פסטיבל סולידריות 2025: "קונטיננטל 25", "לוויתן"

פסטיבל סולידריות 2025 לקולנוע וזכויות אדם נפתח ביום חמישי, בתקופה קשה מאי פעם למצב זכויות האדם בעולם ובארץ, במגוון תחומים. רבים מהם הוזכרו בערב פתיחה אמוציונלי, בו רוב הדוברים הזכירו את המלחמה בעזה שממשיכה לגבות קורבנות, ונזק מתמשך לכל הצדדים. הוזכרה גם התערבות הממשלה בשלל תחומים, כולל חופש המחאה וקיום אירועי תרבות, והאיום המסורתי על תקצוב הפסטיבל הזה, איום שהפוליטיקאים אוהבים לשגר גם כלפי פסטיבלים וגופי תרבות אחרים. על חלק מן הדברים נשמעו מחאות באולם הסינמטק, אבל עד שכמה שהצלחתי לשמוע חלקן היו מחאות בנוסח "תתחילו כבר את הסרט", שנשמעות בכל סרט של סינמטק תל אביב שכולל לפניו נאומים או הקדמה.

כמדי שנה, הפסטיבל מציע לא רק מבט ביקורתי כלפי שורה של גורמים בארץ ובעולם, אלא גם מבט על האדם ושאיפה להבנת האחר – הן בסבל שלו והן בנקודת מבט שונות, כולל כאלו המאתגרות את התפיסה הפוליטית של "השמאל", או של באי הפסטיבל באופן כללי. דבר נוסף שהיה משותף לרוב הדוברים בערב הפתיחה היה דברי תקווה ואופטימיות לכך שהשינוי הוא אפשרי, מה שנראה לי רחוק בימים אלה. בכל זאת, מפגש עם יצירה קולנועית תמיד מעורר תקווה מסוימת שיש עוד דאגה ודרך ליצור בעולם, דרך סרטים שמודעים לכך כי קולנוע הוא מראה למציאות גם כשהוא מפלט ממנה. הוא לא יכול לחמוק מהיותו שיקוף של מציאות או הלך רוח, אבל הוא כן יכול למצוא דרכים להעביר את הקהל חוויה מספקת ומעשירה מבלי להיות רק מפלט. אחרי שכתבתי על כמה סרטים בפוסט ההמלצות המקדים, אסקור כעת עוד שני סרטים שהוקרנו בימים הראשונים לפסטיבל ויוקרנו שוב, באירוע שיימשך עד ל-13 לחודש.

קונטיננטל 25'
Kontinental '25

סרט הפתיחה של הפסטיבל ממשיך לבסס את ראדו ג'ודה הרומני כאחד מן הבמאים הכי מעניינים שפועלים כיום, בעיקר בכל הנוגע לצביעות המשותפת לכל התפיסות הפוליטיות לגבי היחס לאחר והיכולת לביקורת עצמית. הסרט נפתח עם מעקב אחר גבר מבוגר משולי החברה, המחפש פסולת למחזור בפארק בעיר קלוז'. הפארק מעוטר בבובות דינוזאורים, חלקן נעות בצורה מגושמת כאשר הוא חולף ליד. מאוחר יותר אנו חוזים בו מקבץ נדבות ברחבי העיר, בטרם הוא מגיע למקלט בו הוא חי, שם הוא יפגוש בגיבורת הסרט: אורסוליה, פקידת הוצאה לפועל שבאה לפנות אותו מהבניין, מלווה בכוח משטרתי ומה שנראה כמו רצון לעזור לו.

אבל זה לא שיש לאדם מכור לאלכוהול ונטול יכולת להתפרנס מקום לעבור אליו. האיש מתאבד ואורסוליה נמצאת לא אשמה מבחינה חוקית, אבל מוצפת ברגשות אשם. היא לא היחידה שמאשימה את עצמה: ידיעה בעיתונות על כך שהיא אחראית לפינוי מציינת את מוצאה ההונגרי, מה שמוביל לשטף הודעות נאצה. בהדרגה אנו פוגשים עוד אנשים בחייה, רבים מהם מעלים בדרך ישירה או עקיפה את נושא הזהות הלאומית. בית היתר, בעלה הוא רומני שלבוש במדי צבא רומניה, בעוד אמה שחיה באזור היא פטריוטיות הונגריה שמגינה על המשטר הנוכחי.

