אוסקר 2017/18: מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים

המועמדים הסופיים לטקס האוסקר ה-90 במספר, זה שמתייחס לסרטי 2017 אבל מתקיים ב-2018, יוכרזו בשבוע הבא, יום שלישי ה-23. אנחנו כנראה נפרסם את הימורינו ימים ספורים לפני, כדי שתוכלו לצחוק עלינו ברטרוספקטיבה, אבל בכל זאת החלטתי לחזור שוב למשהו שהתחלתי בשנה שעברה – לארגן קצת את הדברים בראש לפני ההימורים האמיתיים, ולתת לאילו מכם שנהנים מלנבא את האוסקר קצת חומר למחשבה. פה אין תשובות מוחלטות או הצהרות גדולות, אבל קצת צמצום היריעה הרחבה.

השנה האוסקר עומד בפני שתי שאלות מהותיות. הראשונה היא מיקום הסטרימינג בעולם הקולנוע המסחרי (אגע בזה בהמשך), והשנייה היא עניין הגיוון. נאמר זאת כך – אם ברשימות המועמדים לא יהיו לפחות שלושה שחקנים או שחקניות שחורים, ולפחות אישה אחת בקטגורית הבימוי, האקדמיה תחטוף כאלו קיטונות של זעם, שזה עלול להיות משהו ברמה של אוסקר 2008, שהביאו לשינויי התקנון ושיטת ההצבעה. אחרי שנטלי פורטמן אמרה בגלובוס הזהב "הנה מועמדי הבימוי הגבריים בלבד" וזכתה למחיאות כפיים סוערות, יהיה קשה לחזור אחורה. אפליה מתקנת חסרת פשר או משהו שכבר היה צריך לקרות מזמן, אתם תחליטו.

את הפוסט של שנה שעברה פתחתי בכך ש"לה לה לנד" בעיקרון איבד את המומנטום לזכייה באוסקר. כמובן שפחדתי מלעמוד מאחורי זה לחלוטין וסייגתי את עצמי מכל כיוון, אבל כבר אז היה גרעין של פקפוק בסחיפה המיועדת של המחזמר את האוסקרים. אני לא משחק אותה חכם בדיעבד, הייתי בהלם כש"אור ירח" ניצח, אבל בכל זאת זה נאמר.
השנה אין לנו "לה לה לנד" שנראה כמו הימור ודאי, אבל אם נתחיל עם הקטגוריה הראשית, זו של הסרט הטוב ביותר, כרגע על פניו נראה שיש שני סרטים לא רק שבטוחים למועמדות, אלא גם רבים ביניהם על הזכייה.

הראשון הוא "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", וזה אפילו לא קשור לניצחון שלו בטקס החלול והלא אינדיקטיבי של גלובוס הזהב. הסרט העוקצני והמרושע של המחזאי האירי מרטין מקדונה זכה בפרס חביב הקהל של פסטיבל טורונטו, וקיבל מועמדויות לכל פרסי האיגוד הנחשבים למעט זה של הצלמים. יש לו מועמדות לפרס צוות השחקנים של פרסי איגוד השחקנים, כלומר תמיכה מהענף הגדול ביותר שמצביע לאוסקר, והוא כמובן מבטא איזשהו זעם שנמצא כרגע בחברה האמריקאית כנגד דיכוי נשי וגזענות. אפילו אני, שיש לי הררי בעיות עם הסרט הזה, לא יכול להתעלם מהעובדה שהוא הכי זייטגייסט שיש. אני חייב לתת קרדיט לקלייטון דייויס מהאתר Award Circuit שטען שהסרט הזה הוא הכוכב של העונה עוד לפני כמה חודשים, הרבה לפני שהדברים התחילו להתבהר.

