אוסקר 2018/19: נכנסים עמוק יותר אל תוך המירוץ

אמנם רק ב-22 בינואר נדע מי יעפילו לשלב הגמר של מועמדויות טקס האוסקר ה-91, וכמו תמיד יהיו כמה הפתעות גדולות ואכזבות מינוריות, אבל כבר בשלב הזה צברנו כל מיני פרטי מידע שיכולים לעזור לנו להתכונן. נכון לפרסום הפוסט הזה, שנועד קצת לעשות סדר (או לבלבל עוד יותר, בואו נראה), ארבע מהגילדות המשמעותיות ביותר פרסמו את מועמדיהן, קיבלנו רשימות מקוצרות של שמונה קטגוריות שונות, והמבקרים אמרו את דבריהם. זה מספיק אינפורמציה כדי להתחיל ולהרהר מה יקרה.
וכן, אני יודע שגם טקס "גלובוס הזהב" התקיים לאחרונה, אבל מעבר לכך שהוא לא אינדקטיבי לכלום, כפי שתראו – הוא גם לא חידש שום דבר. כתמיד, אני מסרב להכיר בו כאבן דרך במירוץ.

עוד מהעונה הנוכחית:
המתמודדים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
המועמדים לפרסי הספיריטס
המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
הרשימות המקוצרות

אנחנו כמובן נפרסם את ההימורים שלנו כמה ימים לפני ההכרזה, ונעדכן אם יקרה משהו קיצוני במיוחד, אבל עד אז, הנה כמה מחשבות ועניינים שעל הפרק לקראת האוסקר של 2018/19.

מי מוביל?

אחרי הרשימות המקוצרות והמועמדים של איגודי המפיקים והשחקנים, אין ספק שכמה סרטים מראים חוזק גדול יותר מאחרים. אם אתם שואלים אותי, ארבעת הסרטים שנמצאים כרגע במצב הכי טוב הם "כוכב נולד", "הפנתר השחור", "שחור על לבן" ו"רפסודיה בוהמית". כולם במסלול ישיר לא רק למקום בקטגורית הסרט הטוב ביותר, אלא גם לניצחון באי אילו קטגוריות שונות.

"כוכב נולד" סומן כפייבוריט החל מפסטיבל ונציה, מה שגובה בהצלחה אצל הקהל והפיכת שיר הנושא לאחד מרגעי הפופ הכי משמעותיים של השנה. הדרמה המוזיקלית של ברדלי קופר אמנם כן איבדה קצת כוח, אבל יחסית לעובדה שהיא בשיח מאז אוקטובר, זה מעיד על עמידות מרשימה. "כוכב נולד" שלט במועמדויות לפרסי איגוד השחקנים (עם 4 מועמדויות מתוך 5 אופציונליות), נמצא בעשרת סרטי איגוד המפיקים, באיגוד העורכים, התסריטאים (!!), ועל אף שהוא סרט בידורי בלי הרבה איכויות אומנותיות הוא גם קיבל תמיכה מהמבקרים, שזה בטח לא מזיק.
השאלה היא כמה גדול יהיה הסרט ביום הכרזת המועמדים. נראה כאילו ביום הכי גרוע שלו, "כוכב נולד" יהיה עם 7 מועמדויות (סרט, בימוי, שחקן, עריכה, מיקס, עריכת סאונד, שיר), אבל הוא יכול די בקלות לטפס גם ל-11 אם מוסיפים לו צילום, שחקנית, שחקן משנה ותסריט מעובד. כולם לגמרי אפשריים.

