• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

פסטיבל We Are One ביוטיוב: דיווח של עופר

31 במאי 2020 מאת עופר ליברגל

פסטיבל We Are One הוא שיתוף פעולה של 20 פסטיבלי קולנוע גדולים בעולם (ביוזמת פסטיבל טרייבקה ובהשתתפות הפסטיבלים של ירושלים, קאן, ונציה ועוד) המציגים חינם ביוטיוב מספר סרטים שכל פסטיבל אצר. האירוע המקוון הזה החל ביום שישי ה-29 במאי ויסתיים ב-7 ביוני, כך שהרשימה מטפסת ותצטבר למעל 100 סרטים ופרויקטים נוספים. כל פסטיבל מבקש גם לתרום כסף לארגון צדקה התורם למלחמה בנגיף הקורונה. לרוב זה ארגון הבריאות העולמי, אבל גם ארגוני צדקה אחרים מבקשים תרומות. על פניו, כשהתפרסמה התוכניה נדמה שרשימת הסרטים המוצעים הרבה פחות מרשימה או מעוררת תיאבון ממה שהייתה ניתן לצפות מרשימת הפסטיבלים המשתתפים. מבחינת קולנוענים, השמות הגדולים והמוכרים יחסית לא מציגים סרטים, אלא כיתות אמן.

לאחר היומיים הראשונים, מתגלה למעשה שהסרטים המוצעים הם בכל זאת הלב של הפסטיבל. הוא בעצם מציע מפגש וירטואלי עם יוצרי קולנוע לא מוכרים שניתן לגלות, לרוב בסרטים קצרים שזוכים לפחות יחס במהלך פסטיבל קולנוע ממשי. פוסט זה כולל סקירות קצרות והמלצות על מספר סרטים שניתן לראות דרך קישורים בערוץ היוטיוב של הפסטיבל, אשר ממשיך להעלות תכנים נוספים מספר פעמים בכל יום. אם בוחרים לראות את התכנים בשעה שבה הם עולים רשמית, כלומר משודרים לייב ביוטיוב, מקבלים גם הקדמה מפי היוצרים והאוצרים של התכנית הנבחרת. למרות זאת, אני ממליץ כאן על צפייה במה שכבר הוקרן, שנעשה זמין לצפייה בכל שעה ויישאר פתוח עד תום האירוע. נתחיל עם משהו פרוע לגמרי.

Crazy World

אחד מן התפקידים העיקריים של פסטיבלי קולנוע בכל תקופה, ובעיקר בתקופה הנוכחית, היא חשיפה של יוצרי קולנוע בעלי סגנון שונה ותעשיות קולנוע בעלות גוון ייחודי ובכך, ההקרנה של "עולם מטורף" (Crazy World) היא הגשמת תכלית פסטיבל We Are One וגם יוזמה של פסטיבל טורונטו. הקנדים הביאו את הסרט לא רק לפסטיבל הזה, אלא גם להקרנה במסגרת מהדורת 2019 של טורונטו. זאת למרות שהקהל לא ממש מכיר את במאי הסרט, אייזיק נבוואנה (או Nabwana I.G.G, בכינוי שכולל את ראשי התיבות המלאים שלו), ומי שמכיר כנראה מכיר אותו דרך הטריילרים לסרטים שלו שגרמו לו להיראות כמו ההיפך מיוצר קולנוע איכותי מן הסוג שמציג לרוב בפסטיבלים מסוג זה.

נבוואנה עושה סרטי פעולה בתקציב זעום, עם אפקטים עלובים, עלילה נטולת היגיון והרבה צעקות ברקע, כולל צעקות שלו כסוג של מי שמסביר של הסרט. זו מסורת של צפייה בסרטים במולדתו, אוגנדה, גם אם הגרסה לקהל המערבי שונה מזו המקורית. הסרט שמוצג כעת במסגרת הפסטיבל הוא השלישי שזוכה לקריינות לקהל זר, והגרסה הזו שונה מן הגרסה שהוקרנה לקהל באפריקה. הסרט הוצג לראשונה בשנת 2014, אבל הקריינות והעריכה מחדש היא משנת 2019. יש גם כמה עדכונים לעידן הקורונה, כולל בקשה של הבמאי לתרומה למטרה הזו, שנראית מוזרה כי הסביבה בה הוא חי מצדיקה תרומה מסיבות אחרות. אבל מתוך פרוור עני של בירת אוגנדה, קמפלה, נבוואנה ברא סוג של אימפריה קולנועית משל עצמו.

