פרסי אופיר 2017 – רשימת המתמודדים הראשונית

אתמול נפתח לא רק פסטיבל קולנוע דרום, ממנו נדווח בהמשך השבוע כרגיל, אלא גם עונת פרסי אופיר. נדמה לי שזו הפעם המאוחרת ביותר בה מתפרסם הפוסט המסורתי הזה, שאמור לחגוג את הסרטים הישראליים החדשים, שרובם ייחשפו לראשונה מול חברי וחברות האקדמיה בחודשי הקיץ. הסיבה לכך היא שהאקדמיה פרסמה את רשימת המתמודדים הראשונית רק בשבוע שעבר, ואמש החלו ההקרנות בסינמטק תל אביב, שיימשכו עד אוגוסט. לא מעט עבר על האקדמיה בשנה הקלנדרית, כולל הודעות מרעישות שהפכו לזגזוגים חרישיים, ואנחנו כאן בסריטה רק עקבנו מהצד ולא רצנו לפרסם כל בדל מידע שהגיע אל שולחננו. יכול להיות שזו האופן בו הסתיימה העונה שעברה, בטקס שהוציא לכולנו את הרוח מהמפרשים, אבל לחדשות הטובות לא הצלחנו להאמין כשפורסמו, ואכן צדקנו כשלא פרסמנו זאת בעצמנו – הכל חזר לקדמותו, רק חודש מאוחר מהרגיל. מיד אפרט בקצרה על האירועים שביטלו אחד את השני והביאו אותנו לנקודת ההתחלה, אבל לפני זה אזכיר את מהות וכותרת הפוסט.

לפרסי אופיר נרשמו השנה 31 סרטים, ממוצע שהפך לסטנדרט משמח מאוד בעשור הנוכחי, אבל כפי שמלמד ניסיון העבר לא כל הסרטים באמת יוקרנו לחברי האקדמיה וחלקם יפרשו מן המירוץ וינסו לחזור בשנה הבאה. לכן הרשימה ראשונית, ואנחנו גם מבדילים בין מועמדים (כאלה שהצביעו עבורם, מה שיקרה רק בשלב הבא) לבין מתמודדים (כאלה שמילאו טופס ושילמו דמי השתתפות, משהו שכל סרט יכול לעשות). המידע שמספקת האקדמיה על הסרטים כולל תקציר רשמי ורשימת אנשי צוות עיקריים בלבד, כך שאם הוא מדוייק או לא נוכל לדעת רק לאחר הצפייה (הדבר נכון בעיקר לגבי התקצירים). חלק קטן מהסרטים כבר ראינו ועליהם אפרט באופן קצת יותר אישי, וכל האמור לעיל נכון גם ל-34 הסרטים הדוקומנטריים בשתי הקטגוריות (מעל ומתחת ל-60 דקות) וכן ל-15 הסרטים העלילתיים הקצרים, שגם הם חלק מפרסי אופיר כמובן. מטבע הדברים, מירב הפוקוס שלנו יוקדש לסרטים העלילתיים באורך מלא, וכאן בדיוק האקדמיה זכתה בליבנו לפני כמה חודשים, ואז ריסקה אותו על הרצפה.

כזכור וכידוע, אנחנו כאן בסריטה מאוד אוהבים את פרסי אופיר, מצחיק ככל שזה יישמע לקולות לגלגניים למיניהם שמעייף להתייחס אליהם, ולכן היינו שמחים לראות אותם מתקדמים אל המאה ה-21. לא מדובר בשינויים רבים או אפילו בלתי סבירים מדי, רק על שני דברים אנחנו מתלוננים כאן מדי שנה. אחד מהם, העובדה שהקהל הנאמן והמוכח של הקולנוע הישראלי לא רואה את רוב המועמדים עד הטקס ולכן אין לו בו עניין, כמעט ונפתר. בתחילת פברואר כמעט שברתי את הטלפון הנייד שלי מרוב התרגשות כשמייל מהאקדמיה בישר לי על החלטה לשנות את התקנון, כך שרק סרטים שהופצו מסחרית יוכלו להתמודד על פרס אופיר. זו בשורה מדהימה בן לקהל, שהטקס סוף סוף יהיה עבורו ערב שיא של כל הסרטים שהכי אהב השנה, והן לחברי וחברות האקדמיה שלא יצטרכו לראות כ-30 סרטים בחודשיים (או לפחות פי 2 אם מוסיפים דוקומנטריים וקצרים), אלא יוכלו לנצל את הקרנות האקדמיה להשלמת פערים והזדמנויות נוספות. בעודי מברר עלויות של משלוחי פרחים למוש דנון, יושב ראש האקדמיה העדיין-חדש ובולדוזר שפשוט ידעתי שיזיז עניינים, רחרחתי לגבי התגובה של הכוחות השמרניים יותר באקדמיה. הובהר לי שהתקנון עדיין לא שונה, שיש עוד דרך, ושלא כדאי למהר ולהצטרף אל הקולגות שלי בחגיגות.

באמצע מרץ הגיע ההודעה שהבהירה כי היה שווה לחכות עם הפרסום. נאמר בה כי הוחלט לדחות את ההחלטה בשנה, ולקיים את טקס פרסי אופיר 2017 כסדרו, ולהקדים את הטקס של השנה הבאה. בשלב הזה שוב כמעט התנפץ הטלפון שלי, הפעם מזעם, כי באמת שאני לא מבין איך אפשר למנוע צוואר בקבוק על ידי דחייה שלו, אבל אולי זה רק אני. וכאמור, רוח במפרשים כבר אין לי, אז בטח שלא אלך להילחם בטחנות רוח. או צדק, אלה שטוחנות לאט, ואולי יהפכו את השנה הבאה לעונת המעבר הדרושה כדי לפתור את אחת משתי הבעיות האקוטיות היחידות של פרסי אופיר. את השנייה אתם ואתן כבר מכירים ומכירות – הפרדה בין פרס הסרט הטוב ביותר לנציג ישראל לאוסקר (ההצעה שלי בתוקף, וגם המתנגדים להפרדה לא יכולים להתנגד לה – להוסיף רובריקת ״אוסקר״ ליד ״הסרט הטוב״ בטופס ההצבעה האלקטרונית, ואז נראה מי צודק. אני מוכן לשלם מכיסי את שעת התכנות שלה יזדקק הצוות הטכני של האקדמיה כדי לבצע את השינוי אם אני טועה). אבל עד שזה יקרה, כלומר עד שהמשיח יגיע ויפרוץ שלום עולמי במסגרתו יותקן בכל בית ברז גלידה בטעמים שיתחלפו מדי יום – הנה עוד עונת אופירים רגילה לגמרי, לטוב ולרע, שנלווה כאן בסריטה. כל מסגרת מסודרת בסדר אלפביתי לפי שמות הסרטים באתר האקדמיה.

