• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

10 לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית

24 בספטמבר 2020 מאת עופר ליברגל

ב-10 השנים האחרונות, "סריטה" היה חלק מרכזי בחיי, מעבר להיותי כותב קבוע בו שחושב על מה לכתוב / דן על מה לכתוב / כותב בו מדי יום. האתר הוא חלק מרכזי בחיי גם כקורא ובדרך כלל אתר האינטרנט הראשון עמו אני פותח את היום. יחד עם זאת, קשה לי לתפוס כי עבר זמן כה רב וגם קשה לי לסכם את התקופה. מה שאני כן יכול לעשות זה מסע בין פוסטים אהובים באתר/בלוג/כתב עת/איך שלא תקראו לזירה בה מתפרסם הטקסט שאתם קוראים כעת. המטרה הראשונה שלי הייתה לאצור שלוש עשיריות של פוסטים אהובים: פוסטים שכתבו הכותבים האחרים, פוסטים שאני כתבתי, ופוסטים משותפים לי ולכותבים נוספים.

בפועל, המסע בנבכי הזמן הוכיח שקשה מאוד לבחור והעשיריה של טקסטים מיתר הכותבים הכפילה את עצמה ל-20. ביניהם טקסטים שבהם האחרים הטיבו לנסח את מה שאני חשבתי, או טקסטים שמביעים עמדה שונה משלי, וזה לא עושה אותם למרתקים פחות. זוהי אוצרות אישית של עשור בסריטה, אבל זוהי אוצרות לא ממצה – לא חזרתי יותר מדי לשנים הראשונות ולשנה האחרונה העדפתי לתת מרווח של זמן. יש גם פחות מדי ייצוג לטקסטים המפורסמים בשותף, סקירות על סרטים שיוצאים לקולנוע (פעם היה כזה דבר, נשבע) או דיווחים מפסטיבלים. אבל אני חושב שמה שקיבצתי כאן הוא הצעה לרשימת קריאה מרתקת שמראה משהו ממה שהמקום הזה מציע. אזהרה שלא תפתיע את מי שרגיל לבקר כאן: חלק מן הטקסטים ארוכים מאוד. הם מסודרים בסדר כרונולוגי בכל אחד משלושת החלקים.

פוסטים של אחרים

הדירה

המניפסט החדש לכתיבת ביקורת קולנוע – טקסט שהוא סוג של מיתולוגיה פרטית של כותבי הבלוג, מאת אדם שלפחות אני איני יודע מיהו, עם סגנון כתיבה נחרץ שבתוכו כמה כללים שהייתי שמח לעמוד בהם בצורה טובה יותר.

פסטיבל הקולנוע הבריטי 2012: ראיון עם ריצ'רד איואדה ("Submarine") – הרבה דברים משובחים הביא עמו פסטיבל הקולנוע הבריטי 2012 כולל שיתופי פעולה עם "סריטה". אבל השיא (ושיא הקנאה) הוא הראיון שאורון ערך עם אחד מן האנשים שהכי מצחיקים אותי כשחקן/פאנליסט בטלוויזיה הבריטית, שמביים סרטים שהם יותר מרגשים ממצחיקים.

20 שנים – 20 רשעים בלתי נשכחים – רשימת ה״20 משהו על פני 20 השנים האחרונות״ הראשונה של אור משלבת בטבעיות בין כוכב הקופים, היטלר, כמה נבלי באטמן, ומחוות קצרות לכמה מגדולי השחקנים בדורנו.

שינויים בהרגלי הצפייה – כל כך הרבה קרה מאז הטקסט הזה של אורון על צפייה בבית מול קולנוע וצפייה בחלקים ולא ברצף. חלק מן הטקסט הזה נראה תמים מול שינויי הזמן, חלקו נבואי, ומעניין לחזור אליו גם אם היחס של כולנו לחלק מן הנושאים אשר עולים בו עבר תמורות.

לקראת "מעבר לגבעות": סקירת הסרטים הקצרים של כריסטיאן מונג'יו וניתוח "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" – היה מאוד כיף להתווכח בקולנוע לב על סרטים מאתגרים (אני חושב ש"מעבר לגבעות" היה הטוב שבהם) ואורון ניצל את ההזדמנות על מנת להשלים את הכתיבה על הסרטים של אחד מן הבמאים הגדולים של ימינו, שפרץ לפני לידת האתר.

על ה-״Manic Pixie Dream Girl״ ותפישת הנשיות – הפוסט של אדוה על המאניק-פיקסי-דרים-גירל לא היה הפעם הראשונה בה שמעתי או קראתי על המונח, אבל הפך למקור שאני מפנה אליו/בודק בו כאשר המונח שב ועולה, או שאני רוצה להשתמש/לבקר אותו.

