• עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • An American Pickle :מחכים לתרגום
  • דאבל דוקו: ״ראש העיר של סטוקטון״ ו״הספיד-קיוברים״
  • פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר: עונה 3
  • ״ידיים על ההדק״, סקירה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 19
  • The Assistant :מחכים לתרגום
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מלכודת עכברים״ של לין רמזי
  • אימת החודש - יולי 2020
  • ״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • ״חברים ישנים״, הסרט היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי
  • ״רומן גורלי״, סקירת נטפליקס

דוקוסטרים 2020: מדריך מקוצר וכמה המלצות לאירוע הקולנוע התיעודי המקוון של דוקאביב

12 במאי 2020 מאת מערכת סריטה

עונת פסטיבלי הקולנוע הקיצית הייתה אמורה להיפתח בישראל עם עוד מהדורה של פסטיבל דוקאביב האהוב. אך כידוע, הקיץ הקולנועי השנה נדחה בכלל לסתיו, וכך גם אירוע הקולנוע התיעודי שיתקיים כסדרו, יש לקוות, בתחילת ספטמבר. כפי שניסחו את זה אנשי הפסטיבל באתרם, בפראפרזה על אתם-יודעים-מי – מה שווה חודש מאי אם אנחנו לא נפגשים בו? הפתרון של הדוקאביבים היה להצטרף לתנועה העולמית של שינוע פסטיבלי קולנוע אל הרשת, או לכל הפחות התנעת מהדורה מקוונת כלשהי. זה לא תחליף, יותר בכיוון של בונוס. הם קוראים ליוזמה הזו ״דוקוסטרים״ – אירוע תרבות מקוון שיכלול אוצרוּת קולנוע של עשרה סרטים בינלאומיים ועשרה ישראליים. הסרטים יהיו זמינים לצפייה ביתית עם כתוביות לעברית, בהרשמה מראש ובתשלום נוח (שמרביתו מועבר ישירות ליוצרים), בין ה-13 וה-23 במאי דרך אתר דוקאביב. כדי להפוך את זה לקצת יותר פסטיבלי, הקרנות רבות ילוו במפגש אונליין עם היוצרת או היוצר, בשיחת וידאו עם חוקרי ואנשי קולנוע מטעם הפסטיבל. את כל ההסברים והעניינים הטכניים תוכלו למצוא באתר דוקאביב/דוקוסטרים, אנחנו פה בשביל לעזור עם התוכניה.

דוקוסטרים מורכב כאמור מהיצע בינלאומי וישראלי. הצד הבינלאומי הוא מעין המיטב של דוקאביב מהשנים האחרונות ובכורה אחת עליה תוכלו לקרוא בהמשך הפוסט בהרחבה. כיוון שכך, מבין הסרטים הללו כבר כתבנו לאורך שנות הפסטיבל על ״ההתגלות של הילמה אף קלינט״, ״דינה״ ו״מאורת הזאבים״, עליהם אפשר לקרוא בלינקים. עוד יקחו חלק באגף זה: ״פאלפ: סרט על אהבה, מוות וסופרמרקטים״ על להקת הרוק הבריטית והניינטיזית, ״הסרט השמח״ אודות ובבימויו-המשותף של המעצב סטפן סגמייסטר, ״לגלות את ויויאן מאייר״ על התגלית המאוחרת שהיא הצלמת ששמה בכותרת, ״הבלדה של ג׳נסיס וליידי ג׳יי״ שמביא למסך את אהבתן של שתיים לא שגרתיות ולזכרה של אחת מהן, ״אהובי, אל תחצה את הנהר״ שהיה להיט בפסטיבל דשאתקד וחולק את אהבתו של זוג קוריאני לאורך 76 שנים, ו״מונסון״ שמציג את כוח הטבע השולט בהודו.

