• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

פסטיבל We Are One ביוטיוב: דיווח נוסף של אורון

6 ביוני 2020 מאת אורון שמיר

יומיים אחרונים נותרו לניסוי ושמו We Are One – פסטיבל הקולנוע הגלובלי והמקוון. את השבוע פתחנו עם שני דיווחים, אחד של עופר ואחד שלי, מתוך מה שהספקנו לראות מאז הפתיחה. זה רק הגיוני שנסגור אותו עם פוסט נוסף לכל אחד מאיתנו, המיטב מתוך מה שצפינו שעדיין זמין. זמינות היא נושא די חמקמק בפסטיבל הזה, שלכאורה כל מה שצריך בשבילו זה חשבון יוטיוב וחיבור לאינטרנט, אבל האמת התגלתה כמורכבת יותר. רוצים לראות את ״Amreeka״, פיצ׳ר הביכורים של שרין דביס (״אוזרק״, ״רמי״) על אם ובן פלסטינים שמגיעים לעיירה קטנה באילינוי? חבל מאוד כי הוא הוקרן באופן חד-פעמי אתמול בשעה לא נוחה, גם אני פספסתי אותו. אני מנחש שזו לא ההחמצה היחידה שלי, וזה בסדר כי התחושה מוכרת מפסטיבלים ממשיים, אבל כדי שזה לא יקרה גם לכן ולכם אנחנו בעצם כותבים על האירוע החלוצי ולכן גם הלא-תמיד-מובן הזה.

מחר הוא היום האחרון של הפסטיבל, ואיתו יבוא גם סיכום של עופר, אבל רוב הסרטים אמורים להמשיך להיות זמינים בערוץ היוטיוב של הפסטיבל. למי שלא רוצים או רוצות לקחת צ׳אנס, שימו לב שהבכורה העולמית הכמעט-יחידה בפסטיבל מגיעה מחר – ״The Iron Hammer״, דוקומנטרי על מנהיגת נבחרת הכדורעף זוכת המדליות של סין. לחובבי ״אטלנטיקה״ של מאטי דיופ מהשנה שעברה, אולי תתעניינו בסרטה הקצר בעל השם הזהה שגם הוא יהיה חלק מהליין-אף של היום האחרון. עוד בעניין סרטים שכתבנו עליהם בעבר, שמחנו לגלות בתוכניה את ״מארי מאושרת, מארי מאושרת״ התאילנדי שכה התחבב עלינו באמצע העשור הקודם, וכן את ״Beautiful Things״ שעופר ראה בפסטיבל ונציה. כך שזה נחמד לדעת שאנחנו באותו ראש לפחות עם חלק מהפרוגרמינג של חשובי הפסטיבלים בעולם, שחברו יחדיו ליצירת התוכניה.

מצד שני, זה גם חלק מהתסכול שלי. כי לעקוב אחר פסטיבלים שסמכתי עליהם לא תמיד הוביל לתוצאות רצויות. ראיתי לא מעט סרטים שתהיתי מה הם עושים פה, או למה דווקא הם נבחרו. את חלקם הגדול עצרתי באמצע, שלא כהרגלי. מיתרונות וחסרונות היוטיוב, אני מניח – קל לגשת אבל גם קל לנטוש. היו לי גם קריטריונים אחרים בבחירת הצפייה, לפעמים הנושא או הגימיק המובטח, לעתים גיאוגרפיה בדגש על חורים בהשכלה, ולבסוף הרצון לאתר יצירות ישראליות בין שלל הפרויקטים המוצעים. הדיווח האחרון שלי לפני שאפנה את הבמה לעופר יהיה בדיוק כזה: סרט באורך מלא שבחרתי לפי התקציר והתגלה כהצלחה יחסית, סרט קצר שהוקרן בפסטיבל בבכורה ומגיע מאפריקה, ולסיום כל הסרטים הקצרים של יוצרים ויוצרות מישראל שיכולתי למצוא. אם ראיתם וראיתן משהו מרהיב במיוחד, אני בונה על יום השלמות מחר ואשמח לשמוע. במקביל, אני שב וממליץ על הפאנלים וכיתות האמן, שהיו מחכימים ולפעמים גם מעניינים יותר מרוב הסרטים.

