פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 2: "חיזור גורלי"

מכיוון שהאייטיז הם יצור די משונה בכל אספקט, על מנת להתשלט עליהן איכשהו החלטתי שהעונה השנייה של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר (קישורים לכל הפרקים תוכלו למצוא בסוף הפוסט) תהיה מסע דרך מסלול שהתוו ארבעה אושיות ידועות, שיחד ולחוד היו מעורבים בעשרה בפרויקטים שהיו קרובים אבל הפסידו את הפרס הגדול: גלן קלוז, וויליאם הארט, לורנס קסדן וסטיבן ספילברג.
הפרק הראשון של העונה, "החברים של אלכס" משנת 1983, התמקד בפרויקט משותף של שלושת הראשונים, ועכשיו אנחנו יוצאים החוצה אל הענף שמובילה לבדה השחקנית גלן קלוז, עם הסרט השני שלה מאותו עשור שהיה מועמד לאוסקר הסרט והפסיד – "חיזור גורלי" (Fatal Attraction), אחד הסרטים הכי מגדירים של האייטיז.

גלן קלוז קיבלה את תפקידה הקולנועי הראשון ב-1982 עם "העולם על פי גארפ", אז הייתה בת 35. זאת גם הייתה מועמדותה הראשונה לאוסקר. שנה לאחר מכן, ב-1983, הייתה חלק מהאנסמבל של "החברים של אלכס" והיחידה מבין הקאסט שהייתה מועמדת. היא אמנם הפסידה, אבל באותה שנה צברה גם מועמדות לאמי ולטוני (שם זכתה) מה שהפך אותה לאישה היחידה שנכחה בכל שלושת הפרסים האלו בשנה אחת.
במהרה הפכה לאחת השחקניות המוערכות ביותר של תקופתה וב-1984 שוב הייתה מועמדת לאוסקר, הפעם על "הטוב מכולם" (The Natural), משלימה רצף של שלוש מועמדויות בזו אחר זו.
אחרי שלוש שנים, ב-1987, חזרה שוב לאוסקר, הפעם לראשונה כמועמדת בתפקיד ראשי – על דרמת המתח הפרובוקטיבית "חיזור גורלי". היא הפסידה לשר ("מוכת ירח"). שנה לאחר מכן תפסיד שוב עם "יחסים מסוכנים" ותאלץ לחכות שני עשורים עד כרטיס הכניסה הבא שלה לאוסקר (בתקופה הזו היא המשיכה להופיע בסרטים רבים, וזכתה בלא מעט פרסי אמי וטוני). "אלברט נובס" ו"האישה" יהיו שני ההפסדים הנוספים שלה, שיצטברו לשבעה, ויהפכו אותה לשחקנית עם הכי הרבה מועמדויות ללא זכייה בהיסטוריה של הפרס.

אנחנו פה כדי לדלל מעט את התואר המייאש הזה, לתת לה את הכבוד הראוי וללכת בנבכי סרטי האוסקר של קלוז. זו הבתחנה השנייה מתוך השלוש, שנתנה לה כנראה את התפקיד האיקוני ביותר בקריירה המרהיבה שלה, העורכת הספרותית (והרצחנית) אלכס פורסט.

עוד לפני האוסקר…

אי שם בשנות השמונים סרטי קולנוע בעלי תכנים מיניים בולטים עוררו המון עניין. ואם היו להם גם ערכי הפקה ראויים הם הפכו ללהיטים, או לפחות לשיחת היום, כמו למשל "חום הגוף", "אמריקן ג'יגולו", "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", "לבו של איינג'ל", "הדוור מצלצל פעמיים" ועוד. התקופה הזו, כידוע, חלפה לבלי שוב כשהקהל התגבר והפך להיות מתוחכם יותר.
סתם, נו. אני צוחק. זה קורה גם היום באותה מידה כאילו לא לכולם פורנו זמין בטלפון הנייד בכל רגע נתון. מספיק לראות את היחס המטורף שקיבלו "50 גוונים של אפור" ו-"365 ימים" כדי להבין את זה. מה שהשתנה הוא אולי המינון, אבל גם על זה אפשר להתווכח.

