• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

פסטיבל We Are One ביוטיוב: דיווח אחרון של עופר

7 ביוני 2020 מאת עופר ליברגל

הפסטיבל הגלובלי We Are One מגיע לסיומו הרשמי היום, אף כי תכנים רבים המוצעים בו אמורים להמשיך להיות זמינים בערוץ היוטיוב שלו כשבוע אחר זמן ההקרנה הראשוני שלהם. מה שאומר שיש לכם עוד מספר ימים משתנה על מנת לצפות בתכנים. באופן כללי, חוויית הצפייה שלי בפסטיבל דומה למדי לחוויה שאורון תיאר בסיכום שלו אתמול – צפייה ביוטיוב היא גם יתרון של זמינות וגם קרקע להסחות דעת/הפסקת צפייה באמצע. לפעמים מבלי לתת ליצירה את מלוא ההזדמנות לחשוף את הסיבה בזכותה אחד מן הפסטיבלים שאצרו את התוכניה בחר אותה. עם זאת, צפיתי במסגרת הפסטיבל בלא מעט סרטים טובים, או לפחות מסקרנים, גם אם בחלק מן המקרים זו לא הייתה צפייה הראשונה עבורי. זה נכון במקרה של "חתונה מאוחרת", שהוא סרט בו צפיתי כבר פעמים רבות ואיני חושב שלציין אותו כאחד מן הסרטים הבולטים בפסטיבל כולו עושה עוול כלשהו.

בנוסף, הפסטיבל בהחלט סיפק עבורי חשיפה למספר תכנים שספק אם הייתי נחשף אליהם בדרך אחרת וכמה מהם היו עבורי תגליות של ממש. בסרטים אלו אני רוצה להתמקד בדיווח אחרון זה, אף כי צפיתי גם בעוד מספר סרטים קצרים שניתן היה להרחיב עליהם. הסרטים שבחרתי הם תגליות מסוגים שונים – סרט ישן של יוצרת מעניינת שטרם צפיתי בסרטיה, סרט תיעודי ממדינה קטנה שהוא תגלית אנתרופולוגית וגם יצירה קולנועית מעניינת, וגם תכנית של קולנוע קצר וניסיוני הכוללת כמה שמות מוכרים ואף סרטים שכבר הכרתי, אבל המפגש עם המכלול שלה יצר עבורי ערך מוסף. זה לא ממש סיכום של הפסטיבל, אבל כן סוג של הדגמה של האופציות השונות שהציע.

Ticket of No Return
כרטיס בכיוון אחד

התגלית האישית הכי גדולה שלי מן הפסטיבל היא לא סרט מן העשור החולף אלא סרט גרמני משנת 1979, שהוא סוג של קלסיקה לא מספיק מוכרת שהוצגה על ידי פסטיבל ברלין. איני זוכר אם צפיתי בעבר בסרטיה של הבמאית אולריקה אוטינגר והאשמה היא כנראה בי. הקריירה הענפה שלה כוללת גם את הסרט התיעודי "גלות שנחאי" שהוא הפקה גרמנית-ישראלית, תעורכות אמנות שהוצגו בארץ, ונוכחות כמעט קבועה בעבר הלא מאוד רחוק בפסטיבל הקולנוע בירושלים. בעשורים האחרונים רוב היצירה שלה תיעודית, אולם סרט זה שייך לתקופה המוקדמת שלה והוא גם משוייך ל"קולנוע הגרמני החדש" שפרח בשנות השבעים. בנוסף, אוטינגר נחשבת לאחת מפורצת הדרך של הקולנוע הלסבי בגרמניה, מה שנוכח גם בסרט זה. אבל דומני כי עדיף לשפוט את הסרט במנותק מכל זרם, גם אם הוא מהווה בדרכו דיוקן של התרבות במערב ברלין בסוף שנות השבעים, וגם אם ניכרות בו השפעות של זרמים באמנות ובקולנוע וגם של יצירות ספציפיות.

