• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"פילומנה", סקירה

21 במרץ 2014 מאת אור סיגולי

אמנם אין דבר ישן מיושן יותר מאוסקר שזה עתה חלף, אבל הפעם שווה רגע לחזור אליו, ולו בשביל ההקדמה לסרט המקסים הזה לשמו התכנסנו.
המפיץ העוצמתי הארווי ווינשטין ("ווינשטין קומפני") הצליח לסדר את האוסקר לשני אנדרדוגים במשך שנתיים רצוף עם "נאום המלך" ו"הארטיסט". לקראת האוסקר האחרון, ווינשטין פרש את חסותו על חמישה סרטים: "פרוטבייל", "מנדלה", "המשרת", "אוגוסט: מחוז אוסייג'" ו"פילומנה".

כבר בתחילת העונה היה ברור שווינשטין לא מצליח להתגבר על כדורי השלג שהם "12 שנים של עבדות", "כח משיכה" ו"חלום אמריקאי" ושהוא סובל מנחיתות רבה. השאלה הייתה לכיוון איזה סרט יכוון ווינשטין את כוחו הרב. האם לדרמת סאנדנס עוצמתית על גזענות ע"ש "פרשס"? האם לביוגרפיה קולנועית רחבת יריעה על דמות אהודה שמתה לאחרונה? האם על דרמת אנסמבל המנסה לפרוט על כל נימי האשמה הלבנה של אמריקה? או אולי על עיבוד למחזה זוכה פוליצר ביכובן של כמה מהשחקניות האהודות ביותר בקולנוע?
התשובה הייתה, הרביעי זוכה. "פילומנה" (Philomena), דרמה בריטית קטנה שזכתה לשבחים בפסטיבל ונציה, הייתה הקלף החזק של ווינשטין קומפני בסופו של דבר. ביום המועמדויות – שודאי היה אירוע די מלחיץ במשרדי החברה – הצליח "פילומנה" לקבל ארבע מועמדוית בקטגוריות המוזיקה המקורית, התסריט, השחקנית הראשית והסרט הטוב ביותר. יותר מכל ארבעת ארבעת הסרטים האחרים ביחד.

"פילומנה" נחשב לסרט הכי פחות משמעותי מכל תשיעיית הסרט הטוב ביותר, בעיקר בגלל שהוא סרט קטן ולא חשוב, שבעוד כשנתיים יהיה זה שייקח לנו הכי הרבה זמן להזכר בו. לכן, נדמה שדווקא לסרט מסוג זה מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר היא איזשהו נטל. הרי ברור שהוא חדר לרשימה בזכות עבודת יח"צ משומנת, וככזה, לפחות אצל המעטים שהאוסקר עדיין מעניין אותם, הוא הופך מסרט צנוע ומרגש לילד המפונק והמפותם שנכנס בפרוטקציות. למרבה השמחה, כל זה נעלם כאשר הסרט מתחיל לרוץ.

"פילומנה" מבוסס על רב מכר המתחקה אחר הסיפור האמיתי של עיתונאי שירד מגדולתו, החובר לאישה אירית מהמעמד הנמוך בכדי למצוא את בנה שנלקח ממנה על ידי המנזר בו העבירה את תחילת חייה. כסיפור, זה נשמע הכי מייאש שיכול להיות, ובוודאי יוציא קריאות "בשביל מה אני צריך לראות את זה" מצופים פה ושם. והאמת היא שהסרט היה יכול להיות עוד דרמה מטיפנית וכבדה ("איש המסילה", אם לחשוב על דוגמא שרצה עכשיו בבתי הקולנוע), אבל כל זה השתנה כאשר לתמונה נכנס סטיב קוגן.

עבורי, קוגן מוכר בעיקר מסרטיו של הבמאי הפורה (פורה באופן שרק הררי קוק יכולים לייצר) מייקל ווינטרבוטום, בעיקר "טריסטם שנדי" – מהגדולים שבסרטי בריטניה – ו"אנשי המסיבות". מחוץ לתעשיית הקולנוע של הממלכה המאוחדת, האסוציאציה הראשונה שלי איתו מגיע מהקומדיה המצויינת "המלט 2" שמאוד כדאי לכם להכיר. אבל האמת היא שגם הפסקה הזו עושה עוול גדול לפועלו של האיש, שנחשב ובצדק לאחד מענקי הקומדיה הבריטית של זמננו.
קוגן הוא קומיקאי הרבה יותר מאשר שחקן, והוא לחלוטין מודע לזה. גלריית הדמויות שלו היא מצומצמת, והוא נוטה לשחקן את עצמו או וריאציות של עצמו. אני מניח שדמותו בסרט, העיתונאי סיקסמית', אינה זהה לו מבחינת המראה והקול, אבל קוגן – שגם כתב והפיק ועל כן אפשר לומר בקול שמח מעתה "המועמד לשני אוסקרים סטיב קוגן" – מושלם ללוות את הסרט הזה, מכיוון שהנוכחות השלו מקלילה את הסרט והופכת אותו לנגיש ומהנה. כפועל יוצא, קוגן הוכיח בסרט הזה לכל הספקנים שהוא גם שחקן דרמטי נפלא.