סיקורי השנים הקודמות:
אופיר 2010
אופיר 2011
אופיר 2012
אופיר 2013
אופיר 2014
אופיר 2015
אופיר 2016

סרטים עלילתיים באורך מלא

את 31 הסרטים המרכיבים את ההיצע השנתי קשה לי לאפיין עדיין מבחינת טרנדים ונושאי עיסוק חוזרים, משהו שיהיה הרבה יותר קל וכיף לעשות לאחר הצפייה בהם. כמחציתם סרטי ביכורים, והחצי השני נע בין יצירות נוספות לכשרונות שנצצו לפני כמה שנים, לצד חזרה של יוצרים ותיקים ויוצרות ותיקות. יש מעט מאוד עיבודים ספרותיים, ומספר לא ברור של סרטי ז׳אנר, כאשר אני לוקח בחשבון שתקצירים יכולים לתעתע. בולטים בהיעדרם: ״נורמן״ של יוסף סידר, סרט אמריקאי-ישראלי של אחד מקיסרי האופיר בעברו, ו״מוצא אל הים״ של דניאל מן ו״האופה מברלין״ של אופיר ראול גרייצר, שניהם בהפקת איתי תמיר שלא תמיד מסתדר עם האופירים, מה שיכול להסביר את ההיעדרות. נתמקד, כמובן, במי שכן כאן ונקווה שיהיו כמה שפחות נושרים. הכי מתסכל באופירים זה לצפות לבואו של סרט, ואז לגלות אותו גם ברשימה של השנה הבאה בשל דחייה או עיכוב.

אווה

באופן קוסמי למדי, סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום הנוכחי הוא גם הראשון ברשימת האופירים. במקור היה אמור הסרט להיות חלק מן התחרות לפני כמה וכמה שנים, אז תחת השם ״צירלסון יוצא לפנסיה״ ובבימויו של מיכה לבינסון ז״ל. חיים טבקמן (״עיניים פקוחות״) לקח אחריות על הפרוייקט וערך בו שינויים, וכעת חתום גם על התסריט במשותף עם עמית רון. אבי קושניר מגלם את יואל, צבר הנשוי לניצולת שואה בשם אווה (אפרת בן צור, שחתומה גם על המוזיקה) שלא דיברה עימו על התופת. כשהיא חולה הוא מחליט לפרוש מעיסוקיו ולהקדיש את זמנו לטיפול בה, אבל אז מתגלים גם סודות העבר, למשל דירה שרשומה על שמו ולא ידע על קיומה. גיל פרנק וגאיה שליטא כץ תומכים בתפקידי משנה, והעורך הוא דב שטוייר. מי שצילם הוא אקסל שנאפט הגרמני, שחתום גם על סרטו הקודם של הבמאי, שכמובן לא יכול להיות מועמד לאופירים כיוון שאינו ישראלי. אם כי החוק הזה יעמוד למבחן בהמשך הרשימה.

אוויר קדוש

על סרטו של שאדי סרור, שכתב-ביים-הפיק ואף מככב בתפקיד הראשי, כתבתי אחרי הצפייה בו בפסטיבל טרייבקה לא מזמן. סרור מגלם יזם נצרתי עם רעיונות שלא תמיד תופסים, אבל הביקור המתקרב של האפיפיור מעלה בו רעיון למכור אוויר קדוש לעולים לרגל, והוא רותם לטובת כך את העסק המשפחתי – המוכר מים קדושים. כן, זאת קומדיה, או לפחות דרמה מלאת הומור סרקסטי על גבול הפארסה. דניאל מילר ינסה להרוויח מועמדות ראשונה לאופיר על צילום, אחרי המוני סרטים קצרים וסדרות טלוויזיה, והמלחין חביב חנה שחאדה ישאף לשחזר את זכייתו על ״ביקור התזמורת״.

אזימוט

לכאורה סרט ביכורים, אבל מי שחתום עליו כבמאי ותסריטאי הוא לא אחר מאשר מייק בורשטיין (״קונילמל״). בפסטיבל קאן האחרון יצא לי לשמוע אותו מספר כי חיכה שנים ארוכות להזדמנות הנכונה ליצור את הסרט הזה, עד שהחליט שהזמן הכי טוב הוא עכשיו. העלילה מתרחשת ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, אז חייל ישראלי ומצרי מוצאים את עצמם במבוי סתום בו רק אחד מהם ייצא חי. יפתח קליין, אלון דהן ומשה שחר מרכיבים את הצד הגברי של הקאסט, ומהצד הנשי אפשר למצוא את נעמה פרייס (״מיומנו של צלם חתונות״) וסאמר קופטי (״ג׳נקשן 48״). רם שוויקי צילם.

אינרציה

על סרטו של עידן חגואל כתבנו כאן בבלוג בכמה וכמה הזדמנויות, מאז הפציע בפסטיבל ברלין 2016 וערך את בכורתו הישראלית בפסטיבל חיפה של אותה השנה. אילנית בן יעקב היא מירה, חיפאית המקיצה בתחילת הסרט מסיוט הישר אל סיוט נוסף – בעלה נעדר. בנסיונות למצוא אותו במשך שבועות היא משילה את הקונכיה בה התערסלה במשך חיי הנישואין המנומנמים של השניים, במה שהופך למותחן פסיכולוגי מלא דמויות משנה מוזרות-מצחיקות. מביניהן, רק גליה ישי ומוחמד בכרי רשומים כמתמודדים, ובעיניי שווה לציין את הצילום של עידן ששון והעריכה של דפי פרבמן.

אל תשכחי אותי

על הסרט החדש של רוני קידר תוכלו לקרוא בהמשך הסגמנט הזה, אבל קודם מגיע תורו של הסרט אותו כתב אחד השחקנים הקבועים שלה – ניתאי גבירץ. על מלאכת הבימוי הופקד רם נהרי (מסדרות כמו ״אהבה זה כואב״, ״אמאל׳ה״) בעוד גבירץ גם מגלם את התפקיד הראשי של מוזיקאי שוליים, הפוגש בצעירה החוסה במחלקה להפרעות אכילה (מון שביט). הוא מחליט לעזור לה לברוח משם והשניים בורחים מחייהם, במה שמוגדר כקומדיה שחורה שדווקא נשמעת רומנטית. שרק דה מאיו (״שש פעמים״) צילם.

בין העולמות

גם סרטה של מיה חטאב הוצג לראשונה בישראל בפסטיבל חיפה 2016, ומשם המשיך לפסטיבלים נוספים, דוגמת Other Israel הניו-יורקי, שם צפיתי בו אני. באתר האקדמיה רשומה מאיה גסנר כשחקנית הראשית, ומריה זריק בתור שחקנית המשנה, בעוד לדעתי זה הפוך. בכל מקרה, זהו סיפור על שתי נשים הנפגשות בבית חולים ירושלמי אחרי פיגוע, כאשר למרות שהן מגיעות מרקעים שונים בתכלית, לשתיהן יש משהו במשותף. הגילוי וההסתרה של הקשר ביניהן הוא ליבו של הסרט, בו מככב גם יורם טולדנו. סרט הביכורים של חטאב נהנה בין היתר משירותם של ותיקי האופיר רן אביעד (״עג׳מי״, ״עלטה״) ויונתן בר גיורא (הקבוע של שמי זרחין, לאחרונה ״לב שקט מאוד״, ועוד רבים).