הסרט עוקב אחר אישה (טובה בלומנשיין) אשר בראשיתו קונה כרטיס טיסה חד-כיווני לברלין מארץ זרה. היא נוחתת בעיר בלי ציוד, אבל במהלך הסרט דומה כי יש לה מלאי בלתי מוגבל של תלבשות, שמתחילות כמחווה ללבוש זוהר של כוכבות קולנוע והופכת בהדרגה למודרניות ופאנקיסטיות יותר. המטרה שלה היא לשתות אלכוהול עד אובדן עצמי בכל מובן, דרך מסע בעיר הזרה לה. מנקודה זו אין יותר מדי התפתחות נרטיבית: היא אוספת קבצנית בתור חברה לשתייה (ואולי גם לדברים אחרים), מפריעה לסדר הציבורי בכמה מקומות, צופה או משתתפת במופעי תרבות, לרוב לא מוציאה מילה מהפה ושותה בכל מקום. לקראת הסיום היא מגיעה למצב של שכרון מחולט וחוסר יכולת להתנהל, מצב שדומה כי היא חשקה בו מן ההתחלה, אולם הסרט אינו חד משמעי לגבי זה.

במקביל, מגיעות לעיר שלוש סוציולוגיות למטרת כנס, והן כל הזמן נתקלות בה ומציינות נתונים סטטיסטיים שונים, לרוב לגבי נזקי האלכוהול ופעם אחת נגד התרבות הקווירית בברלין, בשיחה שמפריעה לה אישה המזמינה אחת מהן לרקוד. ברור כי הבמאית לועגת לכל שיפוט ולניסיון להגדיר דברים בנורמה חברתית, בעוד היא מרותקת מהגיבורה ששוברת את חוקי החברה ופועלת למען ההנאה הגדולה של שכרון. לא איכפת לה לאבד את כל כבודה ולמחוק את אישיותה, עליה הסרט לא מסביר הרבה, כל עוד היא חיה למען הסיפוק וגם אם יש לכך מחיר. הסרט לא מסתיר את נזקי השתייה וההתרחקות מן החברה, אבל מציג את הדרך האחרת כהגיונית לא פחות מן השמירה על הכללים ומתקשורת בין-אישית רגילה. הדמות הראשית פרועה, אבל הסגנון הקולנוע של אוטינגר נותר רגוע. הסיקוונסים נמשכים זמן רב ובנויים על התבוננות ארוכה בדמויות, בנופים, וגם בשורה של חגיגות ומופעי אמנות מסוגים שונים המשולבים בסרט. מדי פעם היא גם נותנת זמן ארוך לשיחות שלא בהכרח קשורות לנרטיב הראשי, או לגיבורה.

יש ברוח המשחוררת של הסרט משהו שהזכיר לי את "מרגניות" של ורה חיטילובה. בשני הסרטים יש כוח נשי שפועל למען ההנאה האישית ועל הדרך משפיל את ציפיות החברה. יש גם דמיון בין הדמות הנשית בסרט זה לדמויות גבריות שמאבדות את עצמן לדעת בקולנוע של הבמאי האיטלקי מרקו פררי. בשני המקרים היוצרים לא מספקים רקע פסיכולוגי ומציגים את האדם כפועל במתח בין הדחפים להנאה לבין הגבלות החברה, אם כי השינוי המגדרי לוקח את היצירות לכיוון אחר. "כרטיס בכיוון אחד" הוא גם חגיגה של עיצוב, העוברת דרך התלבושות ואתרי הצילום בברלין, בהם מקומות מוכרים ויוקרתיים לצד אתרים שנראים מוזנחים יותר. זהו שיר הלל לשכרות, דיוקן של מקום ותקופה באופנה, סאטירה חברתית ששולחת חצים למטרות שונות, כולל זהות הקהל שצורך אמנות. זה סרט שיש בו חלקים מצחיקים שכמעט מזכירים את הקולנוע של ז'אק טאטי, אבל רוב הזמן הבמאית לא מנסה להצחיק או אפילו לבדר, רק להתבונן ארוכות בסביבה בה היא חיה ובעלילה המעט סוראליסטית אבל גם מאוד כנה רגשית שהיא בראה.

