריינטציה בידורית, ויש לא מעט כאלו, יודע שזה לא מגרש המשחקים שלו, ועל כן עושה בשכל כשהוא לא מוציא כסף על השתתפות בתחרות. "אול אין", "המוסד", "מקוללים", "מבצע שלאגר" ו"אהבה בשלייקס" ויתרו על התענוג, ואי אפשר להאשים אותם. אם ללמוד מסרטי עבר שניסו ("הלהקה האחרונה בלבנון", "מבצע ביצה", "ילד טוב ירושלים", "מסווג חריג") לא היה להם סיכוי אפילו בקטגורית האיפור.
בנוסף יש יוצרים שמסיבותיהם שלהם לא מעוניינים לקחת חלק כמו למשל עמוס גיתאי ("רכבת קלה") או אבי נשר ("סיפור אחר") שכבר בשנה שעברה הודיע שהוא עם האקדמיה סיים מכיוון שהוא לא זוכה למועמדויות על בימוי או כתיבה. בכך חסם מהאופיר את אחד הסרטים הישראלים הגדולים והמוכרים של השנה, וכפועל יוצא גם מנע מאנשי הצוות והשחקנים שלו מועמדויות ואפילו זכיות (במצטבר סרטיו של נשר היו מועמדים ל-28 פרסים וזכו 4 פעמים).
רציתם אירוע שהוא מפגן יכולת של הקולנוע הישראלי? קיבלתם טקס פרסים של קבוצת סרטים חלקית שהמאפיין היחידי שלהם הוא שאין להם מה להפסיד.
הכאוס ממשיך גם עם הסרטים והיוצרים עצמם, שאיכשהו מסרבים לעשות תחקיר מינימלי לקראת מה הם נכנסים וזורקים את הסרטים כאילו היו ספגטי על הקיר. מעבר לפרישה של שני סרטים, ראו את זה גם כאשר "שלושה צעדים למיליון" שינה את שמו רגע לפני ההקרנות ל"בזמק", והצופים שבאו לראות את הסרט המתמודד "ברזיל אהובתי" הופתעו כאשר בכתוביות הפתיחה הסרט נקרא "בחזרה למקראנה". תהיה הסיבה אשר תהיה, זה יוצר תחושה שהסרטים לא מגיעים מוכנים לתחרות הזו וזה לא מוציא אף אחד טוב. בנוסף, ישנן הפקות שעדיין נרשמות להקרנה אחת בלבד, כאשר כל מי שקצת בדק איך השיטה עובדת היה מגלה שגם אם מילאו את האולם עד אפס מקום בחברי אקדמיה מצביעים (לא מצב סביר) זה סטטיסטית עדיין לא יספיק להם לצבור מספיק הצבעות להיכנס לחמישיות. אני פשוט לא מצליח להבין את זה.
הבית תמיד זוכה
באחת ההקרנות ישבה לידי אישה מבוגרת ונחמדה מאוד, ובזמן שהאולם התמלא פנתה אלי ושאלה אם אני חבר אקדמיה. כשעניתי לה שכן היא ביקשה לדעת "איך הדבר הזה עובד". אמרתי לה שלדעתי זה ייקח קצת יותר זמן ממה שיש לנו אבל אם היא רוצה אני יכול לנסות. כשסיימתי, אותה גברת, שעובדת באחד ממוסדות התרבות המקומיים במרכז הארץ, הזדעזעה מהקונספט הזה שחברי האקדמיה מצביעים למרות שהם לא רואים את כל הסרטים, ואיכשהו מצאתי את עצמי מגונן עליהם. "זה נכון," אמרתי, "אבל תחשבי כמה זה מסובך לראות כל כך הרבה סרטים בזמן כל כך קצר, בטח אם יש לך ילדים או שאת גרה מחוץ לתל אביב", אבל זה לא הצליח לשכנע אותה. "אני לא גרה בתל אביב ומגיעה להמון הקרנות", התגאתה. לא היה לי נעים להגיד לה שהעובדה שהיא גם פנסיונרית וגם בעלת רישיון ובעלת רכב, מקנה לה יתרון עצום על פני הרבה מאוד חברי אקדמיה.