המחלקה הישראלית היא ברובה סרטי דוקאביב 2019, מתוכה הספקנו לראות ולכתוב רק על ״זונה כמוני״ ו״האחות של מוסוליני״. לכבוד האירוע השלמנו עוד שלושה, עליהם תוכלו לקרוא מיד, אבל נותרו גם עוד סרטים שלכל הפחות נזכיר כאן: ״לתפוס את יהושע״ בו יוצא הבמאי והעיתונאי שי פוגלמן בעקבות רוצח שחמק מן הדין; ״מחר כבר עבר״ על התופעה המוזיקלית צ׳רלי מגירה, מאת בועז גולדברג; ״אנג׳ליקה״ של דן פאר על בתו הסודית של איש האמנות בוריס שץ; ״פתח את הפה״ של תמרה ממון על מקהלה המחברת תלמידים ערבים מלוד עם מורתם העולה מברית המועצות; ו״לבנטינית״, סרטו של רפאל בלולו על ההוגה ז'קלין כהנוב, חלק ממיזם ״העברים״. עדכון: אל ההיצע הישראלי הצטרף הסרט ״ביחד לבד״ מאת מיה טיברמן וכנרת חי-גילאור, על אישה המקדישה את זמנה החופשי לחיבוק תינוקות נטושים.

יצא שכתבנו על רבע פסטיבל ובפוסט המלצות זה נוסיף נגיע כמעט למחצית מן התוכניה, הכל עוד לפני הפתיחה הרשמית היום. הצפייה בסרטים הישראליים ״גולדה״ ו״ילדי האשראם״ התאפשרה באדיבות HOT8, וב״הדברים הקטנים״ הודות ליס דוקו. הזדמנות זו גם תודה ליח״צ ולצוות דוקאביב על כל העזרה. נתחיל כאמור עם הבכורה לסרט הבינלאומי ומשם נתמקד בכמה יצירות מקומיות.

קינגמייקר
The Kingmaker

סרטה של לורן גרינפילד, שמוקרן במסגרת דוקוסטרים בבכורה ישראלית ומספר הצפיות בו מוגבל (אז כדאי להירשם), נפתח עם דימוי מושלם לתמצות הפרדוקס שבמרכזו. בסצנה תיעודית טהורה, דווקא במובן שמעלה את השאלה עד כמה היא אותנטית או מבויימת, רכבה של אימלדה מרקוס עוצרת ברמזור. ידיים קטנות מושטות אליה בבקשה לרכוש מוצר שספק אם האישה המגונדרת והמבוגרת שלפנינו זקוקה לו. אך מרקוס לא רק קונה אלא גם מתחילה לחלק שטרות לכל יד פושטת, כשעוד ועוד ילדים צעירים יותר ויותר ניגשים לחלון מכוניתה. בשלב זה נכנסת לפריים המודעות שמרקוס מוקפת אנשי צוות, למשל נהג שצריך לסוע כי הרמזור התחלף, או עוזרת אישית שנלחמת לסגור את חלון הרכב כדי שיהיה אפשר להמשיך בנסיעה. לכל אורך חלקו הראשון של הסרט, יסתבר שכך מרגישה מרקוס – כמו אמא של הפיליפינים שנקרעה מעמה, שרק רצתה להיטיב עימו אבל נאלצה לסגת מסיבות חיצוניות. בפועל, המצב מעט מורכב יותר והבמאית מציירת דיוקן לא שגרתי במשיכת מכחול מפתיעה אחת אחר השנייה.