Kmêdeus
קמאדיאוש

סרט זה הוא אחד מן הסרטים הבודדים בפסטיבל ששנת הבכורה שלו היא 2020 והוא נבחר בידי פסטיבל רוטרדם. מדובר בעיבוד תיעודי למופע מחול מ-2008, תיאור שנשמע מופשט למדי. למעשה, הבמאי נונה מירנדה מתאר בסרט באורך 52 דקות מספר דברים: נווד המכונה קמאדיאוש כשם הסרט, סוג של פילוסוף/אמן/מטורף שכל תושבי העיר מינדלו הכירו; מופע מחול של הרקדן אנטוניו טאוורס שהתבסס על דמותו של קמאדיאוש; אולם העיקר הוא דיוקן של מקום המחייה של השניים, העיר מינדלו, בה גרה כמעט כל אוכלסיות האי סאו ויסנטה במדינת כף ורדה (או קייפ ורדה או קאבו ורדה). מדינת האיים הקטנה המצויה כ-500 ק"מ מערבית לאפריקה ובעלת היסטוריה ייחודית. מעט מאוד סרטים יוצאים משם לעבר קהל חיצוני. מירנדה הוא חלק מקולקטיב אמנות מקורי והסרט משתמש במחול ובדמות של האדם התמהוני, שכבר אינו בין החיים שנים רבות, על מנת לדבר על התרבות באי כיום ובעבר הקרוב. הסרט מדבר גם על הצורך של האי ושל המדינה כולה בבריאת "היסטוריה פיקטיבית" על מנת שלא להתייחס ישירות לשרידי העבר שבגללם פחות או יותר כל תושבי המקום הם צאצאים הן של עבדים והן של האדונים הלבנים שסחרו בהם.

הסרט לא מתעכב יותר מדי על ההיסטוריה, אף שהיא נוכחת כבר בדברי הפתיחה. העיר מינדלו (מונה כיום כ-65,000 תושבים) נבנתה ועוצבה מחדש לאורך הזמנים כמפגש בין האדם הלבן לאדם ממוצא אפריקאי, אבל בתקופה המודרנית אולי מעצבת תרבות מקומית של קמאדיאוש כאיש וסמל המייצג אותה. הפירוש המילולי של השם הוא "אוכל אל", ומופע המחול הנלווה כולל גם תהליך של אכילה עצמית, אך האכילה הזו היא יותר אקט של ספיגה והכלה מאשר אקט של אלימות. הסרט מציין כי קמאדיאוש היה אמן עבור חלק מן האנשים ומטורף עבור אחרים, אולם עבור כולם הוא היה תעלומה. מן השיחות עם אנשים הנראים בסרט, נראית העדפה ברורה לכיוון של האמן, אולי גם הכרה כי החיים באי כרוכים בקבלה מסוימת של טירוף. קמאדיאוש נהג ללכת עם סמל של מגן דוד מעל צלב והמרואיינים בסרט מייחסים משמעות לא רק לקשר בין הדתות, אלא גם לחוזק של הצורות המאפיינות את התושייה של האי ושל האדם היוצר בו.

האי הקטן מתגלה בסרט כמקום שסגד בעבר וסוגד כיום בצורה שונה לאמנות מסוגים רבים. חלקים בסרט מוקדשים לתיאטרון, ציור ומוזיקה במקום, ובלב הסרט מחווה לקולנוע "עדן פארק" המיתולוגי, שהיה עבור התושבים מקור חינוכי כלפי העולם שמעבר להרים בעלי הצורה הייחודית של האי. אחד מן המרואיינים העיקריים בסרט מוצג כ"סינפיל". אולם, לצד ההכרה בהשפעה תרבותית חיצונית, הלב של היצירה הוא הניסיון לבטא את האמנות הייחודית למקום ובכך מופע המחול משמש כשער ליצירת דימויים ייחודיים המשקפים את רוח האי. לדוגמה, אחד ההרים נקרא "הר הפנים" מסיבות שצפייה בסרט מבהירה. מירנדה מציג את מופע המחול של טאוורס לא רק על הבמה, אלא גם בחללים שונים ברחבי האי; כאשר הרקדן אכן מצולם על הבמה, המצלמה ממוקמת קרוב מאוד לגופו ולעתיים מציגה צילום תקריב של הבטן בלבד, נקודת מבט האפשרית רק בקולנוע. הריקוד משולב גם בצילומים פיוטיים של החלקים הלא מיושבים באי, מה שמייצר לאורך הסרט מהלך מקביל של שני שיטוטים: הבמאי משוטט ומשוחח עם אנשים בעיר עצמה ואילו הריקוד נע באזורי הטבע של האי, אזורים הנוכחות של אדם לכאורה לא הותירה אף סימן.