בקבוצת הפייסבוק המיועדת לחברי האקדמיה, חוסר הזמינות לראות את הסרטים היה עניין שעלה לא פעם. הבמאים של הסרטים הקטנים קפצו ומיהרו להציע סקרינרים לכל דורש. במקביל לכך ישנו ערוץ סטרימינג באתר האקדמיה שבמהלך רוב העונה נמצאו בו רק שני סרטים עלילתיים באורך מלא: "מוריס" ו"עיניים שלי". לאחרונה התווספו לשם גם "בוקר טוב, ילד", "גאולה", "הגולם", "היום שאחרי לכתי" ו"נולדתי בירושלים ואני עדיין חי". כמובן שבשרשור אחר עלו תלונות על איכות הזרימה של הסטרימינג, אם כי מניסיוני כל סרטי האקדמיה שאני צפיתי בהם עבדו נהדר בסטרימינג.
אבל פשוט אין איך לנצח את זה – השיטה הנוכחית לא יותר ממוכרת אשליות לסרטים הקטנים ומחזקת את מעמד הסרטים הגדולים, אלו שגם ככה נתמכים על ידי חברות ההפצה. אותם גופים שכל שנה נלחמים בשיניים נגד שינוי השיטה.
מצד אחד אני אומר, האופיר, כמו כל פרס תעשייה, הוא תחרות פופולריות ומשחק של כסף. זה טבע החיה, וכמי שעוקב אחרי עונת האוסקר באדיקות אני חי עם זה בשלום. הבעיה היא שהיוצרים של הסרטים הקטנים בכל שנה לא מבינים את זה, ומכניסים את עצמם לקרב כמעט אבוד מראש. אמנם זכיית "האופה מברלין" אשתקד הייתה שבירה מרעננת של הפרדיגמה הזו, אבל צריך לזכור שהתחרות שלו הייתה מורכבת גם היא מסרטים קטנים יחסית (להוציא את "הנשף") וגם ככה זה מקרה נדיר להפליא.
רואים את זה כל שנה בתוצאות. כבר בשלב מאוד מאוד מוקדם אפשר לדעת פחות או יותר מי יהיה בפנים ומי לא. למשל, השנה, הקרנת האקדמיה הראשונה של "קולות רקע" הלכה מדהים. התגובות היו נלהבות במיוחד, ובימים שלאחר מכן שמעתי את שם הסרט הזה נישא בפי כל. יונייטד ו-UCM כנראה זיהו את זה, כי הם בחכמה רבה התחילו להוסיף הקרנות הפקה (הקרנות של סרטי אקדמיה שהן מותרות של המפיקים) כדי לתת לעוד ועוד חברים הזדמנות לראות. "בשורות טובות" ו"ימים נוראים" אפילו הגדילו ראש ובידיעה שהסרטים האלו יעוררו עניין (במאי אהוד וסיפור נפיץ, בהתאמה) כבר הודיעו על הקרנות נוספות מטעמם עוד לפני הקרנת האקדמיה הראשונה. זאת בדיוק האסטרטגיה שמכניסה סרטים לחמישיות, אבל זה מתסכל כשרואים שיש מי שבאופן מובהק נשאר מאחור, בעיקר כאלו שלא למדו את הכללים שנקבעו מזמן, או יצאו כבר לבתי הקולנוע.
אני אפילו אעשה טעות אסטרטגית קשה ואשים את הכסף שלי איפה שהפה שלי, או איך שלא אומרים את זה. אנחנו שבוע לפני תחילת ההצבעות אבל אני מהמר על משכורת חודשית שלי ש"בשורות טובות", "ימים נוראים" ו"קולות רקע", שלושה מהסרטים הפופולריים ביותר מבין המתמודדים, בטוח בפנים. זו תהיה תדהמה מוחלטת אם מישהו מהם לא יצליח לעבור את הסף.
בהנחה שלא יהיה תיקו, שני המקומות הנותרים יהיו כפי הנראה "מילים נרדפות" ו"הבלתי רישמיים". שניהם שמות מוכרים שקופצים בטופס ההצבעה, ויש להם בסיס אוהד של צופים. השני הוא גם הקלף הכי חזק השנה של קולנוע לב וככזה גם קיבל קמפיין ממומן בפייסבוק, היחיד בו אני נתקלתי.
