פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 50: שנת 2005

על פי רוב, יש מעט מאוד קווים משיקים בין קטגורית הסרט הטוב ביותר באוסקר לבין זו של הסרט הבינלאומי, ממש כאילו הם שני עולמות מקבילים. נכון לכתיבת שורות אלו (2026) רק סרט אחד זכה בשני הפרסים האלה יחד ("פרזיטים" ב-2019), וגם אם היו כמה סרטים שהיו מועמדים לשני הפרסים במקביל (12, נכון ל-2026: "Z", "החיים יפים", "נמר, דרקון", "אהבה", "רומא", "הנהגת של מר יוסוקה", "אזור העניין", "אמיליה פרז", "אני עדיין כאן", "ערך סנטימנטלי", "הסוכן החשאי" ו"המהגרים" גם אם לא באותה שנה), יהיה קשה ליצור הקשר מוחלט בין הזוכים. לכן מה שקרה ב-2004 ו-2005 מאוד מעניין, גם אם כנראה תוצאה של צירוף מקרים: בשתי השנים האלו, נראה שיש לינק מאוד מובהק בין הזוכה הגדול והזוכה הבינלאומי.

בשנת 2004, "הים שבפנים" (בינלאומי) ו"מיליון דולר בייבי" (הסרט הטוב ביותר) עסקו שניהם בדמות נכה המבקשת המתת חסד ובמעמסה הנפשית שזה גורם לסביבתה. המקרה של 2005 קצת פחות מובהק, אבל עדיין נוכח: גם הזוכה הגדול ("התרסקות") וגם הזוכה הבינלאומי ("צוצי") שניהם דרמות פשע קשוחות שמתרכזות בשולי החברה ומונחות מצפון חברתי. יש עוד קשר משמעותי בין השניים, אבל הוא תוצאה של נקודת מבט אישית שלי, וכדי לברר מהו תצטרכו לקרוא עד הסוף. זה אני מנסה את הקטע הזה של טיזרים.

אפילו מעבר לכך, שנת 2005 בהקשר של הקטגוריה הבינלאומית היא אחת המעניינות. הזוכה הוא בקלות יוצא הדופן ביותר מזה שנים ארוכות, ובזמן שיש כאן כמובן חשודים מידיים שנדמה שמקבלים מועמדות אוטומטית (סרטי מלחמה, נאציזם), רוב המועמדים מעלים המון שאלות מרתקות כיצד הגיעו למעמד הזה.
מעבר לכך, השנה הזו הקשתה על האקדמיה וחוקיה, מייצרת מצב של מספר שיא של נציגויות שנפסלו. אורוגוואי, בוליביה, טייג'יקיסטן, הולנד, ונצואלה יוון וסינגפור כולן ניגשו אבל סרטיהן נחסמו רובן מטעמים טכניים. עם זאת, הסיפור הגדול ביותר היה של אוסטריה, מקרה שיגרום לאקדמיה לשנות התקנון שלה.

אוסטריה, שעד כה הייתה מועמדת רק פעם אחת ("38 – וינה לפני המלחמה"), הגישה את זוכה פרס הבימוי של פסטיבל קאן, ואחד הסרטים המהוללים של השנה, "מחבואים" של מיכאל האנקה. האקדמיה פסלה את הסרט מכיוון שהוא דובר צרפתית, מה שכמובן איננה השפה הרשמית של המדינה. הזעם שחטפה האקדמיה על המהלך הזה היה כל כך עצום, שהיא שינתה את החוקים ומאותו הרגע מדינה לא חייבת להגיש סרט בשפה הרשמית שלה, כל עוד מעל חמישים אחוז מהדיאלוגים בו אינם באנגלית.
בכנות, אם להסתכל על ההיסטוריה של הפרס הזה והסרטים שנכנסו פנימה, אני מפקפק בכך ש"מחבואים" היה מועמד גם אם היה כשיר (על זכייה אין מה לדבר) אבל השינוי הזה היה עוד מהמורה משמעותית בשאלה עד כמה הגיוני הפרס הזה על כלליו המשונים. מה גם שבאוסקר ה-78 הכללי צצו עוד שני סרטים ממדינות שלא דוברות אנגלית: בפרס סרט האנימציה היה מועמד "הטירה המעופפת" היפני, ובפרס הסרט התיעודי זכה "משפחת הקיסרים" הצרפתי.

בין הנציגויות שנמצאו כשירות אך בכל זאת לא הגיעו להיות חלק מהחמישייה, אפשר לסמן את זוכה דקל הזהב "הבן", ניסיון שווא נוסף של בלגיה להגיש סרט של האחים דארדן (זה מעולם לא עבד להם); "קרייזי" הקנדי של ז'אן-מארק ואלה עליו השלום, לימים מועמד לאוסקר העריכה על "מועדון הלקוחות של דאלאס" בבימויו; סין שלחה את "ההבטחה" בבימוי צ'אן קייג'ה, שהביא את הונג קונג לאוסקר עם המאסטרפיס "שלום לפילגש"; "ללא גורל" ההונגרי; "מותו של מר לזרוסקו" שהיה לנקודת ההתנעה של הגל החדש בקולנוע הרומני; טיוואן ניסתה עם "עננים נודדים" של צאי מינג-לינג; וישראל שלחה את "איזה מקום נפלא".
אני חייב גם לציין את נציגי ספרד ושוודיה, "אובבה" ו"זוזו" (בהתאמה). אם לוקחים בחשבון את הזוכה הדרום אפריקאי, לחשוב שיכולנו לחיות בעולם שבו המועמדים לאוסקר הבינלאומי הם "אובבה", "זוזו" ו"צוצי", זו לכל הפחות הזדמנות מפוספסת לעשות שמח.