בית בגליל

אודי רצין ונועה קולר, כלת פרסי אופיר הקודמים על הופעתה ב״לעבור את הקיר״, מגלמים זוג שמחליט לנטוש את העיר לטובת בית משלהם ביישוב קהילתי בגליל. בעוד הבית הפיזי הולך ונבנה, השניים כבר לא מרגישים כמו הבית האחד של השנייה והזוגיות שלהם מתערערת. רשימת שחקני ושחקניות המשנה די מסחררת, וכוללת את ישי גולן, גדליה בסר, אוהד קנולר, צחי הלוי, עירית גדרון, ורד פלדמן, לאורה ריבלין וג׳וי ריגר. על המקהלה הזו מנצח אסף סבן בסרטו הראשון באורך מלא (אחרי קצרים מהוללים כמו ״מודדים״ או ״רגילה״), ואם כל אלה הם לא סיבות מספיק טובות לרצות לצפות בסרט, אוסיף שאת המוזיקה הלחין אשר גולדשמיט (״סיור מודרך״, ״מסווג חריג״).

געגוע

עוד מוקדם לקבוע בשלב התחלתי זה מי הפייבוריטים, אז רק אומר שחזרתו לעניינים של אחד ממלכי האופירים, שבי גביזון (״שורו״, ״חולה אהבה בשיכון ג׳״, ״האסונות של נינה״ – כל אחד מהם זיכה אותו בפרס גם על בימוי וגם על התסריט) היא כשלעצמה עניין משמח. את כל הסרטים שכתובים בסוגריים במשפט הקודם, תוכלו לראות בפסטיבל קולנוע דרום שעורך רטרוספקטיבה ליוצר. בסרטו החדש, מגלם שי אביבי תעשיין אמיד ונטול ילדים, שאהובתו מימי האוניברסיטה (אסי לוי) מבקשת לפגוש אותו אחרי שנים רבות ומספרת לו שני דברים המשנים את חייו. יורם טולדנו ונטע ריסקין תומכים, ומי שצילם הוא זוכה האופיר אסף סודרי (״למלא אל החלל״, ״ארץ פצועה״).

דרייבר

השם אולי מוכר לחובבי קולנוע בישראל (בלי קשר לסרטים של ניקולס וינדינג-רפן או אדגר רייט), ואכן מדובר בהרחבה מסרטו הקצר וזוכה הפרסים של יהונתן אינדורסקי. אחרי סרט קצר נוסף (״החזן והים״), עשייה דוקומנטרית (״זמן פוניבז׳״) והסדרה המוערכת ״שטיסל״, אינדורסקי הוא כבר שם מוכר למרות שזהו למעשה סרטו העלילתי הראשון באורך מלא. כמו בסרט הקצר, העלילה מתרחשת בצד האפל של בני ברק, בעולם חרדי שמתנהל בעיקר בלילות. אז, גיבור הסרט מסיע שנוררים בין נדבנים, ומתחלק איתם בשלל. עולמו מתהפך עליו כשאשתו נעלמת ומשאירה אותו לגדל לבד את בתם בת התשע. השם הכי מוכר בקאסט הוא מאור שוויצר בתפקיד משנה, אבל מאחורי הקלעים מתגלים כמה ענקים – הצלם שי גולדמן (״תיקון״, סרטי נדב לפיד ועוד), המלחין/מוזיקאי אסף אמדורסקי (״איים אבודים״), והעורכים ז׳ואל אלכסיס (״גט״) ואריק להב לייבוביץ׳ (״אפס ביחסי אנוש״), אם למנות כמה. בשל כל אלה ועוד, קל להמר שהסרט יתבלט.

הבן דוד

צחי גראד כבר לא מופיע בכל סרט ישראלי שלישי כפי שהיה בשנים האחרונות, לכן זה משמח במיוחד שהוא חוזר גם אל מאחורי המצלמה, בפעם השלישית כבמאי (אחרי ״ג׳ירפות״ ו״תנועה מגונה״). גראד כתב-ביים-הפיק וגם מככב בתפקיד הראשי של איש משפחה המבקש לשפץ את הסטודיו שלו. הוא אוסף בבוקר פועל ערבי (עלא דקה) כדי שיחל בעבודה, אבל נאלץ להגן עליו מפני שכניו החושדים בו כי תקף נערה המתגוררת ביישוב, למרות שזהות התוקף לא ידועה. הסרט מוגדר כמותחן קומי ומעורר מחשבה. צילם: איתן חתוכה (לאחרונה בסדרות ״קינגים״ ו״צל של אמת״).

הדרישה

התקציר באתר האקדמיה: גיבורת הסרט תמרה זיסקינד אופנהיימר, דתייה לאומית, ילידת התנחלות, חובבת קולנוע ומטפלת בעורכת דין חולה מכפר שמריהו. שתי הנשים ממוצא גרמני-יקי נחושות להפיק סרט על יהדות גרמניה בישראל. כאשר היוזמה נדחית על ידי ראשי הקרן, הן מאשימות אותם בקומבינות ובאפליה על רקע פוליטי ועדתי. זאת מכיוון שהיועצת האמנותית של הקרן היא שמאלנית קיצונית ממוצא מזרחי. במעלליה, היא מגיעה לעיר היידלברג, גרמניה, כדי לתבוע פיצוי על נכסי סבי סביה, הטייקון היהודי יוסף זיסקינד אופנהיימר – היהודי זיס. אחרי מפגש שנוי במחלוקת עם גרמניה החדשה, תמרה זוכה בממון רב. היא שבה ארצה כאישה עשירה, מה שמאפשר לפתוח בניקוי האורוות בקרן. הפקה, בימוי, צילום, תסריט, עריכה, ליהוק, עיצוב אמנותי, חברת הפקה וקרדיט על התמונה שלעיל: משה זאבי.

הדרך לאן

סרטה של מיכל בת-אדם (״איה – אוטוביוגרפיה דמיונית״) הוקרן אף הוא בפסטיבל חיפה האחרון, אז כתב עליו עופר, ומרגש לראות כיצד אחת היוצרות החלוציות של הקולנוע הנשי בישראל לא רק זוכה להכרה על פועלה אלא גם ממשיכה בעשייה. עלילת סרטה החדש מתרחשת ביפו של 1948, בבית ערבי על יד הים שננטש על ידי דייריו והופך להיות מקום מקלט למספר ניצולי שואה שהגיעו ארצה זה עתה. בסרט מככבים שרון אלכסנדר, יגאל שדה, ישי גולן, לנה אטינגר, הילה פלדמן וגם בן זוגה של היוצרת, הבמאי משה מזרחי. יואב קוש האגדי (״אוונטי פופולו״, ״החיים על פי אגפא״, סרטי שבי גביזון ועוד ועוד) צילם.

החטאים

אחד הסרטים היחידים בתחרות השנה שכבר מוכרים היטב לקהל, בארץ ואף בעולם יש לציין, מבית היוצר של אבי נשר. עניין אותי לבדוק מי מבין שתי הכוכבות הצעירות של הסרט, המגלמות אחיות חושפות סודות משפחתיים על רקע ירושלים של 1967, תירשם תחת איזו קטגוריה. התשובה היא: ג׳וי ריגר כשחקנית ראשית ואת נלי תגר כשחקנית משנה. זה אומר שיבגניה דודינה נעדרת מן הרשימה של הסרט, אותה משלימים דורון תבורי ותום אבני בתפקידי המשחק הגבריים. עוד דבר מעניין שמגלה הרשימה הוא את הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ׳ – האם מדובר בטעות או שהקבוע של נשר השיג אזרחות ישראלית שתאפשר לו להתמודד הפרס? כלומר, אלה החוקים, ועובדה היא שסרטים אחרים נעדרים מתמודד בקטגוריית הצילום, למרות שניתן להניח כי מישהו צילם אותם.