"נורטה, סוף ההיסטוריה", סקירה – שני קיניסו פתח את עידן האהבה לבמאי לב דיאז באתר זה, ומאז אני גאה ללכת בעקבותיו.

הקולנוע של כריסטוף הונורה – הכרתי חלק מן הסרטים של כריסטוף הונורה קודם ואף הערכתי אותם, אבל רק הטקסט של אור גרם לי להבין כי מדובר בבמאי מעניין שכדאי לשים לב לכל מה שהוא עושה.

״באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק״, ניתוח – לרוב יש חפיפה בטעם ביני לבין פבלו אוטין, אבל בכל הנוגע לסרטים של זאק סניידר זה די נעלם. עדיין מרתק לקרוא אותו מגן בחריפות על סרטים שרוב הביקורת בזה להם, והוא מדגים היטב מה הסרטים הללו עושים ומדוע. ד"ש למרתה.

״המפגש״, ניתוח ופרשנות – אורון מרחיב על סרטו של דני וילנב יותר ממה שאני יכולתי באמצע פסטיבל (צפו לעוד מקרה כזה בעוד רגע). הוא גם מדגים כיצד דברים בעייתיים בסרטים אחרים עובדים עבור הסרט הזה, שאני מעריך אותו יותר במרחק הזמן, ובעיקר נותן כבוד למדע בדיוני כפי שמדע בדיוני צריך להיות, מלא במחשבה ולא רק באפקטים.

״הקיר״, סקירה – הייתי די מרוצה מן הכתיבה שלי על סרטה של מורן איפרגן בזמן פסטיבל דוקאביב, אבל אני יותר מרוצה מן ההשלמות וההעשרה של אורון, בשילוב של כתיבה על החוויה האישית וניתוח מעמיק של היצירה.

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 33: "הדירה" (1960) – פרויקט כל זוכי האוסקר של אור הרבה יותר מסודר ומנומק בראייה היסטורית ממה שאני הייתי מסוגל. כמחווה לחסור ההסכמה שקיים לעתים בקרב הכותבים כאן, סרט שהוא אחד מן האהובים עליי אי פעם מקבל ביקורת שלילית, ואני מוצא את עצמי מסכים עם חלק מן הנאמר בה.

סרטים מן העבר: "שבע היפהפיות" – הדרך של אור לצלול בפעם הראשונה אל סרטים ותיקים הביאה כמה טקסטים מרתקים, כולל הטקסט הזה שבחרתי לרשימה זו של פוסטים נבחרים על פני טקסט מאוחר יותר שלי על אותה במאית.

אלכס ואני: חלק י׳ – פרק הסיכום (״בלדה טריסטה״, ״טעם החיים״, ״הלילה הגדול שלי״, ״הבר״) – לפרויקט של אורון אודות הבמאי הספרדי חובב האלימות המרהיבה ולא-בדיוק-ריאליסטית, אלכס דה לה איגלסיה, לקח די הרבה זמן להסתיים. אבל כל פוסט בסדרה הוא תענוג והיא כוללת תובנות על קשר בין צופה לבמאי, שרלוונטיות גם למי שלא הצליח להשיג עותק של "בלדה טריסטה".

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 1: "אני יורקת על קברך" ו"הבית האחרון משמאל" – סדרת הפוסטים של לירון על ז'אנר האונס-נקמה היא מרתקת שכן היא מביעה תמיד גם משיכה והערכה לסרטים וגם רתיעה מאלמנטים רבים בהם. הפירוק שלה את הסרטים ואת האלימות גם רלוונטי לחווית הצפייה בקולנוע בסרטים פרובוקטיביים פחות.

מאיידהו ואראקי עד אליו ואוליבר: חוויות משני עשורים של התבגרות עם קולנוע להט"בי – טקסט אישי של אור על החוויה שלו כצופה ועוד מקום בו יש הבדל בטעם שלנו. הטקסט הזה עזר לי להבין למה אחת מן הבחירות שאני אהבתי בסרט מסויים היא דווקא זו אשר הרתיעה אותו.

ספיישל "האלווין": המדריך המלא ל-40 שנות מייקל מאיירס – חלק ראשון – מכיוון שקשה לבחור פרק ספציפי של "אימת החודש", את החיבה של אור לאימה אציין דרך אחד מן הספיישלים שנותן לו הזדמנות לעשות שני דברים שהוא עושה טוב: לכתוב באהבה על יצירת מופת בתחום, ולתאר באופן מעניין כשלונות מביכים.