Ice Cream and the Sound of Raindrops
גלידה וצליל טיפות הגשם

אל הסרט הזה, שאת מוצאו היפני אפשר אולי לנחש מהכותרת, הגעתי בזכות ההבטחה לוואן-שוט באורך 74 דקות שמרכיב את היצירה כולה. כל פסטיבל קולנוע צריך סוג כזה של ספקטקל בתוכניה, אלא שכאן ההבטחה הייתה למשהו צנוע יותר – סיפור על קבוצת שחקנים שהמחזה שעבדו עליו בוטל לפני הבכורה והם מחליטים לנסות להעלות אותו בכל זאת. לא נשמע בהכרח כמו אתגר או כמשהו שאפילו מצדיק את הטריק שהופך ליותר ויותר רווח בעידן הדיגיטלי. ככל שמצאתי, אין בסרט קאטים נסתרים והוא אכן צולם בשוט רציף. העניין הוא שזה שוט הרבה יותר מסובך ממה שניתן להניח מהתקציר ויש כאן הרבה תכנון קפדני מאחורי הקלעים לצד רגעים שהם ספק אקראיים ואולי אפילו קסם.

זה מתחיל עם מעין מונולוג שנראה כמו אודישן, עד שהמצלמה עוזבת את הדובר ופוגשת במי שתהיה גיבורת הסרט, צעירה בשם קוקורו. אנחנו מצויים בחלל חזרות וקוקורו היא אחת השחקניות בהפקה שתעלה לראשונה בשפה היפנית של המחזה הבריטי ״Morning״ מאת סיימון סטיבנס. הבמאי (מגולם בידי במאי הסרט) פורש את החזון שלו בפני השחקנים, מבקש מהם להיות טבעיים ולא להיצמד לטקסט אלא לחיות את הרגע. הוא אף משנה את שמות הדמויות לשמות השחקנים שלו, מטשטש בכוונה את הגבול בינם ובין הדמויות. במחיאת כף וצווחת ״אקשן!״, הפריים שמילא עד כה את המסך זוכה למלבנים השחורים שהופכים אותו לפריים קולנועי. זו בחירה מעניינת משום שמרגע זה ואילך, בכל פעם שבהם יבוצעו סצנות מתוך המחזה, יחס המסך ישתנה בהתאם. כך נע הסרט בין העולם של ההצגה ומאחורי הקלעים שלה, אבל הגבולות כאמור מטושטשים והם רק מתערפלים עוד יותר ככל שהדקות נוקפות.

מה שהרשים אותי במיוחד היא השאפתנות שמאחורי הבחירה הצורנית. למשל, הסרט מצולם אמנם על פני 74 דקות אמיתיות אבל מתאר תקופה של חודש, מהחזרה הראשונה ועד מה שאמורה להיות הפרימיירה. ואיך אפשר להציג מעבר זמן ללא קאט? כאן נכנסת לתמונה, או יותר נכון נותרת מחוץ לתמונה, הרבה עבודה קשה שמתרחשת מאחורי המצלמה או מחוץ לפריים. בזמן שאנו מתמקדים בפניה של הגיבורה, הסביבה מאחוריה משתנה וכאשר המצלמה מסתובבת ברור לנו שחלף זמן (ואם לא ברור, יש טקסט על המסך). זה דורש מהשחקנים לא להגיב למהומות שוודאי קורות בשדה הראייה שלהם (אך לא של הצופה), ומכל הצוות המצומצם לעבוד כאיש אחד עבור הצלם הירוקי שיוואה, שעבד כנראה הכי הרבה מכולם.

