בניסיון למצות היטב את הזמן עד הטקס, התחלתי (או יותר נכון "חזרתי", כי כבר עשינו את זה בסריטה בעבר, כשהיה יותר זמן לחיות) להיכנס לפרטים קצת יותר מעמיקים של הקטגוריות השונות, ולפרט על המועמדים יותר ממה שהפוסטים בסמיכות להכרזת המועמדים אפשרו לנו.
בשבוע שעבר עלה פוסט על פרסי המשחק הגבריים, ולכן זה רק הגיוני שעכשיו ניתן את תשומת הלב לשחקניות. בשלב הזה ראיתי את כל עשר ההופעות המועמדות לשתי קטגוריות המשחק, אז לי כבר לגמרי יש פייבוריטיות.

כמו בכל שנה, קטגוריות המשחק הנשיות היו צפויות להדהים. זה הגיע למצב בו גם עופר וגם אני קלענו נכונה בקטגורית השחקנית הראשית בלי שום טעות, ובארבע במשניות. יכול להיות שזה עדיין מעיד על הכמות הנמוכה של תפקידים בולטים לנשים, או שסתם הדברים הפכו להיות ברורים מדי כאשר מבינים את טעם האקדמיה. כך או כך, עשר שחקניות קיבלו את תואר "מועמדת לאוסקר ה-90" השנה, ולמחצית מהן זהו כרטיס הכניסה הראשון למעגל הזהב.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מארי ג'יי בלייג' – "פרחים בבוץ"
גיל: 49
מועמדות מספר: 1
הופעות בולטות: "רוק לנצח" וגם בקושי

מכל עשרים השחקנים המועמדים בכל ארבע הקטגוריות השנה, בלייג' היא היחידה שזכתה למועמדות כפולה. זה אפילו יותר יוצא דופן בהתחשב בכך שהיא גם היחידה שבעצם איננה שחקנית. בלייג' היא אחת מאמניות הסול, ה-R&B והראפ המוכרות והמוערכות ביותר בתעשייה, ובאוסקר הזה ממש, מכיוון שהיא מועמדת גם לפרס השיר המקורי מאותו הסרט עליו היא מועמדת כשחקנית.
זאת, באופן טבעי, מועמדותה הראשונה של בלייג', ובזמן שהיא והסרט עליו היא מועמדת זכו בשבחים רבים מאז סאנדנס, עלתה השאלה האם "פרחים בבוץ" ישבור את חומת ההתנגדות הנטפליקסית של האקדמיה, שעדיין חוששת מהערבוב הטמא בין אולמות הקולנוע והצריכה הביתית. זה הופך את בלייג' לשחקנית הראשונה המועמדת מסרט של נפטליקס. חשוב לציין שנטפליקס לא הפיקה את הסרט, אלא רכשה אותו אחרי בכורתו בסאנדנס.

בלייג' מגלמת את פלורנס ג'קסון, אם המשפחה השחורה אשר עובדת בשדות של משפחת מקאלן, בסרט המבוסס על הספר של הילארי ג'ורדן. מכיוון שלפחות בעיני הדמויות בסרטה של די ריס משורטטות בקווים יחסית גסים, אני חושב שלבלייג' מגיעים שבחים על הדמות המעניינת שבראה לסרט. היא מין אי של יציבות בעולם המשתנה שבו מתרחשת העלילה, לאחר מלחמת האזרחים ותום תקופת העבדות. היא אשת עקרונות חזקה, כזו שרואה לטווח רחוק ויודעת להתנהל בתוך הסיטואציה אליה נקלעה, וכמובן היא זוכה למטען רגשי הגדול ביותר של הסרט בעקבות מכות הגורל שנקלעות לדרכה.
זו כמובן לא מועמדות שאפשר לבוא אליה בטענות. בלייג' מביאה אמינות רבה לסרט, וכוח שקט שמאפיין את הסצנות בהשתתפותה. למעשה, אפשר לומר שהיא אחד הדברים היותר יציבים בסרט, שבאופן אישי מצאתי אותו מעט ארוך ושטחי.

