סיכום 2014: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן

אחרי שאור התחיל את שלב סיכומי השנה עם רגעי השנה ביום ראשון (ועוד קודם לכן עם סיכום השנה בתחום האימה), ובשני אורון המשיך עם המפסידים והמנצחים שלו לשנה הנוכחית, אני ממשיך עם סיכום מעט רוחבי של מגמות אשר באו לידי ביטוי בקולנוע וצדו את תשומת לבי בשנה הנוכחית. השנה, אולי אף יותר מאשר בשנה שעברה, לא מדובר בתופעות אשר נכחו רק בשנה החולפת, אלא זכו בה לדגש מיוחד, או הגיעו לשיא כלשהו. הדיון הקצר בהן מנסה לגעת במאפיינים של הקולנוע בן-זמננו בכלל, בין אם מדובר במשברים תרבותיים הבאים לידי ביטוי בקולנוע או בניסיון של הקולנוע ההוליוודי להגדיר את עצמו מחדש ולקסום לקהלים גדולים יותר ויותר.

בינה מלאכותית והגדרת האנושיות

מלאכת הגדרת שנה לועזית לצורכי סיכום שנה היא עניין נזיל ולכן אני מבקש לההגדים את המגמה הראשונה והמעניינת ביותר של השנה דרך שני סרטים שהם לא ממש סרטי 2014 בארץ מכל הבחינות. מקצה אחד, "היא" של ספייק ג'ונז הופץ בארץ בתחילת 2014, אבל הוצג לראשונה בעולם בסוף 2013. ומן הקצה השני של השנה, "משחק החיקוי" ייצא בארץ רק בראשית השנה הבאה, אבל כבר הספקתי לצפות בו. "משחק החיקוי" עוסק בדמותו של חלוץ הטכנולוגיה אלן טיורינג, שלא רק טרם משמעותית לפיצוח קוד מכונת האניגמה של הצבא הנאצי והניח את היסודות לבניית המחשב, אלא גם סבר כי מחשבים יכולים לחשוב ובסופו של דבר לדמות התנהגות אנושית. בכך טיורניג רצה להראות לא רק משהו לגבי האופן בו מכונות יכולות לחשוב, אלא לגבי האופן בו בני אדם חושבים ומניחים הנחות קדומות.

"היא" של ספייק ג'ונז מפתח במידה רבה את התיאוריה של טיורינג: תוכנת המחשב שבסרט לא רק יכולה לחשוב ולהידמות בכך למחשבה אנושית, היא גם יכולה להרגיש. אלא שהיא עושה זאת בצורה בוגרת יותר מבני אדם, שמצויים בסרט בבעיה לגבי היכולת שלהם להתמודד עם רגשות מורכבים. היכולת של המכונה לפתח רגשות מורכבים חושפת את החולשה שבאדם, והבינה המלאכותית מדגישה את הדברים היפים והפגומים בבינה האנושית. בשני המקרים, הבינה המלאכותית היא מראה לכשלי הבינה האנושית יותר מאשר עומדת במרכז הסרט בפני עצמה: ב"משחק החיקוי" מדובר בעיקר בתיאוריה של בינה מלאכותית וב"היא" הטיפול בה מורכב ומחושב, אבל חוסר היכולת של הגבר האנושי לתקשר עם עצמו תופס את לב הסרט.

בין מועדי הקרנתם של שני הסרטים הללו בקולנוע, לקראת סוף השנה זכינו לראות שני שוברי קופות שונים עם רובוטים בעלי בינה מלאכותית ויכולת רגשית גבוהה, וגם אמינה מבחינת יכולת התכנות של האדם. גם ב"בין כוכבים" וגם ב"6 גיבורים" הדמות של הרובוט הייתה הדמות הכי מצחיקה בסרט ובמידה רבה גם הדמות הכי מרגשת בו, דווקא משום שלא הייתה לגמרי אנושית, אבל היטיבה לגלם תכונות אנושיות שיכולות להיות מועברות ליישות מתוכנתת. עוד רובד משותף לכל הסרטים הללו וגם ל"התיאוריה של הכל", ביוגרפיה של סטיבן הוקינג שמגיעה אלינו ממש עם סיום השנה, הוא הערצה למדע וליכולת האנושית לפתח ולחקור.