אורסוליה מתנגדת למשטר של אורבן ולאווירת הלאומנות הכללית, היא מצויה בצד המצדיק את עצמו מוסרית. היא מזועזעת מהעוני, מהמלחמות בעולם, ותורמת תרומה חודשים קבועה למספר גופים, כולל לאוקראינה ולעזה, שתי מטרות שמוזכרות יחד מספר פעמים, באופן שמצד אחד זועק על הכאב ואדישות העולם ובו בזמן משקף אותה, במיוחד כאשר בסצנה מתוך המלחמה באוקראינה, הגיבורה לפתע רואה את הכאב של החיילים הרוסים (עזה מוזכרת בתור מקום מוכה אסון בלי ירידה לפרטים). כמובן, היא מבינה שיש גם סבל קרוב יותר לבית וידידה רומנייה המביעה אמפתיה לרדיפה נגד ההונגרים מזכירה שקלוז' וחבל טרנסילבניה היה תחת שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית והדבר ניכר במבנים במקום. השיחה מובילה לתרומה של מאות יורו לשם עזרה לבני רומה החיים בעוני בשולי העיר, אם כי מטעמי נוחות התרומה עברה ישירות לחשבון הבנק של הידידה. היא מצטיינת כי זה יותר מדי, בעודה לוקחת את הכסף.

הזהות של העיר כמקום שהוא רומני אבל גם בעל השפעה הונגרית נוכחת גם דרך הבחירה להשתמש בצילומי הנוף העירוני כמוטיב חוזר בסרט, בסדרה של שוטים על מבנים ובלי דמויות. זה למעשה בונה את העיר כשילוב של השפעות: האימפריה האסטרו-הונגרית וממלכת טרנסילבניה בעבר, רומניה במאה השנים האחרונות, וגם השפעת המערב והגלובליזציה על עיצוב מודרני ואורח החיים שכולל גם נוכחות של רובוטים או מכשירים מכניים אחרים. ג'ודה חובב יצירת משמעויות משלימות בפרטי משנה שונים, המעלים בדרכים שונות מפגשים בין תרבויות, צורות שונות של קיפוח, שנאה לאחר וצביעות. אבל גם על הדמויות הצבועות ביותר, יש לסרט גם הבנה. זה נכון לגבי כומר שמופיע לקראת הסיום וגם לגבי דמות של סטודנט לשעבר של הגיבורה, מי שתואר במשפטים הספיק לו לעבודה במשלוחי מזון והוא מסוגל לדקלם עשרות משלים בודהיסטים, או בודהיסטים-לכאורה.

ג'ודה צילם את הסרט בטלפן נייד, מה שמשטיח מעט את התמונה אבל ברוב הסצנות הוא מכניס יותר מהתרחשות אחת בפריים. הגיבורה מדברת בחזית, אך מאחוריה מסך טלוויזיה או דמויות אחרות שהמעשים שלהם ניכרים. במקרים אחרים, הוא מעביר מידע דרך בחירת אתרי הצילום והצבת הדמויות בהם. הוא מצלם בשוטים ארוכים, סצנות שחלקן במתכוון נמשכות מעבר לרגע בו הובנה החשיבות הדרמטית, מה שמדגיש את עומק השכנוע העצמי של הדמויות, באופן שמעורר הזדהות ורתיעה בו זמנית. כתמיד, מדובר בבמאי שהוא מצד אחד אינטלקטואל ומצד שני בעל חוש הומור מושחז למדי, גם אם חלקו דורש בקיאות פוליטיות מסוימת, הרבה ממנו אוניברסלי. זהו סרט צנוע יותר מחלק מסרטיו האחרונים, למשל "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם", או "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", אבל בדרכו הוא משלים אותם עם עוד מבט על הקושי לחיות חיים ערכיים במציאות של שיפוט מהיר שמאפיין את ימינו, וקיפוח חברתי שמאפיין כל תקופה.