הסרט השני הוא "צורת המים" של גיירמו דל טורו, שהוא אמנם זה שצבר הכי הרבה פרסי איגודים (שהם האינדיקטיביים ביותר, מכיוון שאחוז המצביעים בהם קרוב באופן יחסי למצביעי האוסקר), אבל שני דברים עומדים לרעתו – העובדה שבשונה מ"שלושה שלטים" הוא איננו מועמד לפרס הצוות של איגוד השחקנים (ובאמת שאין תירוץ למה, בטח כשיש בו הופעות מהוללות של לפחות ארבעה שחקנים), כמו גם העובדה שבכל זאת צריך לזכור שמדובר בסרט פנטזיה על איש-דג. לא בטוח מה יותר בעייתי מבין השניים האלה.
עוד משהו שצריך לזכור בהקשר לסיכוייו של "צורת המים", שרבים מהמרים שיהיה שיאן המועמדויות של הטקס ה-90, היא שענף המאפרים לא הכניס אותו לרשימות המצומצמות, במה שהפך לדבר המפתיע ביותר של תקופת הפרה-מועמדויות. סרט אהוב שכל כך נשען על איפור בשביל להצליח, לא זכה לתמיכת המאפרים מספיק בשביל להיכנס לרשימה מצומצמת של שבעה סרטים. במקומו אפשר למצוא שם סרטים מוכים למדי כמו "Bright" ו"הרוח במעטפת". יכול להיות שזה אומר משהו לגבי היחס אליו, שכנראה איננו קונצנזוס מוחלט.
הסרט השלישי שאפשר להמר עליו לפרס הסרט, ולהיות לגמרי רגועים עם זה הוא "דנקרק".

גם השנה אנחנו לא נדע עד יום ההכרזה כמה מועמדים יש לנו בקטגורית הסרט, והמספר ינוע בין חמישה לעשרה. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", "דנקרק" "צורת המים" יהיו שם כפי הנראה, אז אנחנו מחפשים עוד כשישה סרטים אופציונליים.
שני הסרטים שחטפו הכי הרבה סטירות במהלך השבוע האחרון, עם היעדרויות בולטות מפרסי האיגודים ופרס בחירת המבקרים, הם "קרא לי בשמך" ו"העיתון". הם התחילו חזק ("העיתון" לקח את ה-NBR) אבל איבדו מומנטום לרמה שכל מה שנותר לשמם הוא לא יותר מזיכרונות ישנים על כמה חשובים למירוץ הם אמורים להיות.
"קרא לי בשמך" פספס מועמדות לאיגוד הבמאים, ובאיגוד השחקנים לא רק שנשמט מקטגורית הצוות אלא גם הוסר מקטגורית שחקן המשנה על אף שני מתמודדים משמעותיים: ארמי האמר ומייקל סטולברג. הוא אמנם נמצא ברשימת איגוד המפיקים, אבל זה לא בהכרח סוגר אותו באוסקר. אני לא אהיה בהלם מוחלט אם בסופו של דבר הוא לא יגיע לכדי מועמדות לפרס הסרט, ויישאר רק בקטגורית השחקן הראשי והתסריט המעובד.
על "העיתון" כמובן שהייתי מהמר לפרס הסרט, אבל בלי הבאפט"א הבריטי או איגוד הבמאים, כנראה ששם זה ייעצר.

לעומת שני אלו, שני סרטים שרק הולכים וצוברים תאוצה הם "ליידי בירד" שביימה גרטה גרוויג (המועמדת לאיגוד הבמאים), ו"תברח". כסרט התבגרות וכסרט אימה, שניהם מאוד לא מתאימים למסגרת האוסקרית כפי שאנחנו מכירים אותה, אבל אם יש שנה שבה זה יכול להישבר זה עכשיו. בעקבות הרקורד שלהם בעונה הנוכחית, זה יהיה מאוד מוזר להמר נגד שניהם למועמדות.

סרטים שאולי לא הראו נוכחות מרשימה עד כה, אבל לאחרונה החלו להיכנס בכוח, הם "המשחק הגדול" עם מועמדות לפרסי איגוד המפיקים והבמאים (כסרט ביכורים לארון סורקין), ו"חולי אהבה" שלא רק שהיה הצלחה קופתית מרשימה, אלא גם נמצא בפרסי איגוד השחקנים והמפיקים. בנוסף אליהם אפשר לציין את "שעה אפלה" שלא לגמרי סחף את העונה עד כה, אבל יש לו מספיק גארי אולדמן כדי להגיע עד לקטגוריה הראשית; ו"פרחים בבוץ" שאילולא היה סרט של נטפליקס כולנו היינו מהמרים עליו לסרט, בימוי, תסריט מעובד וצילום לפחות. כרגע כולם נבהלים מזה, אבל אם לחזור שוב לקלייטון דייויס, הוא אמר את המשפט המאוד פשוט והמאוד נכון: "נטפליקס זה תמיד עניין, עד הרגע שבו זה יפסיק להיות עניין". יכול להיות שזה יקרה השנה.
אם "פרחים בבוץ" יהיה מועמד לצילום בזכות עבודתה של רייצ'ל מוריסון, זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות 90 שנות אוסקר שאישה תוזכר בקטגוריה המיועדת. אני לא מאלה שנלהבים מהצילום של הסרט, אבל דחיל ראבאק, הגיע הזמן.