גישה ותיקה יותר לגבי חוסר היכולת של האדם להפגין "אנושיות" היא בסיפור המיתי בו בני אדם נוהגים בצורה אכזרית כלפי סוג אחר של בעלי חיים אשר מתנהגים בחמלה ורגישות. מדובר בסיפור מוכר, אבל הווריאציה שזכה לה השנה ב"הקופסונים" ראויה לציין מיוחד בזכות הביצוע. עוד סרט בו דווקא החייזר הוא זה שלומד להרגיש טוב יותר מן האדם הוא הסרט הייחודי "מתחת לעור" אשר הדמות הראשית והלא אנושית שלו עוברת במהלך הסרט מהפך – מדמות שבמקור באה לתקוף את האדם, היא מנסה להחזיר מימד של אנושיות ליחסים בין אדם לאדם. וכמו כמה מן הדמויות האחרות בסרטים שציינתי, היא מתסוכלת מחוסר יכולתה להיות בן אדם של ממש.

הפאם פאטל והאישה הרגישה

נקודת המוצא של "מתחת לעור" היא וריאציה על הדימוי של הפאם-פאטל, האישה הקטלנית שמציגה מיניות גלויה שמפתה גברים ומוליכה אותם לאובדן מוסרי ולא פעם גם לאובדן חיים. אפשר היה לצפות שבעידן בו אנו חיים הדימוי המיושן הזה כבר לא היה נוכח בקולנוע, אבל כנראה שההפך הוא נכון. גם אם סרט כמו "מתחת לעור" חותר נגד המיתוס, בהרבה מאוד סרטים השנה הנשים היו פשוט רעות. היו סרטים שהשתמשו במיתוס השובינסטי במודע ובהגזמה, כמו "המכשפות מהיער" שלא הוקרן מסחרית בארץ או "עיר החטאים: עלמה להרוג" הנשכח, שהציג כמה דימויים של נשים, אבל הדמות שגילמה בו אווה גרין היא כולה פאם פאטל במובן הקלאסי והפשטני ביותר. "פחם שחור קרח דק" הוא גם מחווה סינית לפילם נואר האמריקאי, כולל הפאם פאטל שמעמידה פני אישה תמימה. ב"האיש שלי" ראינו אישה יפנית שגוררת את הגבר למסלול הפשע. ב"מפות לכוכבים" כמעט כל דמות הייתה איומה ונוראה, אבל הנשים שפיתו מינית את הגברים אפילו יותר. זוהי רשימה חלקית מאוד אך חובקת עולם, והיא אפילו לא כוללת את הייצוג הבעייתי ביותר של פאם פאטל השנה, זה שהגיע בסרט של במאי פופולארי מאוד ועורר לא מעט דיונים בגלל ההשלכות של הטוייסט שלו לגבי מהימנות של קורבנות אונס. מי שראה יודע על מה אני מדבר.

בנוסף, היו גם סרטים שסתם דנו בדמויות של נשים רעות. ב"בן יחיד" הרומני האישה מפגינה בוז לאכפתיות ומוסר בגלל אהבה לבנה. ב"אקס מן: העתיד שהיה" הדמות הנשית של מיסטיק קפצה לעמדת הנבל הראשי. "מליפיסנט" גם הוא מתמקד במכשפה רעה, אבל לפחות הציג איזון על ידי גיבורה אישה שיוצאת נגדה.

