פרויקט האוסקר לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 53: שנת 2008

שנה אחרי הקאמבק של ישראל אל המשחק ההוליוודי המוזהב עם "בופור", היא עשתה זאת שוב אבל הפעם הגדילה ויצרה היסטוריה. על פניו זה משהו שאני אמור לכתוב רק בפסקאות המוקדשות לסרט בחלק הבא של הפרק, אבל מכיוון שאלו חדשות די גדולות בחרתי לפתוח אתן.
כמו עם שאר האוסקר, גם הקטגוריה לסרט הבינלאומי מאופיינת בשמרנות במידת מה. לראייה, בנקודת הזמן אליה הגענו היא קיימת כבר 53 שנה, כלומר 264 סרטים היו מועמדים בה (ב-1992 היו ארבעה ולא חמישה) – כולם ללא יוצא מן הכלל נראטיבים/בדיוניים בלייב אקשן. או במילים אחרות, אף סרט אנימציה ואף סרט תיעודי לא הצליחו להיכנס לחמישיות. והנה, ב-2008, תקרת הזכוכית הזו נסדקה עם סרט שהיה גם תיעודי וגם מונפש, והוא כולו רשום על שם ישראלי אחד – ארי פולמן. נכנס לכל הפרטים בקרוב, אבל כבר בשלב הזה אני יכול להפנות אתכם לפרק שכתבתי על התיעודי/מונפש הראשון שהיה מועמד לאוסקר הבינלאומי, "ואלס עם באשיר", בפרויקט זוכי האופיר.
אם זה לא מספיק, ישראל נכחה היטב גם במועמד אחר השנה, לא באור הכי מחמיא שאפשר לחשוב עליו. גם לזה נגיע אחרי ההקדמות.

בשנת 2008 שינתה האקדמיה את חוקיה פעם נוספת, עוד ריאקציה לסנסציה שהתרחשה שנה לפני כן. בעקבות השמטת "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני מהרשימות המקוצרות ב-2007, החליטה האקדמיה להרים ועדה ששמה הלא רשמי הוא "הוועדה למניעת פאדיחות". כלומר, כמו מאז 2006, מתוך כל הנציגויות הנשלחות לאוסקר ייבחרו תשעה סרטים שיעברו לשלב הבא, מהם ייבחרו חמשת המועמדים הסופיים. אבל החל מעכשיו יש תפנית: האקדמיה הכללית תעלה רק ששה סרטים, כאשר השלושה הנוספים ייכנסו כווטו על ידי ועדה משנית, שמטרתה לוודא שאף סרט גדול ומשמעותי לא נשאר בחוץ. והנה האירוניה – גם זה לא עבד להם.
ב-13 בינואר 2009 נחשפו תשעת הסרטים שעברו שלב, ובזמן שהסרט הבינלאומי הכי מדובר של השנה בהחלט נכח שם ("ואלס עם באשיר") כמו גם זוכה דקל הזהב "בין הקירות", נציג קאן מהולל אחר נשאר בחוץ: "גומורה" האיטלקי זוכה הגראן פרי (הפרס השני בחשיבותו). זה הרגיז הרבה אנשים.

התשיעייה כללה את מי שיהיו חמשת המועמדים הסופיים כמובן, ואיתם "The Necessities of Life" מקנדה, "Tear this Heart Out" ממקסיקו, "Everlasting Moments" השוודי של יאן טרואל (שהיה מועמד בעבר על "המהגרים" ו"ארץ חדשה") ו"שלושה קופים" הטורקי של נורי בילג' ג'יילאן זוכה פרס הבימוי של קאן.
שמות אחרים מבין הנציגים שנשלחו אך לא העפילו לשלב הבא היו סרטו של המועמד לעתיד פבלו לריין "טוני מנרו" מטעם צ'ילה, "שיר הדרורים" של מועמד העבר מג'יד מג'ידי האירני, "טולפן" מקזחסטן, הולנד שלחה את "דוניה ודסי" של הבמאית עם השם הישראלי להפליא דנה נחושתן, פלסטין שלחה את "מלח הים" של אן-מארי ג'אסיר שהוקרן בפסטיבל קאן, ופורטוגל ניסתה את "חודש אוגוסט האהוב" של מיגל גומז.

הטקס ה-81 היה בעצמו רצף של סערות שהתחילו כאשר התגלה ש"האביר האפל" לא הצליח לסדר לעצמו מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (רחמי על כל מי שבאמת חשבו שזה יכול לקרות), והאקדמיה החליטה שהחל מהשנה הבאה תתרחב קטגורית הסרט הטוב ביותר לעשרה מועמדים במקום חמישה. בסופו של דבר הטקס עצמו היה כמעט כולו סיבוב ניצחון של "נער החידות ממומבאי" שזכה בשמונה אוסקרים כולל הסרט הטוב ביותר. יש כאלו המחשיבים אותו כסרט זר, אבל אם ללכת על פי הנתונים המחמירים, הוא היה כולו באנגלית. למעשה, כל לוח המועמדים הכללי של האוסקר ה-81 היה מורכב מדוברי אנגלית בלבד. לעומת זאת, בקטגורית הסרט הבינלאומי היו דובר עברית, דובר יפנית, דובר צרפתית ושניים דוברי גרמנית.