אימלדה מרקוס הייתה הגברת הראשונה של הפיליפינים, ושלטה לצד בעלה פרדיננד מרקוס בשנים מכריעות בגורל האומה. הסרט שומר את שיעור ההיסטוריה לחלקו השני, אבל בואו רק נגיד שיש מקור לכל הכסף המזומן שמרקוס מחלקת, לבגדיה ותכשיטיה, כמו גם לריהוט המפואר ויצירות האמנות התלויות על קירות ביתה. אפשר להרים גבה כשהיא מתקרבנת בעודה מוקפת בעושר מופלג ומופגן, או כשהיא מדברת בגעגוע על חבריה הטובים סדאם חוסיין, מועמר קדאפי או מאו דזה-דונג. אבל בשלב הזה של הסרט היוצרת נצמדת לנראטיב של אימלדה כפי שהיא מספרת ורואה אותו – מלכת היופי שנישאה לפוליטיקאי מבטיח והפכה לאישיות נערצת, אך לא מתנשאת. על הבזבזנות שנקשרה בשמה היא מספרת בבדיחות הדעת, למשל בנוגע לחיבתה לנעלי מעצבים, ועל משפחתה היא מדברת כאילו הם הדבר הכי טוב שקרה לאנושות, לא רק לפיליפינים. בתדירות הולכת וגוברת משורבבים ראיונות עם אנשים אחרים מהתקופה, ששופכים אור אחר על המציאות כפי שמרקוס צובעת אותה. למשל ברגע צובט לב בו היא טוענת שאין לה זכרונות רעים מבעלה. בקיצור, אפשר כמעט לחבב אותה ואולי אפילו להזדהות עימה, מגלומנית נרקיסיסטית אך מרשימה ומשכנעת.

אלא שהכל הכנה למתקפת האמת שמגיעה בחלק השני של הסרט. הצד של מרקוס ממשיך להיות מוצג באופן מלא רגש, עם עוד סצנות דוקומנטריות נפלאות כמו בפתיחה. למשל כשהיא מציגה למצלמה תמונה היסטורית ובדרך שוברת תמונה אחרת, ממשיכה לדבר כאילו כלום לא קרה בזמן שאחד מאנשיה רץ לנקות ולסדר את השברים כמו עבד נרצע. או ברגע בו היא מתבלבלת בין המילים ״אמא״ ו״כסף״ בראיון לעיתונות. אך כאמור, מרקוס זזה מעט הצידה והמרואיינים הנוספים מתחילים לדבר יותר ויותר, יחד עם סקירה היסטורית של זוועות הממשל המתגברות. ויש כאן מספיק עוולות לסדרה שלמה, לא רק לסרט, שבהשראת סדרה מפורסמת של נטפליקס אפשר לכנות ״מרקוס: פיליפינים״. משפחת מרקוס טרם שילמה על פשעיה, והזוועה האמיתית היא הנסיונות שלהם לשוב לכס השלטון. ״קינגמייקר״ הוא גם סרט בחירות המלווה את בנה של מרקוס, בונגבונג, בעודו מקווה ללכת בדרכי אביו. או יותר נכון, התקווה והרצון שייכים לאמו, בעוד הבן נראה אומלל מכל המצב ונבוך מול קהל. אם הוא לא היה אדם אמיתי, הייתי אומר שמדובר בקריקטורה מסוג ״הבן של הדיקטטור״ שנאנס לעבוד בעסק המשפחתי. אך כיוון שהוא אמיתי, הסיפור נעשה ממצחיק למסוכן.

הסקירה ההיסטורית של הסרט מגיעה עד ימינו, מראה את עד כמה עמוק נטועות הציפורניים של משפחת מרקוס בפוליטיקה המקומית. זה לא רק הפשע המאורגן, אלא התסמונת הקלאסית והעצובה לא פחות של רצון ההמון להישלט בידי משפחת מלוכה. ככל שהאנשים הנראים בסרט עניים יותר, ובפיליפינים ממש לא קשה למצוא כאלה, כך האמירות שלהם לגבי סוג השלטון המועדף עליהם מדכאות יותר. זאת בעוד המתנגדים לשם המשפחה מרקוס מסווגים לרוב כאנשי רוח, או לפחות יודעים להתנסח מדוע לא יצביעו להם. הבמאית מצליחה לנגן את הפזמון המוכר הזה קצת אחרת, למשל כשהיא שוברת את התבנית. זה קורה בזכות מרואיינת מבוגרת המספרת על מצב האי שלה, שהשתנה לבלי היכר בגלל החלום של משפחת מרקוס לשכן בו חיות אקזוטיות, המסתובבות שם חופשי עד היום. החלקים בסרט הנוגעים להזיה הזו מחייבים אזהרת טריגר של התעללות בחיות, כשם שתמונות מהפיליפינים של ימינו בשלבים מאוחרים בסרט כוללות גופות אנושיות. אבל אולי הזעזוע הזה יחדור מעט את שכבות ההגנה של אזרחי העולם מחוץ לפיליפינים, גם הם הולכים שבי אחרי רודנים גם היום. כאילו אי אפשר ללמוד מההיסטוריה.
(אורון שמיר)

