• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

״אין אריות בתל אביב״ ו״זונה כמוני״, סקירה תיעודית כפולה

13 ביולי 2019 מאת אורון שמיר

קטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך של עד 60 דקות אינה אחת המתוקשרות בפרסי אופיר, אבל בהחלט שווה להציץ במה שיש לה להציע. כידוע, הקטגוריות המרכזיות מכילות רוב מוחץ שזר לקהל הרחב, ולכאורה הסרטים התיעודיים אמורים להיות עוד פחות מוכרים, אבל חלק לא מבוטל מהם מסתובב בסינמטקים, במיוחד עכשיו סמוך למועד ההצבעה. מבחינתי זו הזדמנות לכתוב עליהם, למשל על שניים שגם הציבור יכול לראות ממש עכשיו בסינמטקים של תל אביב וחולון (גילוי נאות: אור סיגולי הוא מנהל התוכניה של הסינמטק הזה, אבל אני מקווה שזה לא מונע מלהזכיר את המוסד הזה). סרט אחד ריאליסטי ונוקב, האחר מלוטש ומבדר והדבר היחיד שמשותף להם הוא היותם תיעודיים בני כשעה, שמוקרנים בסינמטקים במקביל להתמודדות באופירים (וקודם לכן בפסטיבל דוקאביב). בכל זאת אספתי אותם יחד לסקירה כפולה, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה.

אין אריות בתל אביב

תמונה: רון כצנלסון

סרטו של דוקי דרור ("השכן של ישו", "האויבת שלי השותפה שלי"), בהפקת כאן 11, זכה בפרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב בו הוקרן בבכורה. למשמע הסיפור המרכזי שבו, ברור למה. שמעתי פעם על גן החיות של תל אביב, אבל לא ידעתי שהיה ממוקם סמוך לכיכר רבין ובטח שלא שיערתי ששורשיו נטועים עוד לפני קום המדינה. הכל החל מחזון של אדם אחד, הרב מרדכי שורנשטיין, שעלה ארצה מדנמרק בשנת 1935 יחד עם כמה ציפורים נדירות. שורנשטיין אסף בעלי חיים נוספים במימדים הולכים וגדלים, עד שלא יכול היה להחזיקם יותר אצלו, בבית או בחצר. הפתרון היה עירוני – גן החיות של תל אביב, שפעל החל מ-1938 ועליו מספרים בסרט בערגה מי שהיו אז ילדים. אלא שהמייסד והרוח החיה של המקום, ד״ר דוליטל היהודי, לא מוזכר בנשימה אחת עם גן החיות שלו בגלל עוול היסטורי. במובן זה, האקט התיעודי הוא ניסיון לעשות צדק עם האדם שנשכח.

הסרט מזגזג כל העת בין המקסים לטרגי, כיאה לסיפור על אדם חולמני שלאחרים נראה תמהוני. הוא עושה זאת גם דרך בחירת המרואיינים (שבחוכמה אינם כלואים מול המצלמה אלא מסתובבים חופשי) וגם באמצעות טכניקות קולנועיות שונות. למשל, מלבד צילומי ארכיון ויומני חדשות מהתקופה, חלקם מדהימים ממש, הסרט מעטר את הצילומים של תל-אביב העכשווית בקצת קסם קולנועי – חיות בר המשולבות בסביבה העירונית. הטריק הזכיר לי סרט תיעודי אחר באותו נושא ועם רעיון דומה, ״גן חיות קדוש״, אבל כאן מבוצע טוב יותר. חוץ מזה ששם זו ירושלים ופה זו תל אביב, אז אין להשוות ואין לנצח היפופוטם משתכשך מול בניין העירייה. ייחודו החזותי של הסרט נובע גם מאיורים בהשראת סיפורו של שורנשטיין מאת תלמידים בבצלאל, שהמורה שלהם זאב אנגלמאייר (ללא שושקה הפעם), גם מספר יפה ויודע למסגר את הנוסטלגיה.

נושאים רבים מועלים לדיון במהלך הסרט, בעיקר אהבת בעלי חיים אל מול האכזריות האינהרנטית שבכליאת חיות לצרכי שעשוע. אבל לבסוף זהו אולי בעיקר סרט על תל אביב עצמה, על העיר המשתנה חזותית וגם רוחנית. כפי שנרמז בכותרת, אין בה יותר אריות משום סוג. שורנשטיין מוצג כחולם ומגשים, בעוד מי שגרמו לו לעוול הם בעלי ממון חסרי מושג, ואני מניח שעל בעלי השליטה בעיר כיום אין צורך להוסיף. באופן אירוני, החיות שנדדו אל הספארי שמעבר לאיילון בעצם היו התל-אביביות הראשונות לעבור ממרכז העיר הצפוף אל רמת-גן המרווחת והשקטה. הן עשו זאת כבר בשנות ה-80 והיום מי שסגור בתאים קטנים מדי באותה שכונה הם הדיירים האנושיים. אולי זו תשובה חדשה לשאלה מה ההבדל בין פיל להיפסטר.

