• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

פרסי אופיר 2016: הקולנוע של דן וולמן, לרגל זכייתו בפרס על מפעל חיים

18 בספטמבר 2016 מאת עופר ליברגל

בטקס פרסי אופיר שייערך השבוע יוענק פרס מפעל חיים ליוצר הקולנוע דן וולמן. וולמן הינו במאי, תסריטאי מפיק, מפיץ (וסליחה אם שכחתי עוד תארים), ובעיקר סמל ליצירת קולנוע מתוך תשוקה אינסופית ועמידה על שמירת השליטה בטון האישי הייחודי של כל יצירה. לעתים בחירה זו של היוצר באה במחיר של היכולת של סרטיו להגיע לקהלים גדולים, ולעתים אף לקהל כלשהו בכלל.

יש משהו לא רק ראוי, אלא גם מרענן, בבחירה של פרסי אופיר להעניק לוולמן פרס מפעל חיים השנה. זאת לאחר שבשנים האחרונות מספר פעמים עלתה התחושה כי הפרס מוענק לפרסונה מוכרת על מנת לנסות להעלות את אחוזי הצפייה בטקס, ולא תמיד עם קשר לאיכות היצירה הקולנועית של מקבל הפרס או לתרומה שלו להתקדמות הקולנוע בארץ. וולמן, אשר יוצר סרטים מכל הסוגים במשך תקופה של כחמישים שנה, הוא הכל חוץ מפופולרי, בטח בימים אלו.

אולי ניתן להגדיר אותו כזרם קולנועי של איש אחד – שכן הוא לא בדיוק נופל על אף משבצת אחרת בעשייה המקומית. ניתן לראות אותו כמבשר של הקולנוע הישראלי העצמאי (אף כי היו מספר סרטים עצמאיים לפניו, ולמרות שעבד במהלך הקריירה גם עם מפיקים גדולים), אולם הסגנון של סרטיו לא ממש דומה לאף יוצר אחר בזרם העצמאי. וולמן למד קולנוע בארה"ב במהלך שנות הששים והסרטים שיצר באותה תקופה היו קרובים ברוחם לקולונע ניסיוני. הוא ספג את הקולנוע האירופאי המודרניסטי שפרץ באותה תקופה, וניתן להגיד סגנונו הושפע ממנו במספר דרכים, בעיקר בשימוש הבולט בסמלים, ובנקודת מבט סובייקטיבית של הדמות (ולעתים בזרם תודעה). מאידך, כאשר עבר לביים סרטים עלילתיים בארץ בשנות השבעים, הוא שילב בין ההשפעות המודרניות לסגנון לירי מיושן יותר, אשר כמעט תמיד יש בו מידה רבה של עצבות, גם כאשר הוא מתאר קטעי פעולה או מין.

קטעי המין בסרטיו, להוציא סרט פורנו רך אחד שוולמן ביים בשם בדוי בשבדיה, מלווים בתחושה של פספוס ועצבות נוגעה. זה ניכר החל מסרטו הארוך הראשון, ״התמהוני״, סרט שנותר לדעתי היצירה הכי מגובשת של הבמאי. בסרטיו, המין הוא כאילו תחליף לסוג אחר של תשוקה שלא יכולה להתמשש. ניתן לראות זאת, למשל, בעיבוד שלו לספרו של עמוס עוז, ״מיכאל שלי״, סרט אשר דווקא בשל המקור הספרותי שלו (וולמן עיבד מספר ספרים לאורך הקריירה) חושף את הסגנון הקולנועי האישי של הבמאי. נדמה לי שמעבר לעלילה, כל הסרט הוא פשוט המחשה של רצון לעורר תשוקה כבויה, של אהבה הנותרת מפוספסת גם ברגעי ההתרחשות שלה.