אבל מכיוון ששני אלו פגיעים באופן יחסי, עדיין ישנה אופציה ש"תל אביב על האש" או "אישה עובדת" יצליחו לעקוף על בסיס כמה קולות בודדים. ולבסוף, אם הייתי צריך ממש להתפרע, אבל ממש, הייתי פוזל לכיוון "בוקר טוב ילד" שיעשה את הבלתי יאומן.
אפילו יותר מזה: אני צופה שהסרטים "15 שנים", "בלי דם", "ברזיל אהובתי", "מוריס", "מריונטה", "עכו חלומות" ו"שעתו האחרונה של מר קול" ימצאו את עצמם בצהרי הכרזת המועמדויות בלי אפילו אזכור אחד ברשימות. זה כמובן לא קשור בהכרח לאיכותם (אם כי לעיתים בהחלט כן, בינינו), אלא לאיך שהדברים מתנהלים כל שנה.
אם אני טועה, כולנו הרווחנו.
אולי הגיע הזמן להפסיק להתייחס לקולנוע התיעודי כילד חורג
טעות ארכאית שהאקדמיה עדיין נושאת משנים עברו, הוא גטו הקולנוע התיעודי. זה משוגע בעיני. כמובן שקטגוריות ייעודיות לסרטי תעודה קצרים וארוכים הן הכרחיות, אבל ברצינות חברים, איזו סיבה על אדמתו הירוקה של האל יש כדי למנוע מהם להתמודד בשאר הקטגוריות? למה שהאירוע הגדול והמשמעותי ביותר של הקולנוע הישראלי ב-2018 (יש שיאמרו האירוע הגדול והמשמעותי היחיד), "יונתן אגסי הציל את חיי" של תומר הימן, לא יוכל להתמודד בקטגוריות הסרט הטוב ביותר? למה אף סרט תיעודי לא יכול לנסות את מזלו כבן שווים לאוסקר? למה "תמונת חייו" לא יכול להתמודד בקטגוריית הצילום? "קינג ביבי" בעריכה? "סיבת המוות" במוזיקה? מבטיח לכם שבחלק מהאספקטים הם מתעלים על הקולנוע הבדיוני.
הקולנוע התיעודי מוכיח שנה אחרי שנה לא רק שהוא פופולרי מאוד אצל הקהל, אלא גם ניצב בראש העשייה הישראלית. לא לאפשר לסרטים האלו להיות חלק מהקטגוריות המרכזיות נובע מתפיסה ישנה של קולנוע, ולמרבה הצער זה המאפיין מספר אחד של בחירות האקדמיה.
והנה קטע מצחיק, על פי הבנתי, תקנונית, מותר לסרט דוקו לרשום את עצמו לתחרות המרכזית של סרטי עלילה, אבל זה צריך לקרות במקום רישום לקטגוריה התיעודית. הנהלת האקדמיה עצמה לא תתנגד. אפילו היה לזה תקדים ב-2008 וזה הסתיים במועמדות לאוסקר. כולנו זוכרים (או שלא, אם יש לכם מזל) את הקולות באקדמיה באותה שנה שכעסו על זה ש"סרט תיעודי" (ההיצמדות להגדרות האלו היא בכלל ניינטיז) מתמודד יחד עם כל הסרטים הבדיוניים.
כמובן שאלא אם כן אתה הוריקן כדוגמת "וואלס עם באשיר" לא תעז לסכן את המועמדות שלך בקטגוריה התיעודית, ועל כן כמה מהעבודות היפות ביותר של הקולנוע הישראלי נותרות בצללים. לא חבל?
האקדמיה היא לא יותר מייצוג של תעשייה במשבר
ואולי הכאוס המשונה של האקדמיה הוא בעצם רק תמונת מראה של הקולנוע הישראלי? זה לא סוד שהמצב לא טוב. בכל שיחה עם יוצרים ומפיקים עולה הנהי על מצב התעשייה, על החוסר בכסף, על שיטת הקרנות, הקשיים מול משרד התרבות, וההיצע שעולה על הביקוש.
