• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • חגיגות עשור לסריטה: 10 דברים שלא ידעתם עלינו
  • אימת החודש - ספטמבר 2020
  • פסטיבל חיפה 2020: המלצות, אזהרות וכמה באמצע
  • עשר לסריטה: ראיון עם עצמנו, כי למה לא בעצם
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

בחזרה אל סרטי נעוריי: "מלכודת עכברים" (Ratcatcher)

2 באוגוסט 2020 מאת עופר ליברגל

לאחר הפסקה של מספר שבועות (יותר נכון, חודשים) אני שב לסדרה בה אני סוקר סרטים שאהבתי בתור נער. כעת אני מגיע לסרט שאחת לכמה זמן אני מופתע לגלות כי בעצם עדיין לא כתבתי עליו טקסט. זאת מפני שמדובר באחד מן הסרטים הבודדים שאני חש כי הצפייה בו שינתה עבורי את היחס לקולנוע, אולי אפילו דחפה אותי לעיסוק בתחום. סביר להניח כי לאורך השנים העמסתי חשיבות על הצפייה הראשונה שלי בסרטה של לין רמזי "מלכודת עכברים" (Ratcatcher). מאוד אהבתי סרטים גם לפני שצפיתי בו, ואף נהגתי לבקר בסינמטק ירושלים מספר פעמים בשבוע ונחשפתי דרכו גם ללא מעט קולנוע אמנותי מכל הזמנים. אבל את העוצמה של דימויים חזותיים כצורת אמנות ייחודית הבנתי באופן אחר לאחר הצפייה בסרט זה, גם בגלל חווית הצפייה.

סרט הביכורים של לין רמזי הוקרן בישראל בינאר 2002, יותר משנתיים וחצי אחרי שהוצג בבכורה בפסטיבל קאן. הוא הוקרן ללא תרגום כלל (אבל כן עם שם עברי שאינו תרגום מדויק ולפחות עבורי הוא נותר מאז). אני הייתי כבר בכיתה י"ב ומסוגל להתמודד (עדיין לא בצורה אידיאלית) עם סרט דובר אנגלית ללא תרגום, אבל לא עם מבטא סקוטי כבד. מבין כל המילים שנאמרו בסרט אין לי ספק כי הבנתי פחות מחצי, סביר שאפילו הרבה פחות. אולם, כבר אחרי כחמש דקות, הבנתי שכל צורך בהבנת המלל הוא שולי לעוצמה של הדימויים שיצרה הבמאית. הסרט הדהים אותי בסיפורים שסיפר ושבר אותי ריגשית פעם אחר פעם. כל זאת בזמן שקווי עלילה שלמים ודקויות של יחסים בין דמויות חלפו לי מעל לראש.

בסיום ההקרנה פגשתי ידידות מן התיכון והן לא היו שותפות להתלהבות שלי – הן פשוט לא הצליחו להבין את הדיאלוג. תגובה מובנת. אך אולי היה עדיף עבורי לא לדבר עם איש ורק לצלול לתוך התחושות שלי. יש דברים שלא ניתן לחלוק. אולי בגלל שלא הבנתי את הדיאלוגים בצפייה ראשונה, התחברתי לסרט ברמה מופשטת יותר. הבנתי בו משהו על עצמי ועל הקשיים בחיי, למרות שהחיים שנראו על המסך היו ללא ספק הרבה יותר קשים ואפלים מן החיים שהכרתי או יכולתי להבין במלואם באותה תקופה. אבל אני מאמין שכמו יצירת אמנות גדולה, "מלכודת עכברים" הוא גם סרט שמתאר סביבה מקומית מאוד ספציפי וגם מספר סיפור אוניברסלי, גם מביע מחאה חברתית וגם עוסק במצב האנושי בצורה מופשטת.

המעמד של הסרט לא ירד בעיניי ברגע שראיתי אותו עם כתוביות באנגלית, הודות למהדורה של חברת קריטריון, שכוללת גם את שלושת סרטיה הקצרים של הבמאית. לפחות שניים מהם נהדרים גם (היא גם ביימה עוד סרט עלילתי קצר ונהדר הרבה אחר כך). המעמד לא נפגם גם לא אחרי שהידע הקולנועי והאקדמי שצברתי מאז איפשר לי למקם את הסרט בתוך או מול זרמים קולנועיים שונים. הבנת הדיאלוג חשפה בפני רבדים נוספים, כל צפייה חוזרת הדגימה אף יותר עד כמה הסרט הזה מחושב ומדויק.