האוסקר של שנת 2005 זכור בעיקר בזכות ההפסד של "הר ברוקבק" ל"התרסקות", נבלה וטרפה שאיכשהו מצאו את דרכן במרוץ צמוד לצמרת. כתבתי על שני הסרטים האלו במסגרת פרויקט הזוכים ופרויקט המפסידים, אז אתם יכולים לקרוא בעצמם את כל העצבים שיש לי להוציא על האוסקר הזיה הזה. והנה החדשות הטובות – למרות כמה סרטים שאלוהים שבשמיים מה הם עושים פה, הקטגוריה הבינלאומית הייתה איכשהו מעניינת הרבה יותר מזו של הסרט הטוב ביותר.

איטליה – "אל תספרי"

המועמדים

איטליה – "אל תספרי" (La Bestia nel Cuore / Don't Tell)

הסתכלות רחבה על ההיסטוריה של איטליה באוסקר היא אחת המעניינות, משהו שכמובן קשור לפוליטיקה שלה ולאנשים שעמדו בראשה במהלך השנים וכיצד ניתבו את עולם הבידור והאומנות והחינוך הלאומי. זה לא שאני בהכרח מאשים את ברלוסקוני ותומכיו במצבו הרעוע של הקולנוע מאיטליה במהלך המעבר מהאלף הקודם לחדש, אבל אני בעצם די כן.

איטליה ידועה כאחת מיצרניות הקולנוע החשובות והמשפיעות של אמצע המאה העשרים. לראייה, מאז הפיכת הקטגוריה לתחרותית ב-1956 ועד שנות השמונים, איטליה הייתה המדינה הנוכחת והמעוטרת ביותר, לעיתים אולי בפייט ראוי מצרפת. ואז ב-1982 זה נבלם. בשביל ההשוואה, בשלושים השנים הראשונות של הקטגוריה איטליה צברה 13 מועמדויות ושבע זכיות. ואז, בעשרים השנים הבאות, משנות השמונים ועד תום האלף, הוסיפה לעצמה עוד בסך הכול ארבע מועמדויות ושתי זכיות.
האלף החדש גם לא היה טוב במיוחד לאיטליה. משנת 2000 ועד 2026 נכחה באוסקר ארבע פעמים בסך הכול, רק אחת מהן הסתיימה בזכייה. נגיע לזה מתישהו, אבל אני רוצה לומר שזה לא תמיד לחלוטין באשמת המדינה, שלעיתים שלחה הצלחות כמעט בטוחות כמו זוכי קאן "חדרו של הבן" ו"גומורה" אך האקדמיה הפנתה עורף. כעת אנחנו במועמדות היחידה של איטליה בכל העשור הראשון של האלף החדש, שזה נורא מוזר, והראשונה שלה מאז זכיית "החיים יפים" ב-1998. אבל מה שיותר מוזר הוא הסרט עצמו, כזה שאני די בהלם שנכנס לקטגוריה הזו.

כריסטינה קומנצ'יני בת ה-49 עיבדה לקולנוע את הספר פי עטה ("החיה שבלב" בתרגום חופשי מאיטלקית) יחד עם פרנצ'סקה מרציאנו וג'וליה קלנדה, ואף ביימה אותו. אם לנסות איכשהו להתאפס על הסיפור למרות האזהרה המילולית שנמצאת בשמו של הסרט, "אל תספרי" מתרכז בסבינה, שחקנית לשעבר שכיום עובדת בדיבוב סרטים בפוסט. היא חיה עם בן זוגה פרנקו, שחקן בעצמו, שמתחבט האם לקבל הצעה לככב בסדרת טלוויזיה, מדיום שעדיין נחשב אז לנחות. את סבינה אנחנו פוגשים לראשונה כאשר היא הולכת לתהליך שריפת הגופות של הוריה, מה שכנראה מעיר בה משהו, כי היא לפתע חולמת חלומות מטרידים על ילדותה המודחקת. בניסיון לפענח מה העניין, היא מחדשת את הקשר עם אחיה, שעבר לארה"ב ושם הקים משפחה, בזמן שעצביה הולכים ומתרופפים והיא בטוחה שפרנקו עומד לבגוד בה. עד כאן הכול די בסדר יחסית, מכאן אני אספר לאן זה הולך, קחו בחשבון ספויילרים לסרט שלא תראו בחיים שלכם.
סבינה מגיעה לארה"ב, שם היא מגלה שעל אף המשפחה המושלמת של אחיה משהו מוזר שם. בינתיים, שתי חברותיה הטובות, מריה המבוגרת ואמיליה העיוורת, מכירות לראשונה בהיעדרה (בעידוד סבינה), ומשום מה פוצחות ברומן, בזמן שנבואתה של סבינה לגבי פרנקו מתגשמת בינתיים, והוא שוכב עם קולגה פתיינית שלו. בארה"ב, סבינה מבינה שאחיה מסתיר משהו ממנה והוא מתוודה: אביהם התעלל בשניהם מינית בזמן שאמא שלהם ידעה ולא עשתה דבר. זאת הסיבה מדוע אחיה לא יכול להראות אהבה פיזית לילדיו. יותר מזה, מסתבר שמותו של אביהם לא היה במקרה, אלא שאחיה גרם לכך בזמן שטיפל בו. סבינה מחליטה לא לספר על כך לאף אחד, וחוזרת לאיטליה, שם היא נכנסת להיריון. התנהגותה המוזרה של סבינה גורמת לפרנקו להתוודות מולה על הבגידה (אם התעניינתם, גם הקשר בין אמיליה ומריה לא משהו). סבינה בורחת ומתרסקת ברחוב בדיוק בזמן בו היא צריכה ללדת, אבל הכול מסתדר והתינוק החדש מצליח גם לתקן את הקשר בינה ובין פרנקו, ואפילו אמיליה ומריה מתאחדות.
אם העלילה הזו לא מספיק מופרכת, הסרט עצמו עושה כל דבר שהוא יכול כדי לחרפן. אפרט יותר בחלק הבא של הפרק.