היער שהיה

סרטו הלא מוערך דיו של הצלם-בדרך-כלל גיא רז (״כלבת״, ״חיותה וברל״), ינסה אולי להגדיל את מניין הפרסים שלו באופירים השנה. את פרס המוזיקה המקורית בפסטיבל ירושלים הקודם, שם ערך את בכורתו ואז גם כתבנו עליו, כבר יש לו ולמוזיקאית רות דולורס וייס. רז לקח על עצמו מלבד הבימוי-כתיבה-הפקה גם את העריכה, הליהוק, והצילום כמובן, במעשייה על איש משפחה וקריירה (ירון מוטולה) שבדרך לעוד יום שגרתי בעבודה לא מודע לטעות הטרגית שעשה. שווה לשים לב אל המתמודדות הנשיות של הסרט, לירון וייסמן בתפקיד שובר ומאיה מרון כגנבת ההצגה.

הלומים

צמד יוצרים ראשון ולא אחרון באופירים השנה, הכותבים-במאים-מפיקים ארז מזרחי וסהר שביט (מזרחי גם חתום על העריכה). עמוס תמם מגלם חייל הלום קרב שחוזר אל ביתו ומתקשה לתפקד מול אשתו, בנו ובכלל. כיוון שמדובר במלחמת יום כיפור, כלומר 1973, המודעות למושג הלם קרב וכן ההתמודדות עם התופעה לא ממש היו קיימות בחברה הישראלית. הסרט נחשף לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום הקודם, ומאז ערך סיבוב פסטיבלים נאה, מאירופה לקנדה ואף אוסטרליה.

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

התחלנו עם סרט הפתיחה של פסטיבל דרום הנוכחי, וכעת מגיע סרט הנעילה שלו. סרטו הראשון באורך מלא של גלעד אמיליו שנקר (״לבן״), מתהדר כנראה בתקציר הכי מטורלל השנה, מה שגורם לי באופן אישי לרצות לצפות בו בהקדם. ליא קניג, חנה לסלאו וקרן מור הן בין הנשים שחברות במועדון מן הכותרת, סיפור כיסוי למיזאנדריות (שונאות-גברים) המבקשות לא רק לפתות זכרים ולהורגם, אלא להביא את המוצלח מביניהם למועדון כדי לזכות בפרסים ואז לטחון את בשרו לנקניקיות. מעין ״סוויני טוד״ פוגש את ״אידיוט מושלם״, אם לנסות ולתאר את הציפיות שלי. כמובן שהכל משתנה כשאחת מהן ספק-מתאהבת בקורבן שלה, מועמד מושלם לניצחון שעליו היא חושבת לחוס (יפתח קליין). יוסי מאירי חתום יחד עם גא״ש על התסריט, וכן צילם וערך את הסרט מעורר התיאבון/האימה.

העדות

בסרטו של עמיחי גרינברג (״ההיפך״), אורי פפר מגלם חוקר שואה המצוי בעיצומו של מאבק משפטי המוביל אותו לנבור ולגלות עדות של אמו, ניצולת שואה, הסודקת את יסודות חייו. כעת הוא מבין שזוהי חובתו המקצועית לגלות את האמת ההיסטורית, גם במחיר שינוי כל מה שהוא יודע על זהותו. לצידו של פפר מככבים רבקה גור, אורי יניב, דניאל אדרי וחגית דסברג. האם זה יהיה ה״הערת שוליים״ של השנה? רק תביטו בפריים הזה של הצלם משה משעלי (״מסווג חריג״), ותבינו מאיפה האסוציאציה שלי.

ואז היא הגיעה

סרט נוסף שיפציע בפסטיבל דרום הנוכחי, שנדמה לי כי לא כדאי לקרוא את התקציר שלו, משתי סיבות. ראשית, התחושה היא כי העלילה מתגלת במלואה, ושנית, ניתן דגש מיוחד למוצאים ולעדות של הדמויות, מה שגרם לי לחשש שכך יהיה גם בסרט עצמו. מדובר בקומדיה רומנטית מאת הבמאי של ״ילד טוב ירושלים״, רועי פלורנטין, ועל פי תסריט של שי להב. מיכאל אלוני מגלם עורך דין שעומד להתחתן עם חברתו מזה שנים, אלא שקורים שני דברים: ארוסתו מציבה לו אולטימטום לחתונה מיידית, ובינתיים הוא פוגש במלצרית המשנה את התמונה. חן אמסלם ואפרת דור מאכלסות את התפקידים הנשיים הראשיים, ומי שצילם הוא עמית יסעור (״הנותנת״, ״את לי לילה״).

זוג יונים

אם כבר הזכרתי חשש, שימו לב לסרטו החדש של דובר קוסאשווילי – זוג נשוי (אסף גולדשטיין וטל טלמון) חוגג את יום הנישואין העשירי שלו בבית מלון, ומה שמתחיל כהגשמת פנטזיות הופך לכואב יותר ויותר כשנחשפים מאהבים נוספים של השניים, לצד תשוקות שהיו חבויות. נשמע כמו עוד ״רווקה פלוס״? או סצנת המלון ב״ההיא שחוזרת הביתה״ מתוחה לסרט שלם? או אולי בכלל פורנו רך? נצטרך לראות כדי לגלות. אסף סודרי צילם גם הסרט הזה, שאני מקווה שיפתיע לטובה איכשהו.

כמעט מפורסמת

עיבוד לספר, לשם שינוי, במקרה זה ספרה של מיכל בכר באותו השם, שעובד בידי חן קלימן ובויים בידי מרקו כרמל (״אחותי היפה״). מדובר בדרמה קומית כהגדרת התקציר, אודות נערה מחוננת אך נטולת כשרון בימתי בעולם הסוגד לתחרויות ריאליטי, שמצליחה לזכות בתשומת הלב של הנער בו היא מאוהבת לאחר שאחיה מתקבל לתחרות כשרונות בטלוויזיה. כמובן שעצם ההשתתפות בריאליטי יוביל את המשפחה כולה לשינוי מצב צבירה. בסרט מככבים ניב סולטן, עומר דרור, אורי פפר ועמית פרקוש, גם אותו צילם עמית יסעור וגם הוא יוקרן לראשונה בפסטיבל דרום הנוכחי.

