• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי

18 בספטמבר 2020 מאת אורון שמיר

שום דבר בסיכום השנתי הזה לא עומד להיות רגיל. וכשמדובר בסיכום שאינו רגיל מלכתחילה, כלומר של שנה עברית במקום לועזית כנהוג, זו עלולה להיות בעיה. אתמודד עימה כרגיל בעזרת הפורמט, אבל קודם קצת קונטקסט. מאז היווסדה של סריטה, באיזור ראש השנה של תש״ע, אני מקדיש סיכום נפרד מזה של דצמבר לקולנוע הישראלי דרך הפריזמה של שנה עברית. זאת הפעם העשירית שזה קורה, לכאורה סיבה למסיבה, אבל בפועל התחושה היא של מסיבת סיום במקרה הטוב. נתחיל מן העובדה הפשוטה שהפעם האחרונה בה נראה סרט ישראלי חדש על מסכי הקולנוע הייתה לפני חצי שנה. זה אומר היצע מצומצם מאוד לסקור מתוכו, כי אם בשנים עברו היו לי כמה עשרות סרטים לכתוב עליהם – השנה יש תריסר בלבד. כמובן שהיו גם להיטים תיעודיים ומניין בפני עצמו בפסטיבלים, בארץ ובחו״ל, הנקודה שסביבה אבנה בהמשך את הסיכום כולו. אבל כפי שיקרה ודאי גם בסיכומי השנה האזרחית בעוד כמה שבועות, אי אפשר יהיה שלא להתייחס למגפה משבשת סדרי העולם.

זו לא רק סגירת בתי הקולנוע ובשל כך דחיית תאריכים של סרטים ישראליים למועד לא ידוע. גם עולם ההפקה נמצאה בהקפאה עמוקה כבר חצי שנה (או יותר למען האמת) וכמעט שום תוכן חדש לא הספיק להצטלם. יחד עם העובדה שמדינת ישראל נכנסת כעת לסגר נוסף, כך שענף התרבות לא רק גוסס אלא גם כל המתווים והמענקים שכן הספיקו להיכנס להפקות לא שווים דבר עם בוא הסגר. אלא אם התכנון היה לצלם סרטים רק בבתים של היוצרים. למעשה, זה מה שקרה בסגר הקודם, עם הפרויקטים ״יומני המגפה״ של יס ו״במרחק 100 מטר״ של הוט, לקולנוע תיעודי וקצר. זה פחות או יותר רוב התוכן שלא רק נוצר בזמן המגפה אלא גם הספיק להיות מוקרן לציבור. את הסרטים החדשים שראינו בשבועות האחרונים במסגרת חברות באקדמיה לקולנוע לטובת הצבעה בפרסי אופיר, אחריג מהדיון. לכאורה זה אומר שכל הסרטים המוכנים והממתינים יהיו חלק מהשנה הבאה, אבל מדובר בכמות דומה לשנה הנוכחית ובעצם לדחיית החצי השני שלה למועד מאוחר יותר.

זה אירוני במיוחד משום שאת הסיכום הקודם פתחתי וסיימתי בפנטזיות על מקומות לשיפור, בתוך מה שהיה נראה אז כמדינה שלמה שתלויה באוויר. מי היה יכול לדמיין בכלל כמה יותר גרוע יהיה. לכן, את הסיכום הנוכחי אני מוכרח לעטוף בתקווה שבכלל יהיה אחד כזה בשנה הבאה. עד כדי כך אני מודאג מהמצב ומהעתיד של הקולנוע הישראלי (ולא רק הקולנוע). אבל מסורת זו מסורת, וכפי שהערב תיכנס בפתחנו שנת תשפ״א, כך נראה לי נכון והוגן לקיים גם את מצוות סיכום מצבו של הקולנוע הישראלי בין ספטמבר 2019 לספטמבר 2020, כלומר בין א׳ בתשרי לכ״ט באלול שנת תש״פ (או תש״ף). בהשראת המצב אחלק את השנה בדיוק באמצע, ואת הפוסט אחצה לעיסוק בנעשה בישראל ובקולנוע שלה, באחת התקופות הקשות, ועל המשך העשייה מחוץ לארץ, שם דווקא נרשמה לא רק נוכחות אלא גם הצלחות.

