״אווטאר: אש ואפר״, סקירה

כבר ברגעי הפתיחה של "אווטאר: אש ואפר" (Avatar: Fire and Ash), הבמאי ג'יימס קמרון שב ומזמין את הצופים לחוויה קולנועית סוחפת ומסחררת. ממש כפי שלמדנו לצפות ולקבל מסרטי הסדרה, שהחלה ב-2009 אז הפך הסרט הראשון לאירוע תרבותי חסר תקדים, והמשיכה לפני שלוש שנים בסרט ״דרכם של המים״. הסרט השלישי נפתח עם שני הבנים לבית סאלי, לואק ונטאיים, רוכבים על גבי היצורים המעופפים שהפכו למפורסמים בסרטים הקודמים. בני גזע הנאבי הכחול, בריקוד תעופתי מרהיב ועוצר נשימה (שהופך אפילו מרהיב יותר באיימקס תלת-מימד).
הרקע או הסיבה למסע המעופף של שני האחים לא באמת משנה, אלא המופע הקולנועי הטכני שקמרון יוצר עבור הקהל, מזמין להיסחף חזרה לתוך העולם של פנדורה ולהיזכר מהי הסיבה שבגינה הולכים לראות את סרטי "אווטאר". זה לא בגלל הסיפור, שכבר בראשיתו היה מחזור וערבוב של אינספור סיפורי פנטזיה, מדע-בדיוני, הרפתקאות ומיתולוגיות קודמים. זה עבור החוויה הקולנועית עצמה, המופע הפירוטכני שאין שני לו, ובו סיקוונס לכאורה פשוט של שני אחים רוכבים על יצור מעופף, בלי מטרה נראית לעין, הוא כל-כך מדהים ומספק כשלעצמו. צריך גם עלילה וקחו בחשבון ספוילרים לאירועי הסרטים הקודמים, אבל לא לנוכחי.

"אווטאר: אש ואפר" מתחיל כאשר משפחת סאלי, ההורים ג'ייק (סם וורתינגטון) ונייטירי (זואי סלדניה), הילדים לואק (בריטן דלטון) וטוק (טריניטי בליס) והילדים המאומצים קירי (סיגורני וויבר) וספיידר בן האנוש (ג׳ק צ׳מפיון), מתמודדים כל אחד בדרכו עם המוות של הבן הבכור, נטאיים. נייטירי נמצאת עמוק בתוך תקופת האבל המסורתית, ואש השנאה שלה כלפי בני-האדם רק הופכת לגדולה ובוערת יותר. ג'ייק מתרכז אך ורק במאמצי המלחמה של הנאבי נגד בני-האדם, שממשיכים במסע ההרס שלהם בכוכב פנדורה בניסיון לחלוב מהפלנטה את כל מה שהם יכולים. הילדים הגדולים, לואק, קירי וספיידר, נמצאים כל אחד במסע לגילוי עצמי, ובו כל אחד מהם יתמודד לא רק עם המוות של נטאיים אלא גם עם אמיתות והתמודדויות הקשורות להורים הביולוגיים שלהם (במקרה של קירי וספיידר) ועם מקומם בשבט ובעולם (במקרה של לואק). הכל מסתבך עוד יותר כאשר מופיע שבט חדש של נאבי בהובלתה של ואראנג האכזרית (אונה צ׳פלין) שהולך נגד כל מה שלמדנו על נאבי עד היום מופיע, ואיתו המשך האיום שמציב הקולונל מיילס קוואריץ' (סטיבן לאנג) ואנשי ה-RDA.

"אש ואפר" הוא בראש ובראשונה המשך ישיר של הסרט הקודם, "דרכם של המים", וכל דבר שקורה בו הוא הדהוד של דברים שהתחילו להיבנות בסרט ההוא. מצד אחד, ככה אמור להתנהג סרט המשך. מצד אחר, הדבר שעשה את הקודם לסרט כל-כך טוב, לדעתי, הוא כמה שונה הוא הרגיש מהסרט הראשון, משלל סיבות: הקפיצה בזמן, תוספת של אינספור דמויות חדשות, מבנה נרטיבי שונה לגמרי, ביקור במקומות חדשים בפנדורה, גילוי של תרבויות שונות ומגוונות על הפלנטה כמו גם דרכי חיים. הסרט השלישי, חוץ מהתוספת של שבט המנגקוואן המרושע, שהוא ללא ספק שונה מכל מה שהכרנו לפני בסרטי "אווטאר", מרגיש כמו הרחבה או תוספת לסרט הקודם. הוא לא משנה את חוקי המשחק ולא מגלה יותר מדי דברים חדשים בנוגע לפנדורה. מבחינה נרטיבית לכאורה קורים הרבה דברים, אבל הם בעיקרם תהליכים שעוברות הדמויות, ברובם מעניינים ועשויים לא רע, אבל הסיפור עצמו מרגיש כמו עוד מאותו הדבר, מחזור של המון מהלכים נרטיביים שראינו כבר. זה מורגש עד כדי כך שהיו רגעים במהלך הצפייה בהם חשתי כמו בצפייה חוזרת ב"דרכם של המים". קמרון עבר מהעתקת סיפורים מפורסמים אחרים להעתקה מעצמו.