לא פה, לא שם

אם האופירים היו נערכים בסוף השנה הקלנדרית הקודמת, אין לי ספק שסרטה של מייסלון חמוד היה סוחף את הטקס ממש כפי שעשה באופירים ״סופת חול״ דובר הערבית, וכפי שעשה הסרט עצמו בפסטיבל חיפה. יהיה מרתק לראות האם האהבה לסרט שכבר סיים מזמן את הסיבוב שלו בקופות, תחזיק מעמד עד סוף הקיץ. בכל מקרה נדמה לי שאפשר לסמן את השחקניות שאדן קנבורה ומונא חוה, כמו גם את הבמאית-תסריטאית כמובן, בתור מועמדות פוטנציאליות לפרסים גם באופיר. למי שאיכשהו פספסו, הסרט מתמקד בשלוש שותפות לדירה יפואית, שלושתן פלסטיניות מרקעים ומהשקפות עולם שונות המשנות את חייהן בעקבות המפגש באותה דירה. המוזיקה הנהדרת שמספקת לסרט חלק ניכר מהסטייל שלו, לצד הצילום של איתי גרוס והדיאלוגים והסיטואציות שיצרה חמוד, כנראה לא יכולה להיות מועמדת (היא נעדרת מאתר האקדמיה).

מבצע ביצה

כעשור לאחר פיסת הקאלט ״המוסד הסגור״, מציג הבמאי והתסריטאי אלון גור אריה סרט שני. הסרט היה אמור להיחשף גם הוא בפסטיבל דרום, אבל לא היה מוכן בזמן ויוקרן לחברי וחברות האקדמיה לפני כולם. מדובר בקומדיית הרפתקאות לכל המשפחה כהגדרת התקציר ולמרבה השמחה, שבמרכזה ביצת נשרים נדירה המועברת מן הספארי ברמת גן אל שמורת גמלא שברמת הגולן. בין שלל הטיפוסים האחראים על ההעברה ובעלי האינטרסים האישיים, את הביצה חומדים גם שני מתמודדים בתוכנית בישול שהוטלה עליהם משימה להכין מנה שטרם נראה כמותה. הקאסט כולל בין היתר את חיים אוסדון, דנה אברהם סמו, שלומי קוריאט, אסף אשתר וירון ברלד, ועל הצילום מופקד עידו ברלד (״התאבדות״, ״מסע הטבעת״).

מדינת הגמדים

סרט נוסף מיבול פסטיבל דרום הקודם, אז כתבתי עליו בקצרה, הוא הדרמה האלגורית של יניב ברמן, שמאז התברגה לכמה עשרות פסטיבלים מכל מיני סוגים, מארטהאוס, דרך פסטיבלי ילדים וכלה בפסטיבלי ז׳אנר. בהחלט לא מובן מאליו למקם אותו על אף משבצת, והוא לגמרי עונה לכל ההגדרות האלה ועוד – מובל בידי ילדים ומסופר דרך נקודת מבטם, מכיל מפלצת חבויה, וגם דן בישראל כחברה מיליטריסטית. הסיפור כפשוטו מתרחש בעיירת מגורים של אנשי צבא קבע, בדיוק כשפורצת מלחמה ששולחת את הגברים לחזית, ואת הילדים לשחק במחנה הסודי שלהם. אלא שעל המקום השתלטו שני חיילים אמיתיים, עריקים מהצבא, שלא יודעים שהילדים מחביאים שם מפלצת. עופר חיון ומאור שוויצר הם החיילים, ואת הילדים מגלמים ליאור רוכמן, עידו קסטלר, מישל פרוז'נסקי ומיכאל גלנסקי – רובם רשומים כמתמודדים.

מוטלים בספק

הסרט שהוגרל להיות מוצג ראשון בפני האקדמיה הוא גם הארס-פואטי מבין חבריו. סרטו של אלירן אליה בחר לו כגיבור דמות של תסריטאי ומשורר (רן דנקר), שתאונת אופנוע בה היה מעורב בשל נהיגה בשכרות שולחת אותו לעבודות שירות עם נוער עברייני. הנערים כלואים במעצר בית ומחוייבים במפגש עם הגיבור ממש כפי שהוא אנוס לפגוש אותם, אבל מן המצב הכפוי הזה נולד חיבור. סרט הביכורים של הבמאי-תסריטאי זוכה לגיבוי מתותחים כמו שי גולדמן על הצילום, אריק להב לייבוביץ׳ בעריכה, וליהוק של המלכה-האם אורית אזולאי, מה שאומר שהנערים והנערות יהיו כנראה הברקות.

מכתוב

צמד היוצרים-שחקנים חנן סביון וגיא עמיר עוברים מן הטלוויזיה (״עספור״, ״פצועים בראש״) אל הקולנוע בסרטו של עודד רז (״גאליס – המסע לאסטרה״), אותו כתבו ובו הם מככבים כצמד גובי חובות ירושלמיים. כשהשניים מגלים שהם הניצולים היחידים מפיגוע במקום אליו הגיעו כדי לאסוף דמי פרוטקשן, הם מחליטים לשנות את דרכם ולהיות מלאכים מגשימי משאלות, בעזרת פתקים שהם אוספים מהכותל המערבי. איציק כהן, יגאל נאור וחן אמסלם מופיעים בתפקידי משנה, על המוסיקה אמון רן בגנו (״אפס ביחסי אנוש״) ואת הסרט ערך עמית גינתון (״מסווג חריג״).

מסתור

זו לא עונת אופיר בלי סרט חדש של ערן ריקליס, הפעם דרמת ריגול. המוסד מחלץ לבנונית המשתפת פעולה עם ישראל ומעביר אותה לדירת מסתור בהמבורג, כולל פנים חדשות ושבועיים התאוששות. הסוכנת שמצוותת להשגיח עליה, אותה מגלמת נטע ריסקין (״להציל את נטע״), מגיעה עם מטען אישי שעלול בדיעבד לשבש את המשימה שלה. המתמודדים הנוספים מטעם הסרט בקטגוריות המשחק הם דורייד לידאווי ויהודה אלמגור, ובהיעדר שמות בקטגוריות קריטיות כמו צילום ועריכה אני מסיק שמדובר בקופרודוקציה הכוללת גם אנשי צוות שאינם ישראלים בתפקידי מפתח.

משפחה

רוני קידר (״ג׳ו + בל״, ״סופעולם״) חוזרת אל פרסי אופיר לראשונה לא כנציגת הקולנוע העצמאי, ואולי אפילו לא ממש כאנדרדוגית. בסרטה השלישי היא נהנתה לא רק מתמיכת גופי התרבות בישראל (סוף סוף), אלא גם מחיזוקים אירופאיים. קידר כתבה, ביימה, ערכה ואף מככבת בתפקיד הראשי כצעירה שהחליטה לחסל את משפחתה הלא מתפקדת, כל אחד ואחת והמוות שנאה לה או לו. לצידה של קידר אפשר למצוא בתפקידים המשפחתיים את אלי דנקר, יבגניה דודינה, חן יאני, אריה הספרי וטומי ברמבויים. יואל הרצברג (״ארץ פצועה״, ״אנדנטה״) עיצב אמנותית, ודפנה קינן חתומה על המוזיקה, כרגיל אצל קידר. להגיד שאני מסוקרן מהסרט הזה יהיה אנדרסטייטמנט. אגב, זהו הסרט היחיד השנה בתחרות עליו חתום כמפיק יושב ראש האקדמיה המכהן, מוש דנון.