אוסטריה – "נקמה"

המועמדים

אוסטריה – "נקמה" (Revanche)

שנה אחרי שהפכה לזוכת אוסקר בזכות "הזייפנים", חזרה אוסטריה למרוץ עם מועמדותה השלישית בסך הכול, באחת היציאות הכי משונות של האקדמיה, ולא מן הנמנע שהגיעה לשם בזכות הוועדה למניעת פאדיחות.
אמנם ראינו בשנים האחרונות כמה סרטים ששוברים את הפרדיגמה שמזוהה עם האוסקר הבינלאומי (כלומר, סרטי מלחמה תקופתיים) ואיך לאט לאט סרטים קצת יותר מחוספסים ומאתגרים ללא קישור פוליטי-חברתי מוחלט תופסים לעצמם מקום, אבל הם היו די נדירים. מהשנים שקדמו ל-2008 אפשר למנות את "אל תספרי" האיטלקי, "רוע" השוודי ו"אהבה נושכת" המקסיקני שבשנת 2000 כנראה פתח את הסכר הספציפי הזה. ייצוגים נוכחים בהחלט אבל ספורים. המקרה של "נקמה" האוסטרי יוצא דופן במיוחד בעיני, כי לא רק שמדובר בסרט שמגיע מעולמות המותחנים, אלא שהוא גם חותר נגד האפיונים האלו, ומנסה ליצור משהו חדש.

על פניו, עלילת "נקמה" היא הכי סרט סטרימינג מהיר להכנה: בווינה, אלכס הוא פושע נמוך דרג שרוב פרנסתו מגיעה מעבודה כמאבטח בבית בושת, שם עובדת אהובתו טמרה האוקראינית. את הרומן שלהם הם שומרים בסוד, מכיוון שטמרה היא מוצר יקר למדי של הסרסור שלה, והם יודעים היטב שהוא איש רכושני ומסוכן. עד כאן זה די גרסת אולריך זיידל ל"מולין רוז'".
כדי להצליח לממש את אהבתם אלכס מחליט לשדוד בנק, ועם הכסף לברוח עם טמרה לטובת עתיד טוב יותר. מכאן אני קצת נכנס לטריטוריית ספויילרים, אז אם לא בקטע שלכם כרגע דלגו לסרט הבא.

שוטר שעובר במקום מנסה לעצור את אלכס לפני שהוא נמלט, אבל שלא בכוונה יורה בטמרה למוות. אותו שוטר, איש חביב ונעים שחי בכפר מחוץ לווינה יחד עם אשתו שלא מצליחה להיכנס להיריון, לא לגמרי מתאושש מהמוות המיותר שבאחריותו. במקביל, אלכס, שבור והמום, מחליט להתחבא בבית הכפר של אביו האלמן והדמנטי, אבל במקרה מגלה שזה הכפר בו חי אותו השוטר, ושאשתו היא ידידה של אביו. עולם קטן. מתכנן את נקמתו במי שהרג את בת זוגו, אלכס פוצח ברומן עם הרעייה המתוסכלת של השוטר, ולמרות שבהתחלה היא לא חושדת בדבר, מבינה באיזשהו שלב את הקשר הפטאלי בין שני הגברים בחייה.

הטוויסט הוא שמה שאמור היה להיות דרמת מתח מבעבעת שמתקרבת לסיום אלים ובלתי נמנע, הפך בידיים של הבמאי והתסריטאי גץ שפילמן (שנשלח בעבר לאוסקר עם "הזרים" ב-2000 ו"אנטראס" ב-2004 אך ללא מועמדות) לסרט ארט-האוס שקט מאוד, כזה שמנסה לחקור התנהגות אנושית הרבה יותר מלהעניק בידור מלא אדרנלין לצופיו. הניסיון הקולנועי הזה זכה לשבחים, הוקרן בפסטיבל ברלין והוזכר ברשימת הסרטים הזרים המצטיינים של ה-NBR.