נבוואנה הוא המייסד והבמאי הפורה של ווקאליווד, אזור עשיית סרטים בווקאליגה (כל קשר לווקאנדה הינו מקרי בהחלט), אחד מן האזורים העניים ביותר בסביבות קמפלה. העוני הזה נראה בסרטיו, כאשר מבני פח הם בתי היוקרה באזור. נבוואנה אוהב סרטי פעולה ומעריץ את ברוס לי, ג'קי צ'אן וצ'אק נוריס, והוא מביא את הרוח הזו לסרטיו בתבלין מקומי. הכל אצלו מופרך וצעקני יותר בעלילה ובאפקטים, שכוללים שימוש בגרפיקה הכי בסיסית שהמחשב יכול להציע, מה שתורם לאווירה. כל זה נותן לסרטים וייב של "כל כך גרוע שזה טוב" וזה בהחלט חלק מן ההנאה במהלך הצפייה ב״עולם מטורף״. אבל זה רק חלק מן ההנאה, כי יש בסרט ובגרסה הנוכחית שלו לא מעט הברקות שמראות הרבה מודעות עצמית והומור פרוע נטול הקשר. הסרט הוא כמו ילד של סרטי קאלט גרועים, סרטי אמנויות לחימה, ומונטי פייתון – כולל חשיפה למדינה שלא נראית הרבה בקולנוע.

עלילת "עולם מטורף" עוסקת בחטיפה של ילדים משכונת עוני, כאשר המשטרה לא ממש יכולה לעזור. מי שנלחמים בקבוצת החוטפים, המונהגת בידי מר בוס שנראה בעצמו כילד, הם הילדים עצמם. אלה הם "ווקה סטארז", המתמחים באמנויות לחימה. מצטרפים אליהם גם שני הורים: אחד שמנסה להחזיר את בנו שנראה לאחרונה, והשני שלכאורה איבד את שפיותיו בעקבות חטיפת בתו. אבל זו לא התמונה המלאה. העלילה גם כוללת היכרות עם הכוכב הגדול ברוס U וטריילר לסרט הבא שלו (פסטיבל קאן 2021 לדברי הבמאי). ישנם עוד שלל כוכבים ודמויות עם שמות משובחים, לדוגמה ג'קי צ'אד.

פרט לעלילה המרכזית, יש גם עלילת-מטא בה צבא אוגנדה נלחם בצפייה פיראטית בסרטים. הוא אף מגיע לטורונטו ולפריז בחיפוש אחר נקמה בהורדת לא חוקיות. אבל אנחנו לא כאן בשביל העלילה, אלא בשביל ההתלהבות של הבמאי מן העשייה הקולנועית, שניכרת גם בקריינות המלווה את הסרט. זה גורם לסרט כולו להיראות לפרקים כמו טריילר ארוך, אבל בחלקים אחרים מייצר רבדים של הומור ביחס בין האמירה של הבמאי למה שנראה על המסך. הסרט גם עוסק בבעיה חברתית אמיתית והבמאי מכריז על עצמו לא רק כבמאי הגדול בעולם אלא גם אב. דומה כי החלק הראשון הוא הגזמה משועשעת והחלק השני כנה. כאמור, הוא גם מאוד אוהב סרטי פעולה, ולמרות שמבחינת האפקטים הדלות חוגגת, מי שרוצה לראות ילדים ומבוגרים באוגנדה בקטעי קונג-פו יקבל את מבוקשו. החלק המסיים את הסרט מציג בהחלט אקשן משובח, גם אם מופרך.