הבמאית בשיחה עם המרצה וחוקרת הקולנוע ד"ר לליב מלמד – יום ה' ה-14.5 בשעה 20:00

הדברים הקטנים

הבמאית מיכל אהרונסון שאפה לצלם סרט אודות יהודה פרומן, בן הזקונים של הרב מנחם פרומן, דמות מפתח בציניות הדתית. אולם, יהודה לא בדיוק מרגיש בנוח בתור נושא לסרט ובמקום זאת מבקש מאהרונסון ללמד אותו צילום, על מנת ליצור סרט בעצמו. זוהי בערך נקודת הפתיחה לסרט זה, עליו אהרנסון חתומה כבמאית ופרומן כצלם, אם כי התפקידים הללו מטשטשים מספר פעמים ובמספר אופנים. שאלת השליטה על היצירה עולה בסרט, אך דומה כי מה שמעניין את היוצרים לא פחות היא השפעת המצלמה על המתועד, באופן שיכול להיום גם חיובי וטיפולי. אהרונסון אומרת בסרט כי אנשים פתוחים יותר כאשר הם מול מצלמה וניתן לראות תמיכה רבה לתפיסה זו.

הסרט עוסק גם באופן בו מצולמים הדברים, כפי שניתן לראות בשוט הפתיחה, שוט שהוא גם הסבר על תהליך הצילום, גם משחק עם ההבנה של הקהל את הדימוי הניצב לפניו, וגם משל למהות הקולנוע כשיקוף למציאות. שוט גם מראה את אהרונסון ופרומן יחד וממקם למעשה את שניהם כגיבורי היצירה, והסרט אכן מכיל את הדעות וקורות החיים של שניהם לאורך תקופה של מספר שנים. במהלך הזמן, אהרונסון לא רק מוקסמת ממושא התיעוד/השותף ליצירה, אלא גם מנסה להגדיר מחדש את יחסה לעולם דרך התהליך שהוא עובר. תהליך זה ניתן להגדיר בדרך פשטנית כחזרה בשאלה, אולם הדברים הקטנים והגדולים אינם כה חד משמעיים בסרט. איבוד האמונה באל יכול להיות גם דרך להתקרב למשהו מן הדת, ויתור על חלקים מאורח החיים הדתי יכולים גם להוביל לאימוץ היבטים אחרים באורח חיים.

החיפוש הזה לא קשור רק ליהודה פרומן עצמו, אלא גם לאב המפורסם שלו. מנחם פרומן הוא איש שתיאור חייו נשמע כסתירה למי שאינו מכיר את השקפת עולמו: הרב הראשי של ההתנחלות תקוע ופעיל שלום. יהודה מתחיל להתעניין באמנות הצילום בתקופה של משבר משפחתי – הרב פרומן חולה בסרטן סופני, אך נותר צלול ומתמסר למצלמה של בנו, כחלק מן הרצון לאפשר לבן להתקרב. העיסוק במוות הצפוי של האב מתחבר למות האמונה, או לספק בה, אבל המטאפורה היא לא בדיוק אב/אל, אלא ערכים של קבלת האחר והבנת עולמו כדרך לבנות קשר גם דרך הבדלים. בניית הקשר בין זרים או בני משפחה מוצגת בסרט כדבר שהוא לעתים קשה אבל תמיד מופלא בדרכו.