תכנית הסרטים הראשונה של פסטיבל ניו יורק

כמה מן הפסטיבלים בחרו את הבמה בניסיון לקדם תכנים ניסיוניים יותר. בפסטיבל ניו יורק הלכו עם זה הכי רחוק: תכנית מספר 1 שאצרו היא למעשה אנתולוגיה של קולנוע ניסיוני מהעשור החולף (אתנולוגיה נוספת שערך הפסטיבל, כנראה לקולנוע מעט פחות ניסיוני, תעלה היום והיא כוללת כמה שמות גדולים, כולל סרט נדיר של אליצ'ה רורוואכר). התכנית היא שעתיים של שבירת דימויים ויצירת דרכי מבע קולנועי חדשות. עבור רבים ייתכן כי צפייה בסרטים ברצף אינה בהכרח הדרך היעילה לחוות קולנוע שרובו לא נרטיבי, אבל מדובר במקבץ מגוון שגם נערך בסדר מסוים ובעל הגיון. למשל, המקבץ מתחיל ונחתם עם שתי התייחסות להקרנה הקולנועית עצמה.

הסרט הראשון במקבץ, "24 פריימים למאה" (24 Frames Per Century) למעשה כבר הוקרן בעבר בישראל, במסגרת כיתת אמן של הבמאית אתינה רייצ'ל צנגרי בפסטיבל סרטי הסטודנטים של 2018. ואולי בהזדמנויות נוספות, שכן הוא נוצר עבור פסטיבל ונציה בשנת 2013 לרגל 70 שנה לפסטיבל. הסרט הוא ברובו דיאלוג בין שתי מקרינות קולנוע הנמצאות על אי יווני ועומדות להקרין לסרט לעבר אי אחר. הסרט מקבל משמעות חדשה בימים אלו, שכן השאלה הנשאלת היא האם הצופים ישובו לבוא ולצפות בסרט/בקולנוע בכלל. התמונה לעיל היא מתוך הסרט.

הסרט שנועל את המקבץ מדבר גם הוא בדרכו על ההקרנה הקולנועית, ועונה לים ולאיים דרך דימוי של מים. זהו "הפיץ' הלא מסוים" (Indefinite Pitch) של הבמאי האמריקאי ג'יימס אנ. קייניטץ וילקינס, סרט שכל מה שרואים בו הוא צילומי סטילס של נהר, רובם מקרוב מאוד ומבלי לחשוף את כל הסביבה. הדגש הוא על דרך בה הדימוי הזה מתכתב עם הקריינות של הבמאי, שבתחילה מנסה להשיג תמיכה כספית לסרט שיצולם בברלין, בה מעולם לא היה. מנקודת המוצא הזו יש מספר תפניות בעלילה – גם מהות הפיץ' משתנה, גם ההבנה של הקהל לגבי הבחירה בברלין (ומה היא בעצם ברלין) וגם הקשר בין התמונה לקול. מבלי לחשוף את כל ההפתעות, אציין כי הסרט מ-2016 נוגע בדרכים שונות במעבר של הקולנוע לעידן הדיגיטלי ולדרך בה אנו צורכים סרטים, אבל גם בזיהום סביבתי ופשיעה בארה"ב, בסיפור האישי של הבמאי והסביבה בה גדל בניו אינגלנד (צפון מזרח ארה"ב), וגם בסרט אמתי שצולם בשנת 1927 וכולל קווי דמיון לפיץ' שלו, כולל ההתרחשות בברלין. רק שאותו סרט הפך לאבוד עם השנים ונותרו רק הסיפורים על הנרטיב ודרך העשייה שלו, שכוללת גם מסר חברתי שלא השתנה עם השנים. גם נושא המתח הבין-גזעי שמתפרץ בימינו נוכח בסרט המרתק הזה.

