״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, סקירה

הסרט "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" (If I Had Legs I’d Kick You) מאוד לא נעים לצפייה. אני רושם את זה כי במקומות מסוימים הוא רשום גם כקומדיה אפלה ומככבת בו רוז ביירן, שחקנית שלרוב מצטיינת בתפקידים קומיים, גם אם היא עשתה דברים אחרים. השם המוכר הנוסף בקאסט הוא קונאן אובריאן שהוא קומיקאי הרבה יותר משחקן. זה לא שאין הומור בסרט, שחור ומסוגים אחרים, אלא שהאפלה וחוסר הנחת מן הנושא של הסרט מאפילה עליו. זהו סרט שצריך לבוא אליו עם נכונות להתמודד עם תכנים קשים, בעיקר בכל הקשור למצב נפשי בעייתי, חולי של ילדים וניכור של הורים מן הילדים. זה סרט שמתאר את החיים של הגיבורה שלו כמו סיוט ולפחות חלק מן הזמן, עושה עבודה יעילה ביצירת תחושה כי הקיום הוא אכן סיוט. לא כל צופה בכל מצב רוצה לעבור חוויה כזו.
ההמשך אמור להיות: למי שכן מוכן לעבור את החוויה הקשה, הסרט צפוי לספק משהו מעמיק ומזכך בדרכו. אבל עבורי, הסרט מספק את החוויה הזו רק באופן חלקי.

זהו סרטה הארוך השני של הבמאית מרי ברונשטיין. כמעט שני עשורים אחרי סרט ביכורים לא מוכר במיוחד בשם ״Yeast״, בו כיכבה לצד שמות אלמוניים בזמנו כמו גרטה גרויג, האחים ספדי והשותף הקבוע שלהם לכתיבה, רונלד ברונשטיין. הוא בעלה של הבמאית ויש לו הופעה קצרה בקולו בלבד בסרטה הנוכחי. ברונשטיין בהחלט מתגלה כבמאית עם חזון אמנותי אישי לא מתפשר, והיא מייצרת כמה דימויים חזקים. ביירן אכן טובה מאוד בתפקיד הראשי, שזיכה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין. אבל לא מדובר בסרט בו הכל עובד, בעיקר ברמת התסריט המאוד-שאפתני. הסרט מתקיים בו זמנית בעולם ריאליסטי, בו התרחשויות ביזאריות פשוט קורות, וגם ברובד סמלי בו כל דמות היא סוג של שיקוף של משהו אחר בחיי הגיבורה. התסריט לא בדיוק מצליח לחבר תמיד בין כל הרבדים בלי להיגרר למקומות קלישאתיים, או לברוח מהתחושה כי חלק מן ההחלטות הם סתם גחמות, או מקרים בהם לנסות קצת פחות היה מייצר אלמנט חזק יותר.

ביירן מגלמת בסרט את לינדה, אישה בורגנית ואמידה שמלווה את בתה לטיפולים רפואיים, שכן הבת בתת-משקל וצריכה להיות מוזנת גם דרך צינור המחובר לבטנה. הטיפול בה הופך לסיוט ודומה כי הרופאה (מגולמת בידי הבמאית) רומזת שלינדה לא מצליחה לטפל בבתה כראוי. יש לה גם צרות אחרות: בעלה צפוי להיות בנסיעת עבודה בחודשים הקרובים, ובינתיים התקרה בביתם מתמוטטת, מילולית. אירוע ראשון שנראה תחילה כמו סיוט במוחה של הגיבורה אבל מתגלה כי התרחש בפועל.

לינדה ובתה צריכות לעבור לבית מלון סמוך, בו עובדת הדלפק חוששת לתת ללינדה לשתות יותר מדי אלכוהול, אבל דייר אחר (אייסאפ רוקי) כן מגלה כלפיה אדיבות לפרקים. לינדה גם עובדת בתור פסיכולוגית ולחלק מן הפציינטים שלה יש בעיות שמתכתבות עם מצבה, למשל אישה (דניאל מקדונלד) אשר לא מסוגלת להיפרד מן התינוק שלה לרגע. לינדה עצמה עוברת טיפול בידי מטפל אחר באותה המרפאה, אותו מגלם אובריאן. הוא מתאמץ להזיז את פניו כמה שפחות, כי זה עובד לשחקנים קומיים אחרים בתפקידים דרמטיים.

מבלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה, אפשר להגיד כי הסרט הוא סוג של גרסה נשית ל"ראש מחק" של דיויד לינץ', רק מזווית נשית ובתקופה יותר מתקדמת בחיים של הילד. שני הסרטים עוסקים בחרדה שבהפיכה להורה, במקרה של הסרט הנוכחי הילדה היא כבר בגיל יותר בוגר, איפשהו בתקופה בו היא אמורה ללכת לבית ספר יסודי אם הבריאות שלה הייתה תקינה. ברונשטיין במאית מוכשרת, אבל היא לא לינץ'. היצירה שלה לפעמים הולכת לאיבוד בניסיון לקשר בין הסוריאליזם לעולם אמין. לפעמים היא מעבירה היטב את החרדה של הדמות שלה ובעיקר את האווירה כי החיים יכולים להיות סיוט ובמצב הזה, גם אדם שמנסה לעזור נראה כאויב. אני לא איבדתי את החמלה כלפי הגיבורה, גם בנקודות בהם עולה חשש כי היא הרסנית כלפי כל מה שנמצא בסביבתה.

יחד עם זאת, כמה החלטות בסרט פשוט לא עובדת, למשל הליהוק של אובריאן. או צלילות חוזרות לתוך הסיוט בדירה המתפרקת. בגדול, הסרט גם שואף להציג את דמויות המשנה בסרט כמורכבות וזה לא ממש מצליח לו, מה שנותן שוב את הדגש לתחושת חוסר הנחת שעולה מן היצירה כולה. חוסר הנחת כן מייצר טון שיכול לכשף או לסחוף חלק מן הקהל, שכן בהחלט יש לבמאית לא רק תעוזה אלא גם כישרון, אבל זה טון מאוד ספציפי. יש  בו אלמנטים של אימה כללית (אך נטולת הפחדות) וסלידה חברתית. זה לא משהו שכל צופה רוצה לחוות, בטח שמכיוון שהסרט לא בהכרח מכוון להתרה והקלה, גם אם יש בו מקומות בהם העלילה מתבהרת והעולם המוצג אינו נטול חמלה. אך הגיבורה פשוט לא במצב בו היא יכולה לחוש חמלה של אחרים כלפיה כאשר משהו מתוכה התרוקן. ואנחנו אנו חווים את כל הסרט לא רק דרך העיניים שלה, אלא גם איתה.

הסרט נפתח בקלוז-אפ קיצוני וארוך על השחקנית הראשית, קובעת את הטון – הבחירות בסרט לא אסתטיות ולא יחשפו לנו את כל הדמויות האחרות, אפילו לא את כל מה שהגיבורה רואה. הן כן יחשפו, בדרך מסוימת, את כל החרדות והכאב שהיא חווה, בעודה נעה בין אשמה עצמית כבדה לזעם כלפי כל יתר העולם. בני אדם יכולים להגיע למצב כזה והסרט רוב הזמן מצליח לשקף זאת.