סיכום 2025: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע

השנה הקולנועית מסתיימת בסימן מכירת חיסול. בהוליווד, אולפני וורנר מציעים את עצמם לרכישת נטפליקס (גם פרמאונט לכאורה לא אמרו נואש). בישראל, התעשייה הקטנה והביצתית מטבעה מרכינה ראש בפני משרד התרבות, עוד רגע מבקשת את חפירה לקבירת חופש הביטוי והאמנות. איזה אקורד סיום צורם לתריסר חודשים כל-כך מאתגרים מכל בחינה, אישית ולאומית (וסריטתית), אבל כה מספקים מבחינה קולנועית. טוב, לא כל אחד ואחד מהם בהכרח, היו כמה מעידות ונפילות בדרך. אבל יש משהו שלמדתי מהמרדף הנועל של ״קרב רודף קרב״, הוא שאחרי כל ירידה יש עלייה ורצוי לא להתנגש כשלא רואים את האופק והדרך היחידה קדימה משובשת.

את נקודות השיא והשפל אני לרוב מכניס לסיכום הפרטי, בכל מיני קטגוריות שהרצינות מהן והלאה אבל צריך גם לפרוק קיטור לפעמים. השנה הן יקבלו שמות שהם רפרנסים מטופשים לסרטים מהשנה הנידונה, והבחירות הן כמובן בלעדיות לי ולא מייצגות דבר, בטח לא את דעת חבריי ושותפיי לסריטה. הן כן מבוססות על כ-250 הסרטים שראיתי השנה, ועל כמה שחמקו ממני או שאני חמקתי מהם. רובם שנתון 2025 כמובן, או שיצאו בבתי הקולנוע בישראל בתקופה הזו באיחור קל עד בינוני. לפעמים הקטגוריות מהדהדות אחת את השנייה, לרוב הן חוזרות על עצמן משנים קודמות.

לדוגמה, למשל אם הייתי צריך לבחור סגירת מעגל אישית מרגשת, זה היה ערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים הראשון של אור בתור מנהל אמנותי, בסמוך לסניף האוזן השלישית לשעבר בו נולד האתר שאתם קוראים ואתן קוראות בו ברגע זה. או אז, הייתי ממשיך בסגירת מעגל לאומית מרגשת, שהתרחשה בפסטיבל חיפה. זה שהגעתי אליו ב-2023 מחו״ל ונגמר ביום הגרוע בתולדות מדינת ישראל, ורק אחרי שנתיים הוכרזה הפסקת אש שגם הובילה להשבת כמעט כל החטופים. לא נשכח שיש עדיין חטוף-חלל אחרון, שהיה דווקא הראשון להסתער ביום הנורא, אבל לתחושתי תהליך ההחלמה או לפחות ההכרה בפצע כבר החל. חבל שהוא זוועה בפני עצמו. אבל כמו שאני כותב בערך כל שבוע במדור סרטים חדשים, בואו ננסה לדבר רק על קולנוע.

ציידות הסרטים של הקיי-פופ

מיקי 17

מהשנה שעברה מבחינתי, רובם גם היו בסיכומים דאז: ״כל מה שאנחנו מדמיינים כאור״ (סרט השנה שעברה שלי), ״אני עדיין כאן״, ״כלב שחור״, ״עם הזרם״.
כמעט ונכנסו: ״התעורר איש מת״, ״בוגוניה״, ״טרופיקנה״, ״דרכים מצטלבות״.
סומך על חבריי שיכניסו לרשימות במקומי: ״חייו של צ׳אק״, ״חלומות רכבת״, ״חוטאים״. מקווה שלא ייצא מזה ראשי תיבות ״חחח״ במידה וכולם יישארו מחוץ לסיכום המשותף.
מההיצע הפסטיבלי: ״מחנה קיץ״, ״לקחים״, ״אפריל״ (ראיתי רק השנה בירושלים), ״אורוול: 2+2=5״, ״משמרת מאוחרת״, ״זו הייתה רק תאונה״.
וקצת סטרימינג: ״חיי סליי!״ של קווסטלאב, זמין בדיסני+ ומומלץ.