סיפור אהבה ארץ ישראלי

רק אמרנו קולנוע עצמאי ישראלי והנה מגיע חלוץ האינדי המקומי, דן וולמן, עם סרט חדש שנחשף לרגע בפסטיבל הקולנוע היהודי וביום הקולנוע הישראלי, וגם הוא עלה לאקרנים לא מזמן. כזכור, אל הטקס של השנה שעברה וולמן לא טרח להגיע ולקבל את פרס מפעל חיים שהוענק לו, כיוון שנסע להשתתף עם הסרט בפסטיבל ״תרנגול הזהב – מאה הפרחים״ אשר בסין (בחיי). משם חזר עם פרס השחקנית הטובה ביותר בסרט זר, שהוענק לבילסקי המגלמת את בת דמותה של פנינה גרי, בתסריט שהוא עיבוד של דיתה גרי (״יונה״, ואין קשר משפחתי). העלילה מתרחשת מעט לפני קום המדינה, אז נפגשים ומתאהבים בת קיבוץ נהלל והנצר למשפחת בן צבי (אביב אלוש). המתמודדים הנוספים של הסרט בקטגוריות המשחק האופיריות הם עידן ״אבוללה״ ברקאי ומאיה ורטהיימר, והצלם הוא רן אביעד שכבר הוזכר לעיל.

פוקסטרוט

שמונה שנים חיכה הקולנוע הישראלי, והעולמי, לסרטו השני של שמוליק מעוז. אחרי שכלא את הקהל בתוך טנק ב״לבנון״, נשאר הבמאי-תסריטאי בגזרה הצבאית, אבל מתרחב הפעם לסיפור על אב ובנו – הראשון בדירתו בתל אביב והשני במוצב בלב השממה, ושניהם נקשרים בקשר טרגי ודרמטי, כפי שרומז באופן מעורפל במכוון התקציר. אבל עזבו רגע את העלילה, ותראו איך מרכיבים סרט שנראה כמו מועמד ודאי לאופירים: בקאסט אפשר לציין את ליאור אשכנזי, שרה אדלר, שירה האס ויונתן שיראי. מבין אנשי הצוות שווה להזכיר את גיורא ביח (״מי מפחד מהזאב הרע״) שצילם, אריק להב לייבוביץ׳ וגיא נמש שערכו, ערד שאואט (״מי מפחד מהזאב הרע״, ״הערת שוליים״) שעיצב אמנותית, אופיר לייבוביץ׳ (״מקום בגן עדן״) ועמית פוזננסקי (״הערת שוליים״) שהלחינו, וכן הלאה בכל מחלקה שהיא יש זוכה או מועמד/ת לאופיר. על פניו נראה שהדרך לחמישיות סלולה.

פיגומים

אם תרצו אופציה לסוס שחור באופירים, אפשר לשים כמה ז׳יטונים על סרט הביכורים של מתן יאיר. כתבתי עליו מדי בקצרה בעכבר העיר, ואצטרך להרחיב במועד בו הסרט יהיה נגיש לקהל הרחב. הסרט מתרחש בפתח תקווה ועוקב אחר נער בשם אשר לקס, המגולם בידי שחקן באותו שם שזהו תפקידו הראשון, סוג של תגלית. אם צף בדמיון ״הנוער״ של תום שובל, מעניין להזכיר ששני הסרטים הופקו בידי ״גרין פרודקשנס״ של גל גרינשפן ורועי קורלנד. אשר גדל אצל אביו (יעקב כהן), המכשיר אותו כמחליפו העתידי בעסק המשפחתי של בניית פיגומים, לעיתים על חשבון בית הספר. אלא שאשר שתמיד נחשב מופרע דווקא מתעניין לאחרונה בשיעורי ספרות, בזכות מורה מיוחד במינו (עמי סמולרצ׳יק). את הקאסט משלימים קרן ברגר בתור אשת המורה ואשת חינוך בפני עצמה, וכן עוד מספר נערים ונערות נון-אקטרס. דב שטוייר ערך, ישי אדר (״פרינסס״) הלחין.

רוח חדשה

אחרון חביב בקטגוריה זו הוא סרטו החדש של דורון ערן, גם הוא לא זר לאופירים. התקציר לא נשמע כמו דרמת פשע טיפוסית לקריירה של היוצר, לפחות עד לקראת סוף התקציר. מעשה בשני אחים שגדלו במשפחה מסורתית, ובבגרותם האחד התחרד והשני הפך ליהודי משיחי, כזה המאמין בישוע מלך היהודים. הקרע בין שני האחים הופך לעימות שזולג לקהילות שלהם ונעשה אלים וקיצוני עד כדי ניסיון התנקשות (אמרתי שזה יגיע בסוף). דן רונן כתב את התסריט, ושווה להזכיר גם את המעצב האמנותי יהודה אקו, ואת השחקנים אמרי ביטון, אוהד שחר, מוריה בן הרוש ומאיה פלאם.

סרטים תיעודיים מעל 60 דקות

מתוך ״דימונה טוויסט״ של מיכל אביעד

איך מסמנים אהבה
כבר בסרט הראשון בקטגוריה זו אכתוב שהוא נחשף לראשונה בפסטיבל דוקאביב האחרון, משפט שאפשר לצפות למצוא עוד כמה וכמה פעמים בהמשך. סרטם של אל-עד כהן ואיריס בן משה, שגם זכה בפרס חביב הקהל בדוקאביב, מתמקד בחירש מלידה למשפחה שומעת, המתמודד עם התפרקות המשפחה הגרעינית שלו, מוצא משפחה הדוברת את שפת הסימנים, ומבקש להקים משפחה משלו ולהפוך להורה.

אמא ילדה
סרטם של רונן זרצקי ויעל קיפר, עליו עופר כתב במסגרת דוקאביב הקודם, על נשים אשר נולדו במרוקו ובתימן וחותנו בניגוד לרצונן בגיל צעיר.

בחדר שלי
סרט נוסף מדוקאביב האחרון, שיוצג גם בפסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בחולון בהמשך החודש. איילת אלבנדה שזרה יחדיו שישה סיפורי התבגרות המורכבים אך ורק מווידאו-בלוגים של בני נוער כפי שהעלו אותם ליוטיוב, ויצרה סיפור התבגרות משותף אחד.

בן-גוריון, אפילוג
סרטו של יריב מוזר לא רק הוצג בפסטיבלים אלא גם הוקרן באופן מסחרי בבתי הקולנוע, חשף את הקהל לממצא נדיר בדמות הראיון האחרון של דוד בן-גוריון, שטרם נראה ומציג את ״הזקן״ עורך חשבון נפש ממרומי גיל 82, ואך מתנבא בקשר לעתיד האומה.

בתפקיד עצמם
סרטה של מיכל כהן שהתלוותה אל אנסמבל התיאטרון ״ציפורלה״, עליו כתבתי בימי פסטיבל אפוס לתרבות ואמנות. צופי הקולנוע ודאי ישמחו להצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך העבודה של יוצרים-שחקנים כמו דאנה איבגי, רותם קינן וגל פרידמן, שהיו פעם חלק מקבוצה ייחודית זו.

גן ילדים
היוצרים ערה וחיים לפיד, שהם גם ההורים של הבמאי-תסריטאי יוצר ״הגננת״ נדב לפיד, בסרט תיעודי על גננת שהואשמה בהתעללות מבלי לבדוק קודם את העובדות, וכיצד הדבר השפיע ועדיין משפיע על חיי הנוגעים בפרשה. עופר כתב על הסרט בירושלים.

