• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים
  • ?פרסי אופיר 2017: אוטופיה אפשרית
  • הבית תמיד זוכה
  • ״רוחות קרות״, סקירה
  • פרסי אופיר 2017: הסרטים התיעודיים
  • פרסי אופיר 2017: החמישיות של סריטה
  • פרסי אופיר 2017: סיכום תקופת ההקרנות
  • ״מאהב כפול״, סקירה
  • חטוף
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 36
  • פסטיבל ונציה 2017: קצת על סרטי התחרות
  • אימת החודש - יולי 2017
  • ״דנקרק״, סקירה

דוקאביב 2017 – דיווח שישי ואחרון: "אמאלנד", "הבית האדום", "Out of Place"

26 במאי 2017 מאת עופר ליברגל

את הדיווח האחרון מפסטיבל דוקאביב השנה אני מפרסם כמה ימים אחרי סייומו, דיווח אשר משלב כמה סרטים בהם צפיתי וטרם כתבתי עליהם יחד עם מבט חצי-כללי על הפסטיבל השנה, שהיה נוכח בעיקר בדיון בקבוצת הסרטים האחרונה בה אעסוק. לא על כל הסרטים בהם צפיתי כתבתי, ובסרטים עליהם כתבתי בחלק מן המקרים התייחסתי רק לחלק מן ההיבטים של הסרטים, ההיבטים אותם מצאתי מעניינים ביותר לכתיבה, פחות עניין אותי לכתוב על הדברים שלא עבדו עבורי ברוב הסרטים. אם כי הסיבות לכך שלא על כל הסרטים כתבתי מגוונות ולא תמיד קשורות לאיכותם. למשל, בסרטה של דפני ליף, ״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״, בכיתי כמעט במהלך כל הצפייה, מסיבות שחלקן קשורות ליצירה ולגבי אחרות עוד איני בטוח. אבל בכל מקרה, אני לא מרגיש שאני בשל לכתוב על הסרט בצורה אובייקטיבית. כמו כן, יש גם כמה סרטים בהם לא הצלחתי לצפות למרות שרציתי. אחד מהם הוא הזוכה בפרס חביב הקהל: ״איך מסמנים אהבה״ (בתמונה לעיל) של הבמאים אל-עד כהן ואיריס בן משה.

בסיכום הפסטיבל תוך דגש על היצירה הישראלית, אני מוצא כי כבר בדיווח השני שלי מן הפסטיבל נגעתי בנושא החוזר המעניין ביותר – הקשר למקום. הקשר הזה נוכח הן בלא מעט יצירות אשר נקודת המוצא שלהם הוא דיון במקום, אבל גם בניסיון למחות על הדרך בה הסביבה מגבילה ומגדירה את הבן-אדם. בלא מעט סרטים, הדיון במקום מבטא תחושה של ניתוק של היוצרים הישראלים מישראל כמקום, ניתוק שלפעמים נובע מסלידה פוליטית ממניעים מגוונים ולעתים מתחושה כי הסגידה למקום ולמנהיגו פשוט מייצרת משהו לא אמין או אותנטי. המונח "שירי ארץ ישראל" עובר בחלק מן הסרטים סוג של הזרה כאשר דומה כי מי אשר מכירים אותם היטב הם רק הערבים מסוגים שונים החיים בארץ, אשר בנסיבות לא שגרתיות מצאו את עצמם חלק מן הסביבה היהודית. ובכל מקרה, גם הסרטים בהם אדון בפוסט זה נוגעים במקום. הראשון בהם הוא סרט זר היוצא מתוך תיאור של מקום והשאר הם סרטים קצרים.

אמאלנד
Motherland

סרטה של הבמאית רומנה דיאז עוקב אחר מקום יוצא דופן בארץ מולדתה, הפיליפינים: בית החולים ענקי ליולדות, בו עשרות מהן נמצאות בחדר משותף וחלקן שוהת בו עם ילדיהן תקופה ממושכת, עד אשר יוכלו לשלם חלק מחשבון בית החולים הציבורי. בנוסף, מכיוון שבפיליפינים לכנסייה הקתולית יש כוח פוליטי רב, אין במדינה חינוך מיני או הסבר על אמצעי מניעה, כך שצוות בית החולים מנסה לשכנע רבות מן האמהות לנצל את הביקור גם ל"תכנון משפחתי". משמעותו היא הכנסת התקן תוך רחמי/קשירת חצוצרות על מנת שהנשים לא יכנסו שוב להריון, על מנת להקטין את גידול האוכלוסייה, בעיקר בקרב משפחות שאין להן את היכולת הכלכלית לתמוך בילדיהן.