"אנחנו": תימות בסרטו של ג׳ורדן פיל – לירון סוקרת את הפירושים לסרטו המצליח של גו'רדן פיל ומראה מדוע הוא ממשיך להוסיף הרהורים אחרי הצפייה ואחרי הפרשנויות. סרט מעניין גם מול האירועים השונים שפקדו את ארה"ב בחודשים האחרונים והפוסט שלה איכשהו מתייחס גם לכך.

אוסקר 2019/20: כל המתמודדים בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק אחרון – החיבה של אור לסדר הובילה לסדרת הפוסטים המקיפה שגם נותנת תמונה על הנעשה בקולנוע העולמי בלי קשר לפרסים, וגם נותנת קצת יותר עומק מאשר "השנה הסרט הישראלי מועמד/לא מועמד".

״ג'וקר״ וההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול – אורון לוקח את "ג'וקר" בפרופורציה מול אלו שקטלו/הכריזו כי מדובר בסרט מהפכני והעניקו לו פרסים. אבל הוא גם כותב טקסט מקיף ומאיר עיניים על הסרט, יותר מכל טקסט אחר שקראתי אודותיו.

פוסטים שאני כתבתי

ההתחלפות

"ההתחלפות", ניתוח – אני אוהב שיש סרטים שאפשר לצלול לפרשנויות שונות לגביהם, ואוהב שזה קורה בקולנוע מקומי. מה גם שזה פוסט נדיר יחסית בו התגובות היו גם הן מרתקות.

על מה אני כותב כשאני כותב על קולנוע – טקסט שאני קצת גאה בו וקצת מתבייש בו, אבל אולי הוא יכול להסביר מעט מה אני מנסה (או ניסיתי) לעשות בכתיבה על סרטים.

"היא", סקירה / מכתב אהבה – השילוב בין הסרט של ספייק ג'ונז לתקופה בחיי בה הוא פגש אותי גרם לכותרת הלא שגרתית ולטקסט כולו. למרות נימה פיוטית מדי פעם, הוא גם ניתוח שאני עומד מאחוריו.

פסטיבל חיפה 2014: ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״, סקירה – פוסט שנכתב בזירוז בזמן פסטיבל מתוך הבנה כי לסרט מגיע מקום משלו, בזמן בו חששנו כי ההקרנות באולם הקטן של סינמטק חיפה יהיו היחידות שלו בארץ. זמן לא רב לאחר הפרסום הוחלט לתת לו הפצה מסחרית קטנה (אני מניח שבלי קשר).

"ההר", סקירה – עוד מקרה בו התאפשר לי להתבטא היטב (לדעתי) על סרט ישראלי יוצא דופן ומפצל בתגובות שלו.

כישלונות נהדרים – "אחד מהלב" של פרנסיס פורד קופולה – בניגוד לאור, אני נוטה להיכשל לא פעם בסיום סדרות או פרויקטים שאני מתחיל. סמלי שגם הסדרה על כשלונות נהדרים זכתה לגורל הזה (אבל המשיכה קצת אחרי הפרק שבחרתי).

כל סרטי אינגמר ברגמן – חלק 23 ואחרון: "פאני ואלכסנדר" – היה קשה לבחור רק חלק אחד מתוף הפרויקט המוקדש לסרטים של ברגמן, אז בחרתי באחרון שכולל גם לינקים לכל היתר.

פסטיבל ונציה 2017 – דיווח שני: ״פוקסטרוט״, ״Lean on Pete״, ״Nico, 1988״, ״Samui Song״ –  דיווחים מפסטיבלים נוטים מטבעם להיות מזורזים ולהחמיץ פרטים רבים, אך לפעמים דווקא כך הם לוכדים את המהות של סרט. בדיווח הזה לא לגמרי הבנתי מה עיצבן את מירי רגב, אבל נראה לי שכן הצלחתי לתקשר משהו לגבי שני הסרטים הראשונים.

הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "האיש שלא היה שם" – כשחזרתי לנתח מחדש את כל סרטי ג׳ואל ואיתן כהן גיליתי די מהר מאוד, ולהפתעתי, שיש בהם הרבה יותר אמונה (לא בדיוק באל) ממה שזכרתי. ועוד לא מעט מוטיבים חוזרים ובנויים היטב לאורך הקריירה של האחים. היה מעניין במיוחד לחזור לסרט זה שלעתים נדמה כי הוא קצת נשכח, ולא בצדק, בפילמוגרפיה שלהם.

בחזרה אל סרטי נעוריי: "מלכודת עכברים" (Ratcatcher) – הסרט שאף פעם לא הייתי בטוח אם כתבתי עליו כבר או לא. ימי הקורונה סיפקו זמן והזדמנות על מנת לברר ולבסוף גם לכתוב עליו.