"מלכודת עכברים" הוא סרט התבגרות של ילד בן 12 בתוך מציאות חברתית קשה. ככזה, יש בו משהו שמזכיר סרטים כמו "400 המלקות" של טריפו או "גרמניה שנת אפס" של רוסליני. הסרט מתרחש בשכונת עוני בגלזגו במהלך שביתת זבל בשנות השבעים, בחירה הממקמת אותו כשייך למורשת של סרטים בריטיים חברתיים. אולם, הסרט נבדל סגנונית מכל אלו. רמזי מצלמת שכונה עמוסה בשקיות זבל, מכרסמים, אלכוהוליסטים וילדים בלי השגחה הורית והיא עושה זאת כמעט ללא מצלמה רועדת. אף כי יש בסרט כמה שוטים בהם המצלמה נעה בחופשיות בין מספר דמויות. רוב הזמן רמזי מעמידה פריימים מעוצבים היטב, כמו צילומי סטילס או ציורים: היא מצלמה מציאות מכוערת באופן שבמאים אחרים מצלמים שכונות יוקרה. לפעמים היא גם עושה שימוש בטריקים קולנועיים כמו הילוך איטי או הקרנה לאחור. המציאות שהיא מראה היא קשה אובייקטיבית, אבל היא מראה כי גם במקום הזה יש רגעים של שמחה, או לפחות תקווה. הבמאית לא מחפשת פיוט גם במקומות עגומים, היא מראה את מה שאנשי המקום חווים. למרות שהסרט הינו סרט תקופתי, והוא בהחלט תוקף את הקיפוח החברתי, המחאה היא לא העניין המרכזי שבו. זו ההבנה כי גם הפנים של הזנחה בידי הראשויות ובידי המשפחה היא דבר שפועל בתוך מגוון אנושי ושגם מתוך בריונות והתעללות ניתן לייצר קשרים.

כאמור, בדומה לסרטים אחרים בפרויקט סרטי נעוריי מדובר לא רק בסרט שראיתי בגיל ההתבגרות, אלא גם בסרט התבגרות. הגיבור הוא ג'יימס שחי עם משפחתו בדירה בשכונת עוני, כאשר המדינה עשויה לתת למשפחה בת חמש הנפשות דיור בשיכון טוב יותר. אך האם לא מצליחה לשלם את שכר הדירה, האב אלכוהוליסט שלא בטוח שמסוגל בכלל לעבוד. בין ג'יימס ושתי אחיותיו (גדולה וקטנה) קיימת מתיחות; הרחובות מלאים בשקיות זבל וזיהום ותעלת מים ברחוב מהווה מקום למשחקים אך גם לאיומים, אך היא גם סכנת בטיחות של ממש עבור ילדים. גם בריונות היא סכנה בשכונה וג'יימס לעתיים סובל ממנה, לעתיים עוזר לאלו שסופגים ולעתיים מקבל כבוד מן הבריונים. כמה מהם אף מכבדים אותו מספיק או סתם רוצים לראות מה יעשה, עד לדרגה שהם מבקשים ממנו לשכב עם מרגרט אן. מדובר בנערה מעט מבוגרת יותר שעוברת התעללות מינית קבוצתית מתמשכת. ג'יימס לא שוכב איתה כפי שמצופה ממנו, אלא נשכב עליה כסוג של חיבוק ותמיכה.

בין ג'יימס ומרגרט אן מתפתח קשר רגשי שיכול להיראות מן הצד כפגום, אך למעשה מעניק לשניהם סוג של מפלט רגשי. ג'יימס עדיין לא בשלב של רדיפת המין בהתבגרות שלו, או שאולי הוא כבר בוגר מספיק על מנת להבין כי זה לא מה שצריכה הנערה, שסובלת גם מהזנחה מצד האם המגדלת אותה. סצנה בה שני הצעירים חולקים אמבטיה (כאשר ג'יימס מראה לה כיצד לנקות את הראש מכינים) יכולה לעורר התנגדות ולהיראות נצלנית, אבל רמזי מביימת את הסצנה כרגע של חיבור וקרבה. עבור ג'יימס, הנערה המבוגרת היא יותר אחות גדולה שלא רבה עמו בכל הזדמנות מאשר אופציה מינית. הנערה עצמה כנראה הייתה מסכימה לשכב עמו, אבל דווקא הסירוב או חוסר המודעות שלו מעניק לה עדינות לה היא זקוקה בחייה. זאת משום שההתעללות ארוכת הטווח נמשכת ובסצנה קשה אחת, ניכר כי שכנה מבוגרת מאשימה דווקא את המנוצלת.

מערכת היחסים הזו היא סוג של מגע ראשוני עם התבגרות מינית, אבל היא גם מראה כי במובנים מסוימים, ג'יימס עדיין לא ממש נכנס לגיל ההתבגרות ויש לו תפיסת עולם של ילד. רמזי מראה בסרטה לא מעט אכזריות של ילדים, אבל גם רגעים שמראים דמיון של ילדים ותפיסת עולם של כאלה. ג'יימס מודע לקשיי החיים, אבל גם נוסע באוטובוס לקצה של העיר שם הוא מוצא אתר קסום: בית בתהליכי בנייה שהוא מדמיין כי יכול להיות הבית של המשפחה שלו. מאידך, הוא כבר בוגר יותר מילד אחר בסרט, קני, ילד חובב חיות ובעל תפיסה מעוותת של העולם. דומה כי ג'יימס הוא היחיד שמתייחס אליו שלא כאל מוגבל ורוב הזמן אף מדבר עמו על חיות. לצד זאת, יש רגעים בסרט בהם ג'יימס מתאכזר גם כלפיו וגם כלפי מרגרט אן. החיבה של קני לחיות קשורה גם לנוכחות של מכרסמים בסרט. עכברים וחולדות ממלאים את הרחובות והם גם איום על הבריאות שיש להיאבק בו באלימות וללכוד אותו, וגם חיית מחמד פוטנציאלית. חולדות הם חלק מן השוטים מעוררי החלחלה בסרט, העכברים דווקא זוכים למעט רגעי חסד, כמו עכבר המחמד שקני מקבל ליום הולדת, שעובר התעללות אך גם זוכה לגורל ייחודי.