הפתיעו לטובה: בעיקר סרטי אימה. התפייסתי עם יוצרי ״להחזיר אותה״ אחרי שלא אהבתי את הקודם שלהם, הערכתי מחדש את זיכיון שלם בזכות ״יעד סופי: קשר דם״, ומי ראה את ״האחות המכוערת״ מגיעה? ואז מגיעה לרמות של ״דה סאבסטנס״, מכל מיני בחינות.
לא הוערכו באופן מספק: יש בי פחד גדול שאני היחיד שיבחר לרשימת סרטי השנה את ״מאצ׳ מושלם״ ואת ״מיקי 17״. אם כי אהבתי אליהם גדולה מספיק בשביל חמישה אנשים, אז מה שיהיה – יהיה.

פרס הצילום: ״קרב רודף קרב״. לפעמים אני נותן פרס לאיזה שוט או העמדת מצלמה, אבל אלוהים אדירים ופול תומאס אנדרסון שברא אותו, כבר שכחתי שסרט קולנוע יכול וצריך להיראות כמו סרט קולנוע ולא כמו חרבוש דיגיטלי שמדמה את החוויה.
ג׳אמפ-קאט השנה: יש רגע ב״חלומות רכבת״ שהוציא ממני תגובה קולית וגרם לי לתגובה פיזית. לא קורה בו כלום וקורה בו הכל, הגיבור פשוט שואף אוויר בישיבה ובגיל מבוגר ונושף אותו זקן יותר. זה הדהים וחירב את נפשי יותר מכל טריק עריכתי אחר השנה.
פסקול/מיקסטייפ: ״מרטי סופרים״ מנצח בשתי הקטגוריות הנפרדות האלה, כי את מה שדניאל לופטין עשה לאוזניים שלי אפשר רק לתאר בעזרת סצנה מ״כן״ (אני עידית טפרסון) ותוספת השירים שאינם משנת התרחשות הסרט כלל ועיקר הייתה פשוט רצף של הנחתות טניס שולחן בזו אחר זו.

הכי גרועים וחבל להרחיב עליהם את הדיבור: ״מיינקראפט: הסרט״ כנציג הוליווד, ״בוזגלוס: הקרב על הירושה״ בתור השליח הישראלי. הלינקים לביקורות שלי ב״הארץ״, גם בקטגוריה הבאה, כדי להוכיח שראיתי ואף העמקתי ככל שניתן.
ובסטרימינג: ״מלחמת העולמות״ היה פרסומת לאמזון במסווה של סרט כל-כך גרוע שהוא טוב, אבל ״שלב החשמל״ בנטפליקס היה הבזבוז הכי גדול ומכעיס של תקציב, כישרון וזמן צפייה. וחשמל. ושלב.

קטגוריה נפרדת לפרסי נטפליקס:
הכי ויראלי: ״ציידות השדים של הקיי-פופ״ בלי שום תחרות בכלל. הם אשכרה הוציאו אותו לקולנוע בדיעבד ואנשים הלכו לראות סרט שיש להם ממילא בבית. תופעה.
הכי אנדרייטד: ״עיר הרס״ הזכיר לי למה אני מחבב את טום הארדי ואוהב את גארת אוונס. זוכה גם בתואר סצנת האקשן של השנה, מבחינתי.
הכי אוברייטד: ״ג׳יי קלי״ ואני מניח שזה עוד יתאזן עכשיו כשהוא בפורמט ביתי, ולא רק בפסטיבלים ובקולנועים. נואה באומבך מיצה את הקרדיט אצלי וחייב לחזור להפציץ.
על הפודיום שלי: מדליית ארד מכובדת ל״רצח כתוב היטב: התעורר איש מת״, מדליית כסף מפתיעה עבורי ל״חלומות רכבת״, וזהב צפוי אך עדיין משמח ל״פרנקנשטיין״.