אומנם, לפעמים חשבתי כי לא תהיה לי סבלונות לצפייה בכל הסרט, אבל אז הגיעו משפטי אבסורד מופלאים כמו: ״Moves Like a Tiger, Sting like a bitch״ והחזירו אותי לאווירה הנכונה. הסרט של נבוואנה מקשר בין קולנוע מן המזרח הרחוק, קולנוע הוליוודי ושפה קולנועית ייחודית לאפריקה, שכוללת הרבה יותר צעקות. אבל מעבר לפעולה, יש ביצירה גם מימדים של חשיפת העוני והמצוקה החברתית, לעתיים בניגוד לעלילה. לפרקים זה נראה כמו סרט של ילד שמתפעל ממה שניתן לעשות עם הקולנוע, אבל יש בו רגעים של הומור מתפרץ לצד מצבים נפשיים וחברתיים מורכבים. התחושה בסיום היא של שלם הגדול מסך חלקיו. קולנוע אפריקאי הוא החור הכי גדול בהשכלה הקולנועית שלי, וכנראה גם של שוחרי קולנוע אחרים. צפייה בדקות ספורות מסרטים מסוג זה עלולה להגביר את הזרות או אפילו את הזלזול בסגנון השונה, אבל צפייה ביצירה המלאה מגלה יוצר שיש הרבה מה להעריך ביצירה שלו, גם מעבר לתשוקה המדבקת שלו לעשייה קולנועית.

Electric Swan

בפסטיבל ונציה 2019 הסרט הזה הוצג כסרט קצר, אבל בתכניה של We Are One  הוא מוצג כפיצ'ר. אולי שמשום שבפועל אורכו מעט יותר מ-40 דקות, לרוב הגבול לסרט קצר בפסטיבלים. מדובר בסרט שמתרחש בבירת ארגנטינה, בואנוס איירס, אולם הבמאית שלו, קונסטנטינה קוטצמאני (Konstantina Kotzamani), היא למעשה יווניה. מאוחריה תקופת מגורים בארגנטינה ורקורד של כמה סרטים קצרים, עלילתיים ותיעודיים.

התקציר הרשמי לסרט נפתח בשורה האניגמטית "בניינים לא אמורים לזוז". אולם, בגורד השחקים בו מתרחשת העלילה, דיירי הקומות העליונות מרגישים בתזוזה של הרוח. בחלקים מן הסרט דומה כי הבניין אכן זז בפועל, או לפחות נע. בנוסף, התזוזה בין קומות הבניין היא תזוזה חברתית – ככל שאתה למעלה יותר, אתה עשיר יותר. גיבור הסרט הוא מי שנמצא בקומה הנמוכה ביותר. זהו השוער/שומר של הבניין, שגר במרתף ולא ממש יכול לעזוב את עמדת השמירה שלו. במהלך הסרט הוא מתקשר עם כמה נשים החיות במקום. ביניהן ילדה קטנה שמפחדת מחלום בו היא עוברת לחיות בקומה נטולת התקווה שהיא המרתף, ואלמנה קשישה אשר בעלה תיכנן את המבנה וכעת היא אינה מסוגלת לצאת מדירתה בעודה ממתינה למוות ולפתרון לכלב שלה.

הדמות שמתגלה כדמות המשנה המהותית בסרט היא נערה הגרה בקומה העליונה. הוריה לא נמצאים במדינה וכך קורה כי השוער זוכה לרגע לשמוע על ההשיג שלה בלימודי הריקוד – היא תהיה הברבור הלבן בהפקה של "אגם הברבורים". כי בכל סרט בו יש בלט המופע שעולה הינו אגם הברבורים. בנוסף, השומר מוטרד מנזילה שמקורה לא ידוע ואולי מצוי בכלל בבניין הסמוך. אבל הוא לא יכול ממש לדבר עם שומר הבניין הסמוך, שכן הוא הוחלף בשומר חשמלי עליו מפקח אדם המצוי במרחק רב. כותרת הסרט, "ברבור חשמלי", רומזת על חיבור בין כל קווי העלילה בצורה לא צפויה.