אליסון ג'ני – "אני, טוניה"
גיל: 58
מועמדות מספר: 1
תפקידים בולטים: "ג'ונו", "מרגרט", "הבית הלבן"

זאת אמנם מועמדותה הראשונה של ג'ני לאוסקר, אבל מדובר באחת השחקניות המהוללות ומעוטרות הפרסים ביותר שפועלות כיום – ובצדק, אם יורשה לי. עד 1999 הייתה ג'ני שחקנית מוכרת של הופעות קצרות ומצוינות, אבל מהרגע שעלתה לאוויר הסדרה "הבית הלבן", שם גילמה את סי.ג'יי. והפכה משחקנית משנה לראשית, היה ברור שכל דבר שתיגע בו ישתפר פלאים, ומניותיה עלו בהתאם. נכון לרגע לג'ני יש שבעה פרסי אמי בארבע קטגוריות שונות (2 שחקנית משנה בדרמה, 2 שחקנית ראשית בדרמה, 2 שחקנית משנה בקומדיה ושחקנית אורחת בדרמה), ועכשיו גם העולם הקולנועי חטף אותה למערבולת הפרסים שלו עם תפקידה ב"אני, טוניה" – הופעה, אגב, שדרשה ממנה שמונה ימי צילום בלבד. עד כה, ג'ני שלטה בעונת הפרסים (עם פייט ראוי מצד לורי מטקאלף), וצברה מספר עצום של מועמדויות ופרסי מבקרים כולל זכייה בפרסי איגוד השחקנים.

בסרט המבוסס על חייה של מחליקת הקרח האולימפית טוניה הארדינג (מרגו רובי, עליה נדבר בקרוב מאוד), ג'ני מגלמת את אימה המפלצתית של הגיבורה. אישה קרת לב שדוחפת את בתה – מילולית, באחד השוטים המצחיקים והנוראיים בסרט – כל הדרך להצלחה, לרוב על חשבון השפיות של כל הנוגעים בדבר.
כמו תמיד, ג'ני היא מתנה. זה ברמה שבה אני לא בטוח אם לא הייתי נהנה יותר מסרט שלם עליה, בלי כל משחקי הפושעים השלומיאלים של הסיפור. זה מאפשר לג'ני לגנוב את ההצגה מקבוצה של שחקנים בה כולם באמת יוצאים מן הכלל, ולהפוך את הדמות שלה לכזו שהנוכחות שלה מורגשת גם כשהיא לא על המסך.

ההסתייגות היחידה שלי, והיא כנראה תוצאה של פינוק וקטנוניות מצדי, היא שלא כהרגלה, בסרט הזה הרגשתי שג'ני משחקת מדי, מאופרת מדי, מעוצבת מדי, מוחצנת מדי. היה קשה לי לראות את הדמות מתחת לפאנץ'-ליינים, הקמטים שהתווספו שלה והפאות שמגדירות מחדש את הכיעור. יש משהו שהוא קצת יותר מדי בהופעה שלה, קצת יותר מדי אפילו לסרט שהוא כולו קצת יותר מדי, וככזה אני מצד אחד אשמח שלג'ני יתווסף אוסקר לארון הפרסים שלה (ארון? טרקלין, יהיה יותר נכון), אבל לא בטוח שזו ההופעה שהייתי רוצה שתיזכר כזו שסידרה לה את האוסקר. מכיוון שאני באמת ובתמים מאמין שהיא תזכה, אני מכין את עצמי לתחושה חמוצה-מתוקה.