זיכיונות של חילזון

בלרינה

המשכונים או רימייקים שלא ביישו לגמרי את המקור: ״האקדח מת מצחוק״ היה לא רע בכלל והביא לנו את זוג השנה בקולנוע ובחיים, ליאם ניסן ופמלה אנדרסון. אבל היו בעיקר סרטים לכל המשפחה שעונים לקטגוריה – ״זוטרופוליס 2״, ״לא רעים בכלל 2״, ״שישי הפוך יותר״, ואפילו ״פדינגטון בג׳ונגל״.
כאלו שהתרחק מהמקור: ״הטורף: שטח פראי״ עשה זאת לטובה, כי מי ביקש גרסה ידידותית לילדים של החייזר הרצחני. גם ״בלרינה״ היה פחות ג׳ון-וויקי מהצפוי אבל השתפר תוך כדי תנועה.
החידושים שביאסו: ״עולם היורה: חיים חדשים״ הוכיח שהסדרה הזו מגרדת את התחתית גם בלי שכריס פראט יסמן לדינוזאורים עצור בטרם תעבור. אבל המפלה ושמה ״רוז נגד רוז״ הצליחה לקחת סרט זכור ולא מדהים ולגרום לו להיראות כמו הישג. אין ברירה אלא לחלום על ההכלאה ״רוז נגד רוז הרובוטית״.

סרטים שאני מצטער שפספסתי בקולנוע השנה: את ״אלינור הגדולה״ אני מחמיץ מאז קאן בעקביות, ולא מצאתי הזדמנות לראות את ״הזדמנות שנייה״ למרות שהוא הופץ כאן מאוד באיחור. אבל הפספוס העיקרי שלי הוא ״כשקיץ הופך לסתיו״ שהחזיר את פרנסואה אוזון להיות שיחת העיר אחרי שנים של דשדוש.
מתבאס שראיתי: אין שום סיבה לשלוח אותי לסקר ביוגרפיות מוזיקליות והוכחתי את זה ב״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, ״אנונימי לגמרי״ (על בוב דילן) ובמיוחד ״בטר-מן״ (אודות רובי וויליאמס). אבל הסרט המיותר עבורי יותר מאחרים הוא ״נירנברג״, שהוא פשוט ההיפך מכל מה שאני רוצה שסרט יהיה.
מאושר שדילגתי: ״האמת מאחורי הרדיפה״ הוא הגוואדנינו השלישי ברציפות שאני חומק ממנו. לוותר על ״העוקץ הפיניקי״ העניק לי חופשה מיוחלת מפלטת הצבעים של ווס אנדרסון. אבל אם יש דבר אחד שאני גאה בו השנה זה מספר סרטי מארוול שראיתי, מתוך שלושה שהיו השנה – אפס עגול. כמו רוברט דאוני ג׳וניור שהסכים לחזור לעוד סיבוב במסחטת הכספים הילדותית הזו.

מאסטרים ואוטרים שהבאישו את המסך: ג׳יימס קמרון לא חידש דבר ב״אווטאר אש ואפר״, וקתרין ביגלו, פעם שותפתו ליצירה ולחיים, שכחה לביים סרט סביב הקונספט ושמו ״על סף פיצוץ״. לא יודע מה דארן ארונופסקי ניסה עם ״נתפסו על חם״ ובטח שלא מה ספייק לי עשה ב״Highest 2 Lowest״, אבל האחרון נוטה לאכזב. אזכיר גם שפאולו סורנטינו ביאס כבר אשתקד עם ״הנערה מנאפולי״, פרסומת לבושם במסווה של סרט, שעלה לאקרנים השנה בישראל.
ובסטרימינג: ג׳סי ארמסטרונג בזבז את הקארט-בלאנש של ״יורשים״ על החרטבונה ושמה ״בודדים בפסגה״, שיין בלאק בחר ״לשחק מלוכלך״ אז אני בוחר במשחק מילים גרוע.
חשבתי שיהיה פה אבל אני בסדר גם עם הסרט הכי חלש שלו: ״הנרדף״ של אדגר רייט. לפחות נהניתי קלות.