בשיחה שהייתה לי עם אחת היח"צניות הבולטות בארץ היא הביעה צער על היעלמותם של ימי החסד. לפיה, כשסרט ישראלי יוצא לקולנוע, יש לו שבוע אחד להוכיח את עצמו. שבוע אחד בלבד. אם זה לא קורה, הוא מתחפף במהרה כדי לפנות את מקומו לסרט אחר. כל העבודה המפרכת, כל כאבי הראש ושברוני הלב, כל הטירוף הזה של עשיית סרט, הכל נמחק. אין זמן לצבור ביקורות חיוביות או התלהבות של קהל – מה שמאוד מאפיין קולנוע קטן בדרך כלל. כזה שצריך זמן למצוא את הצופים שלו.
ואתם אפילו לא צריכים להקשיב לי כדי להאמין. בסרט שאולי לימים ייזכר כזה שתפס באופן הכי מדויק ומרהיב את הוויתו של הקולנוע הישראלי החדש, "קצפת ודובדבנים" (איזה שם רע לסרט נפלא), גור בנטביץ' בתפקיד במאי שסרטו החדש יצא לבתי הקולנוע, פוצח במה שיכונה כנראה בעתיד "נאום השלטים" על התסכול של הוצאת סרט בארץ. בהקרנה שבה הייתי, הראשונה של הסרט אי פעם לפי הבנתי, הקהל פרץ במחיאות כפיים של הזדהות.
(התמונה הראשית של הפוסט היא ממנו. קרדיט: גיא רז. שחייב לקבל מועמדות על העבודה שלו שם)
את כל הדברים האלו רואים בסרטים שמתמודדים על פרסי האופיר, אלו שהם כביכול הקרם דה לה קרם של הקולנוע הישראלי. אמנם מאוד קשה להפריד פה את דעתי האישית (שהיא כמובן סובייקטיבית וספציפית) מעובדות – ואולי בכלל אין באמת עובדות בהקשר הזה – אבל הקולנוע הישראלי, כפי שמשתקף מהקרנות האקדמיה 2019, הוא שפוף, אבוד ומתנהל במצב הישרדותי.
התחושה היא שהסרטים הם סך כל הוויתורים שלהם. וזה נורא להגיד, וזה כמובן לא תקף לכולם אלא הכללה גסה, אבל זה המצב. התסריטים לא מבושלים וממהרים בדקות האחרונות לסגור מהלכים רגשיים בחטף כי אין יותר תקציב, השוטינג מקורקע, העריכה פונקציונלית. עד שכבר מקבלים תקציב ויוצאים להפקה, כל הכוחות אזלו כבר. כך זה נראה.
הסרטים שבכל זאת ניסו לעשות משהו קצת שונה התרסקו לחלוטין כי בטווח שבין החזון של היוצר/ת, חוסר ההכוונה שכנראה היה מנת חלקם, ובין מה שבפועל אפשר היה לעשות במסגרת התקציב והזמן, יש תהום כל כך גדולה שאי אפשר להיזכר בכלל מאיפה הם התחילו. יותר מדי פעמים ישבתי בסינמטק תל אביב קרוע עיניים ותהיתי לעצמי איך אף אחד לא עצר את הדבר הזה שרץ על המסך מלקרות.
בעיני רק סרט אחד ויחיד, "מילים נרדפות", הצליח לדחוק את הגבולות ולצאת מזה בגבורה עם מינימום מעידות, תוצאה של יוצר שזה כבר סרטו השלישי תוך שבע שנים (ובנוסף כמה סרטים קצרים-ארוכים באמצע) שהיה כמעט כל הזמן במצב של עשייה ולא נמק בעקבות ציפייה ארוכה לכסף, הכוונה נכונה ממפיקות ומפיקים, אומץ שגם מגובה בכישרון, והגב שקיבל מקרנות אירופאיות. כל אחד אחר שהעז לנסות ולשבור את החוקים, נאלץ לראות איך הדברים לא מסתדרים והקהל לא מגיב, מתרחק, ומשאיר אותו כאנקדוטה אופירית/פסטיבלית, עוד אחת מיני רבות.