יתרה מזאת, יש רגעים שברור כי הם מתרחשים אך ורק בראש של קוקורו, כולל ליווי מוזיקלי חי לסצנות מסויימות אליו רק היא מגיבה. יש כאן גם עניין של תזמונים מדוייקים, למשל רגע בו אור השמש צריך ליפול בזווית מסויימת על חדר החזרות, אבל ההופעות של השחקנים נותרות מלאות חיוניות אבל גם מלאות חריקות, כלומר אינן מכניות ומתוזמרות מדי. בסצנה עוקבת לזו שתיארתי עם קרן השמש, אפשר להבחין שיורד גשם זלעפות בחוץ, כי מבחינת העלילה כאילו עבר שבוע. וכיוון שהדמויות לא נשארות רק בחלל החזרות אלא גם יוצאות החוצה, אין לי אלא להסיק שמזג האוויר היה אמיתי ופשוט נכנע לרצון הבמאי, או שחזיתי בחתיכת אלתור משוגע של כל הצוות.

יוצר הסרט הוא דאיגו מאטצוי, בחור בן 34 שיש לו כבר עוד סרט אחרי הנוכחי מודל 2017. אה, ולפני כן יש לו עוד שבעה פיצ׳רים, לצד כמה פרויקטים נוספים. סתם למקרה שתרצו להרגיש רע עם ההספקים שלכם ושלכן בחיים. קצת מוזר לי לקרוא לסרט שלו בוסרי, אבל לא רק שזה המצב – משהו בפגמים של הסרט גרם לו למצוא חן בעיניי אף יותר. יש בו מעין חיבוק של הרגעים המתים, תנועות מצלמה מסובכות גם כדי להסתיר את המתרחש ולא רק כדי להראות, וסרט שכל רגע עלול ליפול מהפסים אבל נשאר עליהם ולא מפספס אף תחנה. היות וזו גם בערך החוויה שעוברת על הגיבורה, הן במחזה והן בסרט, עבורי הניסוי הצליח. הסרט מצליח להמחיש בכמה רמות שונות את המאמץ המשותף שביצירת אמנות (זהו גם צוות השחקנים הקבוע למדי של הבמאי מסרטיו הקודמים), ואת הצורך הבוער לשתף אותה עם קהל כדי להוציא אותה לאור, לא רק לפועל.

Blood Rider
רוכב הדם

אחת הבכורות העולמיות הבודדות בפסטיבל היא זו של הסרט הקצר הזה, מותחן דוקומנטרי אם אפשר להגדירו כך. הסתקרנתי ממנו דווקא בשל סיבה אחרת, מקום ההתרחשות – לאגוס, המטרופולין העצום שבניגריה. גם נושא הסרט מעורר עניין, שכן הוא עוקב אחר שליח במקצוע המאוד לא שגרתי אך הרווח באיזור – אופנוענים שמסיעים במהירות מנות דם מבנק הדם אל בתי החולים הזקוקים להם. בשל המחסור במנות דם ועקב גודלה העצום של העיר, האופנוענים הללו הם לרוב ההבדל בין חיים ומוות. הסרט ממחיש זאת היטב כשהרוכב המתועד, צעיר בשם ג׳וזף, מספר בתחילה על איחור טרגי של דקות ספורות. הפעם יש לו שליחות אל בית חולים בו יולדת זקוקה לו על מנת לשרוד את הלידה.

בתחילת סרטו של ג׳ון קאסבה (״When Lambs Become Lions״) מובהר כי הבמאי-צלם-עורך עקב במשך תקופת זמן ממושכת אחר מספר אופנוענים וכמה יולדות, כדי לבחור את הנראטיב האחד שישרת אותו. יש בכך גם הצטנעות וגם הפניית תשומת הלב לכמה התופעה הבלתי סבירה הזו דווקא שכיחה בניגריה. עבורי זה רק הפך את התוצאה הסופית למרהיבה יותר. כי למרות ההודאה הזו בפתיחה, שמרמזת כי לא בהכרח עומד לעבור על הצופה רצף של זוועות, עדיין הייתי במתח כפי שהנראטיב דרש. ועל אף שהוא מצולם בסיטואציות חירום, בין אם נסיעת אופנוע מהירה דרך או לידה בזמן אמת, הסרט עשוי יפה ובתבונה ונותר קולנועי מאוד ואנושי להפליא.

