סיכום 2025: מגמות ומשמעותן

כאשר אנו מסכמים שנה בקולנוע, אנחנו דנים בסרטים שכמעט בלי יוצא מן הכלל, היוצרים שלהם הגו אותם ועבדו עליהם לא רק, או בעיקר, במהלך השנה הנוכחית. סרטים שראינו השנה בקולנוע לא החלו את תהליך היצירה שלהם כתגובה לבחירה מחדש של דונלד טראמפ, פשוט כי החלו לעבוד עליהם עוד קודם. אבל הם נחווים בשנה שבה אנו פוגשים בהם, לכן המצב הפוליטי בעולם הוא חלק מן החוויה ובמידה רבה גם חלק מהסרטים, גם בפרשנות של הצופים ובמקרים מסוימים גם בדגשים של היוצרים. המלאכה שלהם משתנה ומגיבה לאירועים שמתרחשים במקביל. בסופו של דבר, התהליכים הפוליטיים בעולם כמו גם בארץ הם לא רק אירועים בודדים, אלא מגמה וכך גם המגמות בקולנוע. בחרתי כמה מהן לסיכום הקבוע שלי, כחלק מסיכום השנה הקולנועית של סריטה.

סרטי קיטוב

אדינגטון

סרטים רבים עוסקים בקיטוב החברתי שנובע מן המצב הפוליטי ובדרכו גם משפיע עליו, אבל גם מייצר מציאות בה אנשים מנוכרים זה לזה בגלל דעות, או פשוט מפחדים כל מי ששונה מהם ואז זה מוביל לרדיפה.

זה בולט, למשל, בסרט כמו "קרב רודף קרב" (One Battle After Another) שהוא מילולית סרט שרובו מרדף, המורכב מהקבוצות הכי קיצוניות מכל הצדדים בחברה האמריקאית. הסרט מזדהה יותר עם השמאל הקיצוני לו שייכות הדמויות הללו, אף כי יש בו ביקורת גם לגבי הגיבורים שהוא אוהד ומהלכי עלילה שלא עולים בקנה אחד עם צו התקינות הפוליטית, בין היתר במטרה לפרק גם את הייצוגים של שייכות למחנה זו או אחר כדבר טוטאלי. גם בתוך מציאות בו המדינה נמצאת במלחמה סמויה והגזענות על פניו ירדה למרתפים, אבל עדיין שולטת מאחורי הקלעים.

אולי סרט הדגל מבין הסרטים שעוסקים בקיטוב הוא "אדינגטון" (Eddington) של ארי אסטר, סרט שהוקרן פעמים ספורות בלבד בארץ ויוקרן שנית בסוף השנה בסינמטק תל אביב. בגדול, הסרט יוצא מן הדיון סביב ההגבלות השונות בתקופת הקורונה בדרך לעימות בבחירות שזולג גם לעימות עם פעילים חברתיים. יש גם כת ועוד דברים, כולל ביקורת כלפי כל הצדדים ברמה שלא ניתן להתעלם ממנה, ואף ביקורת על הקיטוב עצמו הן כצבוע והן ככזה המנוצל בידי כוחות מסוימים, אנשים או תאגידים. אולי לכן הוא גם סרט מקטב יותר בתגובות מ"קרב רודף קרב", אף כי יש דמיון לדעתי באמירה של היצירות. "אדינגטון" מהנה ומעורר מחשבה בדרכו, גם אם לא ברמה של מיטב סרטי השנה בעיניי, הוא בהחלט משהו שהייתי ממליץ לתפוס.

ויש גם את "בוגוניה" (Bugonia) שלוקח את הסרט הקוריאני "הצילו את הכוכב הירוק!" (!Save the Green Planet) שגם ככה עסק בפרנויה והשפעה של קונספירציות ברשת, ומעדכן אותו לקונספירציות של ימינו. גם כאן, השאלה מי "צודק", היא בסופו של דבר פחות רלוונטית ודרגות ההרס עלולות להיות קשות בהרבה ממה שאולי היה ניתן להשיג בשיח המנסה להבין אחד את השני, בדרך כלשהי.