לזלי מאנוויל – "חוטים נסתרים"
גיל: 61
מועמדות מספר: 1
תפקידים בולטים: "עוד שנה", "המפסטד שלי"

ההפתעה הכי גדולה של הקטגוריה הזו היא ללא ספק מאנוויל, שלא נכחה יותר מדי בעונה עד שלב הכרזת המועמדים. בעצם זה אותו הסיפור של הסרט עליו היא מועמדת – שניהם צברו מומנטום לאט ובשקט, ומבלי שאף אחד יידע לגמרי מה עתידם בסופו של דבר נכנסו בצעדי ענק לאוסקר ה-90.
מאנוויל הייתה מאוד קרובה לאוסקר בעבר. זה היה בשנת 2010, בזכות סרטו של מייק לי "עוד שנה" (מאנוויל היא אחת השחקניות הקבועות של הבמאי הבריטי), שם גילמה את מארי, שכנתם הרווקה והאקסצנטרית של זוג הגיבורים. מאנוויל גנבה את ההצגה, וגם כמה פרסים על הדרך, אך בסופו של דבר לא הגיעה לאוסקר – יתכן שזה קרה בגלל שהיה בלבול לגבי היותה ראשית או משנית. אבל הנה, שבע שנים לאחר מכן, היא חוזרת בזכות תפקיד שונה בתכלית, מה שרק מעיד על יכולותיה של השחקנית הנפלאה הזו, היחידה בקטגוריה שאינה אמריקאית.

ב"חוטים נסתרים" מאנוויל מגלמת את סיריל, אחותו של גיבור הסרט ריינולדס וודקוק (דניאל דיי לואיס, המועמד גם הוא) וגם הכוח המשמעותי ביותר בחייו, שמנהלת את עסקיו וחייו הפרטיים. הופעתה של מאנוויל בסרט היא זו שלרוב מכנים "כפוית טובה". זה מכיוון שהדמות שלה לא מקבלת סצנות רגשיות גדולות, או רגעים שמשמשים שחקנים כתצוגות יכולת (מעניין לדעת איזו סצנה שלה יבחרו להראות בטקס), אבל ההופעה הזו מצריכה לא מעט מיומנות וניואנסים. מיותר לציין שמאנוויל בראה דמות מרתקת, שבמבט אחד שלה נאמר הרבה יותר ממונולוגים שלמים. היא מייצרת מסתורין וכוח רב מאחורי פרצוף קפוא, ואיכשהו יחד עם זה מעוררת אהדה גדולה במהלך הסרט. ללא ספק מדובר אחת המועמדויות המשמחות ביותר מסלוט השחקנים השנה.

לורי מטקאלף – "ליידי בירד"
גיל: 62
מועמדות מספר: 1
תפקידים בולטים: "צעקה 2", "רוזאן", "עקרות בית נואשות"

יש משהו מאוד מעניין בכך שגם אליסון ג'ני וגם לורי מטקאלף חולקות את אותה קטגוריה באותה שנה, ולשתיהן זוהי מועמדות בכורה. בזמן שפרסי האמי מתחילים להיות מאוכלסים יותר ויותר בשחקני קולנוע, שתיים מהגברות הבכירות של עולם הטלוויזיה האמריקאית סחפו את עונת פרסי הקולנוע של 2017.
מטקאלף – המבוגרת ביותר מכל מועמדות הקטגוריה – היא באמת אחת השחקניות הגדולות שחיות כיום, אבל היא מעולם לא פרצה את גבולות המסך הקטן, ואני מאמין שכנראה במודע. היא זכתה שלוש פעמים רצוף באמי על "רוזאן", ובטקס הקודם הייתה מועמדת לא פחות משלוש פעמים, כשחקנית ראשית בקומדיה, וכשחקנית אורחת הן בקומדיה והן בדרמה (על "הוראס ופיט" של לואי סי.קיי, בפרק שדובר עליו רבות בשנה שעברה בזכות הופעתה). כמות ההופעות הטלוויזיוניות המהוללות שלה היא עצומה, וכוללת את "מונק", "מפגשים מהסוג האישי", "האנטומיה של גריי", "המפץ הגדול" "מלקולם באמצע", "פרייז'ר" ועוד.