"התמהוני״

"התמהוני״

המגע האישי של וולמן גם גורם לעתים לתחושה של ניכור מסוג הקולנוע שלו, אשר סוטה מעט מן הקונבנציות המקובלות של ייצוג קולנועי בצילום ובעריכה. כל זאת בזמן שיש משהו מודגש מדי, ולעתים מסבירני, בתסריטים שלו. הדבר גורם לכך שהסרטים שלו נראים כמעט תמיד תלושים מן התקופה שבה הופקו. ככל הזמן מתקדם, נדמה כאילו סרטיו דווקא הולכים ונעשים מיושנים יותר – זהו סוד קסמם ונקודת החולשה שלהם. כמעט אף סרט שביים וולמן אינו אחיד ברמת העשייה שלו, וחלק מסרטיו (בהם לצערי גם סרטו הקודם, ״חרדת הבמאי״) אינם עובדים באף רמה. לכן יש בהם משהו שנראה פתאטי, אבל למעשה ייצוג אמין של העולם אינו משהו שעומד בשאיפה של וולמן כיוצר, אפילו כאשר הוא יוצר סרטים תיעודיים. הכל נראה מבעד לנקודת המבט שלו, מבט שמלבד העצבות יש בו גם משהו נאיבי.

אולם, יש לציין אלמנט בולט נוסף אשר נוכח בכל סרטיו של וולמן – תעוזה, בעיקר בבחירת נושאי העיסוק. בעיקר כאשר הוא פועל עם חומרים מקוריים, יש משהו מרתק ורענן ביצירה של וולמן, אשר ניסה לא פעם ולא פעמיים לפרוץ את תחומי העיסוק המקובלים בקולנוע הישראלי ולגעת בנושאים בהם טרם נגעו. ובגלל שהסגנון שלו מנכר חלק מן הקהל, אך ברוב המכריע של סרטיו יש לא מעט דברים מרתקים, וולמן הוא הבמאי הישראלי שהכי הייתי שמח לראות רימייקים לסרטיו. רבים מהם יכולים להוות השראה ליוצרים צעירים לא רק בשל האישיות הנלהבת של וולמן ודרך העבודה העצמאית, אלא גם בזכות תוכנם.

הדבר מוביל אותי לסרט של וולמן שנדמה לי בתור הכי מתאים לרימייק, סרט שיש לו בשנים האחרונות מעמד כמעט מיתולוגי אף כי פגשתי מעט מאוד אנשים שממש צפו בו – ״חייל הלילה״. אם נכחתם באחד מן המפגשים של סריטה עם יוצרים ישראלים, ייתכן ושמעתם את שם הסרט הזה מוזכר, שכן הוא פורץ דרך הן בעיסוק שלו בייצוג הצבא בקולנוע הישראלי ובקשר בין הצבא למיניות, והן בהיותו אחד מסרטי האימה הראשונים שנוצרו בישראל. מדובר בסרט שמתחיל כמו סרט סלאשרים ונוגע בעוד כמה תתי-ז'אנר אחרים של אימה, אף כי דומה שהדגש של וולמן אינו על הפחדת הקהל.

גיבור הסרט הוא זאב (זאב שמשוני), צעיר אשר הצבא לא מאפשר לא להתגייס עקב בעיות בריאותיות. אלא שזאב גדל ללא אם, בעוד אביו הוא מפקד בכיר בצבא, והרצון להיות חייל קרבי הוא שאיפה שמגדירה את עולמו. לכן, הוא מתחיל לרצוח חיילים קרביים בלילות, בעוד הוא משכנע את עצמו שבכך הוא מוכיח את היעילות שלו. יש בקו עלילה זה ביקורת לא רק על הפעילות של צה"ל, אלא על המקום הגדול אשר הצבא תופס בעיצוב הזהות הישראלית והאופי הישראלי. זאב, שאינו יכול להתגייס, עובד בחנות צעצועים – דוגמה לכך שוולמן מעולם לא היה מעודן בשימוש במטאפורות וסמלים.