זונה כמוני

תמונת סטילס: יעל שחר

במעבר חד וכואב, אל הסרט של יעל שחר (״מליסה MOM ואני״) ושרון יעיש (״המחברות של אליש״, ״מרוששות״), שיוקרן הערב בסינמטק תל אביב ומשודר בערוץ יס דוקו. בסרט זה, הגעתה של המתועדת האירופאית שונה בתכלית מהסרט שתואר לעיל, וכך גם העשייה הקולנועית הנלווית. זהו סיפורה של צ׳ילה, שבגיל 22 נחטפה ממולדתה ההונגרית ונפלה קורבן לסחר בנשים. לאחר שהובאה לישראל למטרת זנות היא חיה כהומלסית ונרקומנית. אבל הסרט מתחיל כיום, כשהיא בשנות ה-40 שלה, מתגוררת בדירת גג דולפת ומבקשת להתגורר בישראל ולהמשיך בשיקום שלה. משרדי הממשלה שולחים אותה לנבור בחזרה בעברה, להוכיח שהיא אכן עברה את הגיהנום הזה ולכן מגיע לה להישאר.

המונח המזעזע ״אונס שני״, המיוחס למה שעובר על נשים שמתלוננות במשטרה על אלימות מינית ונאלצות לחוות שנית את ההשפלה והטראומה, מתגמד בסיטואציה המתוארת בסרט. אישה שנחטפה ואולצה לעבוד בזנות עברה יותר מקרי אונס ממה שאפשר לספור, ולצלול חזרה אל תוך התופת בשביל בירוקרטיה זו בקשה שנדמית לא-אנושית. אבל אם לשמוע את הסיפור של צ׳ילה זה כמו להידקר בו-זמנית באלף מחטים, להאזין לה מספרת אותו או לראות אותה מתמודדת איתו זה חתיכת דיסוננס, שהוא עיקר החוויה שהסרט מציע. בעברית מצוחצחת ובקול צלול, צ׳ילה לא בורחת מאתגרים ולרוב גם לא מתפרקת מעצם העלאת הזיכרונות, שרק לחוות אותם יד שנייה חירב לי את כל היום. היא לא משקרת למצלמה אחרי שפישלה ולא מייפה את המציאות. היא דמות קולנועית חד-פעמית ואני כותב זאת כך רק כי אני נזהר מלהביע דעה על אדם אמיתי שפגשתי רק דרך המסך.

לאורך הסרט חשבתי כמה זה חריג לראות מישהי אינטליגנטית מתנסחת בבהירות, בשפה שאינה שפת אימה, על החוויות המחרידות שעברה. הצטמררתי כפליים כשהגיע הרגע שהעניק לסרט את שמו, בו צ׳ילה מספרת על לקוח שהתפלא והתפעל ממנה בדיוק מאותה סיבה. בכלל, לא נעים במיוחד להיות צופה ממין זכר בסרט הזה, בהתחשב בגברים שמוצגים על המסך. בין אם זה זנאי נחמד ומנומס או מכר של הגיבורה בשם ניסים, שאני בהלם שהמתועדת והבמאיות כאחד נתנו לו לדבר בלי לשפוך לו דלי קרח על הראש בהתחשב בביוב הסקסיסטי שזורם לו מהפה. יש גם גבר המוצג באור חיובי, חוקר פרטי שעוזר לגיבורה במסע של התחקות אחר עברה וניסיון למצוא את האיש שחטף וסחר בה, דמות צללים בשם ויקטור.

נשים בצד את הגברים העלובים ברובם שכן זהו סרט שמונע על ידי כוחן של שלוש נשים – הבמאיות שחר ויעיש, שהראשונה גם צילמה והשנייה גם ערכה, וכמובן הפרוטגוניסטית שהמצלמה לא זזה ממנה לרגע. אם כי מבחינת החלטות אמנותיות, אני חייב להודות שלא הכל הסתדר לי. כלומר, לגמרי הבנתי את הבחירה בסגנון תיעוד אינטימי אך לא מציצני (כולל הרבה רגעי טשטוש לשמירה על פרטיות), אבל כשהסרט נגע בסנסציוני הוא קצת איבד אותי. בנוסף, נותרים המון סימני שאלה באשר לגיבורה, הן על הגעתה ארצה (מבחינת פרטי החטיפה) ובעיקר על ההתאקלמות או החיים שלה כאן ב-20 השנים האחרונות (מתהיות על שם המשפחה ״עזרא״ ועד רמת העברית). אולם, תמיד עדיף לשפוט על פי מה שיש ולא מה שאין. ומה שיש הוא סרט עם מספיק כוח שיכול להוות דלק למלחמה ולמיגור תופעת הזנות – להעביר את האשמה לזנאים ולהתחיל לסייע לקורבנות, ממש כמו שהגיבורה עושה בעצמה ובהתנדבות.

תגובות

  1. ישי הגיב:

    צפיתי בסרט בסינימטק חיפה ולאחר ההקרנה התקיים מפגש עם יעל שחר. ראשית יש הסברים לשם המשפחה ״עזרא״ ולעוד כמה ׳פינות׳ עלומות בסיפור החיים של צ׳ילה. מטעמים של הבמאיות, שלי לא לגמרי ברורות ( למעט קוצר היריעה), הן בחרו להותיר ׳חורים׳ אלו. גם הסיפור המקומם של המכר – ניסים ( זה שמדבר על צ׳ילה כעל חיית מחמד), לא בדיוק משקף את המציאות. מתברר שהוא מאוד תמך ואולי אף היה מאוהב בצ׳ילה. לעומת זאת, תרומתו של החוקר הפרטי, סימפטי ככל שיהיה, די שולית וזניחה. מבחינה קולנועית הפריעו הקטעים ( הארוכים) בהם ברקע מישהו מדבר/מספר בעוד שהעדשה מופנית בעיר לריצפה. לא מבין !?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.