עוד מצטיין צפוי במסגרת הוא סרט קצר של ליסנדרו אלונסו בשם "ללא כותרת (מתכב לסארה)" (Untitled (Letter to Serra)), סרט שאיני בטוח אם הוקרן בעבר בארץ, אולי במסגרת כיתת אמן של הבמאי בפסטיבל קולנוע דרום. הקולנוע של הבמאי הארגנטינאי תמיד מכיל מעט מאוד התרחשות בשילוב עם הנחה של המבט של המצלמה ויוצר הסרט, והדבר נוכח גם בסרט הקצר הזה משנת 2011. הסרט נראה לי כמעבר בין הקולנוע המוקדם שלו, בדגש על סרטו הראשון "החופש", לבין סרטו "ארץ השפע" משנת 2014. הסרט מצולם באותו יער בו צולם רוב "החופש" ובתחילה הוא מציג צייד היורה לעבר יעד שלא נראה. לאחר מכן אנו צופים בחוטב עצים הקורא לכלבים שלו ולא מצליח למצוא אחד מהם, גם אחרי שהוא נפגש עם אשתו ובנו – הצעקות לכלבים נשמעות ברקע הירי ולהיפך. משם הסרט עובר לשוט ארוך ומסיים, שמתחיל עם כלב אחר ועובר לבמאי הסרט, העוצר באמצע נקיק צר ומקריא את המכתב שבכותרות. המכתב מספר על סיפור שהתרחש בעבר בארץ רחוקה וקשור לאיבוד הכלב. עד סוף השוט, כל ההתרחשיות בסרט יתחברו, גם דרך המכתב וגם דרך הדימוי.

חלק מן הסרטים שברו את האופן בו אנו רגילים לצרוך דימויים, ועשו זאת בדרכים שונות למדי. "סולמות מטורפים" (Mad Ladders) של מייקל רובינסון שובר ומעוות דימויים של הופעות של כוכבי פופ (בעיקר דיסקו), ומשלב אותם בקריינות על חלום על חזון אחרית הימים, החלק האלים. ניתן לפרש זאת כביקורת על העולם המודרני והערצה לכוכבים, אבל הסרט הולך יותר לכיוון של מחשבה מחדש על צורות ואורות.

הסרט הארוך ביותר במקבץ ולדעתי גם השאפתני ביותר הוא "בשירות טובת הכלל" (Service of the goods), סרט בו הבמאי ז'אן-פול קלי משחזר סצנות מחלק מן הסרטים התיעודיים של פרדריק וייזמן. למי שלא מכיר (לחובבי קולנוע תיעודי וייזמן הוא די בגדר חובה/זרם בפני עצמו), הסרטים של וייזמן מבוססים לא על דמויות אלא על מבט ארוך על מקומות או מוסדות. קלי מתמקד בסרטים המתרחשים במוסדות חינוכיים ובתי חולים, כמו גם בסרט "טיטיקט פוליז" שהתרחש במתקן מאסר לחולי נפש ולמעשה סוג של משלב בין הדברים. קלי לוקח את הסיטואציות שהתרחשו במציאות ותועדו על ידי וייזמן ומצלם אותן מחדש. הוא עושה זאת עם אנשים הלבושים בסדינים לבנים, מה שהופך אותם לרוחות רפאים של הדימוי המקורי/העבר שתועד. הדיאלוג של הסרטים מובא בכותרות, מה שהופך את הסרט ליצירה אילמת שאורכה כמעט חצי שעה. זוהי צפייה לא נוחה במכוון, אך היא מניחה את הדרך בה מוסד פועל, עד רגע שיא שמי שמכיר את הסרט שציינתי יכול לנחש איזו סצנה הוא משחזר/מהדהד. היצירה מחברת סרטים שונים למכלול אנושי אחד ובודקת מה נותר ממנו דרך הסרת האנושיות. הסרט גם משלב בין שני סוגים שונים של ניסויים קולנועיים – כזה שכבר זכה להכרה (ונמשך בדרכו בסרטים חדשים של וייזמן) וכזה שנערך בסרט הספציפי הזה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.