לוויתן

כוחו של קולנוע חברתי ופוליטי לשנות את העמדה של הקהל הוא מוגבל, בטח לגבי הנושאים המדוברים ביותר. לעומת זאת, יש לו יכולת לדחוף סיפורים לתודעה ולעורר מחדש תשומת לב לנושאים שלא מדוברים מספיק בחדשות או בשיח המקומי. סרטה של אליה שוורץ מבצע זאת, דרך עיסוק במחאה הסביבתית על הקמת אסדת קידוח הגז ״לוויתן״ בסמוך לחופי ישראל. הסרט מנכיח מאבק שנשכח, אבל בליבו סוגיה אקולוגית שגדולה יותר מחופים ספציפיים וגם מישראל: המשך שריפת הדלקים הוא הזרז העיקרי לשינוי האקלים שאנו כבר חשים, שינוי שמהווה איום מהותי על החיים עצמם. אבל לחברות הענק הוא יעיל יותר וגם לממשלות ישראל, בעוד מעבר לייצור אנרגיה בצורות חלופיות הוא גם מורכב יותר וגם פחות יעיל כלכלית. הגז עצמו מוצג כטבעי וירוק לעומת הפחם והנפט, אף כי בפועל גם הוא מזהם.

סרטה של שוורץ מביא נתונים על כך בצורה ברורה ומעביר את הפוקוס למאבק של בני האדם בהקמת האסדה, דרך ארגון "שומרי הבית" ותוך התמקדות במשפחה אחת החיה במושב הבונים, סמוך לאסדה. אב המשפחה, חגי קמחי, מעורב בכיר במחאה והפעילות בנושאים הסביבתיים הופכת לעיסוק המרכזי שלו, מה שמונע ממנו גם הכנסה מעבודה וגם להיות אב נוכח לילדים שלו. בעיקר לבתו עדי, גיבורה נוספת של הסרט שהייתה סביב גיל 12 במהלך הצילומים (שנערכו לפני שנים רבות).

לסרט לוקח קצת זמן למצוא את הפוקוס שלו, אבל ככל שהוא נמשך, הדרמה המשפחתית המשולבת במאבק הציבורי הופכת ברורה יותר וכוללת רגעים משלימים של שברון לב: מקרים בהם הממשל הולך כנגד העמדה של הגיבורים ומקרים בהם האב לא נמצא שם עבור בתו. אלו רגעים שכואבים כי בסצנות אחרות אנו רואים אותו פעיל בתור הורה שמנסה לתת עצות חיים ואהבה במגוון דרכים. בסופו של דבר, הסרט מציג את הדילמה של פעילי מחאה בין מטרת העל לחיי הפרט, אבל גם מראה כי הדברים כרוכים זה בזה ומה שמניע את חגי כהורה הוא מה שמניע אותו כפעיל. עדי, גם בתסכולה, שותפה בדרכה לאמונות שלו, גם אם בכמה מקרים היא חשה את הבידוד החברתי המסוים שזה עלול לייצר.

הסרט נע בין המאבק לבין חיפוש אחר תחושה של רוגע. המונח לוויתן מופיע הן בחלום של הילדה, הן בסרטי טבע על היונק (שמזכירים צילומים של שחייה ושחייה אמנותית המשולבים בסרט), כעבודה לבית ספר, ולוויתן ממשי שנסחף לחוף בעקבות הזיהום. הריבוי הזה מעניק לסרט מבנה וגם מוביל לקריאה מחודשת של סצנות בתוך מאבק שתועד בעבר אבל מוסיף להיות רלוונטי לגבי מאבקים אחרים בישראל, גם בנושאים אחרים וגם בנושא הסביבתי. זה נכון גם אם הסרט כולל מציאות בה לפעמים המסקנה היא שיש מאבקים שהאינדבידואל צריך לפעמים לנטוש, גם אם בצורה חלקית.