"הדברים הקטנים" כולל הרבה תהיות פילוסופיות הנאמרות כשאלה פנימית, אבל הוא מציג כל השקפה במצב נתון שקסמו בהיותו מוטל בספק. הסרט עוסק בלמידה, למידה של עשייה קולנועית ולמידה של התנסות בעולם. כך קורה שהסרט מרוויח גם מחוסר אחידות בהקפדה על בניית פריים מדויק, או אפילו מכך שיהודה פרומן מעיד כי שכח להפעיל את המצלמה בסצנה חשובה עבורו. הקולות של הבמאית והצלם מובהרים כשונים, אך היצירה יוצרת סינתזה מרתקת ביניהם ומובילה לסוג של איחוד אמונתי של שני סגנונות חיים אחרים במצב של מעבר. למעשה, מדובר בהרבה יותר מרק שני סגנונות חיים, כשם שהרקע של הסרט מתחלף מתל אביב ותקוע לקשת רחבה יותר של מקומות. ביניהם גם ירושלים וראשון לציון, עיר בה מתנהל לקראת סיום הסרט דיאלוג עם דמות נוספת, שדרך השיחה על חייה כל נושאי הדיון שעולים ביצירה זוכים למראה נוספת. זהו סרט על מוות וספק באמונה ובאותה נשימה סרט על לידה מחדש וכוחה של אמונה.
(עופר ליברגל)

הבמאית בשיחה עם המרצה וחוקרת הקולנוע תמי ליברמן – יום א' ה-17.5 בשעה 19:00

גולדה

מהן האסוציאציות שלכם ושלכן למשמע שמה של גולדה מאיר? מלחמת יום הכיפורים או מלחמת ההתשה. מייסדת ביטוח לאומי או אויבתם של הפנתרים השחורים והאחראית לציטוט (הלא מדוייק) ״הם לא נחמדים״. אמא של עם ישראל, או הסבתא עם התיק והנעליים שנקראו על שמה. ראש הממשלה הראשונה והאחרונה בתולדות המדינה, שהביאה למפלגת העבודה/מערך 56 מנדטים (שיא שעד היום לא נשבר), או זו שסללה את הדרך למהפך הפוליטי של 1977. את כל הסתירות הללו, ועוד רבות כמותן, מצליח להכיל סרטם המוצלח של שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס. הוא נקרא בפשטות ״גולדה״, כמו שרבים לאורך הסרט קוראים לה, אבל מוכיח שאין שום דבר פשוט בכל הנוגע לפרסונה הציבורית ולאופן בו כולנו זוכרים או לומדים על גולדה מאיר. יתרה מזאת, הוא מבקש לא רק לפענח את דמותה הציבורית אלא להראות את האישה מאחורי הפרסונה. אישה שהייתה אולי לא קלה, אבל בהחלט שאפה לפשטות וצלילות רעיונית שהניעה אותה, בין אם צדקה או טעתה בהחלטות קטנות כגדולות בהנהגת האומה.