גרמניה – "כנופיית באדר מיינהוף" (Der Baader Meinhof Komplex)

גרמניה המשיכה את המומנטום המזהיר שלה באלף החדש עם מועמדותה החמישית בתוך שבע שנים (שתיים מהמועמדויות האלו, "אי שם באפריקה" ו"חיים של אחרים", גם סיימו עם הפסלון). שנה לאחר מכן תהיה מועמדת שוב ואז תיקח הפוגה קלה וכפויה, על זה בפרק הבא.
כמו כל מועמדויותיה מאז "מעבר לדממה" (1997) גם הסרט הנוכחי עסק בהיסטוריה הקרובה והמופרעת לחלוטין של המדינה, זו שבמאה העשרים החליטה לעשות לכולם חיים קשים במילים עדינות, בטח לעצמה. הפעם אנחנו לא בימי מלחמת העולם השנייה או ימי הרדיפה של מסך הברזל, אלא איפשהו באמצע. "כנופיית באדר מיינהוף" הוא הפקת ענק עמוסת אירועים ודמויות המבוססת על אירועים שטלטלו את גרמניה בשלהי שנות השישים ולתוך שנות השבעים, בחסות קבוצה שאפשר לכנותה שמאלנים רדיקליים ובאותה מידה ארגון טרור, שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה.

זה מתחיל עם אולריקה מיינהוף (מרטינה גדק, "חיים של אחרים"), עיתונאית ורעייתו של הפובליציסט קלאוס ריינר הול, שיוצאת במופגן נגד השלטון הגרמני בעל הסממנים הפאשיסטים לדעתה, ובמיוחד קוצפת על תמיכתו בישות הציונית ודיכוי הפלסטינים. במקביל, אקטיביסט בשם אנדראס באדר (מוריץ בלייבטראו, "ראן לולה ראן") מארגן סביבו מיליציה רדיקלית שמטרתה לשבש את החיים בגרמניה (בעיקר לפוצץ דברים) כהתנגדות לשלטון. אולריקה ואנדראס מתחברים ויחד הופכים להיות מנהיגי קבוצת המחאה ובזמן שהם צוברים תומכים וחיילים נוספים, הם הופכים את עצמם לאויבי המשטר, וזה לא ממש משטר שמוותר בקלות.
חשוב לי לציין שכל המידע שאני כותב והדרך שאני מציג אותו הוא על פי מה שקורה בסרט. אני לא מומחה גדול בהיסטוריה הגרמנית, ולכן מתייחס רק למה שקרה על המסך מבלי להיכנס לפערים בין המציאות והעלילה. אל דאגה, אתייחס לדברים האלו בחלק הבא של הפרק, כי זה משהו מאוד מהותי מהחוויה של הסרט.

את "כנופיית באדר מיינהוף" כתב מי שגם הפיק את הסרט ברנד אייכינגר, שבשמו נתקלנו ממש לאחרונה כתסריטאי של "הנפילה". אתו לא מסתיים המשותף למועמד גרמניה המדהים של 2004, אלא גם הצלם ריינר קלאוסמן והשחקן ברונו גנץ, הפעם בתפקיד משני. הבימוי הוא של אולי אדל, במאי גרמני ("אני כריסטיאנה פ.") שכבר בנה לעצמו קריירה בארה"ב עם בימוי פרקים ל"טווין פיקס", "אוז" ו"רצח מאדום לשחור".
באופן טבעי "כנופיית באדר מיינהוף" יצר מספר פרובוקציות בגרמניה, אבל גם זכה לתשומת לב בינלאומית. הוא אמנם לא הוקרן בפסטיבלים גדולים במיוחד, אבל היה מועמד לבאפט"א, לפרס השחקן של הקולנוע האירופאי ולגלובוס הזהב.

ישראל – "ואלס עם באשיר"

עברו בסך הכול שנתיים מאז שפרסמתי את הטקסט המוקדש ל"ואלס עם באשיר" בפרויקט האופיר, אז אכווין אתכם אליו כדי לקבל את התמונה המלאה. בינתיים, ורגע לפני שנדבר על המרוץ בראייה רחבה, רק כמה נתונים כדי לעשות את זה רשמי.

בפעם השנייה נשלח ארי פולמן לייצג את ישראל בטקס האוסקר, לאחר "קלרה הקדושה" ב-1996 (אותו ביים בשיתוף עם ארי סיון), אבל הפעם זאת הייתה אופרה אחרת. לקוראים בעברית באמת שאין צורך להזכיר ולהציג, אבל נשאר נאמנים לחוקי הפורמט: "ואלס עם באשיר" הוא הייבריד תיעודי/מונפש שכתב וביים פולמן בעזרת אנימציה של יוני גודמן ודוד פולונסקי, עריכה של נילי פלר, עיצוב סאונד של אביב אלדמע ומוזיקה מאת מקס ריכטר (שממש לאחרונה קיבל את מועמדותו הראשונה לאוסקר על "המנט"). בסרט מנסה פולמן להתחקות אחר זיכרונותיו האבודים משירותו הצבאי במלחמת לבנון, ויוצא למסע שבסופו ינסה לפענח מה קרה שם שהביא אותו להדחקה.
מסתמן שהאקדמיה האמריקאית הגיבה מאוד יפה לסרטים ישראלים על טראומות לבנון אם לשפוט לפי הדאבל שהתחיל שנה לפני כן "בופור".