פרחים בבוץ

"פרחים בבוץ" הוא בהחלט הסיכוי הגדול של נטפליקס להוכיח שהיא כבר לגמרי שחקנית לגיטימית באוסקר. עם מועמדות לפרס הצוות של איגוד השחקנים, כמו גם סיכוי טוב בקטגורית שחקנית המשנה למארי ג'יי בלייג', שיכולה להיות מועמדת כפולה גם בזכות שיר הנושא שכתבה לסרט. עם זאת, יש עוד כמה מקומות בהן חברת הסטרימינג יכולה להראות נוכחות, כמו למשל "אוקג'ה" שנכנס לרשימה המצומצמת של האפקטים, וכאמור "Bright" המשעמם שעשה צעד ענק אל קטגורית האיפור. רק מזכיר ש"יחידת המתאבדים", סרטו הקודם של דיויד אייר במאי "Bright", היה גם הוא שק חבטות, אבל לא רק שקיבל מועמדות לאיפור, אלא גם זכה. זה, אגב, יצר מאזן מוזר שבו DC מובילה 1:0 באוסקרים על מארוול שטרם זכו באיזושהי קטגוריה.

קטגוריות המשחק בשנים האחרונות הן צפויות להחריד, עם איזו הפתעה בודדת, אז יהיה נכון להמר שכך יקרה גם השנה. בשנה שעברה רק היעדרותה של איימי אדאמס מפרס השחקנית (על "המפגש" או "יצורים ליליים") הייתה ברמת ההלם, ובמידה פחותה יותר גם כניסתו של מייקל שנון על "יצורים ליליים". כל השאר היו ברמת המובן מאליו.
פרס השחקן הראשי פחות צפוף מבדרך כלל, אבל טומן בחובו לפחות ארבע הופעות שהיעדרות כל אחת מהן תהיה בגדר פשע. מדובר כמובן בדניאל דיי לואיס עם סרט הפרישה שלו "חוטים נסתרים" (Phantom Thread), גארי אולדמן שעשה כל מה שצריך לעשות בשביל לזכות סוף סוף עם "שעה אפלה", תגלית השנה הפלאית טימותי צ'למה מ"קרא לי בשמך", ויציאת המחץ של ג'יימס פרנקו ב"חי בסרט" (The Disaster Artist). אמנם לגבי האחרון יש עכשיו עניין בגלל העדויות על הטרדות מיניות ודברים דוחים שעשה בסגנון, אבל מצד אחד זה הגיע לתקשורת רק יומיים לפני תום ההצבעות אז לא בהכרח הספיק לעשות לו נזק גדול, ומצד שני מסתבר שהשמועות על העניין רצות בהוליווד כבר זמן מה.
שאלה בוערת בפרס השחקן הראשי קשורה לטום הנקס ב"העיתון" שכאמור לא רק מאבד מומנטום, אלא גם יתכן ויצטרף לשרשרת התפקידים הטובים שעשה זוכה שני האוסקרים הזה שלא הצליחו להביא אותו למועמדות: "להציל את מר בנקס", "קפטן פיליפס", "גשר המרגלים" ו"סאלי – נס על האדסון". הנקס לא היה מועמד מאז שנת 2000.
מעניין מאוד גם מה יעלה בגורל דניאל קאלויה של "תברח". מצד אחד, הוא לגמרי בשיח, אבל קטגוריה ראשית שכוללת שני שחקנים מתחת לגיל 30 (קאלויה וצ'למה) היא דבר מה מאוד מאוד נדיר. ואם כבר נושא הגיוון, משהו שכאמור האקדמיה ממש צריכה השנה אחרת ייפלו עליה די חזק, באמת שאי אפשר להתעלם מהמפסיד הגדול של שנה שעברה, דנזל וושינגטון. הסרט הנוכחי שלו, עליו קיבל גם מועמדות לפרסי איגוד השחקנים, הוא "רומן ג'יי ישראל, עו"ד", ובזמן שכולם נדמה שמסכימים שהסרט הזה די נאחס (אני לא ראיתי), יתכן וירצו להחזיר אותו חזרה לחגיגה אחרי שהפסיד לקייסי אפלק עם הסרט שביים, "גדרות".