מטקאלף היא האמא השלישית בקטגוריה הזו. כמו אלו של "אני, טוניה" ו"פרחים בבוץ", גם זו של "ליידי בירד" איננה מייחוס חברתי גבוה במיוחד, וגם היא נאבקת בקשיים כלכליים. עם זאת, מארי מקפירסון של "ליידי בירד", היא איפשהו בין שתי האמהות האחרות – מצד אחד היא לא מפלצת כמו דמותה של אליסון ג'ני, אבל רחוקה מלהיות העוגן של האמא המגולמת ב"פרחים בבוץ".
מארי מקפירסון עושה המון טעויות, היא שוגה יותר מפעם אחת, ועדיין מטקאלף כל הזמן מזכירה לנו שמדובר באישה טובה, שפשוט לא לגמרי יודעת איך לנתב את החיים שקיבלה, ובטח לא את הבת המרדנית שלה. מטקאלף כל הזמן נלחמת נגד הדרמטיות שיכלה להיות לדמות הזו בידיים פחות מיומנות, ומעבירה כל כך הרבה במבט. יש רגע אחד, כאשר החבר של ליידי בירד מגיע לבית המשפחה בפעם הראשונה ומשועשע מכך שהוא "באמת נמצא בצד הלא נכון של פסי הרכבת", בו מטקאלף שוברת את הלב בעזרת מבט בלבד. לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי בזמן הצפייה, למרות שהן לא באמת מזכירות זו את זו. אני חושב שזו אחת החוזקות הגדולות של הופעתה של מטקאלף – היא מביאה דמות מאוד ספציפית, אבל גורמת לנו תחושה מוכרת ואמינה.
מטקאלף לא מנסה להשתלט על הסרט, לא עושה תחרות הפגנת כוח מול סירשה רונאן המגלמת את בתה (גם היא תופיע בהמשך), אלא פשוט הופכת להיות חלק אורגני מהסרט הזה, ומשדרגת אותו בכל סצנה.
מטקאלף תפסיד את האוסקר השנה, ואני הולך להיות מאוד עצוב בגלל זה.

אוקטביה ספנסר – "צורת המים"
גיל: 45
מועמדות מספר 3: (אחרי "העזרה" עליו זכתה, ו"מאחורי המספרים")

אני באמת לא מצליח להבין את זה. זה לא שגברת ספנסר שחקנית רעה או אפילו משהו בכיוון הזה, וזה לא שהנוכחות שלה על המסך לא נעימה – אפילו להפך – אבל לחשוב שדווקא היא תהפוך להיות שיאנית אוסקר, ועוד בזכות תפקידים כל כך זהים, זה משבש אותי לגמרי. כנראה שאפשר לזקוף את זה לשני דברים: ספנסר יודעת לבחור פרויקטים מצוינים, והיא כפי הנראה האדם הנחמד ביותר בעולם, כזאת שאוהבים לפרגן לה.

ב-2010 ספנסר קיבלה מועמדות ראשונה לאוסקר בקטגורית שחקנית המשנה על "העזרה", אחרי שנים של הופעות קטנות בסרטים רבים. המומנטום היה לצדה, והיא זכתה, מנצחת הופעות ראויות הרבה יותר בעיני כמו למשל זו של חברתה לאותו להיט, ג'סיקה צ'סטיין. אפשר לומר שאז הגיעה לה, כשחקנית שעבדה כל כך קשה כל השנים ונחתה על תפקיד משמעותי בסרט מצליח. בסדר. החלקנו. אבל אז, בשנה שעברה, ספנסר הייתה מועמדת שוב לשחקנית משנה, שוב כאישה שחורה קשת יום שיש לה פוטנציאל רב יותר ממה שהעולם מסרב לראות, הפעם ב"מאחורי המספרים", ושוב היא קיבלה מועמדות על חשבון שחקנית טובה יותר ממנה מאותו הסרט, ז'אנל מוניי. לי היה קשה לבלוע את זה, אך מסתבר (שוב) שאף אחד לא שאל אותי.
אבל עכשיו, עם המועמדות על "צורת המים", זה כבר מוגזם. ספנסר, הצעירה ביותר מבין שחקניות המשנה השנה, היא היחידה מהקטגוריה הזו שהייתה מועמדת בעבר, אבל לא רק זה – היא השחקנית היחידה השנה שמועמדת שנתיים רצוף (בגזרת הגברים, דנזל וושינגטון גם הוא הצליח לעשות זאת), ולכן גם השחקנית הראשית השחורה הראשונה לה ההישג הזה. היא גם השוותה את עצמה עם ויולה דייויס כשחקנית השחורה עם הכי הרבה מועמדויות. אז כן, לספנסר יש יותר מועמדויות מג'סיקה צ'סטיין וטילדה סווינטון. כי העולם הוא מקום הוגן.