פוסטים משותפים

מיומנו של צלם חתונות

ניתוח קבוצתי של "הערת שוליים" – עדיין בימים המוקדמים של הבלוג, ועם חלקים שלמים של דברים שכתבתי והייתי שמח למחוק כעת, הדיון המשותף והמאוד ארוך ומפורט שלנו על סרטו של יוסף סידר חשף לא מעט תובנות. הוא גם הוכיח כי סביב נושא מעניין, גם פוסטים ארוכים מדי מביאים קהל.

"כחול הוא הצבע החם ביותר", סקירה וניתוח משותף – הטקסט על הסרט היפה והבעייתי של עבדלעטיף קשיש רשום על שמי בלבד, אבל ליבו הוא הדיון עם אדוה לנציאנו.

פרסי אופיר 2014: נבחרת החלומות של סריטה – מעבר לכך שלפרסי אופיר יש מקום חם בלב שלנו (לפעמים עם ביקורת), עם הזמן יש געגוע ספציפי למחזור הסרטים המיוחד שהתחרה בשנת 2014. האם ידענו אז כי מדובר בשנה טובה? בהחלט. האם הבנו עד כמה היא טובה בזמן האמת? כנראה שלא. אין לי מושג איך הצלחנו לבחור חמישיות באותה שנה. או זוכים, נוהג שאני שמח שהפסקנו לציין בגלוי.

הסרטים הגדולים עם נחמן אינגבר, עונה 2 פרק 10: "טעם הדובדבן" של עבאס קיארוסטמי – אני אוהב פודקאסטים, אבל לא אוהב לשמוע את הקול שלי. השיחות עם נחמן אינגבר ופבלו אוטין היו כל כך מהנות ששמעתי אותן יותר מפעם אחת. את הפרק על קיארוסטמי אני אוהב במיוחד.

לכבוד החגים: 10 הארוחות המשפחתיות הבלתי נשכחות של הקולנוע הישראלי – מצעד לא מחייב ולא רע שעשינו, שמרוויח מן התקופה בשנה בה נכתב הפוסט הזה וההבנה כי ארוחה משפחתית מרובת משתתפים ומבוכה עדיפה על כל שיחת זום.

בולבוסים מפורסמים: מצעד תפוחי האדמה הלוהטים של סריטה – לכאורה, פוסט הומוריסטי וקליל עבור ה-1 באפריל. אבל אני חושב שהיכולת להיות קלילים מדי פעם היא חלק חשוב ב"סריטה". מה גם שרוב הסרטים בדירוג גם נהדרים וגם כבדים יותר מהצפוי מן הכותרת.

אל תסגרו את קולנוע ״לב סמדר״ – חברי סריטה כותבים על מוסד התרבות הירושלמי – שני מוסדות נוסטלגיים לעבר הירושלמי שלי ושל חבריי, האוזן השלישית וקולנוע סמדר, ערכו מאבק קיומי מספר פעמים לאורך העשור. המאבק הזה נגד סגירת קולנוע סמדר הסתיים בהצלחה ועל הדרך נתן לנו הזדמנות להצדיע לאולם קולנוע. לקוראים מן העתיד: פוסט זה נכתב בתקופה בה אני אישית מתגעגע לכל בית קולנוע באשר הוא.

"מיומנו של צלם חתונות" -ניתוח משותף – כל סרטיו של נדב לפיד זכו להתייחסות של יותר מפוסט אחד מצידנו, ולניתוח ארוך בו אני הייתי מעורב. כיאה לבמאי אמנותי ושנוי במחלוקת, בחרתי לציין את הדיונים בסרטו דרך השיחה שלי ושל אורון על סרט באורך לא שגרתי. לכן, סביר שפחות אנשים ראו את הסרט הזה, שהעניק לנו די הרבה נושאים לשיחה ופענוח.

הגדה של מארוול: מתכוננים ל״סוף המשחק״ ומארחים לפסח את הנוקמים – יש מעריצים יותר גדולים ממני ליקום הקולנועי של מארוול (חלקם מנחים פודקאסט עם לירון), אבל זה נתן לי הזדמנות לכתוב גרסה פארודית לשירי פסח. וזה אולי בעצם מה שתמיד רציתי.

תמונות מ״סיפור נישואים״: הרחבה על שישה רגעים מסרטו של נואה באומבך – ניתוח משותף שמנסה לגעת בכל הסרט דרך חלקים ממנו, וגם כולל ניתוח מפורט יותר על כלי המבע הקולנועי ממה שמתאפשר לנו בדרך כלל עם סרטים חדשים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.