בגל המותחנים השערורייתיים של האייטיז, ל"חיזור גורלי" (מאוד מפתיע שבארץ לא זכה לשם "משיכה קטלנית" כפי שהיה מתבקש) שיצא לקולנוע בספטמבר 1987, שמור מקום מיוחד, על אף – ואולי בגלל – שבאופן יחסי הוא פחות מיני ובוטה משאר הסרטים המוזכרים, ורוב החלקים הפרובוקטיביים שלו מצומצמים לכמה דקות מסך בחצי השעה הראשונה שלו. הסרט התהדר בכמה מאנשי הצוות הטובים בהוליווד (העורך של ספילברג, מייקל קאהן; והמלחין של דיויד לין, מוריס ז'אר), הביקורות היו לטובתו, והסקרנות מהפרובוקציה גם עשתה את שלה – מתקציב של 14 מיליון דולר, הסרט הכניס מעל 156 מיליון בארה"ב ויחד עם ההכנסות העולמיות הצטברו נתוני הקופות שלו ל-320 מיליון.
כך המותחן העוסק בדן (מייקל דאגלס), עורך דין נשוי ואב לילדה, שמוצא את עצמו מאוים על ידי המאהבת הלא יציבה שלו (קלוז), היה לסרט השני הכי קופתי בארה"ב באותה שנה, והראשון ברחבי העולם.

התסריט נכתב על ידי הבריטי ג'יימס דירדן, על פי סרט טלוויזיה פרי עטו, עם תמיכה מניקולס מאייר. הבמאי אדריאן לין, גם הוא בריטי, הגיע לפרויקט אחרי שני להיטים אחרים: "פלאשדנס" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", הופך, בגדול, למלך הליבידו של הקולנוע האולפני בתחילת האייטיז.
לתפקיד הראשי לוהק מייקל דאגלס, בנו של אגדת הקולנוע קירק דאגלס, שכבר זכה באוסקר אבל כמפיק ("קן הקוקייה"). באותה שנה הוא גם כיכב ב"וול סטריט", שבסופו של דבר העניק לו את אוסקר השחקן הראשי אבל אין ספק שהפופולריות של "חיזור גורלי" תרמה לזה.
לתפקיד אשתו הטובה הובאה שחקנית הטלוויזיה אן ארצ'ר, ובתפקידים קטנים מסביבם אפשר לראות פרצופים שצצים לרגע כמו למשל ג'יין קארקובסקי ("30 רוק") לחצי פריים בתור שמרטפית, פרד גווין (שנתיים לפני שהפך לאייקון של קולנוע האימה בזכות "בית קברות לחיות"), לואיס סמית' ועוד.

עם זאת, הבחירה בגלן קלוז היא המרתקת מכולן, כי אין פה שום דבר מובן מאליו. התפקיד של אלכס הוא של הפאם-פאטאל שעוברת לצד האפל מאוד מהר. היא דמות מורכבת, מפתה ומסוכנת, אך גם כזו שאמורה לעורר איזושהי אהדה ברגעים מסוימים.
מה שמפתיע בליהוק של קלוז לא קשור ליכולות שלה כשחקנית (היא כנראה באמת יכולה לעשות הכל), אלא לעובדה שקלוז הייתה בת 40 בזמן הצילומים (הדמות שלה בת 36, כך טוענת אלכס) ושהיופי שלה איננו זה שמאפיין כוכבות סקסיות על פי אמות המידה ההוליוודיות כמו קים בייסינג'ר, ג'סיקה לאנג וקתלין טרנר בשנות השמונים, או שרון סטון וניקול קידמן בשנות התשעים. הבחירה בקלוז היא ללא ספק אחד השדרוגים המשמעותיים של הסרט מעוד מותחן זול עם סצנות סקס, למורכבות משמעותית שלא לגמרי קיימת בתסריט.