במקרה זה צריך גם להתייחס ללהיט האימה "שעת הנעלמים" (Weapons), סרט שאפשר לפרש בדרכים רבות ולמעשה זה גם חלק ממוקד המשיכה שלו. גם אם הרבה מן ההיבטים הם משהו שהסרט רק זורק ולא מעמיק בו. אבל האופן בו טראומה מובילה באופן טבעי לרדיפת האחר הוא בעיניי הדבר המרכזי שעובד דרמטית בסרט – הן בקלות של הטלת אשמה על האחר ורדיפתו, והן באופן שהרדיפה הזו גורמת לאדם להיות הגרסה הכי גרועה של עצמו. לפחות עד לרגע בו ינסה אולי לעבוד ביחד עם האחר/מי שמאשים אותו.

בעולם הקולנוע שאינו דובר אנגלית, אפשר לציין כי נושא חוסר הסבלנות כלפי בעלי דעה שונה וקבוצות מיעוט תמיד עלה בסרטיו של הבמאי הרומני ראדו ג'ודה. הוא עשה זאת בדרכו השנונה ורבת הרבדים ב"קונטיננטל 25" (Kontinental '25), שהוא גם סרט על אנשים שמנסים לעשות את העבודה שלהם, אבל מוצאים שהם בלי ברירה מוגדרים בידי המעמד, המוצא, או כל זהות אחרת שניתן להשליך עליהם. מה שבסופו של דבר מנציח את התוצאה הנצחית בכל חברה, קיפוח החלש. אפשר גם לציין את "זו רק תאונה" (It Was Just an Accident) של הבמאי האירני ג'אפר פנאהי, שגורף פרסים ברחבי העולם כסרט שנראה כמו סיפור על יצר הנקם. לא פחות מכך הוא סרט על קיטוב חברתי עקב פוליטיקה וחשש תמידי מן הצד האחר, באופן שהופך כל רגע בחיים לסיוט, שכן העימות, בדרכו, לא נגמר.

יש מן הסתם עוד דוגמאות ואפשר לציין במקרה של חלק מן הסרטים המבקרים את הקיטוב ואת השיפוט החד-מימדי של האחר את ההחלטה של היוצרים לא להציג בפסטיבלים ישראלים. החלטה שעל פניו אין בה בהכרח הבנה של דקויות כפי שהסרטים שלהם מטיפים.

אולם אסיים את הדיון בחלק הזה, המרכזי ביותר של הסיכום, עם סרט שמראה כי קיטוב תמיד היה, אבל גם מציע אופציה לקבלה ומבט אחר על מה שנתפס חריג או מקטב, עם הקשבה לצד שונה, לא בלי ביקורת אבל כן עם חמלה, גם לאכזרי. "צוואתה של אן לי" (The Testament of Ann Lee), כותרת שאני לא בטוח כיצד הכי כדאי לתרגם לעברית את ריבוי המשמועיות שיש בה ביחס לסרט, הוא סרט על קנאות דתית בכמה אופנים. אבל הוא מצליח לתת מניע ואנושיות למגוון דמויות, בעיקר למנהיגה דתית שמוליכה כת, אבל יש בה גם רצון לעזור ולגאול את הסביבה. הסרט צולל לתוך עמדה של השונה. מדמות ראשית שרוב הקולנוע היה לועג לה, הוא מוציא תקווה להבנה והקדשת החיים למען הטוב, מבלי בהכרח לאשר את האמונה שלה ותוך שהוא מראה את סכנות הכת על התודעה.

חיים בשולי הזוועות

כן

אותו סרט שסיים את החלק הקודם בסיכום הזה יספק לי גם מעבר לנושא הבא, היכולת של הפרט להתעלם מן הזוועות. "צוואתה של אן לי" הוא גם סרט על מהפכה האמריקאית ועל הגזענות נכון לאותה תקופה ובכלל, אבל כל זה מתרחש ברקע, כמעט בלי נוכחות מול המצלמה. זה אופייני לתקופה של זוועות בעולם (אולי בדומה לכל תקופה), והפתרון של הקולנוע הוא התכנסות לתוך העצמי והפרטי. לעתים תוך אזכור מרחוק על כך שיש סיפורים גדולים בהרבה.

זה למשל המקרה ב"סיראט" (Sirât), להיט פסטיבלים שאולי גם ישתלב בפרסי האוסקר, סרט שעוסק באב המחפש את בתו במסיבת טבע והוא חובר לקבוצה של אנשי תרבות רייב הנעים ממסיבה למסיבה. רק שהם עושים זאת במרוקו שמצוייה במלחמה שטבעה לא ברור, ולמעשה היא חוברת גם למלחמות קודמות שהמערב לו מודע להן. עושה רושם שבמלחמה הזו הוא מעורב והגיבורים ממשיכים להתעלם ממנה ולהתעלם מכל היבט במציאות שלא נוגע להם ולרצון לרקוד על מנת לשכוח, להיות נווה מדבר בתוך עולם המצוי בכאוס, בלי להכיר בכאוס הפנימי.