דיאז משלבת בסרט שתי גישות שונות: ראשית, יש בסרט דיוקן של מקום דרך ריבוי דמויות ואירועים לא קשורים נרטיבית בצדדי השונים שלו, בדומה לסרטי פרדריק ווייזמן: אנו רואים ראיון עם נשים בשלבי הריון ראשונים, לידות, ביקור רופאים, כניסת מבקרים ליולדות, אבטחה בכניסה למקום וכו'. מתוך המכלול הזה עולה הבית החולים כשילוב של מפעל אשר מוצא דרכים יעילות לטפל בתינוקות ובנשים בכמויות גדולות ושל מקום אשר מנסה להעניק לכל יולדת יחס אישי, גם אם לצורכי בירוקרטיה עליה להיות מצומצמת למספר. אבל כוחו של הסרט הוא בשילוב בין גישה כללית זו לבין הסיפור האישי של שלוש נשים בהן אנו חוזים שוב ושוב, שלוש נשים מרקעים שונים אך עניים אשר מוצאים את עצמן בסביבה המוזרה של הבית החולים. זוהי סביבה שיש בה לפעמים אי-סדר ואף רגעים של פחד, אבל גם סוג של אחווה נשית אשר מספקת גם סוג של מקלט רגעי מן הקשיים שבחוץ, אם כי אחת הנשים מקווה לשחרור מוקדם על מנת שתוכל לטפל בילדים אשר נותרו בבית – בגילאים שנה, שנתיים ושלוש.

כותרת הסרט יכולה להתפרש באופן כפול: מצד אחד, בית החולים הוא סוג של מקום אוטונומי, ארץ של אמהות בלבד. אבל הקשר בין הביטוי בשפה האנגלית לשייכות למולדת הוא הפירוש המעניין יותר, שכן הסרט משתמש במקום בו הוא מצולם כמיקרוקוסמוס של החברה הפיליפינית, על גווניה השונים. בלי שימוש בקריינות או באמירה פוליטית ישירה, יש בסרט קולות של מחאה נגד השמרנות הדתית במדינה, אשר מובילה לילודה מוגברת והופכת את המקום לארץ של אמהות, מרצון או שלא מרצון. אבל, כמובן, זהו גם סרט על אחווה הדדית, טיפול ואהבה.

הבית האדום

ערב הנעילה של הפסטיבל הציע את המקרה המובהק ביותר בין סרט למקום, מבין כל הסרטים שהוצגו בפסטיבל בכלל ומישראל בפרט. מדובר בסרט על בניין, אשר הוקרן בערב הנעילה על גבי הבניין עצמו, אשר רק לאחרונה הסתיים תהליך השימור שלו. כמעט כמו שהיצירה של הסרט הפכה לחלק אינטגרלי מן הבניין.

הסרט בוים בידי תמר טל-ענתי ("הצלמניה", "שלושה אחים ומערה") והבית האדום שבכותרתו ניצב בפינת הרחובות נחמני וגולדברג. במקור, הוא היה המיקום המקורי של מפעל הטקסטיל לודז'יה (כיום לודז'יה רוטקס) שהוקם על ידי מספר שותפים שעלו לתל אביב מן העיר הפולנית לודז'. למפעל שלהם הם בחרו לא רק שם אשר מציין את עיר המוצא, אלא גם סגנון ארכיטקטורה אשר שאוב ממנה, מה שיהפוך בעתיד ועד היום את הבניין לנטע זר בסביבת הבאוהאוס של העיר הלבנה. השינוי הזה הופך את הבניין למרתק לעין המסתובב באזור גם בהיותו של הבניין נטוש או הרוס ברובו מפנים, כפי שהיה למעשה במשך רוב התקופה בה הוא עומד. תחילה הוא היה מפעל טקסטיל למשך כעשור, כעבור כמה עשורים הוא היה בית כנסת, לאחר עוד תקופה הומצאה מחדש כבית אמנים וגלריות, לאחר מכן כחלל לעבודת וידאו-דאנס וכבניין אשר עובר שחזור ושימור מדויק.

טל-ענתי משלבת בסרט שלה ראיונות עם אנשים הקשורים לכל אחד משלביו של המפעל ומשלבת בין פני הדוברים לקטעי ארכיון ובעיקר לשימוש באנימציה שיצר יואב בריל. התוצאה היא סרט מהנה לצפייה, המשלב מעט הומור בדרך לסתור את ההיסטוריה של הבית ודרכו את הסיפור של תל אביב משנות העשרים ועד ימינו. אלא שהתיעוד של תל אביב דרך הבית נובע לא רק מהיותו חלק מן העיר, אלא גם ובעיקר בהיותו נבדל מרוב חלקיה, הן במראה שלו והן בשימושים השונים שלו במרוצת הזמן – בית כנסת יחיד באזור, גלריה בסגנון לופט ראשונה באזור, או מפעל שהיה באזור מרוחק עד העיר נבנתה סביבו. הבית מעורר עניין בגלל המראה השונה שלו, לו הוא היה בפולין הוא היא סתם מפעל טיפוסי. במידה רבה, הבניין הוא סיפור הישרדותו של החריג בסביבה, הוא מוערך ואהוב בגלל שהוא נוגד את התכנון הכללי, בגלל שנותר בו משהו מאירופה אשר נשארה מאחור.