אם מחפשים נחמה פמיניסטית, אז כבר לא ניתן להתעלם מכמות גדולה למדי של ניסיונות של גיבורות נשיות שלוקחות את גורלן בידיהן, או לפחות חלק ממנו. אמנם עדיין אין סרט מארוול עם גיבורת-על נשית, אבל יש יותר גיבורות המובילות את הסיפור, כולל שתי סדרות ענק המתבססות על גיבורה נערה חזקה וגם רגישה – "מפוצלים" ו"משחקי הרעב" שקרבה  לסיום. בשתי סדרות הסרטים דומה כי הנערה שבמרכז ניחנה בעיקר בכוח שחמק מגיבורים גברים: אינטלגנציה רגשית גבוהה והבנה לסבלו של האחר. זהו במידה רבה גם התהילך שעוברת הדמות שמגלמת סקרלט ג'והנסון בכמה סרטים השנה: גם ב"לוסי" וב"היא" היא צוברת אינטליגנציה בקצב מואץ, כאשר האינטליגנציה כוללת גם הבנה של האחר, אפילו אם זה מוביל אותה לפגוע באנשים הסובבים אותה, רגשית או פיזית. "מתחת לעור" הוא סרט על תודעה אשר מקבלת לפתע אינטלגנציה רגשית. וב"קפטן אמריקה: חייל החורף" היא לא רק לוחמת-על שמקבלת לא פחות חשיבות בעלילה מהגברים שבכותרת הסרט, היא גם זו אשר מנסה לספק לקפטן אמריקה נחמה רגשית אפלטונית. גיבורות העל נוסח 2014 לא רק יודעת להילחם טוב כמו גברים, הן גם עונות על חוסר מסוים של הגבר המודרני: היכולת להיפתח רגשית, להיות כנה כלפי עצמך עם תחושותיך ולהבין את התחושות של האדם האחר.

תנ"כי וביוגרפי

וכעת לטקטיקות שהוליווד נקטה השנה במלחמתה באויב המאיים על ההכנסות שלה – האינטרנט. נשים רגע בצד את המלחמה הפחות קונבנציונלית של האקרים שפגעו בדרכים שונות באולפני סוני ונניח שהיא לא קשרה למנהיג הדגול ונטול החולשות קים ג'ונג און. אני מדבר על המאבק לגרום לאנשים לצאת לבתי הקולנוע ולא להישאר מול המחשב או הטלפון הנייד. במחלמה הכבר די ותיקה זו פנתה השנה הוליווד לשני ז'אנרים אליהם היא תמיד פנתה בעיתות משבר – הסרט התנ"כי האפי, והסרט הביוגרפי.

מבחינת הסרט התנ"כי השנה, קשה לומר אם המגמה מצליחה. אמנם כבר הוכרז על סרט נוסף על פי "בן חור", אבל "המבול" ובעיקר "אקסודוס- אלים ומלכים" לא רק הוכיחו את חוסר היכולת של מפיצי הארץ בתרגום שם תנ"כי לשפת המקור, אלא גם לא זכו לגיבוי הממסד הדתי ואולי לכן לא הפכו להצלחה קופתית. "המבול" הוא המעניין יותר מבין שניהם, שכן הוא שילב גם דיון בתפקיד המספר בקולנוע ואופן הערבת הסיפור והסתמך הרבה יותר על אגדות אחרות ומדרשים חיצוניים לתנ"ך על מנת לייצר סיפור אפל יותר של נח, סיפור שגם ככה הוא אחד מן הרגעים הקודרים יותר בתנ"ך.

לגבי סרטי הביוגרפיה, הם מנסים לקסום לקהל לא בזכות אפקטים (או לא בעיקר בזכות אפקטים) אלא בעזרת סיפור מעורר השראה שקרה באמת. נכון לרגע כתיבת שורת אלו, רוב סרטי הגל הזה השנה טרם הוקרנו בארץ, אבל לפחות שלושה מהם יהיו מועמדים השנה לפרס האוסקר, וייתכן בסופו של דבר המספר יעמוד על שבעה. מלבד "משחק החיקוי" שכבר הוזכר, וגם המדען של "התיאוריה של הכל", יבואו גם הסיפורים המלחמתיים של "לא נשבר" (Unbroken), על ספורטאי שנפל בשבי מלחמת העולם השנייה, ו"צלף אמריקאי" ששמו כן הוא. ואי אפשר בלי מרטין לותר קינג שיגיע ב"סלמה" (Selma). "פוקס-קצ'ר" הלך על סיפור פחות מעורר השראה ויותר ביזארי, בעוד מייק לי התייחס לז'אנר בצורה שונה לגמרי ב"מר טרנר" הסרט שהוא סוג של גרסת האמן הגדול והמזדקן ל"התבגרות". סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר היה היוצא מן הכלל השנה: במקום סיפור על אדם מפורסם שעבר חוויות לא שגרתיות, תיאור של חיים שגרתיים כדבר בלתי שגרתי. הסרט של לינקלייטר הוא חביב המבקרים המובהק של השנה, אבל רחוק מלהיות הדרך בה הקולנוע יביא אנשים רבים לצפייה בסרטים על גבי מסך גדול.