במידה רבה, זה אולי נכון לגבי כל סרטים אותם אנו כישראלים חווים עכשיו, בלי קשר להיכן הם צולמו או מה הנושא שלהם. זה לא בהכרח דבר רע, אפילו לא בהכרח דבר אסקפיסטי. לפעמים, לראות כיצד דמויות בסרטים בדיונים מתמודדות עם אובדן מסוג אחר, עוזר לנו עם הכאב הפרטי שלנו, אותו דבר נכון לגבי תסכול מן המצב הפוליטי, בכל צדי המתרס.

ובכל זאת, דומה כי אין דימוי שמסכם עבורי את החיים בישראל בתקופה האחרונה ובעצם לא רק בתקופה האחרונה מאשר עדכוני החדשות בסרט "כן" של נדב לפיד. ידיעה חדשותית בטלפון על עשרות הרוגים פלסטינים ברצועה. זה מטלטל את העולם – גם בכאב, גם בגלל המצפון, גם מחשש וחלחלה. אבל זוהי טלטלה רגעית. אחר כך חוזרים לשהות בפארק, להכנת הסלט, לחיים. אפילו בלי זוהר או הנאה ספציפית, האופן בו כל טלטלה נרגעת והקיום ממשיך הוא בלתי אפשרי להכלה.

חזרה למוזיקת פולק

אנונימי לגמרי

אי שם בתפר שבין 2024 ל-2025, הגיע "אנונימי לגמרי" (A Complete Unknown), בו חזינו ברגע המכונן בו בוב דילן הפנה את הגב למוזיקת הפולק והופיע עם להקת ליווי חשמלית, דווקא בפתסטיבל הפולק של ניופורט. למזלי, צפיתי השנה גם בסרט ״Newport & the Great Folk Dream״ שתיעד את אותו רגע ואת הפסטיבל לאורך שנים, ומראה כי דילן לא היה לבדו במעבר וכי מוזיקת הפולק הייתה דבר הרבה יותר מגוון ומורכב, באותו פסטיבל ובכלל. מורכב הן בנושא של מהות המוזיקה, כלי נגינה ותחושת שליחות פוליטית, שמשוייכת לשמאל ועיקרה גם קבלת האחר, או לפחות זו השאיפה – אם נחוזר לקיטוב. כקונטרה, ראינו השנה גם את ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״ (Springsteen: Deliver Me From Nowhere), שהוא על פנו מקרה הפוך: זמר רוק חשמלי פונה לעשות אלבום אקוסטי ברוח הפולק.

מחוץ לביוגרפיות של אמנים מוכרים, ועד כה מחוץ להקרנות בארץ (אם כי זה עשוי להשתנות), צפיתי בשני סרטים מקסימים על מוזיקת פולק שורשית מחוייבת יותר. הסרט ״The Ballad of Wallis Island״ עוסק באמן מודרני הנתקל במעריץ שרוצה שיחזור למקורות הפולק ולא להשפעות הפופ, בעוד ״The History of Sound״, כיאה לשמו, עוסק בהקלטות שירי פולק בראשית עידן הקלטות המוזיקה העממית בכלל, קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. בפועל הסרט עוסק בהרבה דברים אחרים ואני מתקשה להאמין שאיכשהו לא מצאתי לו מקום ברשמית סרטי השנה שלי.

ויש גם את מוזיקת הבלוז שלא מסווגת בתור פולק, אבל היה אפשר למשל לנגן אותה בפסטיבל ניופורט. אבל היא במקור שייכת לתרבות האפריקאית-אמריקאית באופן ספציפי והייתה המרכז של "חוטאים" (Sinners). לא אחד מן הסרטים המפחידים של השנה, כן סרט מהנה מאוד וספוג ברוח הבלוז של העבר הרחוק, שאולי חוזרת כמו הפולק, בדרכה.