בכורתו של "ואלס עם באשיר" הייתה בפסטיבל קאן ונדמה שעולם הקולנוע פשוט לא ידע איך להתמודד עם זה, בקטע טוב. אמנם הוא לא זכה באף פרס בפסטיבל שעל הריביירה, מהלך שהיה כל כך מעורר תהיות שמספר תיאוריות קונספירציה צצו לאחריו, אבל תשומת הלב שקיבל מאותו הרגע הייתה קיצונית ביחס לכל סרט בינלאומי, בוודאי ובוודאי שלסרט ישראלי.
"ואלס עם באשיר" היה מועמד לארבעה פרסי אנני ("האוסקר של האנימציה") כולל פרס הסרט; היה מועמד לשני פרסי באפט"א, כדוקו וכסרט אנימציה; הועמד לארבעה פרסי הקולנוע האירופאי כולל הסרט, הבימוי והתסריט, עם זכייה במוזיקה; זכה בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי; זכה בפרס איגוד המבקרים האמריקאי, ובסזאר הצרפתי כסרט הזר של השנה; והיה מועמד לאיגוד הבמאים והתסריטאים האמריקאי. הרגע הגדול ביותר, בעיקר מכיוון שהוא שודר בטקס טלוויזיוני מתוקשר, היה הזכייה בפרס הסרט בשפה זרה מטעם גלובוס הזהב.

על פניו, היה קל לחשוב ש"ואלס עם באשיר" הוא מועמד קל לאוסקר הבינלאומי, אבל בהתחשב בכך שמעולם לא היה מועמד סרט תיעודי או מנופש בקטגוריה הזו, ייתכן שנוכחותו של הסרט ברשימה היא בזכות אותה ועדה חיצונית שידעה היטב שהיעדרותו תהיה חדשות מאוד רעות לאוסקר. לעולם לא נדע.

ישראל – "ואלס עם באשיר"

צרפת – "בין הקירות" (Entre les Murs / The Class)

בזמן שארי פולמן נשאר לשבת כל הכיסא באולם הלומייר של פסטיבל קאן, את דקל הזהב לקח "בין הקירות" הצרפתי, החלטה שהוכרזה כקונצנזוס מוחלט של חבר השופטים בראשותו של שון פן. הסרט הביס לא רק את "ואלס עם באשיר" אלא גם את "ההתחלפות" של קלינט איסטווד, "האלוהי" של פאולו סורנטינו שלקח את פרס חבר השופטים, "גומורה" זוכה הגראן פרי, "השתיקה של לורנה" מאת האחים דארדן שניכס את פרס התסריט במקום "סינקדוכה, ניו יורק" כי סיבות אני מניח, "שלושה קופים" זוכה פרס הבימוי, "צ'ה" של סטיבן סודרברג שהביא לבניסיו דל טורו את פרס השחקן, ו"אישה בלי ראש" של לוקרסיה מרטל בין היתר. בסך הכול אחלה מהדורה של קאן.
בכך הפך סרטו של לורן קאנטה לזוכה דקל הזהב הראשון שמועמד לאוסקר הבינלאומי מאז "שלום לפילגש" 15 שנה לפני כן (באותה שנה בה חלק את התואר עם מועמד הסרט הטוב ביותר, "הפסנתר"), וה-11 מאז הפיכת הקטגוריה לתחרותית.

"בין הקירות" הוא כאמור סרטו של לורן קאנטה, אז בן 47, שפרץ לסצנה הבינלאומית ב-1999 עם "משאבי אנוש". התסריט של הסרט מבוסס על ספר באותו השם, רומן אוטוביוגרפי של פרנסואה בגאדו – שגם מגלם את התפקיד הראשי בסרט – על חוויותיו כמורה לספרות. עם זאת, הגישה שנקט קאנטה יחד עם שותפו לכתיבה רובין קאמפיו (שיהפוך להיות במאי אהוד בזכות עצמו, ובעתיד יפסיד את דקל הזהב עם סרטו "120 פעימות בדקה", עוד החלטה שערורייתית של חבר השופטים בפסטיבל קאן. האשמה נפלה על וויל סמית'. סיפור ארוך) היא של סרט בסגנון שהפך לפופולרי בפסטיבלי העולם לאחרונה והיה מזוהה בעיקר עם סרטי האחים דארדן הבלגים. זה אומר התבססות על קאסט שחקנים לא מקצועי, מצלמה פלואידית, מינימום פירוטכניקה, דיאלוגים ריאליסטיים שמרגישים כמו אלתור, ובעיקר דרמה קטנה שבוקעת מהעולם הפשוט של אנשים רגילים.
הסרט מתרחש כולו בין כתלי בית הספר של שכונה נמוכת מעמד בפריז, בעיקר דרך עיניו של מחנך אחת הכיתות (בגאדו, כאמור). התלמידים ברובם ילדים של משפחות מהגרים, ופרנסואה מנסה להיות דמות חיובית וחינוכית בשבילם, אבל לא פעם מועד וחוטא לתפקידו הפדגוגי.