כוכב נולד

"הפנתר השחור" הוא סימן השאלה הגדול ביותר. מצד אחד, מדובר כנראה באירוע התרבותי הכי גדול שקרה השנה בקולנוע האמריקאי, סרט שאפשר להתווכח על איכויותיו אבל על מעמדו בשנת 2018 הן מבחינת המיינסטרים והן מבחינת הייצוג האתני אין עוררין. בשנה שבה האקדמיה כמעט פתחה קטגוריה נפרדת ל"סרטים פופולריים" כדי להקפיץ את הרייטינג המתדרדר של המשדר, ישנו לחץ גדול מאוד להכניס שוברי קופות פנימה על מנת שלקהל הרחב תהיה סיבה לשבת מול הטלוויזיה.
עם זאת גם "כוכב נולד" וגם "רפסודיה בוהמית" עונים להגדרה של "סרט פופולרי" (אם מישהו הצליח לגמרי להבין את ההגדרה הזו) ובסופו של דבר, ואנחנו רואים את זה כל שנה – חברי האקדמיה לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, ואם הם עדיין ברובם תופסים את סרטי גיבורי העל כמוצר תעשייתי לקהל צעיר ולא מתוחכם, הם יתנו את הקול שלהם למשהו אחר.
"הפנתר השחור" נכנס לכל הרשימות המקוצרות (שיר, מוזיקה, איפור ואפקטים), והוא מועמד לאיגוד התסריטאים, לפרס הצוות של איגוד השחקנים והסרט הטוב ביותר של איגוד המפיקים. לכן אנחנו מאוד במתח לקראת איגוד הבמאים – אם ריאן קוגלר שם, לא תהיה שאלה לגבי הגעת הסרט לקטגוריה הראשית באוסקר.
בינתיים התרחשה מהמורה די רצינית כאשר הסרט הושמט מאיגוד העורכים. רק סרט אחד הצליח לזכות באוסקר הסרט בלי מועמדות באיגוד העורכים בעשר השנים האחרונות – "ספוטלייט".
"הפנתר השחור" יכול להתעורר ל-22 בינואר עם מספר שנע בין 5 ועד 14 מועמדויות ביום הכי טוב שלו.
אזכיר שבשנה שעברה "לוגאן – וולברין" הפתיע עם מועמדות לפרס התסריט המעובד, כך שאנחנו כן רואים שינוי. השאלה היא האם מספיק.

"שחור על לבן" ו"רפסודיה בוהמית" הם אולי סיפורי ההצלחה הכי גדולים של חלקה הראשון של העונה. הראשון הוא סרטו של ספייק לי, שצבר תהודה כבר מפסטיבל קאן. מכיוון שמדובר ביוצר חשוב, מוכר ואהוד שמעולם לא היה מועמד לפרס הבימוי, סביר להניח שהאקדמיה תחפש הזדמנות להחזיר לו אהבה. קונצנזוס כמו סרטו החדש הוא הזדמנות שלא בטוח שתחזור. נכון לרגע זה, אני מאמין שספייק לי הוא כנראה המוביל בקטגורית הבימוי, כי יש לו נראטיב מעולה לזכייה.
"שחור על לבן" הפתיע באיגוד השחקנים עם שלוש מועמדויות, הוא מועמד מטעם איגוד המפיקים, התסריטאים והעורכים, ונכנס לשורטליסט של קטגורית המוזיקה. טווח המועמדויות של הסרט נמצא בין 4 (סרט, בימוי, שחקן משנה, תסריט מעובד) ויכול להגיע עד 10, אם מוסיפים את השחקן הראשי, התלבושות, העריכה, הצילום, המוזיקה והסאונד.
אבל בזמן ש"שחור על לבן" חולל דיבור אוסקר כבר מעצם היותו, "רפסודיה בוהמית" זה סיפור אחר לגמרי. אף אחד לא ספר בהתחלה את הביוגרפיה המוזיקלית השגרתית והחיוורת הזאת – עד שהקהל הגיע. והוא הגיע בהמוניו. סיפורי הזוועה על הסט והבמאי השנוא שפוטר לקראת הסוף, התפוגגו והמירו את עצמם לכמעט 200 מיליון דולר בארה"ב בלבד, פי ארבע מהתקציב. אף שקשה למצוא אנשים מתחום הקולנוע שחושבים שזה באמת אחד הסרטים הטובים של השנה, המוזיקה וההופעה של רמי מאליק נשאו את הסרט מאוד גבוה. "רפסודיה בוהמית" נמצא באיגוד העורכים, בעשיריית איגוד המפיקים והיה לתדהמה הגדולה ביותר של פרס איגוד השחקנים כאשר קיבל מועמדות לצוות הטוב ביותר. גם האיזכור ברשימות המקוצרות של קטגורית האיפור מראה על חוזק.
לפרסי איגוד הבמאים הוא כנראה כבר לא יהיה מועמד כי אפילו ב"גלובוס הזהב" אף אחד מזוכי הסרט לא הזכיר את בריאן סינגר, אז חוץ מהטקס של איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד כבר לא יהיו לנו הרבה אינדיקציות אחרות למצבו. בעיני כל סך האירועים עד כה הופכים אותו למי שנותן פייט גם ל"כוכב נולד", ובשלב זה אני מאמין שרמי מאליק הוא המוביל בקטגורית השחקן הטוב ביותר.