ואיפה הביף שלי עם העניין? אין לי מושג מה היא עשתה ב"צורת המים" שמצדיק מועמדות. גם הפעם היא הפועלת השחורה, החברה הטובה של הגיבורה, שיש בה שילוב של טוב לב וחוצפה, וגם הפעם זה מוגש ובאופן לא מרשים במיוחד. ואני מרגיש דוש לכתוב את זה, כי באמת לא מדובר בשחקנית שמגיע לה שייפלו עליה, וזו לא אשמתה שאוהבים אותה, אז פשוט אפנה את תסכולי למצביעי האקדמיה – מה הם רואים שאני לא?

הבחירה שלי: לורי מטקאלף – "ליידי בירד"
ההימור הנכון לרגע זה: אליסון ג'ני – "אני, טוניה"

היעדרויות מצערות: הולי האנטר – "חולי אהבה", מירנדה ריצ'רדסון – "חזק יותר", טטיאנה מסלאני – "חזק יותר", לינדסיי דאנקן – "חיבור פשוט", קארי פישר – "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", שרה סילברמן – "קרב המינים", אליסון וויליאמס – "תברח", מישל פייפר – "רצח באוריינט אקספרס"

השחקנית הראשית הטובה ביותר

סאלי הוקינס – "צורת המים"
גיל: 41
מועמדות מספר: 2 (אחרי "יסמין הכחולה")
תפקידים בולטים: "חופשיה ומאושרת", "מודי", "איזה מין שיוויון", "פדינגטון"

כמו לזלי מאנוויל המועמדת במשנה, גם הוקינס פרצה לחיינו בזכות הבמאי הבריטי מייק לי. זה היה בשנת 2008 עם "חופשיה ומאושרת", שסבב כולו סביבה. היא זכתה לשבחים רבים אז ואפילו לדיבור אוסקר, אבל זה לא קרה בסופו של דבר והסרט היה מועמד רק לפרס התסריט המקורי. אני לא כל כך הבנתי למה, כי בשבילי הסרט הזה היה עינוי של של שעתיים, אבל בואו נתרכז בדברים החיובים.
הוקינס הופיעה בלא מעט סרטים, לרוב בתפקידי משנה, וב-2013 נישאה על גבי קייט בלאנשט לטובת מועמדות על "יסמין הכחולה". טוב, האמת היא שזה לא הוגן להגיד את זה, כי הוקינס הייתה נהדרת שם בפני עצמה, וזו הייתה מועמדות ראויה ולמעלה מכך.

עכשיו הוקינס עוברת לקטגוריה הראשית, וגם הפעם מדובר בהופעה שלחלוטין הצדיקה את זה. היא מצטרפת לרשימת המועמדות האילמות שסחפו את האקדמיה – כמו למשל סמנתה מורטון ("מתוק ומרושע"), ברניס ביז'ו ("הארטיסט"), וכמובן זוכת 1993 הולי האנטר ("הפסנתר") ועל אף שלא מדובר באילמות, אני מכליל פה גם את זוכת 1986 מרלי מטלין של "ילדים סורגים לאלוהים" – ומאחוריה עונת פרסים מוצלחת למדי.
בשיאן המועמדויות של האוסקר ה-90 "צורת המים", הוקינס מגלמת את אלייזה, עובדת ניקיון בודדה במכון מחקר סודי כלשהו שמתאהבת ביצור אקוואטי מסתורי, שלראשונה בחייה גורם לה להרגיש שהיא לא שונה. זו באמת הופעת מחץ, ויש לה מונולוג בשפת הסימנים שמהדהד יותר חזק מכל מונולוג אוסקרי שאפשר לחשוב עליו. אני חושב שאחת הסיבות המרכזיות שהסרט הזה עובד כל כך טוב, הוא בזכות ההופעה שלה.