דימונה טוויסט
סרטה זוכה הפרסים של מיכל אביעד, בין היתר בתחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים, גם עליו כתב עופר לבלוג. דרך סיפורן של שבע נשים שהגיעו ממקורות שונים סמוך לקום המדינה והתיישבו בעיירה החדשה דימונה, נפתח פתח לנראטיב אחר לא לסיפורן של הנשים החלוצות, אלא של ההתיישבות כולה ואולי אף של המדינה.

המחברות של אליש
סרטו של גולן רייז על יומנה של סבתו, אלישבע רייז, המתגלים לאחר מותה ושופכים אור חדש על קורות חייה של המשפחה ואופן גידול הילדים בה. חלק מיבול דוקאביב האחרון, אז כתב עליו עופר, ושם זכה בפרס העריכה.

הממלכה המופלאה של פאפא אלייב
מאז שהוקרן לראשונה בדוקאביב 2016, סרטם של טל ברדה ונועם פנחס אודות המשפחה המוזיקלית הפך לחביב הקהלים בסינמטקים ומעבר להם.

הפטריוט
סרטו של דניאל סיון, שערך את ״שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים״ של מור לושי, שבתמורה ערכה את הנוכחי. סרט מתחקה אחר האקר יהודי לוחמני הנאבק בשיטותיו שלו כנגד האנטישמיות הגואה בצרפת. עופר כתב עליו עת הציג בדוקאביב.

השדה
הרב והקולנוען מרדכי ורדי תיעד את יוזמת ״שורשים״ שהוקמה בסמוך לצומת גוש-עציון ובה פלסטינים ומתנחלים מנהלים דיאלוג. גם סרט זה מגיע לתחרות טרי מדוקאביב.

טהורה לעד
אחד האסים הוודאיים של התחרות, אם תשאלו אותי. סרטה של מאיה זינשטיין כבר קנה לו אוהדים רבים מאז הוקרן ואף זכה בפרסים בפסטיבל ירושלים הקודם, ומאז לא עוצר. הוא מגולל את המתרחש במהלך אחת העונות הסוערות בתולדות מועדון הכדורגל בית״ר ירושלים, בה הביא הבעלים דאז, האוליגרך ארקדי גאידמק, שני שחקני חיזוק צ׳צ׳נים, מוסלמים במועדון כדורגל שלא שיחק בו מעולם שחקן ערבי.

טריפ של חמלה
מעקב אחר טיפול חדשני בפוסט-טראומה בעזרת שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים (MDMA) בבי"ח באר-יעקב, בבימוי גיל קרני.

למדבר
היוצר הוותיק ג׳אד נאמן תחילת שנות ה-80, מלווה את חברו משה סלע פלמ"חניק לשעבר, בעודו מחפש לעצמו לעצמו חלקת קבר במדבר בסיני, היכן שגר ועבד שנים, עקב מחלה חשוכת מרפא.

לצידי רכבת העמק
סרטו של יונתן פז הוותיק, האוסף גלריית דמויות סביב מסילת רכבת העמק, ממושבניקים ועד קיבוצניקים, מלא בערגה וסיפורי עבר.

מוחי
זוכה פרס הביכורים בדוקאביב האחרון, אז כתב עליו עופר. סרטם של רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן מתמקד בילד פלסטני בשם מוחמד, המכונה מוחי, שנולד בעזה עם תסמונת מסכנת חיים ובינקותו הובהל לטיפול בישראל כשהוא מלווה על יד סבו בלבד. מזה שבע שנים, מתגורר מוחי בית החולים תל השומר ואינו יכול לשוב למשפחתו, בזמן שהוא כובש את ליבו של כל מי שנתקל בו.

מי יאהב אותי עכשיו?
סרטם של האחים תומר וברק הימן, שכבר הוקרן גם בבתי הקולנוע ואז כתבנו עליו, העוקב אחר קורותיו של סער – גדל בקיבוץ דתי בעמק בית שאן, חזר בשאלה ויצא מהארון, וכעת מתמודד עם חיים כנשא HIV במקהלה הגאה של לונדון.

מת ובועט
סרטו של צחי שיף מבקש לחקור את דמותו של זיגמונד פרויד – גאון שהקדים את זמנו ושחרר את האנושות מכבלי הפוריטניות, הדת, הצביעות והדיכוי או נוכל ערמומי ותאב-בצע ששדד תיאוריות מקולגות וזיהם את ערכי המוסר האנושי?

סאלח, פה זה ארץ ישראל
סרט נוסף שיצא מעוטר מדוקאביב האחרון, הפעם בפרס התחקיר ופרס הביקורת הבינלאומית, וגם עליו כתב עופר. הבמאי דוד דרעי מספר מחדש את סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, בדגש על חזון "פיזור האוכלוסייה" הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה.

פרדי היקר
אחרון חביב לקטגוריה זו, סרטו של רובי גת, על פרדי הירש – יהודי גאה, ציוני והומוסקסואל, שחי באפלת השואה.

סרטים תיעודיים עד 60 דקות

מתוך ״הקרב האחרון של פפה״ של מיכאל אללו

הגעגועים של מאיה גורדון
גם כאן דוקאביב יהיו בכותרות, ראשית עם סרטם של יאיר לב ואתי ויזלטיר שעוקב אחרי האמנית הטוטאלית שבכותרת על פני עשור ושתי יבשות.

המלחמה האחרונה של קטי
סרטו של הדוקומנטריסט הפורה דוד אופק, על אשה שאחיה החייל נפל במלחמת יום הכיפורים, והיא יוצאת לברר מה באמת עלה בגורלו.

הקרב האחרון של פפה
פפה אללו, דמות בולטת בפוליטיקה הירושלמית, יוצא למסע חסר סיכוי כדי להפוך לראש העיר. בנו, הבמאי מיכאל אללו, מלווה אותו ומתעד את המאבק, כולל אם המשפחה שגונבת את ההצגה. כתבנו על הסרט כשהוצג בפסטיבל ירושלים.

חזיר בארץ הקודש
סרטו של חן שלח, בהפקת ובעריכת דוקי דרור, על סיפורו של בשר החזיר שלכאורה אסור לגדל על אדמת ארץ ישראל, והפועל ניתן להשיגו. הסרט ערך את בכורתו בפסטיבל חיפה שעבר.

חיילים מעבר לקשת
סרט על היוזמה של ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, לשילוב חיילים על הקשת האוטיסטית בצה״ל ולניצול יכולותיהם, בבימוי רותם אברוצקי.

ילדי הצללים
אחרי ״עד סוף הקיץ״ העלילתי, פונה הבמאית נועה אהרוני אל הקולנוע הדוקומנטרי כדי לעסוק בנושא כאוב ומושתק – בני ובנות הדור השני לשואה שסבלו מהתעללות מצד הוריהם הניצולים.