בעונת הפרסים האמריקאית, "אל תספרי" לא הוזכר כלל אבל אל האוסקר הגיע עם חותמת איכות משמעותית מפסטיבל ונציה, שם הוקרן בתחרות הרשמית ואף זכה בפרס השחקנית לג'ובאנה פינקצ'אריו המגלמת את סבינה.

גרמניה – "סופי שול: ימים אחרונים" (Sophie Scholl – Die Letzten Tage / Sophie Scholl – The Last Days)

את גרמניה, מלכת העשור הזה בפרס הסרט הבינלאומי, נפגוש עוד בהמשך הדרך אבל זהו הסרט האחרון בטרילוגיית אוסקר מלחמת העולם השנייה שלה. זה התחיל עם הזכייה ב-2002 של "אי שם באפריקה" (המנצח השני בתולדות הפרס שביימה אישה), המשיך עם ההפסד הלא מוצדק של "הנפילה" ב-2004 וכעת עם "סופי שול: ימים אחרונים". בשנה שלאחר מכן גרמניה תזכה שוב אבל אז היא תתמודד עם חלקים אפלים אחרים בהיסטוריה הלא רחוקה שלה שאינם בהכרח נאצים.

כמו הסרט הקודם בפרק הזה, "אל תספרי", גם זה הגיע מעוטר בפרס השחקנית של פסטיבל גדול, הפעם של ברלין. גם במאי הסרט, מארק רותמונד, לקח את פרס הבימוי באותו האירוע.
סתם ברמת האנקדוטה, לצד "אל תספרי" מוונציה ו"סופי שול: ימים אחרונים" מברלין, אם סוקרנתם היכן זוכת פרס השחקנית של הצלע השלישית, פסטיבל קאן, אספר שהיא לא השתתפה בסרט שנשלח לאוסקר מטעם מדינתה. זו הייתה חנה לסלאו של "אזור חופשי".
זוכת ברלין המאושרת היא יוליה ינטש – שבעצמה הייתה חלק מקאסט השחקנים הנרחב של "הנפילה", ועל התפקיד הנוכחי גם לקחה את פרס הקולנוע האירופאי – המגלמת פה את סופי שול, צעירה גרמניה בת 21 בשנת 1943, חברת מחתרת הוורד הלבן, שמואשמת בהפצת פרופגנדה אנטי-נאצית ונלקחת לחקירה ומאסר יחד עם אחיה. על פני כמה ימים סופי מכחישה את האישומים, אבל היא נפלה על חוקר שהוא, איך לומר זאת, חתיכת נאצי (אלכסנדר הלד, גם הוא מ"הנפילה", שם כנראה השתתפו כל השחקנים הגרמנים של התקופה) והקירות סוגרים סביבה.
זה סיפור אמיתי ודי מפורסם, אבל למקרה שיש פה קוראים שלא יודעים לאן זה הולך – כמוני לפני הצפייה – לא אסגיר מה ההתפתחויות ומה קורה בסוף.
את הסיפור האמיתי הזה עיבד לתסריט פרד בריינרשדורפר.

פלסטין – "גן עדן עכשיו" (Paradise Now)

בפעם הראשונה ששלחה פלסטין נציג לאוסקר היא נפסלה. בפעם השנייה קיבלה אישור להתמודד עם "התערבות אלוהית" אך לא נכנסה לחמישייה. בפעם השלישית זה הצליח עם סרטו של הבמאי האני אבו-אסד, הפקה הולנדית-גרמנית דוברת ערבית שצולמה בשטחים הכבושים.

אפילו לפני הפולמוס "האם פלסטין היא מדינה", "גן עדן עכשיו" עשה רעש כמו שמעט סרטים יכולים לעשות אחרי שנחשף בפסטיבל ברלין. בכל זאת, מדובר בסרט המספר על שני אחים משכם, בנם של משת"פ שנהרג, שלוקחים על עצמם להיות שאהידים ולהסתנן לישראל על מנת לבצע מתקפת טרור בתל אביב. מה שחשוב מאוד להזכיר בהקשר של היחס לסרט הזה, הוא שהשנים האלו בישראל היו גיהנום מוחלט של פיגועי התאבדות בלב הערים. זה היה נושא פוצע ורגיש ברמה שקשה להסביר.
באופן כללי הסרט הזה הוא שדה מוקדשים להתייחס אליו, בטח ככותב ישראלי, בטח כשמאלני, בטח בתקופה שבה אנחנו נמצאים כרגע. מה שעדיין מעביר בי סוג של צמרמורת הוא הזיכרון שלי צופה בו בקולנוע (ספציפית בסינמטק חיפה). לחשוב שפעם היה מותר להקרין סרטים כאלה בארץ על אף הבעייתיות בדבר זו עוד אינדיקציה כמה אחורה הלכנו מאז. היום אנשים מאבדים את השיט שלהם בגלל סרט על ילד פלסטיני תמים שרוצה לראות את הים.

את התסריט כתב אבו-אסד יחד עם ברו בייר ופייר הודגסון, וברשימת המפיקים שלו תוכלו למצוא גם את אמיר הראל ("נאנדאורי"), אם כי אני לא בטוח אם היה בסרט כסף ישראלי בכלל. השחקנים הראשיים הם קייס נאשף ועלי סולימן כאחים, ולובנה אזאבל ("האישה ששרה") כאהובתו הפוטנציאלית של אחד מהם. עוד בקאסט לצידם היאם עבאס ואשרף ברהום.
אל האוסקר הגיע "גן עדן עכשיו" עם כמות די מדהימה של פרסים שכללה את פרס התסריט של הקולנוע האירופאי, פרס הקולנוע האמריקאי העצמאי, ה-NBR, והמפתיע ובולט יותר מכולם – פרס גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה. אלו די והותר תארים כדי להבטיח לעצמך להתמקם בראש המרוץ.