מעבר לדקל הזהב והמעומדות לאוסקר, "בין הקירות" היה מועמד לפרסי הסרט והבימוי של הקולנוע האירופאי, זכה בפרסי הקולנוע העצמאי האמריקאי, והיה מועמד מטעם תאי המבקרים של לוס אנג'לס וניו יורק.

הזוכה

יפן – "פרידות" (Departures)

די מדהים לחשוב על זה, אבל זה היה ניצחונה הראשון של ענקית הקולנוע מהמזרח הרחוק. אמנם יפן קיבלה שלושה פרסי אוסקר בינלאומי עוד כשהפרס הוענק במסגרת מיוחדת ("רשומון", "שערי הגיהנום", "סמוראי: האגדה של מוסאשי"), אבל למרות שצברה 11 מועמדויות במהלך 53 השנים הראשונות של הפרס במתכונתו התחרותית (יותר מכל מדינה אחרת שאיננה אירופאית), היא מעולם לא נקראה לבמה כזוכה. והגיע לה. מספר פעמים. באמצע שנות השישים, למשל, המועמדויות שלה ל"האישה בחולות" ו"קאיידן" היו ללא ספק המרשימות מאותה קבוצה, אבל האקדמיה נטתה לכיוון אחרים. מתחילת שנות השמונים דעך כוכבה של יפן באוסקר והיא נעדרה כמעט לחלוטין מהרשימות, להוציא הופעת אורח ב-2003 עם "סמוראי הדמדומים".
ב-2008 חזרה לאוסקר עם מועמדותה ה-12, ועל פניו הייתה הזניחה ביותר ביחס למתחרותיה שכללו יוצאי קאן מהוללים ("ואלס אם באשיר", "בין הקירות"), דרמת איכות מפסטיבל ברלין ("נקמה") והפקת ענק רועשת של גרמניה ("כנופיית באדר מיינהוף"). המועמד היפני היה זה שאיננו מביא למסך תהליכים היסטוריים, לא מגיע עם אג'נדה חברתית ולא מאתגר את צופיו. זה כנראה גם מה שהביא לו את הזכייה, אבל על כך עוד מעט.

נטול פסטיבלים גדולים או שמות מפורסמים שיגבו אותו, "פרידות" הוא סרטו של יוז'ירו טאקיטה בן ה-53, שלא נחשב לאחד המאסטרים הגדולים במורשת הקולנוע של ארץ השמש העולה. את התסריט כתב קונדו קויאמה, שזה היה תסריטו הראשון לקולנוע לאחר כמה שנים של עבודה בתעשיית הטלוויזיה. במרכז הסרט דאייגו קוביאשי (מסאהירו מוטוקי החמוד), צ'לן שהקריירה המוזיקלית שלו לא תפסה יותר מדי, ובייאושו מחליט לעבור עם אשתו לכפר בו גדל מכיוון ששם יש לו את בית הוריו שכבר הלכו לעולמם. בחיפושיו אחר עבודה חדשה, דאייגו מגיע לפתח העסק של סאסאקי (טסוטומו יאמאזקי מ"טמפופו" ו"קגמושה") ומתקבל למשרה אפילו לפני שידע מהי: לשמש כשולייתו של סאסאקי כאשר הוא מכין גופות לקבורה ושולח אותן לדרכן החדשה. בהתחלה זה לא כל כך מסתדר לדאייגו אבל בהדרגה הוא נפתח אל התהליך ואל סאסאקי, לכן כאשר אשתו מזדעזעת מהרעיון ומאיימת לעזוב אותו, הוא צריך לבחור בין החיים שרצה לו לחיים שמצא.

יפן – "פרידות"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

גם אם לא אשתמש במונחים דרמטיים כמו "מסמר בארון" (במיוחד כשהקטגוריה עדיין קיימת בימינו אנו), האוסקר של 2008 היה לעוד זעקה קולקטיבית על כמה מיותר הפרס הזה, כמה התרחקה האקדמיה מהקהל והעולם, ובכלל מה הם חושבים שהם עושים שם.
ובהחלט, כשמסתכלים על הנתונים כמו שהם, קשה מאוד לתת תירוצים מניחים את הדעת. "ואלס עם באשיר" היה בפער הסרט המשמעותי מבין המועמדים לא רק בגלל החזון הייחודי שלו, אלא גם בגלל המהפך שיצר בעשייה התיעודית והמונפשת; "בין הקירות" זוכה דקל הזהב הביא דרמה שמקרבת ממש למרחק של סנטימטר את הפער בין קולנוע ומציאות (לפחות בקונטקסט של קולנוע אומנותי לקהל רחב); ו"כנופיית באדר מיינהוף" הרהיב בהפקה מרשימה שיכלה לתת פייט לדרמות האקשן ההוליוודיות. והיה גם את "נקמה", אבל אני לא בטוח מה הוא עשה שם.
מבין כל הסרטים האלה, מי שזכה היה הסרט הכי נחמד, מנחם, מרגש ומתרפק שאפשר להעלות על הדעת. צופי קולנוע מתנשאים ועילאיים לא מאוד אוהבים כשזה קורה.