אמהות

צליל של נפילה

בסיכום השנה שעברה, הזכרתי את ״Nightbitch״ כדוגמא לסרט על טשטוש גבולות בין חיה ואדם. אחרי שהשנה הוא עלה בסטרמינג גם לצופה הישראלי, אפשר לחוש בכך וגם לציין כי המוקד הדרמטי שבו הוא בכל הזאת אמהות כאתגר. סרט על אישה שאוהבת את הילד שלה אך לא רוצה שהאמהות תהיה כל הזהות שלה. זו דילמה שמעסיקה כמה במאיות בסרטים שעלו השנה, באופן בולט "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" (If I Had Legs I'd Kick You) של מרי ברונשטיין שעלה על המסכים, וגם ״Die My Love״ של לין רמזי שטרם עשה זאת. שניהם סרטי במאיות בעלות טון אישי מאוד עד לדרגת לא נעים לצפייה, שדומה בסרט הראשון גם נצמד לנקודת המבט של הגיבורה. מה שמתואר בהם הוא לא בהכרח או רק דיכאון של אחרי לידה, אלא התמודדות טבעית וקשה יותר עם החיים, בשאיפה למימוש עצמי, תוך כדי אהבת הילד, אבל בלי לדעת מה בדיוק לעשות עם החיים או האהבה האמהית.

אבל זה לא העיסוק היחיד באמהות השנה בנושא, בסרטים שביימו בידי נשים. "המנט" (Hamnet) של קלואי ז'או למשל, סרט שצפוי להיות דומיננטי בעונת הפרסים, הוא סרט בעל שלושה חלקים שונים. החלק האמצעי שבו סוג של מתמקד באישה רוחנית שאמהות הופכת למרכז חייה, בעוד בעלה נמצא בעיר אחרת היא מנסה למצוא איזון דרך גידול הילדים לצד או בצל חמותה ועם זיכרון מאמא שלה, שתי נשים עם תפיסות עולם שונות. הרצון של הגיבורה הוא להעביר הלאה גם את הרוח של אמה, שהיא סוג של היסטוריה מושתקת כמו ההיסטוריה נשית, אם כי כאמור זה רק החלק האמצעי של הסרט שהמסר שלו נוגע לנושא אחר. גם "צוואתה של אן לי" כולל דמות ראשית שזוכה לכינוי "אמא" במהלך הסרט ואחד מחלקיו מכונה "אמא". כמו "המנט" הוא גם מציג סצנה של לידה בבריטניה לפני כמה מאות שנים. הוא גם נוגע בכך (עוד בתחילתו) באמהות שממשיכה אחרי שהילד מת ואיך האישה מעצבת את זהותה כאם בתוך אבל מתמשך.

ויש גם את "צליל של נפילה" (Sound of Falling) הגרמני, סרט שעל פניו מובל בידי ילדות ונערות מתבגרות בכל אחד מארבעת קווי העלילה שלו, אולם בשלושה מקווי העלילה האמהות משחקות תפקיד מהותי, גם בהתמודדות עם טראמות מן העבר שגרם להם להתנהג באופן חריג, כמו מחלה לא מוסברת או נטייה לצחוק רק במקומות לא נכונים. הסרט מזדהה עם האמהות אבל גם מאשים אותן/מראה את יסוריי המצפון שלהן בעולם בו לא ניתן לחיות בלי לטעות.

ג'וש או'קונור

לבנות מחדש

לקראת סיום, או במקום סיכום של החלק שלי בסיכום השנה, מבט על הכוכב המוזר של התקופה, יקיר במאי האינדי שמתחיל לעבוד יותר ויותר גם בפרויקטים מסחריים – ג'וש או'קונור. שחקן מיוחד שקשה להגדיר מה הופך אותו לבולט – שכן, לרוב הוא מצטיין בגילום דמויות מופנמות ולא זוהרות בעליל. זה למשל המצב ב"לבנות מחדש" (Rebuilding), סרט שפחות אהבתי אבל הוא מחזיק אותו על כתפיו בהופעה צנועה ועצורה. השחקן האנגלי מזוהה עם קולנוע אינטלקטואלי, אבל מרבה לגלם דמויות של אנשים עמלים, מזיעים שלא מנסים להתבלט. דומה כי המראה שלו בסרט הזה הוא המראה הטיפוסי שלו בכל הסרטים: בין גילוח לזקן, בין סקסי למרתיע עד כדי רצון להתרחק מן הדמות ולעבור לצד השני של הכביש.