פלסטין – "גן עדן עכשיו"

צרפת – "חג שמח" (Joyeux Noell / Merry Christmas)

צרפת חזרה למועמדות שנה שנייה ברציפות (אחרי "כשהנערים שרים"), וסימנה את נוכחותה ה-34 בקטגוריה הזו, פותחת פער גדול למדי מכל המדינות האחרות. זה היה בזכות דרמת מלחמת העולם הראשונה בבימוי כריסטיאן קאריון בן ה-41 שגם כתב את התסריט, וכבר בסרטו השני הרים הפקת ענק דוברת שלוש שפות שקיבצה כמה מהשחקנים הכי גדולים ואהודים באירופה.

"חג שמח" מתרחש על אדמת הקרבות בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בחזית המפגישה בין שלושה צבאות: הצרפתי, הגרמני והסקוטי.
על השוחות הגרמניות מפקד לוטננט הורסטמאייר הצעיר וחמור הסבר (דניאל ברוהל, כבר מוכר בזכות "להתראות לנין") כאשר בין חייליו נמצא הטנור המפורסם ניקולאוס שפרינק (בנו פורמן) שחזר למלחמה מאירוע יוקרתי אצל ראשי הצבא, ומביא עמו את בת זוגו, הזמרת הידועה אנה סורנסן (דיאן קרוגר, אז כבר שחקנית בינלאומית אחרי "טרויה" ו"אוצר לאומי"). בחזית הסקוטית נמצא כומר (גארי לואיס, "בילי אליוט") שהתנדב למלחמה כדי לפקח על שני אחים מקהילתו שהתגייסו לצבא. על החולייה הצרפתית אחראי לוטננט אודבר (גיום קאנה) שנשלח לשוחות על ידי אביו הגנרל ממש רגע לפני שבנו הבכור נולד.
הקירבה של הכוחות הלוחמים זה לזה הופכת את השטח המצומצם לסיר לחץ שגובה קורבנות, אבל בערב חג המולד מתרחש משהו שאיש לא היה מעלה על דעתו. שירתם של הסקוטים (עם חמת חלילים, כמובן) מדביקה ברגש את אלו הגרמנים, והטנור שפרינק מחליט לצאת אל שטח ההפקר ולשיר ללוחמים האחרים, למרות שהם אויביו. הצרפתים מצטרפים גם הם, וכך ללילה של חג, משילים מעצמם את השנאה מבית כל החיילים הפשוטים שמעולם לא פגשו את אלו שהם נלחמים בהם, ומגלים שבעצם הם לא שונים זה מזה. שלושת המפקדים מחליטים על הפסקת אש עד להחלפת המשמרת, אבל החדשות על החזית הדוממת לא נעלמת מעינם של הגנרלים הרחוקים.

מעבר לקאסט השחקנים המדהים (הסרט הזה היה בעצם המפגש הראשוני של שניים מכוכבי "ממזרים חסרי כבוד" הגרמנים, ברוהל וקריגר), הסרט מתהדר בצוות של אלופים ביניהם הצלם וואלתר ואן דן אנדה הבלגי, שחתום על שלושה ממועמדי מדינתו ("המורה למוזיקה", "דיינס", "פרינלי") ולעבודה הספציפית הזו בוודאי נלקח בזכות הניסיון שלו בצילום שוחות עם זוכה בוסניה "שטח הפקר"; והמוזיקה היא פיליפ רומבי, המלחין הדי קבוע של סרטי פרנסואה אוזון.
"חג שמח" הוקרן מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן, היה מועמד לבאפט"א, לפרסי הקולנוע האירופאי וגלובוס הזהב. במולדתו, הוא הפסיד את פרס הסרט של הסזאר ל"לבי החסיר פעימה" של ז'אק אודיאר.

הזוכה

דרום אפריקה – "צוצי" (Tsotsi)

שנת 2005 הייתה כנראה הטובה ביותר בתולדות דרום אפריקה בזירת הקולנוע הבינלאומי. את השנה היא פתחה עם מועמדותה הראשונה לאוסקר ("יסטרדיי" המוצלח); חודש לאחר מכן לקחה את פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין (U-Carmen eKhayelitsha, שניצח בין היתר את "לבי החסיר פעימה", "עמוק במים" של ווס אנדרסון ו"גן עדן עכשיו"); ובספטמבר, "צוצי" זכה בפרס חביב הקהל היוקרתי של פסטיבל טורונטו, מקבל בוסט משמעותי שהלך וצבר מומנטום עד שנשלח לאוסקר בתום 2005. וכך, בדיוק שנה לאחר שקיבלה את מועמדותה הראשונה, חזרה דרום אפריקה לאוסקר. חודשיים לאחר מכן היא אפילו הוכתרה כזוכה הגדולה, מביסה הפקות ענק של איטליה וצרפת.