ואכן, בשנת 2008 זה הרגיש מאוד לא נכון, כאילו באמת יש בעיה בשיטה. אבל אני רוצה להכניס שני אלמנטים למשוואה הזו, שמתוכה אפשר להסתכל על הדברים אחרת.
הראשון הוא העובדה ש"פרידות" היפני היה מאוד יוצא דופן בתוך החמישייה הזו. כל שאר הסרטים היו דרמות קשוחות למדי, רובן נשענות על אלימות או לכל הפחות מתעמתות עם החלקים הפחות נעימים של החוויה האנושית. אחרי צפייה בארבעה כאלו, פתאום מגיע לך סרט שאומר לך "וואלה, יש אהבה בעולם. בוא תן לי לחבק אותך, הכול יהיה בסדר", זה אוטומטית מביא לו המון קולות. והחלק הכי מצחיק, הוא שזו תמונת מראה הפוכה לשנת 2001 – אז התמודדו ארבעה סרטים נעימים וחמימים, אבל מי שזכה היה דרמה מלחמתית מרירה וכועסת. לפעמים, ילדים, להיות שונה זה הכי טוב.

האלמנט השני הוא מה שנקרא באופן לא רשמי (כלומר המצאתי את המונח הזה ממש בשנייה זו) "תסמונת מה יפית עמק נוי". על פיו, כשסרט מנצח סרטים שנתפסים כיצירות מופת או כאלו שהזמן העניק להם סטטוס משמעותי, זה בהכרח הופך אותו לגרוע. העניין הוא שהרבה פעמים זה לא נכון. הדוגמאות המוכרות ביותר באוסקר הן כאמור "מה יפית עמק נוי" שניצח את "האזרח קיין", "פורסט גאמפ" שניצח את "ספרות זולה", ו"אנשים פשוטים" שניצח את "השור הזועם". זה קורה גם בהרבה פסטיבלים או כל מסגרת תחרותית נושאת פרסים.
אמנם שלושת המפסידים המוזכרים הם קלאסיקות מוחלטות ששינו את פני הקולנוע, אבל זה לא אומר שהמנצחים הם סרטים לא טובים. די ההפך, יש שיאמרו. הם פשוט מתגמדים בהשוואה למי שניצחו, והדיון הוונדקטיבי עליהם מקטין אותם עוד יותר.

"פרידות" לא היה ולא יהיה "ואלס עם באשיר", ואני לא חושב שנמצא הרבה אנשים שיחשבו שהניצחון הזה מוצדק בהשוואה. אבל הנה מה שהתגלה לי בצפייה החדשה בסרט (הפעם הראשונה הייתה בקולנוע לב סמדר כשיצא בארץ להקרנות מסחריות): "פרידות" הוא סרט מקסים. הוא אחת הצפיות שרצו לי הכי מהיר וחלק בתולדות הפרויקט, והוא עשוי נהדר. כשזה מגיע לקראוד-פליזרים הוא נמצא די למעלה. בהחלט לא אתווכח על כך שהוא גובל בקיטש ולעיתים אפילו עובר אותו, שכמעט כל מהלך שלו צפוי לכל מי שראה יותר משני סרטים בחייו, ואין בו אונקיה אחת שמנסה לאתגר את הצופים שלו. אבל במה שהוא מנסה לעשות, קרי דרמה מרגשת ואלגנטית על אנשים טובים שמחפשים את דרכם, הוא מביא תוצאות של אלופים.
אדגיש שוב, "ואלס עם באשיר" היה אמור לזכות. חד משמעית. אבל גם הוא איננו סרט מושלם (את הבעייתיות שיש לי עם המבנה שלו פירטתי בפרויקט האופיר). אני בכלל הייתי נותן את האוסקר ל"גומורה" אבל שוב לא שאלו אותי. כך שאם מסתכלים על הרצף שנוצר בקטגורית הסרט הבינלאומי, הזכייה של "פרידות" אולי מעידה על ניתוק מסוים, אבל כסרט בפני עצמו הוא יופי של דבר.

אומר יותר מכך – "ואלס עם באשיר" ו"פרידות" היו הסרטים היחידים של קטגורית הסרט הבינלאומי ב-2008 שאני יכול להגיד שאני חיובי אליהם, אבל גם פה צריך ביושר להתייחס לזמן והמקום, כי שני הפקטורים האלו משנים הרבה דברים.

