פסטיבל ונציה 2024: Horizon: An American Saga – Chapter 1+2, April, I’m Still Here

הדיווח האחרון שלי מן הפסטיבל של ונציה מפורסם כבר אחרי הסיום שלו. בגלל שזו הייתה שנה קשה להיות בפסטיבל נוכח האירועים בארץ וגם שנה קשה להיות בוונציה מבחינת תנאי מזג האוויר, יצא שלא כתבתי לא רק על כל מה שראיתי, אלא גם על כל מה שרציתי לכתוב. אני מניח שלגבי חלק מן הסרטים, אתבטא כאשר יוקרנו בארץ במסגרת זו או אחרת, או בעתיד בהזדמנויות אחרות. בכל זאת, בפוסט זה אתייחס לשניים מן הסרטים המדוברים שתפסתי בתחרות ולעוד פרויקט קולנועי גדול אחד, שהראה עד כמה הוא מדובר בעודו זוכה לתגובות שונות. בשביל הארכיון, אזכיר קודם את הזוכים, על חלקם כתבתי.

בפרס אריה הזהב זכה פדרו אלמודובר על סרטו ״החדר הסמוך״ (מסתמן כשם הרשמי), חמש שנים לאחר שקיבל פרס על מפעל חיים בוונציה. פרס חבר השופטים הוענק לסרט איטלקי, ״ורמיליו״ של מאורה דלפרו, ובפרס הבימוי (אריה הכסף) זכה בריידי קורבט על ״הברוטליסט״ המדובר. בפרסי המשחק זכו ניקול קידמן על ״בייביגירל״ ו-ונסן לנדון על ״הבן השקט״, ובפרס השחקן המבטיח ע״ש מרצ׳לו מסטרויאני זכה פול קירשר עבור הופעתו בסרט ״והילדים שלהם אחריהם״. על הזוכים בפרסי התסריט ובפרס מיוחד של חבר השופטים, תוכלו לקרוא בדיווח זה. לפניהם, סאגה אמריקאית.

Horizon: An American Saga – Chapter 1 + 2
הורייזון: סאגה אמריקאית חלקים 1 +2

הפקת הענק של קווין קוסטנר נראית כמו אחד מן הפרויקטים הכושלים של השנה. אחרי הצגת החלק הראשון שלו בפסטיבל קאן ומאוחר יותר אכזבה קופתית גדולה עם צאתו לאקרנים באמצע הקיץ בארצות הברית, ודחיית ההקרנות של החלק השני. הביקורות מקאן היו מעורבות ובעיקר די אדישות לאפוס שמיועד להיות בן ארבעה חלקים, כל אחד מהם באורך של כשלוש שעות. אולם, קצת לפני ההקרנה בונציה, שהתאפשרה ברגע אחרון בעקבות דחיית תאריך השחרור של הסרט השני, שמתי לב שההתעניינות בפרויקט מתחילה לעלות שוב. יש דיווחים כי בצפייה ביתית, לא מעט אנשים שראו את החלק הראשון עזרו לו לצבור מעריצים.

בוונציה צפיתי בשני החלקים האחרים באותו יום, וממושב שהיה סמוך יחסית לכוכבי הסרט. אני יכול להגיד כי החלק הראשון הוא מרשים אבל בעייתי. לעומתו, החלק השני טוב בהרבה ומעורר סקרנות להמשך בחלקים שלוש וארבע, אותם קוסטנר עדיין נחוש לביים, אם כי לא ברור עדיין כיצד זה יתאפשר. כ-70 מיליון דולר מן ההון האישי שלו כבר הושקע בשני החלקים שהוא סיים וכסף חזרה בקופות הוא לא ייראה. אם כי יש דיווחים כי הודות לצפייה הביתית, הוא צפוי לכסות את ההפסדים, מה שמשאיר פתח לאופטימיות. קוסטנר עצמו אמר כי הוא ידע בעבר כמה סרטים שנכשלו עם צאתם וזכו להערכה וקהל גדול בהמשך. התגובה הכללית בוונציה לנוכחות של השחקן-במאי הייתה מאוד חיובית והסרט התקבל במחיאות כפיים ארוכות שאנשי האבטחה של הפסטיבל ניסו לקטוע, שכן קוסטנר וחלק מן הכוכבים שלו היו צריכים לצעוד על השטיח האדום גם בטקס הסיום. זאת למרות שהסרט לא השתתף בתחרות או אפילו במסגרת המשנה של הפסטיבל, שבמקרה חולקת איתו את שם.