הסרט נפתח עם קטע ארכיוני גנוז שיהפוך להיות הלב של הסרט, אליו הוא שב מספר פעמים. מדובר בראיון האחרון שהעניקה מאיר לטלוויזיה, בשנת 1978 לפני מותה, שלאחריו המשיכה להיות ישובה באולפן ולשוחח עם המראיינים שלה באופן פחות מעונב והרבה יותר אפוף עשן סיגריות. הכל הוקלט ״שלא לשידור״ ומוצג בסרט כמעין פרק אחרון בחייה, שמאיר על החלקים האחרים. אחדים מהם הסרט סוקר ברפרוף ועל אחרים מתעכב הסרט. מבחינה קולנועית, הסרט עשוי באופן שפחות חביב עליי בכל אספקט שלו – קריינות-על של אחד הבמאים על רקע חומרי הארכיון, ראיונות עם מה שנקרא ״ראשים מדברים״ ישובים בחלל נטרלי, וחלוקה כפויה לפרקים. אלא שכל זה עובד מצויין ולבסוף מתגלה כבחירה הנכונה ליצירה זו. חומרי הארכיון מדברים אמנם בעד עצמם אבל הקריינות מספקת קונטקסט (שהיה חסר לי לפעמים). המרואיינים מאוד יצריים ורגשיים למרות מגבלות הפורמט, וסביבתם הצנועה משקפת משהו מאופיה של גולדה החלוצה והחולמת. החלוקה לפרקים נוגעת לעתים באירוניה ובעיקר מאפשרת לשוב שנית ושלישית אל אותו פוסט-ראיון מצולם שהוא התבלין הסודי של הסרט.

לא משנה עם איזה מטען אישי תגיעו לצפייה, סביר להניח שהדעה הפוליטית שלכם ושלכן לא תשתנה לכאן או לכאן. למעשה, כמו שכתבתי לא פעם על סרטים פוליטיים בישראל, הסרט שב והוכיח לי כמה מעט תוכן יש בפוליטיקה הישראלית וכמה הרבה ממנה אפשר להגדיר כאסופת אופנות חולפות. קחו בחשבון שבתקופת כהונתה של מאיר בראשות הממשלה, השמאל הוא זה שלא היה מוכן לדבר עם הערבים או לסגת מהגבולות שהתרחבו במלחמת ששת הימים (שלא לדבר על מפעל ההתנחלויות שנולד ופרח אז), בעוד את הסכם השלום עם מצריים יביא הימין שעלה לשלטון במקום. הרבה מן האמירות של מאיר על פוליטיקה, שנשמעות אלמנטריות כשהיא מפזרת אותן, פילחו לי את הלב בהקשרים של היום. למשל כשהיא נוזפת בעיתונאי וטוענת שהרכבת ממשלה אינה רק חלוקת תיקים והקצאת כסאות. בנוסף, זה גם לא משנה אם איזה מטען על גולדה עצמה תגיעו לצפייה, כי לא סביר שדעתכם או דעתכן עליה תשתנה. כמי שרגילה להתמודד עם דעות קדומות, נראה שזה לא תמיד הזיז לה, אבל הסרט כן חושף ומדברים על הדברים שכן נגעו ופגעו, משרטט דמות עגולה יותר מכפי שנחקקה בזיכרון הקולקטיבי.
(אורון שמיר)

היוצרים בשיחה עם ד"ר שמוליק דובדבני – יום ב' ה-18.5 בשעה 19:00

ילדי האשראם

במהלך סרטו של הבמאי והצלם יהונתן אופק, יוצר הסרט מספר כי הפסיכולוג שלו המליץ לו לעשות את הסרט. האופי הטיפולי של הסרט ניכר גם בלי האמירה הזו. אופק צולל לתוך עברו ומשוחח עם אנשים שעברו ילדות דומה. זאת על מנת שיכול להתמודד עם השדים שרודפים אותו כל חייו וגם על מנת שאחרים יבטאו בקול רם את מה שהוא לא מסוגל לנסח במילים. לפחות לא בשלבים הראשונים של העשייה עליה עמל במשך שנים רבות.

הבמאי גדל במשפחה אשר בילתה במשך כל ילדותו כחצי שנה באשראם בדרום הודו, שם ההורים למדו אצל הגורו שלהם – גורודב. המורה הרוחני עזר להם לגלות את האמת הפנימית על העולם ולהבין כיצד להתנתק מן הגוף והשכל לעבר מהות גדולה יותר. גם בעת יצירת הסרט, הוריו של אופק עדיין מאמינים בתורה של הגורו ומהווים חלק מן הקהילה של תומכיו. חוסר היכולת להביע דברים במילים אינו רק בעיה של יהונתן, אלא גם של האם. היא זו המנסחת את הבעיה בראשית הסרט ובמקרה שלה, היא טוענה כי החוויה הרוחנית שלה בעקבות המפגש עם הגורו ותורתו היא דבר שלא ניתן לבטא במילים. החוויה החיובית שלה היא בסיס החוויה השלילית של בנה.

