• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

חמש הערות על "פאטי קייקס"

2 בנובמבר 2017 מאת עופר ליברגל

1.
טענה אשר עלתה בכמה חוות דעת על ״פאטי קייקס״ (Patti Cakes), סרטו של ג'רמי ג'ספר (אורון כתב עליו סקירה בפסטיבל ירושלים, הסרט עלה להקרנות מסחריות לאחרונה), גורסת כי העלילה של הסרט אינה מקורית ועמוסה בקלישאות. לשמחתי, חלק מן הביקורות הפנימו כי דבר זה אינו בהכרח שלילי עבור סרט. חלק מן התענוג בסרטי ז'אנר הוא מפגש מחדש עם המוכר, עם קונבנציות שאנו יודעים כיצד יעבדו. במקרה זה, הסרט הוא שילוב של סרט מוזיקלי בדגש על אוחרי הקלעים, וסרט עלייה לגדולה של אנדרדוג, שני ז'אנרים אשר נעשה בניהם שילוב לא פעם בעבר, גם לפני ״8 מייל״, סרט ש״פאטי קייקס״ משווה אליו לעתים קרובות. שני הסרטים טובים בעיניי, אבל לדעתי בכל אחד מהם השימוש במוזיקת ההיפ-הופ ובסיפור הרצון של הגיבור להוכיח את עצמו כנגד כל הסיכויים הוא שונה.

2.
במידה רבה, ״פאטי קייקס״ הזכיר לי יותר את ״לה לה לנד״ – שניהם סרטים אשר אינם מתנצלים על היותם סרטים מוזיקליים. אומנם הסרט החדש יותר משתמש תמיד בהנמקה ריאליסטית לנוכחות של מוזיקה, אך גם הוא חוגג בדרכו הסגנונית לא רק את החיים הלא-זוהרים והמחוספסים של ניו ג'רזי, אלא גם את הקונבנציות של הצילום והעריכה בסרטים מוזיקליים קלאסיים (בדגש על סרטי "מאחורי הקלעים" של מופע, אשר גם בהם הייתה הצדקה ריאליסטית לשירים) ו-וידאוקליפים. כן, הוא גם חוגג את ההצלחה כנגד כל הסיכויים ואפילו את האופן המוכר בו מוצגים הקשיים הכלכליים, המשפחתיים והחברתיים של הגיבורה. אבל לתוך התבנית הזו, הסרט מכניס שינויים קלים – אנו חשים כי הגיבורה תקבל את הצ'אנס שלה, כי הבחור המאיים יתגלה כבעל רבדים נוספים, וכי יהיה רגע בו האם תכיר בכישרון של בתה. אבל עדיין זה מפתיע לראות את הנגיעות הקטנות בדרך שבה הדברים האלו קורים ובכך שהם לא תמיד מתרחשים בנקודה בה הקהל מצפה. יש גם משהו יפה באופן בו הרכבת הרכב ההיפ-הופ מוצג כגרסה מודרנית של העלת מחזה בברודווי בקולנוע של שנות השלושים – כל מיני אנשים שונים מתקצבים יחד לשלם הגדול מסך חלקיו.

3.
עוד משהו קטן לגבי הקשר בין ״פאטי קייקס״ ל״8 מייל״, סוג של הערה שהיא בגדר המובן מאליו: חוויות הצפייה בשני הסרטים הללו, גם אם הסיפור ביניהם דומה, שונה לחלוטין מיסודה. כי סרטו של קרטיס הנסון היה מבוסס כולו על האישיות הציבורית של אמינם, בנקודת הזמן בה נעשה הסרט אולי הראפר הכי ידוע בעולם, בטח לקהל אשר אינו בקיא במוזיקה. מעבר לכך שהקהל בא לראות את הסיפור ה"אישי" של האמן המפורסם, כל צפייה באישיות מוכרת מלווה במטענים קודמים. גם אם אמינם גילם גרסה של עצמו בעבר, הוא גילם אותה כפרצוף מוכר, כמישהו שקהל לא יכול לחלוטין לנתק אותו מהצלחה. במקרה זה, חלק ניכר מן הקסם של ״פאטי קייקס״ טמון באנונימיות של דניאל מקדונלד בתפקיד הראשי – היא מגיעה לסרט ללא מטען קודם, כאשר הקהל יודע עליה רק מה שהמראה של השחקנית משדר – זאת לא מישהי מצליחה, זו לא מישהי שאמורה להצליח בתור כוכבת קולנוע, או ראפרית. גם אם יש משהו מלאכותי בסיפור ההצלחה של הגיבורה בעולם ההיפ-הופ, יש בסרט סיפור ההצלחה כנגד כל הסיכויים של ממש, כי מקדונלד נותנת הופעה מרשימה כשחקנית בכל קנה מידה, כנגד כל הסיכויים שהיו לה (כמו רוב השחקנים שמצליחים, לרגע או באופן מתמשך, לזכות בתהילה). ייתכן וגם הסיפור של שחקנית אוסטרלית לא רזה אשר זוכה לפתע להצלחה בסרט אינדי הוא קלישאה, אבל זה סיפור שחייבים להאמין בו.