בכל זאת, התוספת של אותו שבט מרושע ובראשו המנהיגה הכריזמטית והמפחידה ואראנג, כן הצליחה להעניק משב רוח מרענן ולהוסיף לא מעט עניין. גם הסיפור שלהם הוא די בסיסי ולא מקורי במיוחד, אבל ואראנג עצמה היא נבלית כיפית במיוחד, בעיקר בגלל הטבע הכאוטי עד ניהליסטי שלה, והדרכים בהן הפעולות שלה בסרט טורפות את הקלפים שוב ושוב. גם קוואריץ' הופך בסרט הנוכחי למעניין הרבה יותר, והמסע שהדמות שלו עוברת היה הכי מרתק בעיניי. כל דבר שהוא עשה היה לא צפוי מבחינתי, אבל נעשה בדיוק מפתיע. לא משנה כמה הצעדים שהוא עשה היו קיצוניים הם הרגישו הגיוניים ומעוגנים תסריטאית.
לעומת הצד של הרעים, המסע של משפחת סאלי, ביחד ובנפרד, היה לא אחיד ברמתו. מצד אחד, הטיפול התסריטאי שמקבלים ג'ייק ונייטירי נותר מאוד שטוח ולא מספיק חזק. מצד שני, המסע של שלושת הילדים הגדולים כן הצליח ברובו לעניין אותי, ולהמשיך יפה את הדברים שהתחילו בסרט הקודם. למרות שגם פה היו כמה וכמה רגעים שהרגישו ממוחזרים.

כאמור ועם כל הכבוד לסיפור ולתסריט, אני רואה סרט של "אווטאר" בראש ובראשונה עבור החוויה הויזואלית. ג'יימס קמרון מצליח בכל פעם מחדש להוכיח שהוא לא פחות מקוסם קולנוע, אשף שנמצא בליגה משל עצמו. אמנם החוויה הויזואלית הפעם איננה מפתיעה, בעיקר בגלל שאנחנו נמצאים די באותם מקומות כמו בסרט הקודם ולא מקבלים סיור בלוקיישנים חדשים כל-כך, אבל היא עדיין מרהיבה, חד-פעמית ורמה מעל כל סרט הוליוודי אחר. גם אם אנחנו נמצאים שוב בעולם של אותו שבט שוכני מים, גם אם היצורים הם אותם יצורים, גם אם כל מה שאנחנו רואים בפריים זה עצים או קו רקיע, גם אם העיצוב של הנאבי נעשה מוכר מדי במרוצת השנים – הכל עשוי באופן כל-כך משובח ומדוקדק, ברמת עשייה טכנית כל-כך גבוהה, שאי-אפשר שלא להשתאות ולהריע אל מול העליונות הטכנית עוצרת הנשימה המתרחשת על המסך.
החוויה הויזואלית שמציע קמרון ב"אווטאר" היא ייחודית ולא דומה לשום דבר אחר, עד כי בשלב מסוים ההתרחשות הנרטיבית הופכת למשנית, לפחות עבורי. הדיאלוגים יכולים להיות מגוחכים והסיפור פשטני, אבל אני נסחף בתוך הג'ונגלים, הרי הגעש, האוקיינוסים והשמיים של פנדורה, לא יכול לעמוד בפני הקסם הקולנועי של קמרון. זה הרגע שאני חייב להזכיר גם את סצינות האקשן, שהן מהמרהיבות והאדירות שראיתי השנה, ואת מסיבות הטבע שעושים שבט המנגקוואן שמייצרים רגעים ודימויים לא צפויים כלל.

"אווטאר: אש ואפר" מייצג באופן קיצוני את הקצוות של הפרנצ'ייז הזה. מצד אחד, הוא מוכיח את הטענות של מבקריו על הסיפור הממוחזר, שמראש היה לא מקורי מאוד, כמו גם את המהלכים העלילתיים הבסיסיים בהגדרה. מן העבר האחר, הוא שב ומוכיח כי מדובר בחוויה קולנועית שאין שני לה בכל הקשור לוויזואליה המדהימה, החדשנות הטכנית והאפקטים עוצרי הנשימה. זהו ללא ספק החלש מבין סרטי הסדרה שיצאו עד עכשיו, ולמרות המגרעות הבולטות שלו הוא עדיין מספק את הסחורה, פשוט לא באותה הרמה של קודמיו. למרות שהוא נמשך (או נמתח) על פני שלוש שעות ורבע, לא היה רגע בו השתעממתי ממנו. זה לא אומר שהוא לא היה יכול להיות קצר יותר ושלא היה בו רגעים שבדיעבד אפשר להסתדר בלעדיהם, אבל החוויה הכוללת עדיין סוחפת והצליחה לספק עבורי את מה שאני מחפש בסרט של "אווטאר".