Out Of Place

לסיום הדיון שלי בפסטיבל, דיון בפרויקט של 10 סרטים אשר יוצאים מנקודת מוצא משותפת, או תחום עיסוק שהוכתב לבמאים, וגם מייצרים אמירה אחידה שמבטאת את הקשר למקום עליו הצבעתי. מקבץ זה הוא שיתוף פעולה ישראלי-גרמני בתמיכת קרן גשר מצד המימון הישראלי. כך, הסרטים נוצרו בידי יוצרים גרמנים וישראלים ודנים בשתי המדינות אך גם בעולם כולו, כאשר הדגש הוא על דמויות שלא מרגישות שייכות לסביבה בה הן פועלות, כלומר יש ניתוק בין המקום אשר הפך לבית או מקום עבודה לבין ההגדרה העצמית של הגיבורים. כל סרט נוצר בידי צמד יוצרים צעירים מבטיחים (אם כי בחלק מן המקרים רק אחד מהם חתום על הבימוי) דבר היוצר סוג נוסף של שיתוף פעולה גם בכל סרט יחידי, אשר משתלב בעריכת הסרטים ליצירה אחת, גם אם כזו אשר משנה כל כמה דקות לא רק את הגיבור המתואר, אלא גם את השפה הקולנועית.

חלק ניכר מן הסרטים דנים כצפוי בהגירה בעידן העכשווי, אבל באחרים הניתוק הוא של הדמויות מן הסביבה בה נולדו, אשר במידה רבה הייתה סביבתן כל חייהן, אבל הן עדיין מנותקות מן האנשים המקיפים אותן ו/או מן התרבות אשר הסביבה הזו מייצגת. חוסר שייכות הזה משותף לדור של צעירים, שהם הן גיבורי הסרטים והן יוצרי הסרטים, אף כי מדובר בקבוצה מגוונת מבחינה סגנונית. הסגמנטים נעים בין סרטים בעלי עשייה טיפוסית המספרת את הסיפור של הגיבור דרך המילים שלו והמגע שלו עם הסביבה, לבין סרטים בעלי שפה קולנועית ניסיונית יותר. למשל, הסרט ״Moonlight Princess״, של היוצרים הגרמנים אלקה מרגריט להרנקראוס וכריסטוף ראושיידט, עסוק בדוגמנית-שחקנית צעירה אשר סובלת מבעיית ראייה. הבמאים משתמשים בצילום אסתטי בשחור-לבן לפרקים על מנת להראות את הראות המוגבלת של הגיבורה ולפרקים על מנת לראות את העולם בצורה "נורמלית" ואותה מנסה להשתלב, אבל למרות השאיפות התחושה היא כי השילוב אינו שלם.

בקרב הסרטים הישראליים, היה מעניין לראות את ההתפחות ביצירה של בוגרים טריים יחסית של בתי ספר לקולנוע אשר ממשיכים את השפה הקולנעית של סרטי הסטודנטים שלהם. הדבר בלט במיוחד בסרטן של תמר קיי ואורית פוקס רותם – ״החולמת״. הסרט עוקב אחר נערה ערביה קטנה וחברתה אשר יוצאת מן הכפר הערבי לעבר "הכפר של היהודים", כסוג של חלום על גישור בין העמים ושיתוף פעולה תרבותי. אלא שהנערה אומרת יותר מפעם אחת כי היא מספרת למעשה את החלום שיוצרות הסרט מבקשות ממנה לספר – לא בדיוק חלום אמיתי שלה ולא בדיוק בדיה. התקווה למחיצת ההפרדה קיימת, אך השאלה האם מדובר רק בחלומת האחת עולה מן הסרט הקצר, סוג של דוקו-פנטזיה המראה כיצד בשווקים כן יש נוכחות פלסטינית-ישראלית ואפילו ריקוד לצלילי אותה מוזיקה, אך יש פער בין החלום הזה למציאות מתמשכת. מה גם שתכלית החלום אינה הבאת שלום, אלא סוג של מהלך כלכלי אשר יאפשר לנערות למכור ברווח בכפר הערבי חפצים שירכשו בשוק של היהודים, היגיון כלכלי שהוא קצת הפוך למציאות הכלכלית הממשית.

עיסוק בשפה הקולנועית קיים גם בחלק מן הסרטים האחרים בפרויקט לעתים גם בצורה מוקצנת יותר, אם כי כאמור הדגש הוא על החומר האנושי. הסרטים של יוצרים ישראלים מתמקדים כולם באנשים שהיגרו מסיבות פוליטיות או בפלסטינים/ערבים-ישראלים אשר עובדים בסביבה אשר לא בדיוק מתאימה לרצון האישי שלהם. אבל למרות התיאור הזה, האנשים המתועדים חומקים כמעט תמיד מקלישאות, או לפחות משלבים בין קלישאות סותרות באופן אשר הופך כל סרט למעניין וראוי בפני עצמו, גם אם בחרתי להרחיב מעט רק על שניים מן ההיצע הכולל. התחושה העולה מן הפרויקט כולו הוא צורך בהגדרה חדשה של הקשר שבין אדם לסביבה וזו כאמור עולה ברבים מסרטי הפסטיבל. דומה כי במציאות המשקפת בימינו, אדם נקשר למקום רק כאשר הוא נאלץ לעזוב אותו, או לא יכול לגשת אליו.

השאר תגובה