מן הזווית הישראלית, "יונה" היא ביוגרפיה יחסית נדירה בנוף המקומי והוא לא היה הביוגרפיה ספרותית-רכילותית היחידה שהוקרנה השנה בארץ – היה גם את "האישה הנעלמת" שבניגוד למה שמרמז שמו, עוסק דווקא בחייו של צ'ארלס דיקנס. וכל זה בלי שהזכרנו את סרטי האוסקר של שנה שעברה – "12 שנים של עבדות", "הזאב מוול סטרייט", "מועדון הלקוחות של דאלאס" ואפילו "פילומנה" יכולים להיקרא סרטים ביוגרפים במידה כלשהי.

מתבגרים וקשישים

זוהי רק תזכורות למגמה שנמשכת כבר כמה שנים: הוליווד מייעדת את הקולנוע שלה לקהל צעיר יותר ויותר, או לכזה שיצא לפנסיה, מתוך המחשבה ששתי האוכלוסיות האלה הם האנשים שעדיין הולכים לקולנוע. "התבגרות" אגב, אינו סרט המיועד למתבגרים, כפי שהתעשייה תופסת אותם. אלו ילכו לסרטים שיכולים להתאים באותה מידה גם לילדים, אבל עם רמזים עבים יותר לכך שלגיבורים יש גם חיי מין. זה לא הופך את סדרות הסרטים הללו (והסרטים תמיד יהיו פוטנציאל לסדרה) לעמוקים יותר מסרטי אנימציה אשר מגיעים לארץ רק בדיבוב לעברית. אז אחרי ש"דמדומים" כבר לא איתנו ו"משחקי הרעב" נמצאת בשיאה, ניסו השנה להתחיל סדרות סרטים עם "מפוצלים", "הרץ במבוך" ו"המעניק". ניסיון אחר, שעובר לא רק דרך הסדרות הללו, הוא לבדוק האם שיליין וודלי יכולה להיות סוג של ג'ניפר לורנס. עדיין לא התקבלו תוצאות חד משמעיות.

אם אתם רוצים קולנוע הוליוודי מאתגר, מורכב ולא חד משמעי, כנראה הייתם צריכים לחיות בשנות השבעים. 14 הסרטים הקופתיים ביותר השנה (נכון לרגע זה) מיועדים לקהל של ילדים מתבגרים, רובם המכריע הוא סרטי המשך. השאר רימייקים, מבוססים על קומיקס או סיפורי ילדים נודעים.  אבל ייתכן כי גם לקהל הצעיר מעט נמאס לשמוע את אותם סיפורים עם אותן דמויות: מי שניצב כרגע במקום הראשון השנתי הוא "שומרי הגלקסיה" סרט ראשון בסדרה המבוסס על קומיקס יחסית לא מוכר."שומרי הגלקסיה" הצליח הרבה יותר מן הצפוי, אבל הסכום אותו הרוויח בארה"ב היה מספיק לו בשנה שעברה רק למקום החמישי בטבלת שוברי הקופות. השנה הוא כאמור ראשון, נכון לעכשיו (אולי "משחקי הרעב" השנתי ידביק אותו). כך שאולי הגיע הזמן לרענן את הנוסחה, או שזו רק תקווה שלי.

לגבי הקשישים, כלל הזהב לגבי גיל הזהב נותר אותו כלל בקולנוע: תראו שגם אחרי הפנסיה עדיין אפשר להתאהב וגם להפגין חוזק פיזי ולהשתלב בעלילת פשע. "סוף שבוע בפריז" הוא הבולט בתחום ואולי גם הטוב ביותר. אבל דרכו ודרך "אלסה ופרד" דומה כי רק השנה יוצרי הסרטים ברחבי העולם הבינו את האקט המאפיין יותר מכל את רוח הנעורים השבה לעת זקנה: לאכול במסעדה מבלי לשלם. כנראה שאם אתה עושה את זה, אתה עדיין צעיר בנפשך, או משהו. מלצרים – השגיחו היטב על הקשישים. הם גם יכולים להיות מוערבים בעלילות פשע מסועפות בהרבה, דוגמת "הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם" או "אהבה בועטת".