בארץ

״מאמי״ של קרן ידעיה. האחרון להיות מוקרן בקולנוע, הראשון להגיע ל-VOD

השנה העברית שחלפה הסתיימה עם ״ימים נוראים״ ו״מחילה״, שניהם סרטים בפרופיל גבוה שהמשיכו את ההתעניינות הקבועה מצד הקהל בקולנוע הישראלי בחודשי הסתיו. נדמה לי שהם היו הדבר הכי קרוב לשוברי קופות גם אם מחשיבים רק את המספרים שלהם מהשנה הנוכחית, כלומר בהתעלם ממי שצפו בהם בתפר שבין השנים העבריות. בשל כך, וגם כי כמו תמיד הנתונים הם תעלומה, הפעם אתעלם לגמרי מהפן הכלכלי של הסיקור. להערכתי, אין שום סיכוי שנמכרו מיליון כרטיסים לקולנוע הישראלי בחצי השנה בה היה ניתן למכור כרטיסים, וזה הרף התחתון מבחינתי לשנה מוצלחת. שווה גם להזכיר שבדרך כלל בתקופה הנוכחית מגיעים שני ימי הקולנוע והכרטיסים המוזלים שלהם, כאשר זה המוקדש רק לקולנוע הישראלי שווה לבדו לאחוז ניכר מההכנסות השנתיות. אם זה נשמע כאילו אני מגזים, שימו לב לרשימה הבאה וסמנו לעצמכם או לעצמכן במה צפיתם או צפיתן מתוכה. אני, שמתלהב מכל סרט ישראלי חדש ואמור להיות מעודכן מתוקף עבודתי, ראיתי רק קצת יותר מחצי רשימה.

הסרטים הישראליים שהספיקו להיות מוקרנים בבתי הקולנוע לאורך שנת תש״פ:
פול גז
כאן ועכשיו
אלוהי הפסנתר
המחשמלים
בשורות טובות
הסוסיתא של הרצל
עיניים שלי
עכביש ברשת
המתים של יפו
היום שאחרי לכתי
15 שנה
מאמי

נעדרים מן הרשימה סרטים דוקומנטריים מצליחים עם סבב סינמטקים ששקול להפצה מסחרית, אז כדאי לכלול אותם. ביניהם ״להאיר את יוסי״ שלא ירד מהמסכים שבועות ארוכים ו״גולדה״ שמצא לעצמו בית בכל סינמטק. האופירים המשיכו את חוסר הסנכרון שלהם עם כל שנה קולנועית שהיא, כאשר רק ״עיניים שלי״, ״בשורות טובות״ ו״מאמי״ נמצאים גם ברשימת המועמדים או הזוכים בפרס וגם זכו להיות מופצים אחריו. האם זה סייע להם להביא קהל? אין בידי את המספרים אבל אני תמיד נגד הפרדוקס הזה, וחושב שסרטים מביאים קהל בזכותם ולא בזכות פרס אופיר. גם הסרטים הבולטים בפסטיבל חיפה, שהתקיים כהרגלו בסוכות, אינם חלק מן השנה הזו. מלבד ״בשורות טובות״ של ארז תדמור (תמונה מתוך הסרט, שצילם דניאל מילר, בראש הפוסט), שזיכה את עינת גלזר זרחין בפרס העריכה. לעומתו, ״קולות רקע״ של יבגני רומן התכונן להפצה אביבית שנדחתה, בעוד שני הזוכים המרכזיים, ״אפריקה״ של אורן גרנר ו״לידה״ של ירון שני, לא זכו עדיין לתאריך ולכן לא נדחו. האחרון מיוצג כמובן בזכות סרטו הקודם, ״עיניים שלי״, אז כנראה שהחדש יותר בכל מקרה תוכנן להיות חלק מהשנה הבאה.