קוסטנר החל לעבוד על הפרויקט לפני הרבה מאוד זמן. בשנת 1988, לפני שהוא ביים במקום זאת את "רוקד עם זאבים" זוכה האוסקר/הסרט היחיד שביים שהצליח מיד עם צאתו, מה שהופך אותו, אולי באופן אירוני, דווקא לסרט פחות פופולרי בקרב חובבי קוסטנר כיום. את הסיפור המקורי הוא עיצב ביחד עם ג'ון ביירד ומארק קאסדן ולאחר הרבה גלגולים וניסיונות הפקה, לפני שנתיים החל לצלם את שני החלקים הראשונים בסאגה ביחד עם ביירד. ייתכן והסרטים יוצאים מאוחר מדי: 2024 אינה בדיוק מועד נוח לאפוס של המערב הפרוע המסופר בעיקר (אבל לא רק) מנקודת המבט של האדם הלבן. על פי פרסומים, הסאגה אמורה להתרחש על פני תקופה של 15 שנה, בפועל שני הסרטים עד כה מתחילים ב-1859 ומתרחשים ברובם בשנת 1863. אולי פרט לסיום של הסרט השני שכמו החלק הראשון כולל מונטאז' של הצפוי בהמשך, אבל לא בהכרח סצנות שיופיעו בחלק הבא.

לא תרגמתי לעברית את המונח "אופק" שכן הורייזון בסרט הוא שם של מקום, עיירה בהקמה שהסיפור שלה סימלי למערב ארצות הברית כולו, או לניסיון של האדם הלבן להתיישב בו. דמויות רבות בסרט חושבת על להגר למקום בעקבות עלון פרסומי המשווק אותו, כאשר רק בחלק השני נחשף האדם שטוען שאיתר את המקום ופתח במבצע השיווק, עשה זאת מבלי שהוא נוכח במקום בעצמו. האתר נמצא על נהר סם פדרו, כלומר בדרום מדינת אריזונה של ימינו. ב-1859 מגיעים למקום המתיישבים הראשונים, שנצפים על ידי ילדים הגדלים עם שבט האפצ'י, החי בסמוך ולא ממש שמח מאנשים לבנים המתיישבים בשטח. המתיישבים המקומיים נרצחים, מתיישב אחר שבא בעקבות העלון מגלה זאת ומחליט בכל זאת להתחיל לבנות את העיר. ארבע שנים אחר כך יש במקום כבר קהילה די פעילה, מה שמוביל למתקפה של שבט האפצ'י, למרות שאנו למדים שבקרב מנהיגי השבט אין תמימות דעים לגבי ההחלטה לתקוף. חיל הפרשים האמריקאי, כלומר החלק שלו שאינו טרוד במלחמת האזרחים, מגיע לאזור לניצולים ומפנה אותם לישוב אחר, סמוך לבסיס צבאי. בכל זאת, חלק מן התושבים מחליטים לחזור להריסות של הוריזון.

אבל זה רק חלק ממה שמתרחש בחלק הראשון, שמרגיש כמו אקספוזיציה ארוכה. השעה הראשונה כוללת גם עלילה שמתחילה במונטנה, בה אישה יורה לעבר המאהב שלה ובורחת עם התינוק המשותף. הוא שורד ומנסה לנקום. זה קו העלילה אשר לתוכו ייכנס הייס אליסון, הדמות שמגלם קוסטנר עצמו. הוא מופיע לראשונה כשעה לתחילת הסרט ובתום שני הסרטים שראיתי, עדיין לא מגיע להורייזון בעצמו, אבל מתחיל לחשוב על כך. בינתיים הוא גבר ערכי בעל כישורי ירי באקדח (דו קרב אחד בכל סרט) ויחס יותר חיובי לאנשים סביבו, כולל מרי (אבי לי) אישה שמנסה להשיג אותו כמאהב או אולי לקוח, ומוצאת את עצמה נעזרת בו כמגן בעודה בסכנת חיים.