איפה "רומא" בכל זה, אתם שואלים? נראה שבמצב די טוב. איגוד השחקנים לא העניקו לו שום אהבה, אבל הוא עדיין נחשב לסרט הנבחר של המבקרים ל-2018, יש לו מועמדויות באיגוד העורכים, התסריטאים והמפיקים, ואחרי זכיות של סרטים מאוד לא "אוסקריים" כמו "הארטיסט", "ספוטלייט", "אור ירח" ו"צורת המים", גם סרט דובר ספרדית בשחור-לבן יכול לגבור על כל התחרות. אני עדיין חושב שעניין נטפליקס מעט פוגם בו, אבל גם זה יום אחד יישבר. אולי השנה.

רפסודיה בוהמית

מי איבד מומנטום?

עם כל מי שעולה יש גם מי שיורד, אז זה רק טבעי שכמה סרטים מצאו את עצמם מנסים להדביק את הקצב בזמן שהם נשרכים מאחור. למשל, הייתה תקופה בה "הספר הירוק" נראה כמו הזוכה הכי הגיוני, אבל ההסתבכות המגוחכת של ויגו מורטנסן (שרק מוכיחה כמה התרבות שלנו כרגע היסטרית, חסרת פרופורציות ובדרך לאיבוד הצפון לחלוטין), כמו גם חוסר החיבה הכללי לבמאי פיטר פארלי והיחס המעורב-עד-קריר של הביקורת, פערו לו פער. "הספר הירוק" היה חייב את מועמדות הצוות באיגוד השחקנים כדי להראות שהוא כוח שיש להכיר בו, אבל זה לא קרה. "גלובוס הזהב" בהחלט הביא לו תשומת לב ראויה, אבל בשנים האחרונות זכו בקטגוריה הזו "ליידי בירד", "לה לה לנד", "להציל את מארק וואטני", "מלון גרנד בודפשט", "חלום אמריקאי" ו"עלובי החיים" – כולם הפסידו באוסקר. אז זה לא בהכרח מציב אותו בפסגה.
האם "הספר הירוק" יהיה מועמד לפרס הסרט? כמעט בטוח שכן. האם יש מצב בו מאהרשלה עלי זוכה באוסקר השני שלו תוך שלוש שנים? בהחלט. האם הוא הפרונטראנר בקטגורית התסריט המקורי? יש שיאמרו כך. אבל כנראה שזה יישאר בגבולות הגזרה האלו, בטח בהתחשב בעובדה שכנראה שלסרט לא יהיו מועמדויות מעבר לפרס סרט, המשחק והתסריט. כאשר אין תמיכה מהקטגוריות הטכניות, זה לרוב לא חדשות טובות.
אבל, ממש כמו עם "הפנתר השחור", אנחנו נצטרך לחכות לראות מה קורה עם איגוד הבמאים – אם פיטר פארלי בפנים, יהיה לסרט קייס לא רע לזכייה.

הסרט שעבר את ההתדרדרות הכי גדולה מהבטחה לכנראה-היעלמות מוחלטת הוא ללא ספק "אלמנות". הקאסט החלומי והנהגתו של סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות") גרמו לכולם לסמן אותו בשלב מוקדם למדי, אבל ההתרסקות אצל הקהל סגרה אותו מחוץ לאוסקר. אמנם עוד נותר סיכוי קל ש"אלמנות" יידלה איזו מועמדות בקטגורית התסריט המעובד, העריכה או השיר, אבל זו תהיה הפתעה גדולה מאוד אם יקרה משהו אחר.

"סיפורו של רחוב ביל", שטרם ראיתי אבל אורון משלנו נשבע עליו כבר כמה חודשים, הוא גם סיפור די מעניין. גם פה התקוות היו הגדולות, וכל העולם חיכה לסרט החדש של בארי ג'נקינס, במאי "אור ירח" שאחראי לאחד האירועים הכי בלתי נשכחים בתולדות האוסקר. והעניין הוא – ג'נקינס לא איכזב. כלומר, מבחינת הקונצנזוס. הביקורת חיבקה את הסרט בהתלהבות, אבל התעשייה עצמה הנהנה בחביבות אבל ממש לא התרגשה. הדיבור היה על נוכחות בטוחה בקטגוריות כמו תסריט מעובד, שחקנית משנה, תסריט, צילום ומוזיקה – ובזמן שכל אלה בהחלט אפשריים, יש יום שבו הסרט נופל גם מאלה.
רג'ינה קינג נחשבה למשך כמה שבועות לא רק לזוכה הבטוחה בקטגורית שחקנית המשנה, אלא לזוכה הכי ודאית באיזשהו תחום של האוסקר ה-91. אבל אז איגוד השחקנים הדף את הסרט לחלוטין (יש שטוענים שזה בגלל שהגילדה לא הספיקה לראות את הסקרינר בזמן, אבל יש שמבטלים את התיאוריה הזו), ואיגוד המפיקים גם הוא השאיר אותו בחוץ. אלו מכות די רציניות.