בתוך הדימוי הזה, יש מגוון. למשל ב-״The Mastermind״ של קלי רייכארדט, סרט בו הוא מגלם גבר שלא מימש את הפוטניצאל שלו כאמן או בכלל וסבור כי שוד אמנות יביא לו לא רק כסף, אלא גם הוכחה לכך כי הוא אכן חכם מהסביבה, רק שהוא מן הסתם לא. החיבור בין עלילת פשע לסגנון המינימליסטי של הבמאית מייצר משהו שנראה כמו סרט של האחים ספדי לו בוים בידי רוברט ברסון על כדורי הרגעה, סרט שמבקש להתבונן פנימה אל תוך הגיבור היהיר שמביא הרס לכל מי שבסביבתו, ולמצוא שם עם מה להזדהות (אני מצאתי). כמו גם להבין את המצב של מי שלא מתעמת איתו בזעם.

את ״The History of Sound״ ציינתי כבר לעיל אך לא כתבתי שזה סרט מפגש בין או'קונור לשחקן עולה נוסף, פול מסקל. שחקן פחות אחיד ברמתו, אבל גם הוא מופיע בהרבה סרטים והוא נהדר בסרט הזה וטוב בסרט אחר שכנראה יביא לו מועמדות לאוסקר. ב״תולדות הצליל״, תרגום לא רשמי, מסקל הוא השחקן הראשי ואת דמותו של או'קונור אנו רואים דרך העיניים שלו, כדמות שתמיד מסתירה יותר ממה שהיא מגלה וככזו יש כן יש בה משהו זוהר יותר ומזמין יותר בגלל המסתורין שבו.

הכי הרבה או'קונור קיבלנו בסרט המיינסטרים שלו השנה, ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״ (Wake Up Dead Man), בתוך העולם הכבר-די-מוכר של ריאן ג'ונסון. הוא מגלם תפקיד ראשי של כומר שהסרט מצדיע לערכים ולאמונה שלו בדרכיו כפי שהוא מבקר ומפרק את הדת הממוסדת. או'קונור בסרט איכשהו נראה חלש ורזה אך גם בעל כוח פיזי הרסני בו זמנית, אדם שעוצר את הזעם שלו ומטיל ספק בעצמו, אך גם בעל יכולת להיות מנהיג מעורר השראה, אף כי הוא לא נדרש לכך. ועדיין יכול להיות שאתם לא יודעים מי זה, מה שיהיה קשה יותר בשנה הבאה בה הוא צפוי להופיע בסרטים של סטיבן ספילברג וג'ואל כהן. מה שאולי יגרום גם לאובדן ההילה שלו כשחקן שאתם לא בטוחים מאיפה אתם מכירים/יקיר הקולנוע המאוד-עצמאי. הוא עדיין עובד כמעט אך ורק עם אוטרים, או שדומה כי האוטרים הכי מצליחים מחפשים לעבוד איתו.

ציונים לשבח

רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת

ויתרתי על השאיפה לכתוב פוסט באורך שעתיים וחצי על מנת להתאים לסטנדרט הנדרש מסרטים כיום, וגם בגלל שאנו כבר עובדים על פוסט סרטי השנה, עם שתי העשיריות המסורתיות שלי ושל כל אחד ואחת מאיתנו. השנה שיניתי את הסרטים ברשימות שלי די הרבה, אני למעשה משנה אותן בעודי כותב את השורות הללו. לכן אציין בקצרה את הסרטים שלא רק שקלתי, הם בהחלט היו בשלב מסוים בעשיריות אבל בסוף נשארו בחוץ. הם יוצגו בסדר הא"ב הלועזי.

כמעט ונכנסו לרשימת הסרטים המופצים: "כלב שחור" (Black Dog), "כביש הסרגל", "זרע התאנה הקדושה" (The Seed of the Sacred Fig), "חוטאים" (Sinners), "סורי בייבי" (Sorry, Baby), "האחות המכוערת" (The Ugly Stepsister), "כלת ההר" (Vermiglio), "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" (Wake Up Dead Man).

כמעט נכנס לשתי העשיריות כי לא ידעתי איך להתייחס להפצה המצומצמת שלו: "שוטינג" של נטעלי בראון.

כמעט נכנסו לעשיריית הסרטים הכי טובים שלא הופצו בקולנוע בישראל: "2000 מטר עד אנדריבקה" (2000 Meters to Andriivka), "אחר צהריים של התבודדות" (Afternoons of Solitude), "המנט" (Hamnet), "The History of Sound", "מגלן" (Magellan), "A Poet".