מבוססת על ספרו של המחזאי אתול פוגארד, "צוצי" היא דרמת פשע בקצב גבוה במרכזה נער שוליים בשם דיויד שזכה לכינוי צוצי (פרסלי צ'וויינאגה בהופעת בכורה קולנועית). כשהיה ילד הוא נמלט מאביו המתעלל וחי עם ילדים אחרים שגם להם אין אף אחד, נשאב אל תוך עולם של פשע ואלימות. צוצי עדיין צעיר, אבל נראה שהגורל שלו הסתיים לפני שהיה לו בכלל סיכוי, והוא בעיקר חי משוד וגניבה, משיג כוח על ידי השלטת טרור על סביבתו. באחד השודים שארגן עם כנופייתו בתחנת הרכבת, צוצי רוצח אדם ומחליט להימלט. הוא גונב רכב מאישה בליל סערה לאחר שהוא יורה בה, ולמרות שאינו יודע לנהוג מתחמק משם במהירות. רק כמה קילומטרים הוא מגלה שבמושב האחורי נמצא תינוק בן כמה חודשים ספורים. צוצי מתלבט ומחליט לא לנטוש את התינוק, למרות שאין לו מושג קלוש מה לעשות אתו. בזמן שהוא מחביא את העולל בבית הרעוע בו הוא חי, צוצי מפתח קשר עם אלמנה צעירה גם לה תינוק על מנת שתוכל להניק אותו. היא מציעה לו לקחת את התינוק לעצמה, אבל הוא לא מסכים. כאשר משימת הסתרת התינוק הופכת למורכבת יותר, וההורים הדואגים הרימו את כל המשטרה והתקשורת כדי למצוא אותו, צוצי צריך להחליט האם לנסות להסגיר את עצמו, למסור את התינוק, או להמשיך בדרך שבה הלך עד כה, היחידה שהוא מכיר.

גאווין הוד, יליד יוהנסבורג ממשפחה לבנה אז בן 42, ביים וכתב את "צוצי" ודקה לאחר מכן נחטף על ידי הוליווד. שנתיים אחרי האוסקר הוא כבר היה על הסט של "חקירה מעבר לקווים" מביים את מריל סטריפ, ג'ייק ג'ינלהאל וריז ווית'רספון (וגם את יגאל נאור), משם המשיך ל-"X-מן המקור – "וולברין", "המשחק של אנדר", "עין בשמיים" ב-2015 ושם כנראה נגמר הקרדיט כי מאז ועד היום (2026) ביים רק סרט אחד.
השחקן הראשי פרסלי צ'ווינייאגה הלך לעולמו ב-2025 והוא בן 40.

דרום אפריקה – "צוצי"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אני הולך לעשות פה משהו שאני מאוד לא אוהבים שעושים, בו חטאתי רבות בימי הראשונים ככותב: אני עומד לשטוח בפניכם תיאוריה שמבוססת על השערות בלבד, ועוד יותר מזה, מושפעת מדעתי האישית ללא כל סימוכין. בנוסף, אני גם אתייחס לקבוצה רחבה של אנשים כאילו הם מוח כוורת ולא המון אינדיבידואלים נפרדים. אז מחילתכם, פשוט הפיתוי גדול מדי.
אבל לפני זה עובדה מוחלטת: "צוצי" הוא המנצח הכי יוצא דופן נכון לשנת זכייתו. לא רק שהוא ההפקה האפריקאית הראשונה שזוכה (זוכי אפריקה הקודמים, "Z" ו"שחור ולבן בצבעים" היו הפקות צרפתיות דוברות צרפתית שהובלו על ידי במאים צרפתיים) אלא שהוא הזוכה הראשון שכולו קאסט שחור ללא גיבורים לבנים מאז "אורפיאוס השחור" הצרפתי ב-1959. אבל יותר מזה, מדובר בסרט אלים למדי שעוסק בשולי החברה. זה לא קרה באוסקר מאז "Z" ב-1969, והוא היה מותחן פוליטי, תת-ז'אנר יותר יוקרתי מדרמת פשע אלימה.
ולכן נשאלת השאלה, מדוע "צוצי"? איך סרט קטן ואכזרי מדרום אפריקה הביס את התחרות היכן שלפניו נכשלו מפורסמים וגדולים ממנו ("אהבה נושכת", "סלאם בומביי", "תשוקה אובססיבית")?

קודם כל צריך להגיד שטעם האקדמיה השתנה באותן שנים, ואחרי עשור של הצבת דרמות היסטוריות מרהיבות בראש התהלוכה, קולנוע אחר התחיל לתפוס מקום, כנראה השפעה על המוראל הלאומי בעקבות נפילת התאומים והמלחמה בעיראק. כתבתי על כך בפרקי פרויקט זוכי האוסקר על "מיליון דולר בייבי", "התרסקות" ו"ארץ קשוחה".
עם זאת, בשנים של שלושת הזוכים שכרגע הזכרתי, הקטגוריה הבינלאומית נשארה מנותקת מהווייב הכללי, עם זכיות של "הים שבפנים" על עוצמתה של הרוח האנושית מול דרמת המלחמה האפלה "הנפילה", "שיחות נפש" החצי-קומי מול שני סרטי מלחמת העולם השנייה ודרמה אלימה משוודיה; ובמיוחד "נמר, דרקון" המרהיב מול הדרמה המגניבה של השנה "אהבה נושכת" המקסיקני.
התיאוריה שלי כיצד זה קרה נשענת על שתי מילים בעלות משמעות גדולה מאוד בעולם הקולנוע הבינלאומי של אותה תקופה: "עיר האלוהים".