נדבר על מי שכאן, וברשימה הצנועה הזו מסתתר לכאורה מגוון רחב. קודם כל תמהיל של יוצרים ותיקים וחדשים, כולל אחד החובש את שני הכובעים – רם לוי שסרטו ״המתים של יפו״ הוא העלילתי הראשון באורך מלא, ולכן נחשב סרט ביכורים ליוצר שמאחוריו עשרות פרויקטים קודמים. יש פה גם המון ז׳אנרים יחסית לרשימה כה קצרה, עם ייצוגים לסרט ילדים ונוער (״פול גז״), סרטים על נוער (״הסוסיתא של הרצל״, ״היום שאחרי לכתי״), מותחן ריגול (״עכביש ברשת״), דרמה גאה (״15 שנה״), דרמה קומית (״בשורות טובות״), שילוב בין דרמה תקופתית וחברתית (״המתים של יפו״) וגם סוג של מותחן משטרתי, אם להיות ממש יצירתי (״עיניים שלי״). שליש מהרשימה הם סרטים מוזיקליים או כאלה הנסובים סביב מוזיקה – ״כאן ועכשיו״, ״אלוהי הפסנתר״, ״המחשמלים״, ו״מאמי״ – אבל אף אחד מהם לא דומה לרעהו מבחינת טון, אפילו לא חצי או רבע טון (מקווה שהצלחתי עם הבדיחה המוזיקלית, אני לא מבין בזה). למעשה, יש פה ספקטרום שלם שנפרש מדרמה ריאליסטית ומחוספסת אל דרמת ארטהאוס מוקפדת, מקומדיה קלילה ועד אופרת רוק פנטסטית.

יוצא הדופן הוא האחרון ברשימה, מכל סיבה שרק תרצו. ״מאמי״ של קרן ידעיה, זוכה האופיר הקודם בפרסי המוזיקה והסאונד, הוא היחיד שביימה אישה. אפשר לומר שזה חיתוך לא מייצג של תקופת זמן, אפשר להמשיך להרים גבה או למשוך בכתפיים או כל מחווה גופנית שתראו לנכון מול הנתון הזה. מה שבאמת עצוב הוא שהסרט היה חסר מזל במיוחד, שכן הוא הוקרן בבכורה באותו סוף שבוע נורא שמהלכו ננעלו מוסדות התרבות. בתי הקולנוע לא נפתחו מאז (הסינמטקים כן, אבל לרגע או שניים). עם זאת, ״מאמי״ היה גם מחלוצי קפיצת הפלטפורמות והגיע במהירות שיא אל שירותי ה-VOD, מה שהיה אמור לסמן לעניות דעתי עידן חדש של הפצה. אולם, נדמה לי שהוא גם היה האחרון לעשות זאת. בניגוד לארה״ב (ומדינות נוספות), תוצרת מקומית חדשה לא מצאה את דרכה אל הקהל הישראלי המסוגר בביתו. להוציא פסטיבלים כמו דוקאביב ונספחיו או יוזמות צפייה ביתית מצד סינמטקים עליהן דיווחתי בקדחתנות מדי שבוע, הופסק בעצם הזרם של הקולנוע הישראלי העלילתי אל המסכים שעדיין מרצדים. זאת בזמן שמחוץ לארץ שמחו להקרין סרטים מישראל ולעתים אף זיכו אותם בפרסים. מה שמוביל אל החלק השני של הסיכום.

ובחו״ל

״אסיה״ של רותי פרי-בר. שיא ההצלחה השנה בפסטיבלים

הזכרתי זאת בקצרה בתחילת הקיץ, כשהצטברו מספיק עדויות לכך ש-2020 תיזכר רשמית כשנה טובה לקולנוע הישראלי מעבר לים. טכנית, הסרט הישראלי הראשון שקיבל כבוד בתש״פ הוא ״מילים נרדפות״ של נדב לפיד בפסטיבל ניו יורק, אבל זה היה כבר סוף סיבוב הניצחון של הסרט שהחל את דרכו עם זכייה בדב הזהב של ברלין. השנה אין אמנם גביע בסדר גודל דומה אלא הרבה הישגים שמצטברים יחדיו. בפסטיבל סאנדנס לא היו נציגים בולטים, אבל חזרה בברלין אפשר היה למצוא שני סרטי תעודה, "שפאר בדרך להוליווד" של ונסה לאפא ו"מראה" של רענן אלכסנדרוביץ', ולצידם סרט עלילתי קצר, ״המאזין״ של עומר שטרנברג מבית הספר ע״ש סם שפיגל. הזכיות החלו מיד עם פרוץ המגפה בפסטיבל SXSW שמהדורתו הפיזית בוטלה, אבל הוא בכל זאת הכתיר את ״עין לבנה״ של תומר שושן כסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל (שיחזור של הזכייה שלו מפסטיבל חיפה מוקדם יותר השנה). עוד סרטים קצרים הוקרנו בפסטיבל המקוון החלוצי WE ARE ONE ועוד זוכים נרשמו: בפסטיבל של פאלם ספרינגס זכה ״זכות מלידה״ של ענבר חורש, ו"להתאהב ברקס" של מעין אנגלמן ואלירן פלד קטף את פרס סרט הילדים הטוב ביותר בפסטיבל Annecy הצרפתי המוקדש לסרטי אנימציה. אל יבול הקצרים מתווסף ״זכוכית בים״ של אלינור נחמיה שהיה ממש עכשיו חלק מפסטיבל טורונטו, ונרשמה זכייה ישראלית בפסטיבל ונציה – ״התליין בביתו״ של אורי ומיכל קרנות זכה בפרס פרויקט המציאות המדומה הטוב ביותר.