קטגורית השחקן הראשי המוגזמת ביותר אי פעם
אחרי כל כך הרבה תלונות ותסכול, הגיע הזמן לאיזו קרן אור מבין העננים, והיא מגיעה בזכות קטגורית השחקן הראשי הטוב ביותר. בכל היקר לי, לא זכורה לי קטגוריה כל כך צפופה כמו זו אי פעם. אני כמעט שוקל שלא להצביע, כי לחשוב על לבחור רק אחד מהם זה בעיני פשע (זמן טוב להזכיר לאקדמיה שבבחירת המועמדים כדאי לתת אופציה להצביע לשלושה מועמדים בכל קטגוריה, מה שימנע הצבעה אוטומטית ויהפוך את לוח המועמדים למגוון הרבה יותר).
יהודה נהרי הלוי ("ימים נוראים". מי זה הבחור הזה? מאיפה הוא בא? האם חיינו אי פעם ישובו למסלולם?), משה פולקנפליק ("גאולה". סצנת הראיון לרדיו לבדה מצדיקה ניצחון), שולי רנד ("הבלתי רשמיים". מישהו עוד זוכר איזו הופעה מדהימה זאת הייתה?), מנשה נוי ("היום שאחרי לכתי") וערן נעים ("עיניים שלי") הם חמישה שחקנים שבכל שנה אחרת היו מדלגים את דרכם לפודיום בלי הפרעות, אבל השנה יצא שהם מתחרים אחד נגד השני, מכניסים אותי כמצביע להתקף חרדה. וזה עוד לפני שדיברנו על תצוגות משחק מצוינות אחרות כמו של רועי אסף ("בשורות טובות"), אסף גולדשטיין ("ברזיל אהובתי"), תום מרסייה ("מילים נרדפות"), קייס נאשף ("תל אביב על האש") ו-ולדימיר פרידמן ("קולות רקע"). זה בהכרח אומר שכמה שחקנים ראויים ולמעלה מכך ימצאו את עצמם מחוץ לתחרות השנה, וזה כואב.
זאת כמובן לא תלונה. רחוק מכך, למעשה. זה באמת נהדר ומשמח. אבל מכיוון שאני ממשיך לדבוק בתפקידי כהורס המסיבה, אמשיך מכאן לכך שזה מציג את הקטגוריה המקבילה, זו של השחקנית הראשית, באור אחר, מבאס במיוחד.
שמים את ה"שיט" בקטגוריית השחקנית הראשית
כאמור, 24 סרטים מתמודדים בפרסי אופיר 2019. כולם ללא יוצא מן הכלל רשמו מועמד לפרס השחקן הראשי, כאשר 16 רשמו גם שחקנית ראשית. על בסיס הנתון הזה, מתקבל הרושם שבמחצית מסרטי הקולנוע הישראלים של השנה יש תפקידים ראשיים לנשים. זה כמובן בולשיט מוחלט ומטעה מאין כמוהו. המצב כל כך הרבה יותר מדכא מזה, שאתם לא מאמינים.
העניין הוא כזה – ההחלטה את מי לרשום לקטגוריות המשחק הראשיות והמשניות נמצאת בידי יוצרי הסרט בלבד, ולאקדמיה כגוף מפקח אין שום רצון או יכולת להיכנס לזה. אף אחד בהנהלת האקדמיה לא יפנה למפיק להגיד לו "השחקנית הזו מופיעה בשלוש סצנות, אנחנו מונעים ממנה להירשם כראשית", והאמת שקל להבין אותם. מי רוצה את כאב הראש הזה עכשיו כשיש טירוף שלם של עונת אופיר מסביב, וזה רק עוד הוכחה לאוזלת היד של האקדמיה כגוף מנהל שאמור לעשות סדר בבלגן. נניח לזה כרגע.
הסרטים מנצלים את זה (ובצדק, אוסיף בשקט), וכדי להגדיל את סיכוייהם בקטגוריות השונות, לא פעם ולא פעמיים לוקחים שחקני משנה ושמים אותם במשבצת הראשית גם כאשר ברור שזה לא מחזיק מים. זה קורה כל שנה, כבר נמאס לי להתלונן על זה.