חולפת עוד כשעה בחלק הראשון בטרם נצפה לראשונה בשיירת עגלות הנוסעת לעבר הורייזון, בהובלת מתיו ואן ויידן (לוק וילסון) שלא ממש רוצה לקחת את תפקיד המנהיג אבל נאלץ לעשות זאת. בייחוד כאשר השיירה כוללת גם צייר בריטי בשם יו פרקטור (תום פיין) ושהוא ואשתו שרלוט (אלה האנט) לא ממש מבינים מה נדרש מהם על מנת לתרום למאמץ ומה תובע אורח החיים שכרגע פחות צריך תיעוד. השיירה הזו גם כוללת את אואן (ויל פאטון) ושלוש בנותיו, דמויות שחשובות יותר בחלק השני. בו גם יש חשיבות גדולה יותר לקשר ביניהם לבין התושבים ששבו להורייזון, שכן הם קרובים של משפחת קיטרידג' שהיא סוג של המשפחה שיותר עוקבים אחריה בעלילה, בעיקר אחרי אם המשפחה, פרנסס (סיינה מילר). אלו רק חלק מן הדמויות, לא כולל עוד הרבה אנשי צבא שחלקם שחקנים מפורסמים או אולי אפילו דמויות ראשיות יותר בחלק הראשון. ויש מקום גם למיעוטים: לא רק האפצ'י שהם מחוללי העלילה גם שהם ברקע; יש בסרט גם סינים ואפריקאים-אמריקאים, כאשר הסינים לפחות תופסים מקום מעט יותר מרכזי בחלק השני.

העניין הוא, שהחלק הראשון הוא שילוב של הרבה מערבונים בלי יותר מדי מקום לאמירה, מעבר לנתינת דגש לכך שכל דבר היה קשה במערב ויש הרבה צדדים לכל סיפור. החלק השני אמנם לא נרתע מהצגת עוד דמויות, אבל יש לו כבר יותר פנאי למהלכים של ממש ולסצנות ברוטליות וחזקות יותר. האמירות שלו על הבעיה של קפיטליזם והאשליה שיש חיים טובים יותר במקום אחר יותר נוכחת, לצד מעטה מעט מורכב יותר על הסבל של הדמויות, בעיקר של הנשים. משמע, לתוך האפוס נכנסו יותר חיים וחומר למחשבה. ברמה הטכנית הפרויקט מרשים כל הזמן, כשם שהוא בהחלט ארוך ויש תחושה כי רגעי המפתח עוד לפנינו. בייחוד כי כל חלק מסתיים בסוג של חצי-קדימון לחלק הבא, כאמור, אבל לאו דווקא עם מה שיצולם בהמשך, אלא יותר מבט על האתגרים הצפויים: הן בעיירה הורייזון, הן במרחבים אחרים במערב והן במלחמת האזרחים שאולי קרבה לסיומה, אבל גם יותר מן הדמויות בסרט מתקרבות למעורבות פעילה בתוכה.

כל זה מוביל לכך שאני עדיין לא מרגיש שאפשר לסכם את הפרויקט. כמו כל סרטיו של קוסטנר כבמאי, יש משהו מרשים ומגובש אבל אולי גם לא הכי מעמיק. כשחקן, קוסטנר מצוי במיטבו גם אם הוא לא נותן לעצמו מורכבות גדולה כמו התפקידים שגילם בעבר, הוא בהחלט מוסיף נוכחות של כוכב קולנוע לפרויקט, כמו גם וילסון. בקאסט המשני, סיינה מילר, אבי לי ואלה האנט בולטות עם שלושה סוגים שונים מאוד של נשים המוכרות מן המערבונים, בדרגות שונות של נחישות ופתיחות מינית. הסרט בסופו של דבר נותן לנקודת המבט שלהן לא מעט זמן, בעיקר בחלק השני של הסאגה וזו בלי להדגיש עוד קבוצה גדולה של נערות שהן דמויות חשובות ביצירה, כי באמת שאין מקום.

זהו פרויקט פגום, אבל גם מרשים מאוד, גם אם הוא סוג של נדחק לשולי השיח בשנה הקולנועית הנוכחית. אולי היה עדיף לו היה סדרת טלוויזיה, או הייתה נמצאת דרך כלשהי לסחוף גם בחלק הראשון. זוהי משימה קשה מדי, שכן אין ספק כי ההבדל שחשתי בין החלקים לא נובע במינון סצנות פעולה או התפניות, אלא ביכולת להבין מי נגד מי וכיצד מרכיבי העלילה משחקים זה עם זה ונבנים מן הרצף. להבדיל מן התחושה שצופים בכמה מערבונים שונים שחוברו יחדיו, שאופיינית לחלק הראשון. הזרימה החלקה יותר בחלק השני נובעת גם מבניית ההקשר, אבל גם מחיבור תמטי מדויק ומגובש יותר בין זירות העלילה השונות.