ובאופן אישי

באופו אישי השנה הבינלאומית הייתה סבירה. ראיתי הרבה מאוד סרטים די טובים, חלק גדול מהם הופצו כאן מסחרית, כולל כמה סרטים שלא טבעי שיזכו להפצה בארץ. אחרים נדדו אל פסטיבלי הקולנוע בלבד, או למקום החדש להקרנת בכורה של סרטי פסטיבלים מדוברים ולא מסחריים בארץ: ערוץ MGM, שרוב המינויים לכבלים וללווין עדיין סבורים כי הוא מתמקד רק בסרטים ישנים. בכל מקרה, הסיבה לפינה הזאת היא סרטי השנה שלי. אלה שיפורסמו בפוסט משותף רק בשבוע הבא, כי אנחנו נהנים לשהות את המתח. אבל אתמול אורון פירסם את הסרטים שכמעט נכנסו לרשימת 10 סרטי 2014 שלו, והחלטתי שאעשה זאת גם. תזכורות: אנחנו בבלוג עורכים שתי עשיריות נפרדות, של סרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע ושל כאלה שלא הופצו.

רשימת המופצים: אצלי, שבעת המקומות הראשונים היו בטוחים בפנים לאורך כל הדרך, כלומר מאז שהתחלתי להרכיב רשימה. הסרט השמיני גם הוא היה איתן בפנים ובשני המקומות האחרונים החלפתי לא מעט סרטים. אלה בסופו של דבר מצאו את עצמם מחוץ לעשיריה: "אידה", "מר טרנר" (שניהם יצאו סמוך לסיום השנה ונפלו בעיקר בגלל שההתלבהות שלי מהם אולי תרד מעט בקרוב), "לוויה בצהריים", "מנפאואר" (אבל תהיה נציגות ישראלית אחרת בעשיריה), "חדשות בהפרעה" (יותר מבריק ממה שחושבים ובעל אמירה חדה יותר על התקשורת מ"חיית לילה" המוערך), ״התחלה  חדשה״, "נימפומנית" (כן, סרט די מבריק), "בן יחיד", "נברסקה", "בין כוכבים".

רשימת הלא מופצים: כאן בכלל היה לי בלאגן. הרשימה השתנה לגמרי שוב ושוב וגם בהתאם לדילמה שלי עם עצמי: האם להכניס לרשימה סרטים שאני יודע בוודאות שיופצו ב-2015, חלקם אפילו בינואר. את ההחלטה הסופית שלי בנושא זה תראו בשבוע הבא. עד אז, הנה כמה סרטים נהדרים שלא הוקרנו ונפלו מן הרשימה: "כלבים משוטטים", "מאנאקאמאנה", "ניסוי", "איש ההמון", "מתחת לעור", "פחם שחור, קרח דק", "לכידות", "לבנבנים", "רומר בפריז", "המכשפות מהיער", "להרוג אדם".

קולנוע ישראלי

את סיכום 2013 סיימתי בדברי שבח לתוצרת של התעשייה המקומית. השנה לא אציין את כל הסרטים שהופצו, משום שיש פחות צורך לקדם אותם – הקהל הלך השנה לקולנוע הישראלי לא פחות משהלך לקולנוע האמריקאי. סרטים מוצלחים יותר ופחות הביאו כמות גדולה של קהל, ולא רק בארץ הקולנוע הישראלי הצליח – שישה סרטים באורך מלא במסגרות השונות של פסטיבל קאן זה מספר כמעט בלתי נתפס גם עבור מדינות בעלי מסורת קולנועית עשירה יותר מזו שלנו. ושניים מן הסרטים הישראלים הטובים ביותר שראיתי ב-2014 יגיעו לבתי הקולנוע רק בתחילת 2015, כך שהעתיד נראה מזהיר.