אם קראתם את הפרקים הקודמים אתם יודעים מה קרה: ב-2002 ברזיל שלחה לאוסקר את "עיר האלוהים", שהצית את העולם בהתלהבות אבל נותר מחוץ לרשימת המועמדים. ואם זה לא מספיק כדי להוציא את הקטגוריה הזו ומצביעיה רע, שנה לאחר מכן שאר האקדמיה התמרדה והכניסה את הסרט בדלת הקדמית עם ארבע מועמדויות מרכזיות, כולל בימוי. אני מאמין שהמצביעים של פרס הסרט הבינלאומי הרגישו שנתפסו עם המכנסיים למטה, מנותקים ועצלנים. והנה – הגיע זמן לתיקון.
שלוש שנים אחרי פאדיחת "עיר האלוהים" הגיע "צוצי", שכמו הברזילאי היה דרמת פשע אנרגטית ממקום מרוחק, אקזוטי ולרוב נחשל, שהביא להתלהבות עולמית. האקדמיה לא יכלה לפספס עוד הזדמנות כזו והלכה על זה בכל הכוח. בהתחלה עם מועמדות, ואז בזכייה.
יצא לטובתה שהתחרות גם אפשרה את זה די קל. אף אחד מהמועמדים לא היה אירוע קולנועי מהולל במיוחד, להוציא אולי את "גן עדן עכשיו", אך על אף השבחים קשה לי לראות את האקדמיה של אז מצביעה לסרט על מחבלים מוסלמים. לצידם היו דרמת מתח משונה מאיטליה; ושתי הפקות מלחמתיות ממדינות שכבר ידעו תהילת אוסקר בעבר, בדיוק בתקופה בה הפקות ענק התחילו לאבד מניות. לאקדמיה הייתה הזדמנות פז להוכיח שיש בה רלוונטיות, והמומנטום של דרום אפריקה שהחל שנה לפני כן עם "יסטרדיי" בטח עזר גם.

מלכתחילה התוודיתי שזו תיאוריה שאני לא בטוח אם יכולה להחזיק בגלל המון סיבות (בראשה: האקדמיה לא מצביעה כוועדה, ומורכבת מהמון אנשים שלא בהכרח חולקים תודעה), אבל זאת הדרך היחידה בה אני יכול להסביר לעצמי למה פח אשפה בוער כמו "צוצי" זכה בפרס הזה.
נאמר זאת כך: בתחילת הפרק כתבתי של"צוצי" וזוכה פרס הסרט "התרסקות" יש שני דברים זהים, הראשון הוא ששניהם דרמות פשע שחשות עצמן מצפוניות. הנה השני – שניהם הסרטים הגרועים ביותר שזכו אי פעם בקטגוריה שלהם. אמנם היו כמה זוכים לא טובים בעברה של קטגורית הסרט הבינלאומי (רובם מספרד), אבל "צוצי" זו ליגה אחרת.

אני לא יודע לגמרי מאיפה להתחיל, אז ננסה עם התסריט והדמות של צוצי שמלאים כל כך הרבה כשלים שלא ברור לי למה לא ראו את זה אז. מההתחלה, צוצי הוא אדם זוועה. הוא רוצח איש מבוגר וחף מפשע בלי סיבה, יורה באישה ומשאיר אותה נכה, מכה עד איבוד הכרה את אחד מחבריו ומטריד מחוסר בית על כיסא גלגלים. כל זה אני חושב כבר בחצי שעה הראשונה. אחר כך כשנחשף סיפור המקור שלו עם אביו הדפקט ואמו החולה אנחנו כביכול אמורים להרגיש אמפטיה לבחור שהחיים כפכפו אותו מהיום הראשון, אבל מבחינתי זה היה כבר מאוחר מדי. אני שנאתי אותו ולא היה לי אכפת אם יצא מהתסבוכת, ושאר הפעולות שלו בהמשך לא עזרו לזה. אמנם ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בסרטים מדהימים על דמויות שליליות – מחרידות אפילו – שעוברות מהפך ("אמריקה איקס", "כחום הלילה") אבל צוצי עצמו כל כך זוועתי שהאתגר לתת לו מהלך של גאולה הוא קשה. הסרט לא מתקרב לזה אפילו. יכול להיות שאם היה שחקן מקצועי בתפקיד הראשי זה היה עוזר, אבל לצערי פרסלי צ'ווינייאגה לא מספיק מיומן, אין לו הרבה הבעה, והוא לא מצליח להוסיף רבדים לדמות שקיבל. משם אפשר לדבר על החורים בתסריט, על איך תינוק די בן יומו שרד מתחת למיטה יום שלם כשהוא בקושי עטוף בעיתון, על ההתנהלות המשטרתית ורוב המערכה האחרונה.
אחר כך מגיע הדיון על איך שהסרט מעוצב ויזואלית, אבל במקום הזה אני צריך להאט את ההשתוללות שלי, ולהגיד שגם אם היום זה נראה נורא, יכול להיות שב-2005 זה נתפס כמסעיר. יש אנשים שבחלוף השנים קשה להם לראות היום את "עיר האלוהים" ואת "נער החידות ממומבאי" בדיוק בגלל זה. אז מבלי להעיד על העבר, כיום "צוצי" נראה כמו פילטר אינסטגרם שכבר יצא מכלל שימוש מרוב שהוא מוגזם. זה גורם לסרט להיראות מתאמץ, מלאכותי ובעיקר לא אמין. זאת מין פנטזיה לא מפותחת שנגנבת מעצמה, מבקשת מאתנו להזדהות עם הדמות הכי לא נכונה (איזה סרט חזק זה היה יכול להיות היה אם הדמות הראשית הייתה האמא הנכה שתינוקה נחטף ממנה, או האלמנה הצעירה שמנסה להניא את צוצי ממעשיו), ובעיקר מרגישה נצלנית ופטרונית על האוכלוסייה השחורה של דרום אפריקה. בגלל זה גם היה לי חשוב להדגיש מקודם שהבמאי גאווין הוד הוא לבן.
ואם זה לא מספיק – ובחיי כמה שזה מספיק – הייתי צריך לשבת מול סצנה בה מכים רוטביילר עד שהוא הופך לנכה.
הלוואי ולא הייתי רואה את הסרט הזה אף פעם.