דאבל פיצ׳ר: אוז פרקינס המשיך את השוונג היצירתי שלו השנה עם ״הקוף״ ו״קיפר״, סטיבן סודרברג הזכיר שהוא מכונת לייצור קולנוע עם ״נוכחות״ ו״תיק שחור״ (יש לו כבר עוד אחד בקנה). אבל זה מרשים אף יותר כשזה קורה בישראל, בשני המקרים בסרטים שאחד תיעודי ואחד עלילתי – ״מכתב לדויד״ ו״חיים ללא כיסוי״ של תום שובל, וצמד זוכי הפרסים של נטעלי בראון ״שוטינג״ (דוקאביב) ו״חמצן״ (ירושלים).

הסרט-אירוע שנשכח הכי מהר: ״מרשעת: חלק 2״, הפעם בלי באדי-שיימינג לכוכבות מצידי. כי הבטחתי ללמוד מהשנה שעברה ואני משתדל לקיים.

זו הייתה רק אי-הבנה

אליאו

לא הבנתי את הקטילות: ״אליאו״ היה סרט האנימציה הכי טוב השנה תוצרת ארצות הברית, ואפילו משונה בקטע טוב יחסית לפיקסאר. ״פורמולה 1״ היה בדיוק מה שהוא הבטיח להיות, חוויה מטמטמת חושים בתקציב גבוה שניכר על המסך. ״אלפא״ היה עוד שינוי כיוון מבורך לבמאית המקורית ז׳וליה דוקורנו, מה היה עוזר אם הייתה עושה שוב את ״טיטאן״ או ״נא״. שלושת אלה חטפו הכי הרבה שלא בצדק, בעיניי.

לא היו חתרניים או נועזים כמו שהובטח: ״השלישייה״ חסר את הסצנה היחידה שהייתה עושה אותו מעניין, אבל אולי רצה לא להרגיז את השמרנים. ״יחסים פתוחים״ הסתפק באיבר-תותב לשם בדיחה, בסרט על מין שהדבר היחיד שמזיינים בו זה את המוח. אבל הכי מבטיח ולא מקיים היה ״בייביגירל״, רומן משרדי בריח ונילה עם כל מיני רמיזות למשהו אסור ומסוכן שלא התממש. אני מתחסד ידוע, אבל לא עצמתי עיניים או זעתי באי נוחות אפילו פעם אחת.

פרס ע״ש בלה טאר לסרט לא הבנתי אבל נהניתי מהחוויה: ״צליל של נפילה״. תגידו רגע, אז ההיא, האמא של זאת, שלא צוחקת, עם המשקפיים, היא הבת שלה? ככה נשמעות כל השיחות על הסרט הזה מאז קאן. עלילתית אני לא אוכל להסביר אותו לאיש, אבל חווייתית וקולנועית? מובן מאליו.

פרס ע״ש מיה קולפה לסרטים שלא הבנתי את ההתלהבות מהם, גרסת המצעד כי הם רבים:
10. ״זרע התאנה הקדושה״ – מהשנה שעברה אני לא מצליח לקחת ברצינות את המערכה האחרונה.
9. ״חלומות״ – הנורווגי, לא של מישל פרנקו. כמו אחת הדמויות, תהיתי למה הושיבו אותי פה.
8. ״28 שנה אחרי״ – הסרט הכי מכוער מבפנים ומבחוץ שראיתי השנה, כולם נהנו משום מה.
7. ״בלו מון״ – מילא תיאטרון מצולם, למה על רגשי נחיתות ופנטזיות מגוחכות של גבר עלוב.
6-5. ״הים״ / ״אין ארץ אחרת״ – סרט חשוב אינו בהכרח טוב, מקרים מספר אלפיים ואלפיים ואחת.
4. ״הילדה השמאלית״ – הייתי צריך לקרוא לפרס הזה על שם שון בייקר. הפעם הוא לא ביים אלא רק כתב, ערך, הפיק, ומרח את כל הידיים השמנוניות שלו על אופרת הסבון הטייוואנית הזו.
3. ״סורי בייבי״ – לא לא, אני סליחה מותק. שנאתי את כל הדמויות, רק בסוף הבנתי שהשחקנית הראשית זו הבמאית (ולכן לוהקה).
2. ״שעת הנעלמים״ – עדיין משוכנע שכל ההילולה סביב הסרט הזה היא בדיחה, ולכן מחכה שתודו שעבדתם עליי. במקרה הטוב זו טיוטה לא גמורה, יומרנית וגחמנית, עשויה ממיטב הקלישאות בלי הבסיס שמקנה להן תוקף, בשיטת פעוט ממציא סיפור (ואז ואז ואז).