בהיסטוריה הפרטית שלי, 2008 היא אבן דרך במהלך הפרויקט הזה, כי זו השנה הראשונה בה ראיתי את כל המועמדים הרבה לפני הכתיבה של הפרק. את "ואלס עם באשיר", "פרידות", "בין הקירות" ו"כנופיית באדר מיינהוף" ראיתי בקולנוע, ואת "נקמה" שלא הופץ בארץ ראיתי מעותק דיוידי ששאלתי מ"האוזן השלישית", כך שלכולם נכנסתי עם מטען כלשהו בזיכרון. להוציא את הישראלי, על כל אחד מהם שיניתי את דעתי.

"כנופיית באדר מיינהוף", "נקמה" ו"בין הקירות" היו סרטים שמאוד הרשימו אותי אי שם ב-2008, כשהפעם הצפייה בהם הייתה די מעיקה. להכול וכולם יש נסיבות מקלות, אבל ככותרת, אני חושב שמה שמשותף לשלושתם הוא איזושהי אנרגיה או גישה שהייתה יחסית חדשנית בתקופתה, וכיום כבר עוברת כמשומשת או לפחות לא מסעירה במיוחד. בגלל זה חשוב לי לעשות את ההפרדה בין אז ועכשיו, כי הזמן בעיני היה פחות נחמד אל שלושת הסרטים האלו.

"כנופיית באדר מיינהוף" הוא, כמו שכתבתי אבל ראוי להדגיש את זה, הפקה פסיכית. כמות הלוקיישנים, השחקנים וההתרחשויות בו היא עצומה, ובזמן שזה מאוד מרשים זה גם מאוד מתיש. אולי זה הרצון לדחוס המון לזמן מוגבל (גם אם שעתיים וחצי ארוכות למדי) מה שמאלץ את הסרט לדלג על פרטים או ניואנסים ופשוט להגיש את הכול במהירות ובצעקות. בהקשר הזה, אני חייב לשבח את עבודת עיצוב הסאונד של "כנופיית באדר מיינהוף", זו שבצדק רב קיבלה מועמדות לפרסי איגוד מעצבי הסאונד של ארה"ב שנה אחרי האוסקר (כשכבר יצא להקרנות מסחריות באמריקה).
עם זאת, אני חושב שהבעיה המרכזית שלי קשורה יותר לעיצוב הדמויות והטיפול שלהן בסרט. כמו שהזכרתי מוקדם יותר, אני לא מיודע יותר מדי בפרטים ההיסטוריים העובדתיים, אז יכול להתייחס רק למה שקורה בסרט, ופה אני נשאר עם סימן שאלה מאוד גדול.

גרמניה – "כנופיית באדר מיינהוף"

כשכתבתי על המועמד הברזילאי של 1997 "ארבעה ימים בספטמבר", שעוסק בקבוצת אנרכיסטים שחוטפת שגריר אמריקאי, התייחסתי לכך שהוא לא רע אבל שהטיפול שלו בחוטפים קצת חיובי מדי. כלומר, אין שום בעיה להציג אותם באופן חומל ומגבה, אבל שם הרגשתי שזה בא על חשבון איזושהי מורכבת. מדובר בכל זאת באנשים שחוטפים מישהו שלא עשה להם דבר רע, מחזיקים אותו כשבוי בתנאים קשים ומאיימים עליו בנשק חם יותר מפעם אחת. גם אם המטרה שלהם טובה (להפיל שלטון דיקטטורי ולשחרר חפים מפשע) כדאי להתייחס גם לאיזושהי אפלה או סכנה אינהרנטית במהות שלהם. לא מדובר באנשים נורמטיביים. עם "כנופיית באדר מיינהוף" זה המקרה ההפוך לגמרי, מקרה מבחן מרתק של שני סרטים על אנרכיסטים פוליטיים.
על הבמאי אולי אדל אני יודע מעט מאוד, בעיקר כמה פרטים יבשים על שנת ומקום לידתו שנמצאים באינטרנט. אני לא מכיר את נקודת מבטו או השקפת עולמו ובאיזה צד של המפה הפוליטי הוא נמצא. המסקנה שאני יכול להגיע אליה מצפייה ב"כנופיית באדר מיינהוף" – ואזכיר שזו דעה ולא עובדה – זה שהוא ממש שונא את האנרכיסטים השמאלנים האלה. וכן, בהחלט יכול להיות שהסרט מביא תיאור מדויק של הדברים שהתרחשו והוא כולו עיצוב נאמן של הכוחות הפועלים, אבל הסרט כל כך בז לחברי הכנופייה, מנהיגיה ועוקביה, שזה צורם. ולא בגלל שאכפת לי איך מציגים אותם, אלא שזה מייצר צפייה מאוד לא מעניינת. באופן אישי לא הייתה לי זיקה לאף אחד מהם, לא הערכתי את פועלם ולא הבנתי מה הביא אותם למקום הזה. פשוט ראיתי אותם מטריפים מדינה שלמה בחיוך סדיסטי, כמו גם כמה פלוגות פלסטיניות שמתאמנות לקראת מלחמה עם ישראל אבל נאלצים להתמודד עם גרמנים מפונקים עם חיבה לשיזוף בעירום. כדי לסכם, כמה שההפקה מרשימה בעיני, התוצאה הסופית מרתיעה ולא מאוד מעניינית.