ציינתי בקצרה את השימוש של רמזי בכלי מבע קולנועי שלא בהכרח מזוהים עם קולנוע ריאליסטי. ברצוני להדגיש את שני הכלים הבולטים ביותר בעיניי, כלים אשר ימשיכו ללוות אותה גם בסרטים שיצרה בהמשך דרכה – ״Morvern Callar״, ״חייבים לדבר על קווין״, ו״יום נפלא״. השימוש של רמזי בפסקול לא תמיד מנסה להעצים את הרגש של הסצנה, אלא לא פעם ללכת נגד הרגש או האווירה. שירי פופ קלילים יכולים ללוות אצלה רגעים קודרים במיוחד, ובסרט זה הדבר בא לידי ביטוי בשיר "לוליפופ" בביצוע של הקורדטס, שיר מתקתק שאומנם מתחיל עם גביע גלידה, אבל למעשה מלווה את הרגעים האלימים ביותר בסרט. זה לא בהכרח בגלל התוצאות של האלימות, אלא משום שהבמאית מטשטשת את הגבולות בין אהבה להרס וצובעת דמויות בגוון אמביוולנטי.

אותו סיקוונס גם מכיל כמה שימושים בולטים בצילומי תקריב (קלוז-אפ), הכלי השני אשר רמזי מרבה להשתמש בו. לרוב, בקולנוע תצלום התקריב מזוהה עם הפנים האנושיות, בעוד רמזי משמשמשת בו על מנת לבודד חלקים אחרים בגוף או פרטים אחרים. היא חותכת לתקריב במהלך הסצנות בעריכה מודגשת, לפעמים כביטוי לנקודת המבט של הדמויות אבל לא פעם במנותק ממנה, כמבט של הבמאית/מספר-לא-ידוע על המציאות. בסרט זה הדבר בולט במיוחד בדקות הפתיחה, עליהן טרם דיברתי למרות שזהו החלק האהוב עלי ביותר. אם בסרט עצמו צפיתי כבר מספר פעמים, בדקות הראשונות שלו צפיתי עשרות פעמים. מדובר בעיניי כמעט בסרט קצר שעומד בפני עצמו. הצפייה בו מוהלת הנאה מן העשייה הקולנועית מול זעזוע מול מה שמתרחש בו, זעזוע שלכד אותי בצפייה הראשונה ועדיין לופת אותי כיום, אחרי שכבר ניתחתי שוט אחרי שוט כיצד היא בונה מתח סביב אירוע דרמטי ומתארת את ההשפעה שלו בתמונת ראי כואבת.

לא אפרט מה מתרחש באותה פתיחה מופלאה, כפי שלא אכנס כאן לדיון לגבי הסיום של הסרט, שניתן לראות בו סוף סגור למדי. נכנסתי בעבר לכמה דיונים לגביו וסירבתי לנקוט עמדה חד משמעית לגבי מה בדיוק מתרחש בו או מתרחש אחריו. בעיניי, יש בסרט כולו משהו דואלי ואולי בתוכי אני רוצה שהוא יימשך גם אחרי הנרטיב. מצד אחד, הגיבורים חיים במציאות נטולת תקווה. מאידך, הסרט כל הזמן מראה שהם לא איבדו תקווה, לא איבדו תשוקה להנאות הקטנות של החיים. גם הדמות שנראית כלא מתפקדת יכולה ברגע בודד בסרט לבצע אקט של גבורה אמתית. אין ספק כי לסרט כזה לא יכול להיות סוף טוב, אבל השאלה היא האם בכלל לחוות את הסיום שלו כסוף. רמזי החלה את דרכה כצלמת ושאבה השראה מן הפורמט של צילומי סטילס. הסרט שלה הוא כמעט סוג של צילום סטילס שנע בזמן קצוב. אומנם יש בו עלילה לינארית, אבל הוא מרגיש בעיקר כתיאור רגע כואב אחד מן העבר. כזה שאם מסתכלים בתוכו, רואים שהוא מכיל גם אהבה וחמימות, או שאולי הדברים החיוביים הללו הם אלו המרכיבים את אותו כאב. אנא סלחו לי על ניסוח שעלול להיראות מעורפל או מופשט, אבל אני חושב שאת החיבה שלי לסרט מוטב לא לפענח עד הסוף, או לפחות לא להסביר עד רמה של פירוש ממצה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.