סרט נוסף שנכנס למירוץ כפייבוריט ודי נעלם, הוא "האדם הראשון", הביוגרפיה על ניל ארמסטרונג, שדי בטוח שתראה נוכחות מרשימה בקטגוריות הטכניות, אבל לגבי הקטגוריות המרכזיות יותר המצב לא מרהיב. אמנם מועמדות לפרס הסרט עדיין אפשרות, וכך גם שחקנית המשנה לקלייר פוי, אבל על דימייאן שאזאל כבמאי, שחקן לריאן גוסלינג או התסריט, כבר אין כל כך על מה לדבר. אבל אשוב ואסייג, ראינו מהפכים גדולים יותר מזה. הכל עדיין אפשרי.

סיפורו של רחוב ביל

אז מי יזכה?

למרבה השמחה, אין לי שום דרך לענות על זה. על פניו הזוכה הכי "הגיוני" הוא כמובן "כוכב נולד", אבל עם רצף הזוכים יוצאי הדופן של השנים האחרונות, זה יכול להיות גם של "הפנתר השחור" וגם של "רומא". אני מניח שהפייט העיקרי הוא בין שלושת אלה, עם איום פוטנציאלי מצד "הספר הירוק" שיכול להרוויח המון משיטת ההצבעה הפריפריאלית.
אם הייתם דורשים ממני כאן עכשיו הימור, הייתי אומר "הפנתר השחור" אבל לא מאמין שזה יחזיק המון זמן. בואו נראה מה תגיד גילדת הבמאים.

השנה בה קטגוריות המשנה איבדו משמעות

מונח מוכר וידוע בעולם האוסקר הוא ה-category fraud, שעניינו הוא כאשר שחקן שראוי להיות בקטגוריה ראשית נשלח על ידי ההפקה למשנה רק כי שם "התחרות יותר קלה" או כדי לפזר באופן אסטרטגי את שחקני הסרט למיקסום מועמדויות. ראינו את זה לאחרונה עם אליסיה ויקנדר ב"הנערה הדנית", רוני מארה ב"קרול", וויל פורטה ב"נברסקה" (שלא הגיע לכדי מועמדת), היילי סטיינפילד ב"אומץ אמיתי", ג'וליה רוברטס ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'" ועוד.
זה גם יכול להיות ההפך, אגב – מהמשנה לראשית (מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה", למשל, או סטיב קארל ב"פוקס-קצ'ר").

זה קורה כל שנה, וזה מכעיס כל שנה, כי בעצם להופעות המשנה האמיתיות – לשמן נוצרה הקטגוריה הזו ב-1936 – אין יכולת להתחרות בשחקן ראשי שנדחף לקטגוריה.
מיותר לציין שהדברים האלה לרוב עוברים בלי יותר מדי רעש כי באמת שאין פה עובדות. תמיד אפשר להתווכח על מהות של הופעה, בטח כשהמצב מאוד גבולי רוב הזמן.

השנה זה כבר באמת הפך להיות הגזמה פראית, מה שגורם לחלוקה הזו בין ראשית ומשנה להיות כמעט לא רלוונטית. הבולט והמכעיס מכולם (אני לא יודע למה אני מתרגז בגלל הדברים האלה) הוא החלפת הקטגוריות של שחקני הסרט הנהדר "ללא עקבות". מפאת גילה, תומאסין מקנזי, הגיבורה המוחלטת של הסרט, מקבלת קמפיין לשחקנית משנה, ואילו הדמות שתומכת בסיפור שלה, בגילומו של בן פוסטר, קיבל קמפיין ראשי.
איפה זה מטופש? אם היח"צ היה נאמן לסרט ושומר על פוסטר כמשנה, הוא כנראה היה מועמד. בעצם נוצר מצב שהקריבו אותו לטובת מקנזי, והיא למרבה הצער בכלל לא על הרדאר כרגע, למרות שמגיע לה.