צרפת – "חג שמח"

מה שמדהים הוא ש"צוצי" מצליח להוציא טוב בהשוואה אפילו את טרללת הטראש הסנטימנטלית שהיא "אל תספרי", מועמד איטליה. מה שמתחיל בווייבים של סרט ג'יאלו – עם מצלמה מסתורית משוטטת בחדרי בית אפלים לצלילי מוזיקה מפחידה וסצנה בה אישה מדבבת רגע קולנועי של אונס – ממשיך להיות משהו בין טלנובלה לסרט פורנו. ולא בהכרח בגלל קטעי מין בוטים, אלא יותר אווירה של שחקנים שאין להם מה לעשות בסצנה ורק מחכים מתי יגידו להם שאפשר להוריד בגדים ולהתחיל לעבוד. זה סרט שכל כך לא הרוויח את הזכות שלו להתעסק בנושאים מצמררים כמו ניצול מיני במשפחה. אפילו לא בהתמודדות עם עיוורון, לצורך העניין. בהחלט היה משמח לראות בקטגוריה הזו סרט עם קו עלילה לסבי, ובטח שאלמנטים מותחניים זה לא משהו שאנחנו נתקלים בו הרבה אז לפחות היה קצת מרענן, אבל זה הכי טוב שאני יכול להגיד על "אל תספרי" חוץ מזה שהוא גרם לי לצחוק מספר פעמים ראויות. הוא פשוט לא התכוון שאני אצחק (אני חושב) אבל זה פחות משנה.
מכאן, רק חדשות טובות.

נציג גרמניה מכניס אותנו לחלקה הטובה של הקטגוריה עם "סופי שול: ימים אחרונים", דרמה היסטורית עשויה היטב וכתובה חכם. השיחזור התקופתי נהדר וסצנות החקירה בין סופי לרוברט מוהר הנאצי יכלו להחזיק בעצמן מחזה מרתק. יש שם סצנה אחת בעייתית, במשפט של סופי ומשתפי הפעולה, בה השופט הוא מישהו שלא מפסיק לצרוח לרמה שהייתי צריך להוריד את עוצמת הקול בטלוויזיה כי התחיל לכאוב לי הראש וריחמתי על השכנים. זאת גם סצנה ארוכה ולא מתוחכמת במיוחד. אבל חוץ ממנה, גם ההופעה של יוליה ינטש וגם כל ההפקה מסביבה הופכות את הסרט לצפייה ראויה. וכן, כמובן שיש ממד דידקטי בסרט, אין הרבה מורכבות לגבי אף אחת מהדמויות, אבל אולי בתחום הזה של אפלת גרמניה בשנות הארבעים לא צריך להיות מתוחכמים בכוח. יש בעולם הזה טוב מוחלט ורע מוחלט, או לפחות זה מה שהשנים האחרונות גרמו לי לחשוב, אז גם אם מישהו יגיד שזה לא יותר מסרט לשיעור חברה בתיכון, אולי לא אתווכח אבל בטח לא אזקוף זאת לחובת הסרט. כך שגם אם זה לא משהו מפסגת סרטי מלחמת העולם השנייה, הוא במקום טוב למעלה מהאמצע.
אצטרך לסייג שההתלהבות היחסית קרירה שלי ממנו קשורה אולי לסמיכות שראיתי אותו מ"הנפילה", סרט נאציזם מדהים שבאמת לא יוציא אף אחד אחר טוב מדי בהשוואה אליו.

מבחינתי, קטגורית הסרט הבינלאומי של 2005 הייתה צריכה להיות מאבק עיקש של שני סרטים, שניהם כל כך שונים אחד מהשני בכל אספקט ושניהם עושים עבודה מדהימה. שניהם הפסידו.
"גן עדן עכשיו" נציג פלסטין הוא באמת משהו שהייתי עושה הכול כדי להימנע משיח עליו, אבל הנה הכנסתי את עצמי לפינה הזו. אז אולי דבר ראשון שצריך להגיד – וזה מתקשר לנו לעניין הטוב מול רע בהקשר למועמד הגרמני – הוא שבעיני שהסרט חד משמעית לא מצדיק את השאהידים לעתיד, אבל גם נמנע מלהבין כמה כאב, אימה, נזק ורוע הפעולות שלהם עלולות לייצר. חייבים להתחיל מזה.
אמנם כישראלי אני לא יכול להיות אובייקטיבי, אבל לתפיסתי בשום שלב הסרט לא שואף שהצופים ירצו שהפיגוע ייצא לפועל. בד בבד, אני לא זיהיתי שאלות מוסר לגבי הקורבנות העתידיים של הפיגוע, אלא רק בחינה עצמית של החברה הערבית. אני לא בטוח אם זה מוסיף נקודות לסרט. פיגוע טרור קטלני נגד אוכלוסייה אזרחית הוא לא רק פעולה בזויה מבחינה תפיסתית, הוא הרס חיים של אנשים חפים מפשע והגדלת מעגל האלימות. בזה "גן עדן עכשיו" לא מתעסק באופן משמעותי, והשאלה האם היה צריך היא פתוחה. אותי בדיעבד זה קצת מטריד. אם זה היה סרט על שוד בנק או חבלה כלשהי אני מניח שזה לא היה בעיה, אבל מדובר על רצח בדם קר של חפים מפשע, אז כנראה שהיה צריך לתת על זה יותר דגש.

לשים את זה בצד (וזו לא משימה קלה), כדרמת מתח בתקציב זעום, ההצלחה הקולנועית של "גן עדן עכשיו" היא לא פחות מפלאית. להוציא מה שכתבתי לפני רגע (אם זה אפשרי) התסריט נהדר והדמויות של שני האחים מרתקות לא מבחינה פוליטית אלא בגלל האנשים שהם. עוזרות כמובן הופעות המשחק המעולות של קייס נאשף ועלי סולימן, בגיבוי לובנה אזאבל (שדמותה יותר פונקציונלית כדי לעמת אותם מול הבחירות שלהם). האני אבו-אסד מייצר סרט קצבי עם כמה רגעים בלתי נשכחים, ובחיי שלהעמיד אותו מול "צוצי" – שניהם סרטים על דמויות בתוך סביבה מתפוררת שמונעות לבצע מעשים שליליים ופסולים להפליא – זה כמעט בדיחה. העובדה ש"צוצי" זכה זה כבר עצוב.