April
אפריל

הבמאית הגיאורגית דאה קולומבגשווילי מאתגרת את הצופים בסרטים שלה כשם שמאתגר לרשום את שם המשפחה שלה. הקולנוע שלה, כמו בסרטה הקודם "התחלה" שהוצג בפסטיבל ירושלים 2021, הסגנון שלה הוא סוג של ארטהאוס קיצוני, תוך שימוש בטכניקות שהם כמעט כבר קלישאות של קולנוע מפצל קהל: שוטים ארוכים מאוד, התקדמות איטית של העלילה, ומבט ארוך על אירועים לא קלים. בסרט הנוכחי היא גם מוסיפה שוטים של מבט על הטבע, בין אם מדובר בפריחה הטיפוסית לאביב של חודש אפריל ובין אם מדובר בגשם, כולל סופה. על מנת לאתגר עוד יותר, הסרט נפתח בדימוי מופשט כמעט לחלוטין של גוף נשי מעוות, משהו שבין אנושי לבין לא-אנושי, ניצב על רקע שחור עם סוג של בריכה. משהו נוסח "מתחת לעור" בקטעי הפיתוי. איך זה קשור לעלילה? אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף, או שיש דרך אחת להבין. כן יש בסרט מבט על נשיות כללית הגוף הנשי שמקור לכוח או חשש, חלקית גם לגבי המסע של נינה, הדמות הראשית.

נינה היא רופאה גינקולוגית ומיילדת. בשוט הראשון בסרט בו יש עלילה (אחרי כמה דקות), היא מיילדת פג שמת לאחר הלידה. אביו של התינוק שנולד מת מאשים אותה באחריות. לא בטוח שיש לו קייס בעניין הזה והשאלה האם היא הייתה פועלת אחרת נותרת פתוחה, אבל האשמה אחרת שלו כלפיה מהותית ומסוכנת יותר: הוא יודע שהיא מבצעת הפלות לא חוקיות לנשים בכפרים הסמוכים. גם את זה נראה בסרט, כולל שוט ארוך במיוחד וקשה לצפייה. נראה אותה גם אוספת טרמפיסט והופכת את הסיטואציה ביניהם למינית, משום מקום וביוזמתה. אבל גם בסיטואציה הזו היא סוג של שוקעת בבוץ, מה שיקרה לה מילולית בנקודה אחרת.

נינה היא דמות שאנו מביטים עליה מקרוב ונחשפים לצדדים אחרים באישיות שלה, לאו דווקא סותרים: היא בודדה אבל לא רוצה זוגיות, טובה בעבודה שלה אבל גם לוקחת סיכונים שהם לא בהכרח נחוצים. היא נראית קרה, אבל היא מסכנת את עבודתה ואת החופש שלה באקט שהוא אמפתיה לאחר. זהו סרט בנושא הפלות ומקום האישה בחברה, אבל מעבר להיותו פוליטי הוא גם סרט על חרדות והיכולת להיות אינדיבידואל בחברה בכלל.

בגלל שזה סרט קיצוני בסגנון שלו וגם במה שנראה דרך עדשת המצלמה, זה גם כנראה הסרט עם כמות הנטישות הגדולה ביותר בפסטיבל. באותה מידה, הוא כל כך קיצוני כך שהיה לי ברור כי יהיה בחבר השופטים מי שירצה להעניק לו פרס. בסופו של דבר, הסרט זכה בפרס חבר השופטים, הפרס השלישי או הרביעי בחשיבותו. האופי שלו גם גורם לי לחשוב שיש סיכויים נמוכים שנראה אותו בארץ במסגרת כלשהי – יש קהל מקומי לאתגר הסגנוני שמציעה קולומבגשווילי, אתגר המביא לבסוף לתוצאות מספקות גם בסרט זה. אבל לא ברור עד כמה הוא גדול כאן וזה סרט שהצפייה בו צריכה לכולל כמה סוג של אזהרה, כולל נגד קולנוע איטי שלא כל המהלכים שלו קלים לפענוח.