אחרי הארווי וקוגן, הדמות השלישית שמחזיקה את הסרט, היא כמובן דיים ג'ודי דנץ'. מצד אחד כבר נמאס לכתוב עליה מחמאות, ומצד שני על אף כל הפרסים והתשבוחות שהיא קיבלה, תמיד יש מקום לעוד. האישה הזו היא מתנה לעולם הקולנוע, ומאז מועמדותה הראשונה לאוסקר בשנת 1997 על "הוד מלכותה הגברת בראון", היא מפרקת לרסיסים כל תפקיד שהיא נוגעת בו, בין אם היא מתעלה על עצמה ("רמז לסקנדל") ובין אם היא פועלת מתוך שינה ("שייקספיר מאוהב").
דנץ' היא אולי ליהוק מעט בעייתי לסרט הזה, שכן היא מביאה איתה אצילות שדמותה הפשוטה של פילומנה לא לגמרי חופפת אליה, אך זה לא משנה. דנץ' כל כך מרגשת, כל כך מקסימה ומדוייקת, שהיא אחת הסיבות שיכולתי להמשיך לראות את הסרט הזה גם אם היה ממשיך עוד שעות רבות.
אגב, זה הזמן לשאול מדוע החליטו מעצבי הפוסטר לבצע בה אונס פוטושופי כאילו הייתה כוכבת סדרת HBO. דנץ' כל כך יפה ומרשימה כמו שהיא, עם הקמטים ונסיון החיים שהבעתה חושפת, שמתיחת הפנים המלחיצה שעשו בה הגרפיקאים בעיקר הופכת את כלי השיווק של הסרט לבדיחה על חשבונם.

באופן אירוני, במאי הסרט הוא רק האיש הרביעי שבאים לדבר עליו בהקשר של "פילומנה". על אף שגם אני שיתפתי עם זה פעולה עכשיו, מגיע לו קרדיט גדול יותר מזה. סטיבן פרירס עושה כבר מעל לעשור סרטים שנעים בין הבסדר ("גברת הנדרסון מציגה", עוד מועמדות לאוסקר של דנץ') לנוראי ("שרי"). הסרט הטוב האחרון שלו היה "נאמנות גבוהה" בשנת 2000. "פילומנה" הוא סרטו הטוב ביותר מאז, ועבודתו פה נראית כמובנת מאליה אך היא ממש לא.
פרירס מעצב את הסרט בעדינות רבה, בצבעים קרים (שבאים בקונטרסט לצהוב המסנוור והמיותר של הפוסטר, שמעיד על הפאניקה של חברת ההפצה האמריקנית בשיווקו, שחששו שייתפס ככבד מדי). על אף שלעיתים הוא לועג בקטנות לגיבורתו (סצינת המפגש הראשון בין פילומנה לסיקסמית' מעט צורמת בהקשר הזה), הוא מצליח להביא אותנו לשיאי רגש מבלי לגלוש לקיטש, מנתב אותנו לחרדה רבה ולהפתעה, אך לבסוף גם לקתרזיס שמאוד היינו צריכים.
לסרט יש את אחד המשפטים הכי מרגשים ששמעתי בקולנוע לאחרונה, כאשר פילומנה מספרת לסיקסמית' על ילדה האבוד ומסבירה לו מדוע היא חייבת למצוא אותו: "חלמתי שהוא בלי בית ואין לו איש שאוהב אותו", שהיה יכול להיות רגע בלתי נסבל אילולא הדרך בה דנץ' ופרירס מביאים אותו אל עיני הצופים המתמלאות מים.

פילומנה אוהבת רומנים רומנטיים, והיא מספרת בחדווה רבה עליהם לסיקסמית' העירוני והציניקן. כמובן שמדובר באקט תסריטאי מטא-קולנועי, כי הרי ברור שהרומן ששבה את ליבה של פילומנה, הוא סיפורה שלה, ומובן שיוצרי הסרט קורצים לנו ומזכירים לנו שגם העלילה הכי פחות מתוחכמת יכולה לעורר רגש ושמחה אצל הקהל. "פילומנה", באופן מובהק מלודרמה רגשנית, הצליח לגרום גם לי לשכוח מכל המסביב, ולצלול לתוך סיפור מסע מרגש מאין כמוהו על אהבתה של אם.
מה שעוד אהבתי בסרט הוא שבעיני יוצריו הגדילו בתבונתם ובזמן שהשלימו את מסעה של דמות אחת, שהגיעה לקתרזיס רגשי ולהשלמה, הם השאירו דמות אחרת באותו המצב אליו נכנסה, כמו מזכירים לנו שתמיד יש את הגיבור ואת זה שצופה בו. אנחנו לא חייבים להסכים עם הנקודה בה פילומנה בוחרת לסיים את המסע שלה, אבל אנחנו עדיין נבין, נאהב ונזדהה איתה.

Philomena_0956_RAW.CR2

תגובות

  1. אבישי הגיב:

    בסה"כ סרט בינוני, חסר ייחוד קולנועי, מתאים לגמרי לצפייה נינוחה, קצת משועממת, בערוץ סרטים טלויזיוני, לא מעניין במיוחד, אפילו נוסחתי (ה"פראית האצילה" וה"אינטלקטואל"), דנץ' לא מתאימה כלל לתפקיד, מתאמצת להראות "עממית" במבטא ובגינונים מעולם אחר, וזה ממש מעצבן. לא ברור חופן השבחים המורעפים עליה בסרט זה!

השאר תגובה