פרנסס מקדורמנד – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
גיל: 60
מועמדות מספר: 5 (אחרי "מיסיסיפי בוערת", "פארגו" עליו זכתה, "כמעט מפורסמים" ו"ארץ קרה")
תפקידים בולטים: "נערי פלא", "האיש שלא היה שם", "אוליבר קאטרידג'"

תריסר שנים חלפו מאז שפרנסס מקדורמנד הייתה מועמדת בפעם האחרונה, ואיך שהתגעגענו. נדמה שמקדורמנד לא יכולה לעשות תפקיד רע גם אם תנסה, והפצצה שמייקל מקדונה הניח לה בידיים עם "שלושה שלטים" זה בדיוק מה שהיינו צריכים. גם לי, שמצאתי את הסרט בעייתי בלא מעט אלמנטים, אין מילה אחת רעה להגיד על ההופעה שלה.
זה מדהים לחשוב כמה הדמות הזו, אישה שלא יודעת לאן לנתב את הזעם על המוות של בתה, היא משימה קשה. מקדורמנד הייתה צריכה לעקוף את מלכודת הבכיינות, להכניס רבדים לכל סוגי הכעס שהיא חווה, ולהעביר הילוך בלי להקפיץ את הקלאץ', אלוהים ישמור מה קורה עם עולם המושגים שלי בטקסט הזה, ואת הכל היא עשתה ללא רבב. כולל החילוף המדהים בטון בסצנת החקירה מול וודי הארלסון, כולל אחת הסצנות המביכות של השנה כשהיא צריכה לדבר אל צבי. ניצחה את הכל, האישה הזו.

אחרי איגוד השחקנים, מקדורמנד הפכה להיות מובילה במירוץ. אמנם יש לה כבר אוסקר אחד בבית, אבל עברו פאקינג 22 שנים מאז. זה לגמרי לגיטימי לקבל אחד נוסף, בטח כשבאמצע היו שני הפסדים. גם כמות השחקניות בעלות שני אוסקרים ראשיים היא לא בדיוק מצומצמת, ואם הילארי סוואנק ואליזבת טיילור נמצאות בחבורה, אין שום סיבה שמקדורמנד לא תיכנס גם היא.
עם זאת, אני מרגיש שאולי המתחרות שלה לא אמרו את המילה האחרונה. אין ספק שהיא נראית כמו פרונטראנית, והעובדה שהיא בסרט שמועמד לפרס הראשי בהחלט נותנת לה רוח גבית, אבל בזמן שיש כמה קטגוריות צפויות השנה, פרס השחקנית הראשית לדעתי איננו אחד מהן.

מריל סטריפ – "העיתון"
גיל: 68
מועמדות מספר: 21 (אני מה זה לא הולך לכתוב את כולן)
תפקידים בולטים: די, נו. זאת מריל סטריפ. בשביל מה הוספתי את הסעיף הזה?

זה כבר הפך לבדיחה, אבל כן – מריל סטריפ מועמדת שוב. היא חוגגת ארבעים שנות אוסקר מאז מועמדותה הראשונה ("צייד הצבאים"), ככה שהממוצע הוא שכל שנתיים סטריפ מקבלת מועמדות. אז בבקשה מספיק עם הקטע הזה ש"כל שנה מריל סטריפ מועמדת". די. זה ממש לא נכון – הנה, הוכחה שהיא מועמדת רק כל שנתיים.
רק כדי להבין כמה זה חריג, אציין שהשחקניות החיות שנמצאות במקום השני לסטריפ בסך המועמדויות – ג'יין פונדה, ג'ודי דנץ', קייט ווינסלט וקייט בלאנשט – צברו שבע מועמדויות לכל אחת. זה אומר שכל אחת מהן צריכה להיות מועמדת רצוף לאוסקר במשך 14 שנה, ורק אז הן ישתוו לסטריפ, שכנראה בינתיים תצבור עוד. פונדה צריכה להגיע לגיל 94 בשביל להשוות. זה בגדול אומר שלא נזכה לראות מישהי שתשבור את השיא הזה בתקופת חיינו.
אפשר להסתכל על זה קצת אחרת גם. לסטריפ יש רק שלושה אוסקרים בבית, זה אומר שהיא הפסידה 18 פעם. פאקינג לוזרית.