ואמנם כל הקונספט הזה של מי ראשי ומי משנה הוא כמעט פילוסופי לעיתים, ובאמת בלא מעט פעמים גם פתוח לפרשנויות, אבל מה שקורה כפועל יוצא הוא שאנחנו לא שמים לב כמה קטסטרופלי מספר התסריטים שמופקים בארץ בהן אישה היא הסיפור.
אם מסמנים את אותם 16 סרטים שרשמו שחקנית ראשית למועמדות, מתגלה המצב הבא: רק 8 מהם, כלומר מחצית מהכמות הכוללת, הם סרטים בהם באמת האישה מובילה את הסרט ונוכחת בחלק משמעותי מזמן המסך. אבל רגע, מתוך אותם 8, בלא פחות מ-4 האישה חולקת את העלילה עם דמות ראשית של גבר.
אז הנה זה שוב: מתוך 24 סרטים שנרשמו לתחרות האופיר לשנת 2019, רק כ-16% סובבים באופן בלעדי סביב אישה.
רוצים שמות? יאללה.
"אישה עובדת" (לירון בן-שלוש), "הגולם" (חני פירסטנברג), "מאמי" (נטע אלקיים) ו"מריונטה" (לימור גולדשטיין) הם ארבעת הסרטים היחידים הסובבים באופן בלעדי סביב אישה. זה כמובן לא הפריע להם לרשום גם מישהו לקטגוריית השחקן הראשי, גם אם מדובר בהופעה שלעיתים במצטבר יש לה 15 דקות מסך. במקרה של "אישה עובדת" זה אפילו בתחום המדאיג, כי הזזתו של מנשה נוי מקטגורית המשנה לקטגוריה הראשית (כדי שלא ייקח קולות מאושרי כהן) עלולה לשתות לו קולות מ"היום שאחרי לכתי" ואולי הוא יישאר בלי כלום בשנה כל כך טובה בשבילו.
"בוקר טוב ילד", "בזמק", "בשורות טובות" ו"קולות רקע" הם הסרטים בהם יש גיבורה מובהקת שחולקת את העלילה המרכזית עם דמות ראשית של גבר, ובתחום האפור שאפשר להתווכח עליו אפשר להוסיף את "היום שאחרי לכתי", "עכו חלומות" ו"מוריס".
בכל השאר ("בלי דם", "גאולה", "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי", "עיניים שלי", "קצפת ודובדבנים") מי שנרשמה לתפקיד הראשי היא ללא צל של ספק שחקנית משנה, בואו תתווכחו אתי על זה. כמובן ששום דבר כאן לא נאמר בגנות ההופעות, חלקן נפלאות במיוחד, אבל אני לוחץ על זה רק כדי לראות שעל אף איך שזה נראה מבלי להכיר את הסרטים, הקולנוע הישראלי גברי יותר מאי פעם.
תצטרכו להחליט: הקרנת אקדמיה, פרימיירה דמיקולו או מפגש צבירת לייקים?
לפני כעשור כתב יאיר רוה בסינמסקופ הצעיר על כך שנלקח לשיחת נזיפה מהאקדמיה (רוה איננו, ומעולם לא היה, חבר אקדמיה) מכיוון שלאחר שהגיע להקרנות כאורח הוא פרסם ביקורות מפורטות על הסרטים שראה – חלקם, באופן טבעי, היו חודשים ארוכים מלהיחשף לקהל לראשונה – ובכך הפך את הקרנות האקדמיה הסגורות, שהיו אמורות להיות איזור בטוח לסרטים, להקרנות עיתונאים.
כאשר אני פרסמתי מאמר דעה על הקולנוע הישראלי במהלך תקופת ההקרנות של אופיר 2014, דקות ספורות לאחר העלייה לאוויר התקשרה אלי אחת היח"צניות שסרטה הוזכר בטקסט, ושטפה אותי בצורה כל כך קיצונית על איך אני מעז לעשות דבר כזה, בטון שאפילו אחרי חמש שנים תחת שלטונו של רנן שור הותיר אותי המום. וזה היה עוד יותר מוזר, כי כתבתי רק דברים טובים על הסרט שבאחריותה. בהיותי צעיר ומפוחד, מיהרתי להוריד את הכתבה מהאוויר והחזרתי אותה כמה שבועות לאחר מכן.