להתאגרף לחיים
סרטו של אורי בורדה, שהופק במסגרת רצועת ״הסיפור האמיתי״ של הערוץ הראשון, מגולל את סיפורו של נח קליגר שחייו ניצלו לאחר שנשלח לאושוויץ בזכות כישורי האגרוף שלו, עלה לישראל על סיפון האקסודוס והמשיך לקריירה עיתונאית בידיעות אחרונות ולאקיפ הצרפתי.

ליליאן
חלק מסדרת ״נעלמות״ על נשות תרבות בדיוניות שסיפורן מוגש כאמת לאמיתה, עליו חתומים אילן פלד ויאיר קדר. גם בפסטיבל חיפה התמודד הסרט המוקומנטרי הזה בקריירה התיעודית, ואף זכה.

מחוץ לפריים
סיפורו של ענף העיתונות דרך שתי דמויות של צלמי עיתונות מהדרום, בבימוי טל אביטן. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל דרום הקודם.

מקווה שאני בפריים
לא להתבלבל עם הסרט הקודם בעל השם הדומה, סרטה של נטעלי בראון הוא אחת מהדוגמאות שאליהן כיוונתי קודם כשכתבתי שמיכל בת-אדם זוכה לא רק לעדנה, אלא גם לסרט המוקדש לה ולסיפורה כשחקנית וכיוצרת בעולם של קולנוע ישראלי גברי במהותו.

מרוסיה באהבה
שלוש משפחות מאמצות חושפות את התהליך המורכב והמטלטל שעברו בדרכם להיות הורים, בסרטה של שירי שחר.

פיתוי בע״מ
ענת וובנובוי מציירת תמונה של תעשיית ״אומנות הפיתוי״ משני צדדיה – של הגברים המעבירים קורסים ושל גברים חסרי ביטחון מול נשים המשלמים להם כדי שילמדו אותם את רזי תרבות האונס. הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה.

שמוניסטים
סרטה של היוצרת הוותיקה לינה צ‘פלין, בעצמה מעל גיל 80, מציבה מול מצלמתה שלוש ״שמוניסטיות״ המדברות על הרגשתן בגיל המדובר.

תאוות בשרים
סרטו של אבנר מצליח על המוסר הכפול של האנושות המחזיקה חיות מחמד ומפרנסת את תעשיית המזון מן החי.

סרטים עלילתיים קצרים
(עד 40 דקות)

מתוך ״נפילות״ של ארז תדמור

212
סרטו של בעז פרנקל מביה״ס סם שפיגל, ובו משה איבגי מגלם מנהל בית אבות שמתחיל עוד יום – מישהו תפס לו את מקום החניה השמור, והדיירת בלה שור בחדר 212 נפטרה הבוקר. זוכה פרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, ופרס פורום המבקרים בפסטיבל סרטי הסטודנטים.

אחותך
סרטה של מיכל גסנר, גם היא מסם שפיגל, שכבר קנה לעצמו שם בפסטיבלים של חיפה וניו יורק, על בחורה בעלת אג׳נדה לוחמנית כשזה מגיע להטרדות ותקיפות מיניות, המגלה שגם אחיה הצעיר הוא גבר כזה.

אנא מן אל יהוד
סרט עצמאי, שכתבו וביימו אהרון שם טוב וניב חכלילי, ובו מורה ירושלמי זוכה לביקור של סבו העיראקי, שמת מזמן. הוא משתלט על הגיבור כדיבוק ומשנה לו את המבטא והאישיות, במה שהופך למגפה.

בן ממשיך
סרטו של יובל אהרוני מביה״ס סטיב טיש, מגיע אל האופירים מתחרות הסינפונדסיון בפסטיבל קאן, ועוקב אחר הומוסקסואל צעיר שלומד בזמן השבעה של אביו כי גם לו היה מאהב, ומחליט לעקוב אחריו.

דיוקנה של אישה יפה
על סרטה של יולה גדרון, בו מככבת אמה עירית כמורדת בת 60, כתבנו כשזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סרטי הסטודנטים של 2016.

חוות בודדים
עמיקם קובנר השלים סרט קצר בין ״עיר מקלט״ שהתמודד באופירים של 2014, לבין ״הד״ שיצר במשותף עם אסף שניר ואולי נראה באופירים של השנה הבאה. הסיפור מתרחש בחוות כבשים ומתמקד בנער המנסה להוכיח את עצמו בפני אביו.

חייל לארג׳
גם על סרטה של נעה גוסקוב כתבתי בבלוג, ושמחתי לראות בתחרות את סיפורה של נערה חשקנית המחפשת אהבה או תשומת לב בעזרת מכתבים רנדומליים לחיילי צה״ל בימי מלחמת יום הכיפורים.

לים
סרט ראשון מתוך שניים לאסף מכנס בתחרות השנה, שקנה אותי כבר בסרטו הקצר הקודם – ״לזכור ולא לשכוח״. סרט זה עוסק ביחסי הכוחות המתהפכים בין מפקד וטירון בסביבה ימית.

מכת חום
הסרט של עדי שנער הופק במסגרת ״סרטים בערבה״, ובו אם ובתה עושות את דרכן לאילת, אלא שלאם יש גם תוכניות שלא כוללות את הבת.

מעבר לקו
התקציר לסרטו של נדב שלמה גלעדי, בהפקת סער יוגב ונעמי לב ארי (״בלאק שיפ״), לא כולל את המילה ״התנחלות״, אבל מספר על חננאל שממהר הביתה לפני כניסת השבת ונתקל בטרמפיסט לא רצוי בשם מונד'ר.

נפילות
ארז תדמור לוקח הפסקה מפיצ׳רים, ומביים את רועי אסף ולירון בן שלוש בדרמה הקצרה הזו על זוג שממתין לטיפול פוריות בזמן שמתקפת טילים נוחתת על תל אביב, מה שמשפיע לא רק על בית החולים אלא גם על הזוגיות של השניים.

רויטל היא חייזר
הנדבך השלישי בטרילוגיית היצורים של גן דה לנגה (״בבגה״, ״הבור״), בהפקת גל גרינשפן ורועי קורלנד (גרין פרודקשנס). הגר בן אשר מגלמת אם לילדה ירוקה ועגולה, שהיא למעשה, נחשו לבד.

שבע דקות
סרט שני לאסף מכנס ולגרין פרודקשנס בתחרות, הפעם בשיתוף עם פרוייקט ״קצר על הדרך״ של פסטיבל סרטי הסטודנטים. הזמן המתואר בכותרת הוא כל מה שמפריד בין טירון לבין יציאה הביתה, אם רק יספיק לסיים את המשימה שלו.

שבתון
סרט נוסף מאותו פרוייקט שהוזכר לעיל, בבימויו של משה רוזנטל. אורי קלאוזנר מגלם מורה בשנת שבתון, שיוצא מביתו מרובה הנשים להרפתקה לילית עם תלמידיו לשעבר ומגלה מחדש את נעוריו וגבריותו.

שיר
את הסרט הזה ביים מיכאל אלוני, ועלילתו מתרחשת ביום הזיכרון. נערה מחליטה להימלט מאמה, מן המחוייבויות הלאומיות שלה ביום זה, ובעיקר מזיכרון שהיא לא יכולה לשכוח.

עד כאן הסרטים כולם, ובחודשים הקרובים נלווה את התחרות ונלמד להכיר אותם אפילו טוב יותר.