המקרה של "בין הקירות" הוא די הפוך אבל השורה התחתונה זהה. הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את סרטו של קאנטה הוא חוסר מורכבות או עומק. התסריט והליהוק באמת יוצאים מגדרם כדי לטשטש בינאריות, לשבור סטריאוטיפים ולהיות קרובים למציאות רבת השכבות שלנו כמה שניתן. פה בעיני העניין הוא מינון.
ל"בין הקירות" אין באמת עלילה קלאסית רוב הזמן, רק המון פרגמנטים של כזו. מורה נאשם בהתנהגות לא נאותה, תלמיד שצריך להחליט אם לתת לו הזדמנות שנייה או לוותר עליו כליל, רגישויות על רקע גזע בכיתה וכו'. כולם די באים ונעלמים, ולמרות זאת הסרט הזה ארוך, במובן שכל סצנה נמשכת כל כך הרבה יותר ממה שהיא צריכה והדברים די חוזרים על עצמם.
כמובן שיש כוח בגישה כזו, ההיסטוריה של הקולנוע רצופה בכאלו, אבל התסכול נובע מכך שנראה שקיים פה סרט מצמית ומרתק של 90 אולי 100 דקות, אבל הגלישה אל השעתיים כבר התישה אותי למדי. בנוסף, הסרט מנסה בסוף לתת איזה פאנץ' אקזיסטנציאליסטי א-לה "לקרוא ולשרוף" של הכהנים שנורא לא בשפה של מה שקרה עד עכשיו, עוד משהו שמוסיף לחוסר האחידות שלו.

כשזה מגיע ל"נקמה" האוסטרי, פה לגמרי הלכתי לאיבוד. גם במקרה הזה כל חוליה מתפקדת נהדר – המשחק טוב, הבלוקינג והמיזנסצנה מאוד מרשימים, גם העיצוב האומנותי שאמנם לא מנקר עיניים מייצר אווירה קולנועית משובחת. אבל אז מגיע הנראטיב שהותיר אותי מתוסכל.
אז כמו שמיד הכרחי לומר, למרות שאני מקווה שרובכם יודעים שזה לא המצב גם אם כל הפרק הזה מוכיח אחרת – אני מאוד אוהב קולנוע איטי ומאתגר ששובר ציפיות והולך נגד מוסכמות. אני עוד יותר שמח כשסרטים כאלה מגיעים למסגרות כמו האוסקר שבדרך כלל לא מעריכות אותן. כך שבאופן כללי אני מברך על המועמדות הזאת. העניין הוא שלדעתי כניסוי "נקמה" מוצלח יותר מאשר סרט. זה בסדר שהוא לא נותן לנו את הקליימקס ששתל בהתחלה שלו עם כל הסרסורים והאקדחים, וזה בסדר גמור שהדמויות משנות את מהלכיהן תוך כדי. הבנתי לחלוטין מה גץ שפילמן ניסה לעשות. הבעיה שלי היא שזה לא היה יותר מדי מעניין.
רוב הסרט די תופס, ויוצר אצל הצופים הרבה סקרנות לגבי מה הולך לקרות. למרבה הצער, בעיני שום דבר מהאופציות המעניינות לא בא לכדי מימוש ואז כשזה נגמר, אני בעיקר נותרתי עם "מה? זהו?", כך שאני לא בטוח שזה היה שווה את הדרך לשם. אבל אני כנראה במיעוט, וטוב שכך. אולי בעוד כמה שנים אחזור אליו שוב ואגלה את העוצמות שאחרים ראו בו.
בכל מקרה, ואחרי כל המילים הרבות שכתבתי, חד משמעית הפסדו של "ואלס עם באשיר" הוא אחד הצורמים בתולדות הפרס הזה.

בפרק הבא מסיימים עשור נוסף, האקדמיה שוב חוטפת על הראש, ישראל סוגרת טריפל ומייצרת שיא שלילי שמחזיק עד עצם היום הזה, ומדינה נוספת מצטרפת לחבורת השני אוסקרים ומעלה.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2008:
צרפת – 35 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 16 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 14 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
ישראל – 8
פולין – 8
דנמרק – 7 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
מקסיקו – 7
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 4 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
קנדה – 4 (מתוכן זכייה אחת)
אוסטריה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פורטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1