"העיתון", עליו היא מועמדת השנה, היה אמור להיות אחד השחקנים המובילים של האוסקר השנה. הוא פתח את העונה עם זכייה רצינית ב-NBR, הביקורות הכתירו אותו כקפסולת הזמן הרשמית של השנה (כפי שקורה בערך כל חודש עם סרט אחר), והיללו את ספילברג שחזר לאיתנו, למרות שלא ברור מתי הוא איבד אותו. אוקי, "העי"ג", נו. זה לא היה כזה נורא.
אבל באותה המהירות שבא זה הגיע, כך זה נעלם, והתקווה הגדולה של ספילברג (וגם סרט מיומן ומהנה מאוד, אם אתם שואלים אותי) נותרה עם שתי מועמדויות בלבד – לסרט ולסטריפ. מבין כל מועמדי הסרט הטוב ביותר, "העיתון" הוא זה עם הכי מעט מועמדויות. אפשר בשלב הזה להודות שהסיכויים של שניהם קלושים.

יש לי קצת הסתייגויות עם הליהוק של סטריפ לתפקיד של קת'רין גרהאם, המו"ל של הוושינגטון פוסט הנאלצת לעשות בחירה שתשפיע על אומה שלמה, כי עם כל יכולותיה של סטריפ, לגלם מישהי מפוחדת שנבלעת בתוך חדר מלא גברים, זה משהו שלא עובר נורא חלק. היא בולטת ועוצמתית גם בחלקים הראשונים של הסרט, כאשר היא אמורה להביא משהו שונה. אבל כמעריץ גדול שלה, לי לא הייתה בעיה רצינית עם זה. אני באמת יכול לראות אותה ללא הפסקה, ומצדי שתהיה מועמדת כל שנה. אני יודע זה בעייתי שאני כותב את זה אחרי שנפלתי על אוקטביה ספנסר בלי פרופורציה, אבל זה המצב.

מרגו רובי – "אני, טוניה"
גיל: 27
מועמדות מספר: 1
תפקידים בולטים: "הזאב מוול סטריט", "יחידת המתאבדים", "האגדה של טרזן"

מהרגע שפרצה לחיינו ב"הזאב מוול סטריט", שם נתנה פייט של ענקים לליאונרדו דיקפריו, היה ברור שזה עניין של דקות על שרובי תמצא לעצמה מועמדות ראשונה לאוסקר. והנה, ארבע שנים אחר כך, זה קרה. זאת בזכות "אני, טוניה" אותו גם הפיקה, הביוגרפיה באוקטן גבוה על מחליקת הקרח האולימפית טוניה הארדינג.
חוץ מזה שרובי לא נראית לשנייה בגיל של הדמות שלה (לא כשהיא בת 23, בטח ובטח לא כשהיא בת 15), היא מביאה תפקיד מצוין, סטארית אמיתית, וזה אפילו בלי לקחת בחשבון את ביצועי ההחלקה שלה.

"אני, טוניה" היה לי הנאה מעורבת, כי כן הרגשתי שהוא קצת מתארך יתר על המידה וחוזר על עצמו יותר מדי פעמים, אבל אין ספק שרובי היא סיבה מספיק טובה לראות אותו, ובאמת שלא היינו צריכים עוד הוכחה שרובי היא הדבר האמיתי (היא הצליחה לצאת מנצחת אפילו מ"יחידת המתאבדים").
מבין כל המועמדות השנה, רובי היא ה-it girl, וכפי שראינו בעבר, זה משהו שהאקדמיה מאוד אוהבת. מגווינת' פלאטרו, דרך ג'ניפר לורנס, שרליז ת'רון ועד אמה סטון, הקטגוריה הזו יותר מכל אחת אחרת מאמצת כישרונות חדשים, עדיפות לגברות יפיפיות שקצת כיערו את עצמן בשביל התפקיד. רובי נופלת בול למשבצת הזו. אמנם כרגע, אחרי ההפסדים באיגוד השחקנים ובגלובוס הזהב, הקלפים מראים שהיא איננה הפרונטראנרית של הקטגוריה השנה, זה נראה כמו עניין של כמה שנים עד שהוליווד תקרא לה לקחת את הפרס שמגיע לה.