הוויכוח הכי גדול השנה על נושא הראשי/משנה קשור ל"המועדפת", שטרם ראיתי ולכן אינני יכול לפסוק, אז רק אדווח על מה הדיבור: אף אחד לא מצליח להחליט האם שלוש השחקניות של הסרט (אוליביה קולמן, רייצ'ל ווייז, אמה סטון) הן כולם ראשיות, כולן משניות, או איפשהו באמצע. בסופו של דבר ההפקה של "המועדפת" החליטה להריץ את קולמן כראשית, ואת השתיים האחרות למשנה. ממה שאני מבין, אין בזה שחר מעבר לאסטרטגיה. עם זאת, בינתיים זה עובד. שלושתן מראות נוכחות מרשימה מאוד בעונה, אז סביר להניח שהן כולן בדרך למועמדות.
אגב, קטגורית שחקנית המשנה מאוד אוהבת דאבלים: "העזרה", "פייטר", "תלוי באוויר", "ספק" היו ארבעה סרטים שעשו זאת – ברציפות, בין 2008 ל-2011.

עוד דוגמאות ל-category fraud נלוזים באוסקר הנוכחי: על פי הקמפיינים פול ג'יאמטי הוא שחקן משנה ב"חיים פרטיים" (מה?), לין-מנואל מירנדה הוא ראשי ב"מרי פופינס חוזרת", וג'ון קרסינסקי איננו השחקן הראשי של "מקום שקט" (כל הקאסט מורץ כמשנה).

ללא עקבות

הסרטים הכי טובים שכנראה לא יגיעו לאוסקר

תמיד אפשר לקוות שמשהו ישתנה, אבל די התגבשה תמונה שעל פיה כמה מהסרטים הכי חזקים וטובים שכשירים לאוסקר 2018 לא יצליחו לקבל איזכור אפילו בקטגוריה אחת, וכואב הלב כבר מעכשיו.
השניים הכי מבאסים בשבילי הם "בליינדספוטינג" ו"הרוכב", שהתברגו גבוה מאוד ברשימת סרטי השנה שלי, ונדמה שכל העולם מתלהב מהם, אבל לא מספיק בשביל לשכנע את התעשייה. "בליינדספוטינג" מבחינתי הוא ראוי להיות בקטגורית הסרט, הבימוי, התסריט, השחקן הראשי (דויד דיגס) ושחקן המשנה (רפאל קאסאל) יותר מרוב הפייבוריטים; כאשר "הרוכב", שכבר שנה וחצי רודף אותי, יכל היה לפאר את קטגורית הבימוי (קלואי ז'או), התסריט והצילום.

"חיים פרטיים" אולי יצוץ בקטגורית התסריט המקורי, אבל כל שלושת השחקנים שלו (פול ג'יאמטי, קת'רין האן, קיילי קארטר) ראויים להוביל, וגם הבימוי של תמרה ג'נקינס. עוד שני סרטי במאיות שמגיע להם יותר הם "ללא עקבות" של דברה גרניק (שאני בכל זאת אופטימי שיצוץ בתסריט המעובד) ו"החינוך הרע של קמרון פוסט" של דזירה אקהוון.
אפשר לבכות גם את הכישלון הממשמש ובא של "תורשתי" שלגמרי מגיע לו מקום בפרס השחקנית הראשית (טוני קולט), העיצוב האומנותי והסאונד, ו"באהבה, סיימון" לתסריט המעובד, שחקנית המשנה (ג'ניפר גארנר) וקטגוריית הסרט הכי חמוד של השנה.

המועמדים שיושבי ציון כבר לא יראו בקולנוע

אחרי שנדמה שההפצה בארץ ממש הדביקה את הקצב בשנים האחרונות, השנה יש תחושה של ריגרסיה איומה. זה נראה כאילו זאת הולכת להיות השנה עם הכי פחות מועמדי משחק שהופצו בישראל מאז הניינטיז.
ל"סיפורו של רחוב ביל", "הכנסייה החדשה" ו"האם תוכלו לסלוח לי?" שנמצאים בכל טבלאות ההימורים אין בכלל אופק הפצה, וכמוהם סרטים מתנדנדים כמו "ללא עקבות", "Vox Lux", "The Hate U Give", "מלחמה פרטית", "כיתה ח'", "תורשתי" (שכבר נמצא ב-yes) ו"בשערי הנצח".
מאכזב מאוד.

כאמור, אנחנו נמשיך לעקוב מקרוב אחרי מה שקורה, אז אתם תמיד מוזמנים לחזור ולבדוק יחד אתנו. כך או כך, ב-22 לינואר נפרסם את רשימת המועמדים הכי מהר שנוכל. May the best woman win.