הצד הבעייתי של הגדילה באשראם נחשף בסרט בהדרגה, בעיקר דרך שיחות של הבמאי עם אנשים אחרים שגדלו במקום בצורה מלאה או חלקית. את השיחות הוא מבצע דרך נדידה במעגלים במקומות שונים בארה"ב. אופק גם קיבל מצלמה לבר מצווה וצילם במהלך נעוריו באשראם עצמו, אך הצילומים מן המקום בווידיאו ובסטילס בסופו של דבר נדחקים למקום משני לטובת השיחות עם הילדים האחרים (מצויים כיום בשנות השלושים והארבעים לחייהם). בשיחות אלה מתוארת גם ההתגברות על הילדות וגם מה שהתרחש באשראם של הגורו. חלק מן האחרים הבינו כבר בילדותם כי יש צביעות מסוימות בתורה שבמקום ואחרים, כולל יוצר הסרט, לא יכלו ועדיין לא יכולים לתפוס במוח שלהם כי גורודב מסוגל לטעות, או אפילו לא דעת דברים מסוימים.

כפי שעולה במהלך הסרט, דומה כי התפיסה על מהותו של גורודב שונה בין דור ההורים והילדים, או בתוך הקבוצות עצמן. לפעמים הוא מורה ומדריך ולפעמים הוא דמות של אל-אדם. שמעתי וראיתי בקולנוע סיפורים על כתות הרסניות יותר מזו הנראית בסרט, בו לוקח זמן עד שנאמרת המילה ״כת״. אבל זה דווקא הופך את המקרה הזה והתוצאות הקשות שלו לתמרור אזהרה בוהק יותר עבור מי שמצפים לשפר את עצמם דרך הליכה אחרי מורה רוחני. מעבר לכך כי הבן-אדם מנסה לגרום לפחות לחלק מן האנשים לתפוס אותו כייצוג של אלוהות, הבקשה לסודיות על כל המתרחש בסביבתו שבה ועולה. הצורך הזה נראה לי כדבר ההרסני ביותר והוא נוכח בסרט גם דרך בקשות ולחצים גדולים על הבמאי ומשפחתו לחדול מן העשייה. ניתן אולי לחוש בחוסר נחת מול אדם שמצלם משהו בניגוד לרצון אחרים, אבל האיסור הגורף להגיד מה מתרחש במקום המתועד ברמה הבסיסית ביותר, גם ברמה של שיחה בין חברים, מייצר חוסר נחת גדול בהרבה.

לכן, הבחירה להתמקד בשיחות עם הילדים האחרים ובסופו של דבר בשיחות מחודשת עם המשפחה מתגלה כשלב מהותי בטיפול: מעבר לשאלה של בחירה וקבלת החלטות עבור האחר, עולה צורך לדבר ולהקשיב וצורך זה יכול להיות רלוונטי גם עבור צופים ומשפחות המתפקדים בנסיבות חיים שגרתיות יותר.
(עופר ליברגל)

תגובות

  1. חוה פייזר הגיב:

    הי קניתי כרטיס ומרוב פרסומים, אני כבר לא יודעת איך להיכנס לסרטים שאני רוצה, מתי ואיפה?
    תודה חוה פייזר

    1. אורון שמיר הגיב:

      מאוד ממליץ לברר דברים כאלה עם דוקאביב/דוקוסטרים, אנחנו רק כותבים על האירוע עצמו.
      הייתי מתחיל באגף שאלות נפוצות שלהם ואם זה לא עוזר, יוצר איתם קשר ישירות:
      https://www.docaviv.co.il/org/docustream-faq/

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.