סירשה רונאן – "ליידי בירד"
גיל: 23
מועמדות מספר: 3 (אחרי "כפרה" ו"ברוקלין")
תפקידים בולטים: "האנה", "מבט מגן עדן", "מלון גרנד בודפשט"

צעירת השחקניות המועמדת השנה, היא גם אחת הבודדות שלה זו לא מועמדות ראשונה. למעשה, לא רק שהיא הצליחה עד גילה הזעום להיות מועמדת שלוש פעמים, כל הופעותיה היו בסרטים שהיו מועמדים לפרס הגדול. זה לאקי צ'ארם היסטרי של השחקנית האירית ילידת ניו יורק הזו. והאמת היא שאת כל מועמדויותיה היא הרוויחה ביושר רב, לדעתי.
מה שמוזר ביחס לרונאן, היא שלתחושתי לא מתייחסים אליה כאיזשהו עילוי. כשקייט ווינסלט, לצורך העניין, הייתה מועמדת לאוסקר השלישי שלה בגיל 26 ("אייריס וג'ון") היא כבר נחשבה לאחד הדברים הכי מסעירים בסביבה. איכשהו, רונאן לא נתפסת כאחת השחקניות הטובות של דורה. לא לגמרי ברור למה.

"ליידי בירד" הוא אחד משלושת הסרטים השנה שמועמדים לשתי קטגוריות המשחק הנשיות, יחד עם "צורת המים" ו"אני, טוניה", ועל אף שלא כתבתי על זה בפסקה של מטקאלף למעלה, להוציא את "דנקרק" הוא לחלוטין הפייבוריט שלי לזכייה. אגב, אנצל את ההזדמנות לספר שמתגבש איזשהו נראטיב בין מסקרי האוסקר, שמציב את "ליידי בירד" כפרונטראנר לפרס הסרט הטוב ביותר – אבל בזה נדון בהזדמנות אחרת, ולא נקח את הספוט של רונאן.

כמו כל דבר ודבר בסרט הזה, גם ההופעה של רונאן נפלאה בעיני. יחד עם הליווי של גרטה גרוויג מאחורי המצלמה, היא בראה דמות של מתבגרת בלתי נשכחת, כזו שלפעמים יש רצון לסטור לה על תחושת הזכות שיש לה, האגוצנטריות וכפיות התודה שלה, אבל באותה מידה להבין את הרצונות שלה, להזדהות איתה כמעט בכל שלב בדרך, ורק לקוות שתמצא את עצמה ותהיה מאושרת, כמו לשמוח על המכות שהיא חוטפת בדרך.
קשה לדעת מי אחראית לכך יותר, גרוויג ככותבת וכבמאית או רונאן כשחקנית, אבל גם אם זו לא מסתמנת כשנת זכייתה של רונאן, מבחינתי היא מעתה תוזכר בכל דיון על התבגרות בקולנוע.

הבחירה שלי: פרנסס מקדורמנד – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (אבל האמת שכולן ראויות)
ההימור הנכון לרגע זה: פרנסס מקדורמנד – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"

היעדרויות מצערות: דניאלה וגה – "אישה פנטסטית", ויקי קריפס – "חוטים נסתרים", ג'סיקה צ'סטיין – "המשחק הגדול", מלאני לינסקי – "אני כבר לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר", ג'ניפר לורנס – "אמא!", דניאל מקדונלד – "פאטי קייקס", אמה סטון – "קרב המינים"