Ainda estou aqui (I’m still here)
אני עדיין כאן

סרטו של וולטר סאלאס הברזילאי סוג של מחזיר אותו לקדמת הבמה של הקולנוע העולמי, אחרי שהמעבר לארה"ב קצת פגע בהערכה הביקורתית לסרטיו. הסרט זכה בפסטיבל דווקא בפרס התסריט, עליו סאלאס לא חתום, אלא צמד התסריטאים מורילו האוזר והייטור לורגה. אם כי זה פרויקט אישי עבור סאלאס וכזה שהוא ניסה להרים כמה שנים, על בסיס סיפור אמיתי על רדיפה של מתנגדי משטר בשנות שלטון הדיקטטורה הצבאית בברזיל. בני המשפחה הרלוונטית תמכו בהפיכה ואולי שיתוף הפעולה עמם הוביל לחסרון המרכזי והגדול של הסרט, עליו אור כבר כתב: בעוד רוב הסרט מתרחש בשנים 1970-1971, הוא קופץ לאחר מכן לכמה תקופות אחרות ומספק סיומים שונים ועוד רקע על הדמויות, שאולי היה ניתן לספר רק בכתובית הסבר על רקע תמונות סטילס. וגם זה מהלך שהסרט בכל זאת עושה.

אבל מה שמתרחש בשנת 1970 הוא סרט מוצלח למדי. אנו פוגשים משפחה בורגנית ברזילאית, דרך חוף ים עמוס בריו דה ז'נרו. כלב משוטט מפריע לאחת מבנות המשפחה לשחק כדורעף והיא נותנת אותו לאחיה, אשר ממהר לעבוד על הוריו לכך שיסכימו לאמץ את הכלב לבית המרווח שלהם, במרחק הליכה מן החוף. אב המשפחה, רובנס פאוויה, היה בעבורו פוליטיקאי מן המחנה הנגדי למחנה שעכשיו בשלטון אבל הוא עדיין עובד כמהנדס לפרויקטים גדולים. המשפחה כוללת ארבע בנות בשלבים שונים של גיל ההתבגרות וילד ובגדול היא די אמידה, משכילה, ומתנגדת למשטר במדינה אך עושה זאת לא בקול.

חטיפה של שגריר זר מייצרת לחץ ומתיחות במדינה ושני ההורים נעלמים יום אחד. הם נחטפים ועוברים התעללות בידי המדינה, אם כי לא באופן רשמי. בסופו של דבר האם חוזרת לבית, האב נותר במאסר הלא-רשמי וגורלו על פניו לא ידוע, כמו גם במה בדיוק השניים נאשמים ועד כמה הם יודעים או מכירים אנשים שיודעים. הסרט רומז כי אכן יש עיסוק מסוים בפעילות מחתרתית, אבל לא בהכרח כזו המצדיק את החשדות, מה שלא יהיו. כאמור, מדובר על מקרה אמתי ועל דמות שהיא סמל להתנגדות/אכזריות של המשטר בחקירה ובהעלמת אנשים.

אחת מן הבנות עוברת ללמוד באנגליה, עוד לפני ההיעלמות של הוריה. המגע שלה עם העיתונות הזרה מובילה לכך שעם שובה של אותה אחות, היא יודעת יותר מן האחים שלה על חומרת המצב. אם המשפחה, בגילומה הנהדר של פרננדה טורס, נמצאת במאבק מורכב: גם לגלות מה קרה, גם לא לחשוף בפני הילדים את חומרת המצב, הן לגבי גורל האב והן לגבי עתיד המשפחה. התסריט נע בינה לבין חלק מן הנערות שמקבלות מקום יותר נרחב בחלק זה של הסרט, מה שמייצר תחושה גם של סרט אנסמבל, גם אם הלב שלו הוא מחאה נגד משטר המנצל לרעה את כוחו. הכוונה היא לא בהכרח למשטרים שהיו קיימים בעבר, בכל הקשור לברזיל ודרום אמריקה בימינו (או מקומות אחרים). מה שאולי הופך את הכותרת לכזו אשר ניתן לקרוא בכמה אופנים. זהו סרט חכם מאוד לרוב אורכו, כולל סיום מוצלח לדעתי של מה שמתרחש בראשית שנות השבעים. בחלקים המסיימים התסריט זוכה הפרס כבר מתפזר יותר מדי ואז לפרקים אומר דברים בצורה ישירה מדי, בלי קשר לשאלה אם בכלל היא צריך עוד סיומים.