יוצרים ישראלים ברחבי העולם

קודם כל, שוב שאפו לפסטיבל הקולנוע של ירושלים על עצם הבחירה בו כאחד מ-20 הפסטיבלים שמרכיבים את המיזם השאפתני הזה. אני מודה שצפיתי רק בכיתת האמן עם נדב לפיד מבין מה שנאצר על ידי הפסטיבל, השאר היה פחות רלוונטי עבורי. מלבד הירושלמים, מצאתי עוד ארבעה סרטים קצרים של ישראלים פזורים ברחבי הפסטיבל, או יותר נכון מרוכזים בשני איזורים – מקבצי סרטים קצרים של פסטיבל קאן, וסרט קומפילציה מסרייבו שפתח את ״השבועיים של הבמאים״ בקאן דאשתקד. יש כאן במאי אחד ששמו יחזור פעמיים, והיות והוא גם הוציא סרט באורך מלא בשנה שעברה וגם סדרה, אני לא ממש מבין את חלוקת הזמן שלו ואשמח לטיפים בנושא. נתחיל וגם נסיים איתו את הסגמנט הזה של הפוסט.

יונה רוזנקיאר אולי מוכר לכם ולכן בזכות פיצ׳ר הביכורים שלו, ״הצלילה״, או סדרת הטלוויזיה ״קיבוצניקים״. בין לבין, סרטו הקצר ״פרפרים״ הוקרן בפסטיבל קאן. כמו שתי יצירותיו שהזכרתי, גם סרט זה מתרחש בקיבוץ בצפון הארץ, צולם בידי עודד אשכנזי ומככב בו אחיו של הבמאי, יואל רוזנקיאר. העלילה רזה במתכוון ומסגירה מעט, כאשר צעיר מגיע לאסוף את הוריו לנסיעה שנעצרת בשל אירוע טבע יפהפה. ורדה בן חור ואברהם סלקטר מגלמים את הדמויות המבוגרות וכל השחקנים נדרשים להביע את עצמם דווקא בעזרת מה שלא נאמר. במובן זה, הסרט מצליח להשיג את מבוקשו ויוצר אווירה נוגה ואפילו הרת גורל מבלי לגלוש לבוטות או הוזלה. עם זאת, הפן הוויזואלי הותיר אותי מתוסכל. כיוון שזה כמעט טרנד בסרטים ישראליים מהזמן האחרון, ובלי גרם של התנשאות, אשמח להסבר. כוונתי היא לצילום דיגיטלי שנראה דהוי בכוונה, חסר עומק או צבעים מובחנים. יכול להיות שבמקרה הספציפי הזה יש ניסיון לחיוורון שיתאים לנושא הסרט, וכיוון שהיצירות האחרות של הצוות הזה צבעוניות להפליא, אין לי ספק שזו בחירה. אני פשוט לא יכול להתרכז או להתרגש באמת כשכל מה שיש מולי זה גוונים של בז׳. מתנצל.