״מיכאל שלי״

״מיכאל שלי״

אבל רציחת החיילים אינה הפן המעניין ביותר בסרט, אלא רומן אשר נרקם בין זאב לבין מלצרית בשם איריס (איריס קנר). מה שמתחיל כמפגש מיני מבלי שהמעורבים בו יודעים את השמות זה של זו, הופך לסיפור אהבה אובססיבי למדי מצדו של זאב. איריס מפחדת, אבל גם נמשכת לכוח של זאב ובעיקר לכלי הנשק ולציוד הצבאי שהיא מוצאת בדירתו הצנועה. הבחירה להשתמש בשמות השחקנים לשמות הדמויות מדגישה כי העיסוק של הסרט אינו רק בעלילת המתח והאימה, אלא גם במשיכה ומגע בין אנשים ובמשיכה במינית למסוכן, גם עבור אנשים עדינים. במפגש המיני הראשון איריס מבקשת מזאב (עוד בטרם טרם למדה את שמו) לבצע את האקט יותר לאט כי "זו לא מלחמה". אבל ככל שהמערכת היחסים בניהם נבנית, היא הופכת דומה יותר לקרב, ולפחות בחלק מן הזמן, הדבר מושך יותר שהוא מרתיע.

הסרט מושפע באופן ברור מן הסרט האפל, בעיקר מסרטיו של פריץ לאנג. יש בו גם עיסוק בקולנוע עצמו – למשל בסצנת התגנבות לתא מקרין. וכן, יש בו גם מספר סיקוונסים של אימה, וסצנת קרב די גדולה סמוך לסיום. למרות זאת, התחושה שלי היא שהטון הצנוע והלירי של וולמן הוא זה אשר בסופו של דבר שולט בסרט, שהוא יצירה על תמימות שאבדה למדינה יותר משהוא סרט על משבר פסיכולוגי אישי, צבא או על רוצח סדרתי.

וולמן מנסה לשמור לעצמו את הזכויות על סרטיו ולכן (וגם בגלל סיבות אחרות) לא תמיד פשוט להשיג אותם. בכל זאת, הנה עוד חמישה סרטים מומלצים שלו, מלבד אלו שהוזכרו לעיל. רשימה שיש בכוחה להצביע על המגוון של היוצר.

  1. ידיים קשורות (2006) – מחווה מרגשת לקולנוע של עמוס גוטמן ולחיי משפחתו. גילה אלמגור (במה שהוא לדעתי אחד מתפקידיה הגדולים ביותר) בתור אמא לבן החולה באיידס (הרקדן עידן תדמור) אשר יוצאת למסע לילי על מנת לעזור לו, ונכנסת לתוך עולם שלא הכירה.
  2. פלוך (1972) – כמדומני, העיבוד הראשון של חנוך לוין לקולנוע. אברהם חלפי מגלם את פלוך המזדקן, אשר רוצה להתחתן עם אישה צעירה על מנת שיקום לו יורש, לאחר שבנו ומשפחתו נהרגו בתאונה. הרבה הומור שחור, חנוך-לוויני ומשובח.
  3. האיש שפרם פם פם (1981) – נחמן אינגבר מככב בסרט קצר שהוא מחווה לז'אק טאטי ולקולנוע האילם, על האיש שאומר רק ״פרם פם פם״ ומנסה למצוא את מקומו בעולם המודרני.
  4. הביוגרפיה של בן (2003) – סרט סוריאליסטי בו גל זייד מגלם את בן, אדם שהוריו ניסו לשבש את חייו במטרה שיהפוך להיות אדם מתוסבך ולכן גם אמן גדול, תוכנית שעבדה רק באופן חלקי.
  5. אחות זרה (2000) – דרמה קטנה על נושא שנראה היום אקטואלי יותר מאשר בתקופה בה נוצר הסרט, והוא קשר הנרקם בין אישה בורגנית לבין עוזרת בית, מהגרת לא-חוקית מאפריקה.

dan-wolman

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.