4.
״פאטי קייקס״ אינו סרט רק על סגנון מוזיקלי אחד. שכן, הסרט לא רק מציג את הכישרון, המאבקים הקשים והסיכוי להצלחה של הגיבורה שלו, הוא מציג גם את אמא שלה – בעצמה במאבק קשה על מנת לזכות בהכרה כזמרת, גם אם שיאה בתחום הרחק מאחוריה. דמותה של האם, בארב, היא אולי עלובה בתור אם או בתור אישה אשר מנסה לשרוד בכבוד, אך היא אינה עלובה בתור זמרת, או בתור אמנית. למעשה, היא לא פחות אותנטית מן הבת שלה, גם אם שתי הנשים אינן מצליחות להבין את הקסם במוזיקה של הדור האחר. שתי הנשים מבצעות את החומר שלהם מכל הלב, עם אמת פנימית. ובשני המקרים, מדובר גם בכנות הנובעת מזיוף, או מאותנטיות יחסית: מדובר בדורות שונים של מוזיקה שחורה שעברה למוזיקאים לבנים. ואם בתחום הראפ עדיין התחושה היא כי רוב האמנים (גם אם כבר לא רוב הקהל) הם אפרו-אמריקאים, שירי הבלוז-רוק ששרה האם כבר מזוהים בעיקר עם האדם הלבן, אף כי המקורות שלהם הם אפרו-אמריקאים באותה מידה (בדומה לג'אז, מוזיקה ותיקה יותר שעשתה את המעבר התרבותי). אבל בסרט אשר מנסה למצוא אפשרות למוביליות חברתית ותרבותית, יש גם מקום להציג את הדמויות העשירות ואפילו הבורגניות יותר כאפרו-אמריקאיות. לדעתי זה לא על מנת להראות כי הזמנים השתנו והמאבק הסתיים, אפילו לא על מנת לטעון כי מקרים של מעבר מעמדי אינם בגדר נס, אלא על מנת להראות כי גם בסרט ז'אנרי, לפעמים הדברים הם מורכבים יותר משנדמה.

5.
הדבר הזה גם נכון לגבי התגלית העיקרית שלי של הסרט, שקרתה רק אחרי הצפייה, בשלב ה"מאיפה היא מוכרת לי". בסרט זה, בתפקיד קטן, מופיעה שחקנית שהיא חלק מאחד מן הסרטים המשוחקים הכי טוב בתולדות הקולנוע, שותפה מלאה לטריו מופתי של משחק נואש ואמין. קטי מוריאטי, אשר מגלת את סבתא של הגיבורה, הייתה ויקי, אשתו של ג'ייק לה-מוטה ב״השור הזועם״. בעבורי היה במשחק שלה בסרט ההוא משהו לא פחות שובר לב וטוטאלי מן המשחק המהולל של רוברט דה נירו וג'ו פשי, והיא אכן הייתה מועמדת לאסוקר עבור אותו תפקיד. מבט על הדף שלה ב-IMDB מראה כי היא המשיכה לעבוד פחות או יותר ברצף, כולל בלא מעט סרטים שראיתי, אם כי לרוב בתפקידים קטנים. אבל יש משהו מיוחד בהופעה שלה בסרט זה, כאישה מבוגרת בהרבה מגילה האמיתי וגם כראש שושלת של נשים אשר אינן נראות כמו אייקונים של יופי. זאת משום שב״השור הזועם״, הדמות שלה החלה כביטוי של יופי שהוא סוג של פנטזיה גברית, לפני שהפכה לשק חבטות אשר סופג התעללות בכל דרך אפשרית. והנה, בסרט זה, היא מוצגת באופן אשר מבטל כל מבט מציצני, וזאת מבלי לכער אותה בדרך בולטת כלשהי – היא עדיין יפה ומשדרת ייחוד. והיא גם מייצגת משפחה שכל כולה, בסופו של דבר, נשיות. נשיות פגומה ולא מושלמת, אבל כזו אשר מכריעה את גורלה בעצמה. גם כאשר הסבתא הזו מובלת שלא מרצון לתוך הקלטה של שיר היפ-הופ, איכשהו היא הופכת אותו לשלה.

השאר תגובה