במקבץ אחר של קאן אפשר לצפות בסרטו של דקל ברנסון (״אשמינה״), ישראלי הפועל בבריטניה. אלא שסרטו הנוכחי, ״Anna״, מתרחש בכלל באוקראינה והינו הפקה משותפת לשלוש המדינות. הסרט נפתח בבית מטבחיים, שם עובדת הגיבורה ששמה כשם היצירה. בבית מתגלה שהיא אם מבוגרת לבת צעירה, וכבר בשלב זה קיוויתי לקצת נחמה בחייה. קרן האור מגיעה בדמות פרסומת ברדיו למפגש היכרויות, ובסצנה הבאה והמעולה הסרט קנה אותי לא משנה מה יקרה. בסצנה זו אנה פוגשת בנציגה של החברה שמארגנת את המפגשים, המתגלים כיוזמת ״כלות מאוקראינה״ עבור תיירים אמריקאים. הניגוד המוחלט בין הגיבורה לבין הנציגה, שכאילו החליפו תפקידים בטעות, הוסיף לסרט האירופאי חמור הסבר מגע קומי קליל. מנקודה זו הסרט ממשיך להשתנות ולהתפתח כל הזמן, וגם אם הוא לא מפתיע ברמה של לפלוט צווחה הוא כן מבצע היטב את כל הפניות החדות ומשכיח לחלוטין את הדעות הקדומות שצצו אצלי בפתיחה.

המקום האחרון שציפיתי למצוא יוצרים מישראל הוא בסרט אומניבוס בוסני, אבל יש פה לא אחת אלא שניים. הפרויקט כולו נקרא ״SEE Factory Sarajevo mon amour״ והוא בעצם יוזמה המסתובבת בעולם במטרה לייצר סרטים של צמדי יוצרים. כאן מדובר בחמישה סרטים על אמהוּת מאת חמישה צמדים, מחציתם ממדינות יוגוסלביה-לשעבר והשאר מכל עבר. הסרט הפותח נקרא ״In your Hands״ וחתומות עליו מאסה שארוביץ' הסרבית ושרון אנגלהרט (״שחיה לילית״). הסרט של השתיים הוא אחד היותר פרועים ומפתיעים בקומפילציית הסרטים הקצרים הזו, וכיוון שהיה הראשון קיוויתי שייתן את הטון – אך רוב היצירות שבאו בעקבותיו היו סולידיות יותר. מה שכן אפשר לומר הוא שרוב האמהוֹת בחמשת הסרטים לא מתפקדות או אפילו מחבלות בחיי הצאצאים. כאן דווקא מדובר באם שנראית אחראית כשהיא אוספת את בתה, אבל אחרי שהיא מנחיתה עליה חדשות לא נעימות היא גם משנה את יעד הנסיעה. הבת נגררת אל מעין רופאת-אליל שאמורה לשחרר את האם מהרגשתה הרעה (התמונה לעיל היא מתוך הסרט). מה שנותר בסוף זו ההבנה שגם לילדים יש אחריות כלפי הוריהם, ושפתרונות קסם עלולים רק להחריף או להציף בעיות עמוקות.

תרשו לי לדלג קדימה שלושה סרטים, שלושתם היו בסדר ברובם, ולקפוץ הישר אל הסרט האחרון במקבץ. זאת משום שחתומים עליו במשותף אליונורה ונינובה ממקדוניה הצפונית, ויונה רוזנקיאר, שוב הוא. הסרט שלהם, ״The Sign״, שונה מיתר המקבץ קודם כל משום שהוא בשחור-לבן. ברגע הראשון חשבתי שהוטל על הישראלים להתעסק בכשפים וקללות, כשאחת הגיבורות שעל המסך טוענת שהשעון שלה נעצר וזה ״סימן״. אך מסתבר שהגברת המבוגרת מבין השתיים מחפשת סימן מבעלה המנוח, שאחר הקבר שלו בבית הקברות היהודי תרות שתיהן יחד. הכל משום שהצעירה עומדת להתחתן עם מוסלמי, מה שלא מוצא חן בעיני המבוגרת והיא רוצה להוכיח שגם בעיני בעלה. הקומי והטרגי נמהלים יפה זה בזה בסרט, שיש בו הרבה מצבי רוח משני הקצוות, ואולי אפילו יותר מדי תנודות ביניהם. התחושה בסיום היא שהורים רוצים תמיד רק את מה שהכי טוב בשבילנו הילדים, אבל אם אפשר אז שזה גם יסתדר עם מה שהכי טוב בשבילם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.