תמיד הייתי מאוד אמפטי לנקודת המוצא הזו של האקדמיה והיוצרים. ההקרנות האלו נועדו למצביעי האקדמיה לטובת ההצבעות, הסרטים במצב מאוד פגיע בשלב הזה, לרובם עדיין אין יח"צ והם לא פיתחו את השפה השיווקית שלהם. ובאמת מה הטעם לכתוב על סרט זמן כל כך רב לפני שהקהל יגיע אליו? כשהתחלנו לסקר את האופיר היינו ילדים טובים ונשבענו לא לכתוב טקסטים ביקורתיים, לטוב ולרע, על הסרטים כדי לא לפגוע בתומת ההקרנות ולשחק את המשחק. זה המשיך גם כשהפכנו לחברי אקדמיה מן המניין. את רצוננו להביע דעה עשינו באופן עקיף דרך טקסטים כמו "חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי" ו"החמישיות של סריטה" בהם התמקדנו אך ורק במה שאהבנו, ולא במה שחשבנו שהוא פספוס.
מי שהחליט בכל זאת לשבור את החוקים, ועל הדרך חשף את המוסר הכפול וההתחסדות של כל העניין הזה, היה איתן וייץ שהחל לכתוב טקסטים ביקורתיים ב"קולנוע בראש צלול" על כל אחד מסרטי האקדמיה אחרי ההקרנות "הסגורות". ההבדל בין וייץ ורוה הוא שווייץ עשה זאת בתקופת הרשתות החברתיות. אז מצד אחד הרים על עצמו את חרון אפם של יוצרי הסרטים שלא אהב, ומאידך קיבל את חיבתם של אלו בהם תמך, שמיהרו לשתף את כתביו בפייסבוק ולהתהדר במילים הטובות, במו ידם מבטלים את הניסיון של חבריהם להגן על הסרטים מפני חשיפה פרימאטורית.
כיום המצב הוא מערב פרוע לחלוטין. כדי למלא את האולמות וליצור אווירה שהסרט חשוב ומעניין מישהו, יוצרי הסרטים מזמינים אין ספור אנשים שאינם חברי אקדמיה להקרנות שלהם, כמעט לכולם חשבונות פייסבוק, ואז שמחים לשתף כל סטטוס תומך ומפרגן, שוכחים לגמרי מהקונספט המקורי של הקרנות אקדמיה. זאת בזמן שסביר שאם היה מישהו כותב בפומבי על חוסר שביעות רצונו מהסרט, לא משנה באיזו פינה נידחת באינטרנט, הוא היה ננזף ומוקע.
הכל טוב ויפה, ולכל יוצר ויוצרת הזכות לעשות כל מה שעולה אך רוחם, זה הכסף שלהם אחרי הכל, אבל יש פה גם סטנדרט כפול וזה בעיקר מעלה את השאלה למי הקרנות האקדמיה האלו נועדו? אם רק לחברי האקדמיה, אז אין שום סיבה לשריין מקום בסדר הגודל של אולם 1 בסינמטק תל אביב. זה בחיים לא יתמלא. אם גם לאנשי צוות ההפקה וחבריהם, אז בעצם מדובר במשהו אחר לחלוטין, מין פרימיירת ראווה במחיר עלות לסרטים שזה עלול להיות המפגש הראשון והאחרון שלהם עם קהל. ואם לכתבים, עיתונאים וכוכבי פייסבוק (ולא מעט מהם מוזמנים, כפי שאפשר לראות כמעט בכל הקרנה) כדי להרים לסרט ברשתות החברתיות אז זה בכלל משחק אחר.
בשנתי השביעית כמסקר את פרסי האופיר ושנתי הרביעית (לא כולל שנת הפסקה אחת) כחבר אקדמיה, ואחרי כמות בלתי נתפסת של מילים שכתבתי, אני מבולבל יותר מאי פעם לגבי מהות הפרס הזה, למי הוא נועד, ומה הטעם בו. ספק אם זה ישתנה בשנה הבאה.
תגובות אחרונות