קטגוריה נפרדת למקום הראשון כי סבלתי בו פיזית: ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״. מה זאת אומרת אם, הרגשתי נבעט מהתחלה ועד הסוף. בחירות עלילתיות מניפולטיביות וחסרות פואנטה. עשייה קולנועית שאפילו לא עוברת כעלובה במתכוון. סרט שלם מהפרצוף של רוז ביירן שממש לא נועדה לזה. לחץ וחרדה חסרי סיבה משוחקים ברמה של תיאטרון חובבים. והאוגר, בשם כל מה שטוב ויפה בעולם, האוגר. למה?
איזה מזל שהסרט הזה לא מגיע לישראל: ״סיראט״, מועמד מוביל לתואר הסרט השנוא עליי השנה, ריכוז נתעב במיוחד של כל מה שאני סולד ממנו בקולנוע וגם במציאות, באריזה אחת לא אסתטית.

קוונטום של נחמה כי לפעמים העולם מיישר איתי קו באיחור: ״משימה בלתי נסבלת: חשבון בבקשה״ היה סיום עלוב במיוחד לסדרת סרטים שאני אוהב פחות ופחות ככל שהיא נמשכת. היה נחמד להתנחם בסבל המשותף.

זוטרות-פוליס

חלומות רכבת

בזבוז קונספט: את ״The Gorge״ חיבבתי עד שהתחלתי לחשוב על הרעיון המרכזי ברצינות. ברשת הקסמים של ״לנצח נצחים״ ואחיו מהורים אחרים ״מסע גדול אמיץ ויפה״, לא הצלחתי ליפול, מה שגרם לי למספר של החורים. ויש הרבה כי זו רשת, כאמור.
המשולש הרומנטי שהתאהבתי בו: אולי אחד מהסרטים לעיל? נה, נראה לי שאלך על תיקו בין האנדרדוגים שלי מסעיפים קודמים: ״מאצ׳ מושלם״ ובו דקוטה ג׳ונסון מתלבטת בין פדרו פסקל וכריס אוונס, אבל גם ״מיקי 17״ ובו נעמי אקי תוהה האם לצאת עם שני רוברטים פטינסונים זו בגידה.
חשיפת יתר: עופר כתב בסיכום שלו על ג׳וש אוקונור, שנוכחותו תמיד רצויה. אבל כמה פדרו פסקל אפשר בשנה אחת? אפילו בסעיף הקודם הוא צץ. אם אפשר פחות מזה, בבקשה.

הסרט הכי טוב על/מנקודת המבט של רוח רפאים: ״צליל של נפילה״ הוא מה ש״נוכחות״ ניסה להיות, אם הבנתי בכל זאת את כוונת המשוררת.

סצנת השיא הכי מוצלחת שבמסגרתה גיבור הסרט נלחם על זכות הקיום שלו בזמן טיסה במטוס דו-כנפי צהוב: ״חלומות רכבת״. כאילו שהייתי אומר משהו נחמד על ״משימה בלתי אפשרית״ האחרון.

הסרט הכי טוב שביים סולו אחד מהאחים ספדי, אודות אמריקאי חד-גבה שנוסע למזרח הרחוק להתחרות בספורט נישתי שהוא מאמין שעומד להתפוצץ מבחינת פרסום, ואז מתמכר לסיכונים מיותרים בזמן שזוגתו לו מחכה בבית: ״מרטי סופרים״ לפני ״מכונת המחץ״, אבל איזו ארוחת שבת מוזרה הייתה בבית ספדי כשהם הבינו את הדמיון הזה.