עוד בוונציה, הוקרן במסגרת התחרות הרשמית ״לילה בחיפה״ של עמוס גיתאי, וזה אחרי שלמהדורת הפנטום של פסטיבל קאן נבחרו שני סרטים ישראליים – ״הנה אנחנו״ של ניר ברגמן, המנסה את כוחו בפרסי אופיר השנה, ו״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ של דני רוזנברג, שימתין להזדמנות שלו להיחשף. עוד נודע כי שני סרטים קצרים היו אמורים להשתתף בקאן אבל יאלצו להסתפק בחותמת של הבחירה הרשמית – ״נעורים״ של שי-לי עטרי מביה״ס טיש, ו״תמו״ של צור אדרי ותום פרזמן מבצלאל. את שניהם אפשר יהיה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים כבר בשבוע הבא, אז נוכל להתייחס אליהם. ההישג המרשים של השנה עבור הקולנוע הישראלי הגיע עוד קודם לכן, בפסטיבל הקולנוע של טרייבקה. שלושה סרטים התקבלו לפסטיבל, שנערך לבסוף במתכונת אונליין מצומצמת, בלי "אחד בלב" של טליה לביא. "סבלט" של איתן פוקס ו״אסיה״ של רותי פרי-בר דווקא כן השתתפו והאחרון יצא עם שלושה פרסים – לשחקנית (שירה האס), לצילום (של דניאלה נוביץ), ולבמאית המבטיחה. נדע בקרוב מה חשבו עליו חברי וחברות האקדמיה הישראלית.

אל האגף הזה אפשר להוסיף שלוש הפקות בינלאומיות שבויימו בידי ישראלים ואף הוקרנו בארץ בבתי הקולנוע. אלה הם ״סקין״ של גיא נתיב (הסרט הארוך מבין השניים באותו שם, הקצר זוכה האוסקר שייך לשנה הקודמת), ״המורה לאנגלית״ של יובל אדלר (שהקדים את הסדרה ״טהרן״ אך לא זכה להצלחה דומה, אבל כבר יש לו סרט חדש ממש השבוע בארה״ב), ו״האני בוי״ של עלמה הראל, זוכת פרס מיוחד בסאנדנס 2019 ופרס סרט הביכורים של גילדת הבמאים האמריקאית (ודוקמנטריסטית מוערכת לפני סרטה העלילתי הראשון). אגב, הראשון הגיע באותו סוף שבוע של אחרי החגים יחד עם ״כאן ועכשיו״ שהוזכר לעיל, בעוד שני האחרונים התקבצו יחדיו באותו סופש אחרון של דצמבר. זה קצת יותר מדי תחרותי אם תשאלו אותי, אבל באמת שלא כדאי לשאול כי אני נכנס לסחרור בנושא הפצה של סרטים ישראליים בארץ שלא כדאי לערבב עם ״קצת״ ישראליים.