הסרט כולל הרבה מאוד דימויים סוריאליסטיים, אולם לכל אורכו לא ברור עד כמה הוא נפרד גם מייצוג ריאליסטי של העולם. נקודת המבט האישית של הדמויות משתנה מדי פעם ודברים שיש להם הסבר סימלי מקבלים לעתיים הסבר מעשי. בעוד שרוב הזמן המוקד הוא הדמות של השומר, שהוא גם סוג של משרת עני, בחלק מן הזמן זה גם נראה כסרט התבגרות של הנערה שגרה למעלה. למרות הישגיה לא פעם גם היא מרגישה במצוקה, לצד הניסיונות שלה למצוא מערכת יחסים או לנצל את הדירה הריקה למסיבה. יחד עם העיסוק בנעורים, דרך הדמות של האלמנה הסרט גם עוסק במוות ובחיים אחרי שהחיים למעשה נגמרו. עלילת המשנה של הכלב הולכת גם למקומות מטרידים, אך הסרט הופך חלקים בה לאופטיימים, או לפחות מלאי חמלה. בנוסף, מינון הסוריאליזם עולה בדקות הסיום והופך לסוג של ריאליזם-מאגי דרום-אמריקאי של ממש, החובר לעולם המודרני בשילוב של נזילה, הליכון ישן וברבור שהוא ספק חשמלי ספק נס. אני בהחלט מסוקרן לראות לאן הקריירה של הבמאית תתפתח.

תכנית קצרים 2 מפסטיבל קאן

מי שנכח בעבר בפסטיבלי קולנוע ודאי לא יתפלא כי ״תכנית 2״ של פסטיבל קאן נחשפה לפני ״תכנית 1״. התכנית כוללת שלושה סרטים קצרים. הפחות טוב הוא זה שבויים בידי שחקנית אמריקאית מפורסמת – "הד לבן" (White Echo). הוא נוצר בידי השחקנית קלואי סביני וזה שהוא הפחות טוב לא אומר שהוא רע, רק עמוס מדי בנושאי עיסוק באופן שלא מתפתח במלואו בסרט של רבע שעה. הסרט מתחיל בסוף שבוע של כמה נשים בנות בערך 30 בבית ישן שיש לו היסטוריה אפלה, שידועה רק לאחת מהן, קלרה. הנשים מבצעות טקס סיאנס ודומה כי לא כולן מאמינות בו באותה המידה. אך קלרה מאמינה מילדות כי היא מתקשרת ודרך התודעה שלה הסרט סוג של חוזר לעבר ועובר למחזות האימה. זה כולל דיון ביחסים מגדריים ויחסים בין גזעיים בארה"ב, בצורה שלא ממש הבנתי מה האמירה שלה. החלקים המעניינים יותר בסרט קשורים למתח בין הפרט לקבוצה בתוך החברות הנשית, אך החצי השני מדגיש יותר את המשבר האישי של הדמות הראשית שקשור גם לטרגדיה מן העבר.

גם סרט האנימציה "ואז הדב" (And Then The Bear / L'Heure de L'Ours), מאת הבמאית הצרפתייה אנייס פטרון, נוגע בכמות גדולה של נושאים. אבל בניגוד לקודם שהזכרתי, הוא נותר די מרהיב וייוחדי לכל אורכו. הסרט עוסק בקשר בין אם לבנה אשר מתערר כאשר הילד מתחיל לקנא בבן הזוג של האם. הסרט כולל דימויים לא נעימים של מין וקשר עם אש וחיות מאיימות, כולל אותו דב מהכותרת. התמונה בתחילת סגמנט זה של הפוסט היא מתוך הסרט.

הסרט הטוב במקבץ הוא גם הפשוט ביותר, ושמו "המרחק בינינו ובין השמיים" (The Distance Between Us And The Sky). הסרט כולו הוא מפגש בין שני גברים בתחנת דלק. לאחד מהם אין כסף והוא זקוק ל-22.5 אירו על מנת להגיע לאתונה. הבמאי היווני ואסיליס קקאטוס מציג בתשע דקות שלושה סגנונות – שיחה מינית מאוד מבעד לטלפון, דיאלוג ארוך ומלא חשש, ומשיכה בין שני זרים בסיום רגע פיוטי הקרוב לכותרת. זהו רגע שמציג קרבה שלא ברור אם היא מימוש של המתח או המשך שלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.