אבל הנה מגיע הטוויסט, או לפחות מסקנה שאני לא ראיתי מגיעה.
מבין כל חמשת מועמדי 2005, היחיד בו צפיתי לפני העבודה על הפרויקט הזה היה "גן עדן עכשיו" אי שם בשנת יציאתו אז לא לגמרי ידעתי למה לצפות מחבורת המועמדים. מה שאני די בטוח הוא שבשום שלב לא הייתי מאמין שהמועמד האהוב עלי יהיה נציג צרפת, "חג שמח". לא רק שממש כמו האקדמיה גם אני שבעתי מהפקות רהבתניות, אלא שבנוסף, באמת שאני לא בטוח כמה סרטי מלחמה עוד אוכל להכיל בפרויקט הזה שמתחקה אחר בחירותיהם של אנשים שאהבו סרטי מלחמה בקטע מוגזם. בטח שלא אחרי הסטנדרטים המרהיבים שקבעה גרמניה עם "הנפילה" ב-2004. אבל הנה. דרמת מלחמת העולם השנייה הזו תפסה אותי לא מוכן.
אני לא מרגיש בנוח עם זה, אם להודות על האמת, כי גם אני רוצה להיות פאנק ולהעדיף את הסרטים המוזרים והאחרים של הקטגוריה שיוצגו על ידי פלסטין, איטליה ודרום אפריקה. אני רוצה לעמוד בעוז מול עוד סרט שמנפנף בתקציב הגבוה שלו עם אמירות נאיביות על טבעה של המלחמה ולהגיד – הבנו. אפשר להמשיך הלאה. אבל לצרפת היו תוכניות אחרות ולמרות ש"גן עדן עכשיו" הוא מועמד משובח וראוי, אני טוען שצרפת נשדדה מהאוסקר באותה שנה.

"חג שמח" הוא לא סרט שהייתי ממקם כאחד הטובים ביותר בכל הזמנים, אבל בתוך לוח המשחק של קטגורית הסרט הבינלאומי הוא מבחינתי מהמצטיינים, ונקודה גבוהה מאוד בהר הסרטים שצרפת התקבלה איתם לתחרות. ובהחלט יכול להיות שבעולם שבו אנחנו חיים כיום סרט עשוי היטב על אנשים רגילים שרואים מעבר לפטריוטיות או שנאה מבית הוא משהו שמשפיע עלי יותר מהדרוש, כי וואו כמה אני מתגעגע לסנטימנט הזה. אבל גם אם אמשיך לתרץ ולחפש מעקפים, האמת היא שזה באמת סרט נהדר. סיקוונס חג המולד בשטח ההפקר הוא אחד היפים שראיתי בחיי, כל השחקנים נהדרים ומלוהקים היטב (חוץ מדני בון. איזה מתיש) והסרט לא תמיד הולך למקומות הצפויים ביותר. אז נכון הוא נאיבי לרמה הסכריניות בתפיסת העולם שלו, נכון שהעולם מורכב ואפל הרבה יותר, אבל עלי זה עבד. כמעט מהרגע הראשון התמסרתי אל "חג שמח" לחלוטין, ולא היה אכפת לי מכלום. וכן, אם מישהו מכם שואל, בכיתי. בכיתי המון.

את הסיבה מדוע בעיני "חג שמח" לא ניצח אפשר לגזור מהפסקאות הארוכות בתחילת החלק הזה על הניצחון של "צוצי". כנראה שהאקדמיה רצתה ללכת על כיוון שונה בשנה הזו ספציפית, או ששתי דרמות ימי המלחמה הגדולות מאירופה ("חג שמח" ו"סופי שול: ימים אחרונים") ביטלו אחת את השנייה. לעולם לא נדע. אבל זה חלק מהמזל הרע של צרפת מאז 1992 ועד ימינו אנו. משהו תמיד מסתבך לה. לא שצריך לרחם עליה או על תעשיית הקולנוע שלה, אבל מאז ניצחון "הודו-סין" בתחילת הניינטיז הגיעה לה לזכות לפחות פעמיים ("ממערב למזרח", "חג שמח") ואני חושב שיש לה עוד הפסד לא מוצדק בעשור הזה ממש אליו נגיע בקרוב.

בשאלה מי היה הסגן של "צוצי" אני באמת יכול לראות כל אחד מהמועמדים להוציא את זה של איטליה. אני חושב שהוא היה הרחק מאחור. אבל בין ההתלהבות הגדולה מ"גן עדן עכשיו" וקרבתו לווייב של הזוכה, לבין הפקות הענק מאירופה, באמת שקשה להמר.

בפרק הבא יהיה תמהיל מעניין של מדינות, כאשר בפעם השלישית בתולדות הפרס אירופה תהיה במיעוט מספרי. יהיו לנו שם שני סרטים שאפשר כבר להחשיב כקלאסיקות מודרניות, שני סרטים של במאיות אחד מהם אפילו יזכה לרימייק אמריקאי, מדינה שהפכה להיות הדבר החם ביותר בעולם, מדינה אחרת שצריכה להושיב את האקדמיה לשיחת בירור, וייצוג נדיר לעולמות הפנטזיה האפלה.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2005:
צרפת – 34 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 14 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
יפן – 11 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
מקסיקו – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
קנדה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פורטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004