פרס ״אמת בפרסום״ לסרט שכשמו כן הוא: ״שבת מכה״ (Bad Shabbos)
פרס הסכנה ע״ש ״יופי מסוכן״ לסרט נהדר עם שם גנרי: ״משחק מסוכן״ (Relay)
שמות עם קשר קלוש מדי למקור: ״סבא גנוב״ (A Sudden Case of Christmas), ״מהיר ועכברי״ (Grand Prix of Europe). אני מבין את הפיתוי בשני המקרים, אבל איפוק זה גם נחמד לפעמים.
שם שנשמע כמו משהו מסדרת ״מהיר ועצבני״ אבל הוא לא: ״בחורים מקועקעים: רול ושו״.
שם שמעיד על המפיץ/השיווק לא פחות מאשר על הסרט: ״עצלן על הזמן״ (The Sloth Lane)
השם הכי קצר וקולע שהוא גם תרגום מדויק: ״היום בו הליצן בכה: תעלומת סרטו הנעלם של ג'רי לואיס״ (From Darkness to Light). אם עברתי לסרקזם אז אנחנו לקראת סיום.

למה ומדוע להוציא דווקא את שני הסרטים הללו באותו שבוע: ״השמפניה של גברת קליקו״, ״ריוחה: ארץ אלף היינות״. מדמיין דיאגרמת ון של הקהל לשני הסרטים בתור עיגול. אבל אינני מבין באלכוהול ויכול להיות שהתרחש פיצול מזהיר בין חובבי הבועות השיקיות לעומת מערבלי היין בכוסות.

נספח לשני הדברים הכי טובים של 2025 שהם לא קולנוע (אבל קצת כן)

טלוויזיה: ״מר סקורסזה״. התיעודי בן חמשת הפרקים של רבקה מילר על הבמאי האמריקאי הגאון, מרטין סקורסזה, היה ללא ספק הדבר הכי מושקע ומחכים שראיתי השנה ועונה להגדרה של סדרת טלוויזיה. ייתכן שאפילו המעטתי בערכו כשכתבתי עליו ל״הארץ״, היו כבר מי שהכתירו אותו לדוקו הגדול ביותר שנעשה על במאי אחד ולבית ספר שלם לקולנוע בכמה שעות. העניין הוא שלא ראיתי הרבה טלוויזיה השנה, ואפילו את ״אתי״ של חגי לוי ראיתי בבית קולנוע. משהו שמומלץ לעשות כל עוד קורה, אגב.

תערוכה: ״ארץ אם״ של רות פתיר, עד לא מזמן במוזיאון תל אביב. פתיר יוצרת במרחבים שבין קולנוע ומדיה דיגיטלית, כשם שהיצירות שלה פועלות ומתרחשות במישורים וירטואליים. יצירתה הנוכחית, שאני מקווה שתצא גם בצורת סרט מתישהו, עוקבת אחר האמנית עצמה, שמיוצגת בידי צלמית של אלת פריון כנענית, במסעה לנסות ולהבין את הרחם והגוף הנשי. לא אחשוף יותר מזה, יש גם עלילה שחבל לקלקל, רק אוסיף שחוויתי את כל קשת הרגשות הידועים לאדם (ועוד כמה שלא ידעתי על קיומם בהיותי גבר), בעודי עומד או יושב בחללים מוזיאליים שונים. כלומר לא באולם הקולנוע המגונן, כפי שאני רגיל. זה היה חשוף וחושפני, מעצם ההשתתפות, והמוח שלי התעבר במחשבות ורעיונות בזמן שאני מוצף רגשית.
טרם הספקתי את ״משל החמ״ל״ של טליה לביא, אפרופו במאיות שמציגות במוזיאונים, אז נשמור משהו לשנה הבאה.