בכל מקרה, זו עוד אינדיקציה לכך שחדשות טובות ומשמחות עם המילים ״סרט״ ו״ישראלי״ היו עניין חודשי אם לא דו-שבועי בממוצע, לכל אורך השנה. העניין הוא שהכותרת הייתה לגבי ״סרט ישראלי בחו״ל״ או ״סרט מחו״ל שיוצרו ישראלי״. מצד אחד זה באמת משמח, בין אם מדובר בהכרה מבחוץ לתוצרת ישראלית או ביצירה בינלאומית של ילידי הארץ. מצד אחר, אם נשים את הדגש על האופן שבו התנהלו פסטיבלים או פלטפורמות בכלל, המצב בישראל היה שונה מאוד מבשאר העולם. אאזן זאת מעט כשאומר שהפרויקטים של ״סרטי סגר״ שנוצרו בארץ עולים בעיניי על זה של נטפליקס העולמית, לדוגמה. אבל מבחינת תגובה למגפה או התאוששות, אין מה להשוות. לא רק שאפשרויות ההקרנה של הסרטים הישראליים היו מצומצמות עד מאוד לעומת ההצלחה הפסטיבלית, אלא שזו הגיעה במהדורות וירטואליות והיא חגיגה חלקית עבור היוצרות והיוצרים.

כך יצא ששנה שהייתה נחשבת מוצלחת במצב נורמלי, עשויה להישכח. שלא לומר נועדה להישכח, אם לשפוט על פי הלך הרוח הציבורי שמביא איתו רצון ״למחוק״ את השנה שהשתבשה עבור רבים, אבל מבחינת הקולנוע הישראלי יש גם מה לנצור מתוכה. לסיום, לא אתנבא לגבי שנת תשפ״א הבאה עלינו לטובה. גם כי אנחנו נמצאים בתקופה שבא אי אפשר לחזות אפילו מה יקרה מחר, אבל בעיקר כי אני באמת לא יודע מה מצבו האמיתי של הקולנוע הישראלי. ואני לא בטוח שיש מישהו שיודע – לא מתי חוזרים לאולמות, לא מתי והיכן יוקרנו הסרטים שנדחו, לא מתי שבים להפיק וליצור, ואפילו לא את טיב המהדורות הבאות של פסטיבלי תבל. העובדה שבפסטיבל ונציה קיימו מהדורה פיזית, בזמן שבצפון אמריקה שלושת פסטיבל הסתיו בחרו באופציה מקוונת, לא ממש נותנת כיוון לאן נושבות הרוחות בישראל. והן משתנות כל כמה ימים בין כה וכה. אז נותר לי רק לאחל שלא ניקח את הדברים הבאים כמובנים מאליהם ושהקולנוע הישראלי יחזור לגדולתו ואל ביתו, בחיק הקהל הישראלי. אולי הפסטיבלים של החודש הזה והבא יהיו משב הרוח הנכון במפרשים השפופים.

סיכומי שנים עבריות קודמות
תשע״ט
תשע״ח
תשע״ז
תשע״ו
תשע״ה
תשע״ד
תשע״ג
תשע״ב
תשע״א

תגובות

  1. it הגיב:

    דווקא נראה לי שתוּכננה הפצה בסתיו 2020 של ״לידה״, שכן ראיתי זמן רב את תאריך ההפצה שלו בתור מרץ 2020 באתר seret.

  2. אם לא מציינים המיטב- לפי 6 הכי טובים (מבלי אפילו לציין 'ואלה הגרועים'), אז מה עשינו בזה ?? סיכומים עושים עם כל המיטב, או לא עושים כלל. בכללי- אחלה אתר עדיין ! אם בשורות טובות נחשב משנת תש"פ- ללא ספק ובקלות- הסרט הטוב לשנה, דלה זו, באשמת הקורונה. 'עיניים שלי' כסגן. עדיין יש פה אחלה עלייה ברמה. . .

    https://rateyourmusic.com/list/DavidIs/best-films-2019-to-2018-israelis/

    המיטב בעיני מכל 3 השנים האחרונות, יחד- בשורות טובות, עיניים שלי, קולות רקע (תודה לפסטיבל חיפה, הקודם), הבלתי רשמיים, אישה עובדת, תל אביב על האש. (במלל ..לא כולל את 2017 ותחילת 2018).
    לא ברור לי למה מפיצי ישראל לא שמים את כל הישראלים החדשים בויאודי מיוחד- לכל החברות בישראל- יס, הוט, סלקום, פרטנר. לפי חדשים עם תשלום נוסף פר סרט. ולא באופן שיפגע בהקרנות ממש. משקרים רק את עצמם שברגע שיפתח, אומנות יפה זו..תדבר לקהל הרחב, בכלל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.