קטגורית שחקן המשנה היא בלאגן די גדול, בעיקר בגלל שלושה סרטים עם שני שחקנים מיועדים. הראשון הוא כמובן "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (וודי הארלסון וסם רוקוול, שגם מוביל בהימורים), "קרא לי בשמך" (ארמי האמר ומייקל סטולברג, שמשחק גם ב"העיתון" ו"צורת המים"), ו"פרחים בבוץ" (גארט הדלנד וג'ייסון מיטשל, שכנראה יבטלו זה את זה).
אם זה לא מספיק, על הפרק עומדים גם ריצ'רד ג'נקינס ("צורת המים"), ווילם דפו ("פרויקט פלורידה", לא שאני מבין למה מלבד פרס מפעל חיים), כריסטופר פלאמר ("כל הכסף שבעולם"), סטיב קארל ("קרב המינים") ומארק ריילנס ("דנקרק").

פרס השחקנית הראשית הוא קרב אכזרי במיוחד השנה. על מרגו רובי ("אני, טוניה"), פרנסס מקדורמנד ("שלושה שלטים"), סירשה רונאן ("ליידי בירד") וסאלי הוקינס ("צורת המים"), נראה שבכלל אין ויכוח. מצד שני – איימי אדמס. אני עדיין לא מבין איך זה לא קרה בשנה שעברה.
זה משאיר את המקום החמישי לאפוקליפסה של שחקניות אהודות ונהדרות. הראשונה היא כמובן מריל סטריפ ("העיתון") שזו תמיד טעות להמר נגדה; ג'ודי דנץ' ("להעיר את המלכה") שמועמדת לפרסי איגוד השחקנים ולא בטוח כמה תפקידים עוד תוכל לעשות מפאת גילה; וג'סיקה צ'סטיין ("המשחק הגדול").
זה משאיר בחוץ את אמה סטון, קייט ווינסלט, מישל וויליאמס, דניאלה וגה, ו-ויקי קריפס. אז לכל אלו שעדיין חושבים – או שאי פעם חשבו – שגל גדות עלולה להיות בפנים, צר לי.

בעולם שחקניות המשנה יש שתיים שאסור להמר נגדן, שתיהן במקרה מגיעות מעולם הטלוויזיה: אליסון ג'ני ("אני, טוניה") ולורי מטקלף ("ליידי בירד"). הנוספות הן הולי האנטר ("חולי אהבה"), מרי ג'יי. בלייג' כאמור ("פרחים בבוץ"), הונג צ'או ("לחיות בקטן"), לזלי מנוויל ("חוטים נסתרים"), טיפאני הדיש ("גירלז טריפ"), וכמובן, כי איכשהו זה ממשיך להיות קטע, שנה שנייה ברציפות לאוקטביה ספנסר, הפעם על "צורת המים".

ונסיים עם פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. כל מי שדיבר אתי מאז הוכרזה התשיעייה, שמע ממני את אותו הדבר: בעיני הקרב הוא בין "In the Fade" הגרמני, לבין "פוקסטרוט". זו קטגוריה מטורללת לחלוטין, אז יהיה מאוד מטופש מצדי לצאת בהכרזות גדולות, אבל נראה לי שהזוכה עומד להיות אחד משניהם. הפייבוריט שלי, לעומת זאת, הוא כמובן נציג צ'ילה "אישה פנטסטית", אבל אני מאמין שהסרט הזה יסתפק רק במועמדות.
אני מאמין גם שאחד מנציגי אפריקה, "פליסיטה" (סנגל) או "הפצע" (דרום אפריקה) יצליח להיכנס, עם נטייה קלה לראשון. המקום החמישי יהיה, לדעתי, שבדיה ("הריבוע") או רוסיה ("אהבה חסרה").
אלו שלא הזכרתי, אבל כאמור בקטגוריה הזו אי אפשר לדעת כלום, הם הונגריה ("על גוף ונפש") ולבנון ("העלבון").

כמובן שאפשר להמשיך ולדבר עוד על פרסי התסריט והבימוי, אבל נראה לי שהניים-דרופינג כבר הגיע לשיאו. אז כאמור, אנחנו נתארגן על עצמנו לקראת ההימורים הרשמיים שלנו, ונקווה לכמה שיותר הפתעות טובות.

צורת המים