אבל מעבר להצלחתו הקופתית, "חיזור גורלי" נשמר היטב בשיח בעיקר בזכות התימות שלו, רובן עמדו מול ביקורת קשה מגברים ונשים מאז ועד היום. אנחנו רואים פה תבנית של הגבר ש"בסך הכל מעד" ושכב עם האישה הלא נכונה, שנענש באופן לא מידתי אחרי שפשוט הלך אחרי "צרכיו הטבעיים". על פי הסרט הזה גבולות הטוב והרע הם מוחלטים, יש פרוטגוניסט שקל לסלוח לו ואנטגוניסטית שהיא בגדול מפלצת.
ועדיין, בכל זאת אפשר לקרוא קצת בין השורות אם רוצים, ולמצוא מקומות בהם לא בטוח מי הצודק ומי לא, והסרט שומר על עמימות. למשל, אלכס מתוודה מול דן שהיא בהריון ממנו, ואנחנו מאמינים שהיא ממציאה את זה. אך עם זאת, הסרט מעולם לא חושף האם היא שיקרה או דוברת אמת, למעשה מהאינפורמציה שניתנת לנו זה כנראה נכון (דן מתקשר לגניקולוג שלה). יכול להיות שהמצוקה שלה אמיתית.
מצד שני, שום דבר לא מצדיק בישול ארנב מחמד.

מסלול ההפסד של "חיזור גורלי"

חמשת המועמדים לאוסקר ה-60 היו:
"הקיסר האחרון", הפקת הפאר שביים ברנרדו ברטולוצ'י, שהובילה את מספר המועמדויות עם 9 – אף אחת מהן לא על משחק.
"משדרים חדשות", הדרמה הקומית על עולם המדיה מבית היוצר של "תנאים של חיבה", ניצבה במקום השני עם 7 – ללא מועמדות על בימוי. אם הכל יילך כמו שצריך, נחזור לסרט הזה בהמשך עם מפסידי האייטיז של וויליאם הארט.
"חיזור גורלי", עם 6 מועמדויות, נכח בכל הקטגוריות הנכונות כולל בימוי, שחקנית ראשית (קלוז), שחקנית משנה (ארצ'ר), תסריט ועריכה.
"מוכת ירח", הקומדיה הרומנטית בכיכובה של שר, צברה גם היא 6 מועמדויות, גם בלי לפספס שום דבר חשוב.
"תקווה ותהילה", דרמת המלחמה הבריטית של ג'ון בורמן, ניכסה 5 מועמדויות, ללא פרסי משחק.

סרטים נוספים שכנראה היו קרובים הם "בוקר טוב, ויטנאם", "ימי הרדיו", "אימפריית השמש" וכמובן הסרט הטוב ביותר של 1987 – "הבלתי משוחדים".

אל הטקס הגיע "חיזור גורלי" עם ארבע מועמדויות מרכזיות בגלובוס הזהב (סרט-דרמה, בימוי, שחקנית-דרמה, שחקנית משנה), ומועמדויות באיגוד העורכים, הבמאים והתסריטאים – את כולן הפסיד. זה גם מה שקרה באוסקר, ולא מאוד במפתיע, בטח מול המפלצת המרהיבה של ברטולוצ'י.
את פרסי הסרט, הבימוי, התסריט והעריכה הפסיד הסרט ל"הקיסר האחרון", שעשה מיני-היסטוריה משלו כאשר זכה בכל תשע המועמדויות שלו, משווה את הסוויפ של "ג'יג'י". את פרסי השחקנית ושחקנית המשנה הפסיד ל"מוכת ירח". גם "משדרים חדשות" ו"תקווה ותהילה" יצאו בידיים ריקות מהטקס.
בהקשר הזה צריך לזרוק מילה לכיוון אן ארצ'ר, שרק לקראת סוף הסרט מקבלת מקום להראות את יכולותיה. היא בהחלט מספקת את הסחורה, אבל אני מאמין שהמועמדות שלה בקטגוריית המשנה הייתה יותר תוצר של החיבה לסרט מאשר התלהבות אמיתית ממנה. אולי אני טועה.

בדיעבד אולי זה היה הסיכוי הטוב ביותר של גלן קלוז לזכות (או שמא היה זה "האישה" ב-2018), אבל הוליווד – והעולם – היו כל כך מאוהבים בשר ובתפקיד שלה ב"מוכת ירח" שזה היה כמעט חסר סיכוי, בטח מול החרדה שהכניסה קלוז בלבבות גברי העולם בעקבות אלכס פורסט.
כיום אני שומע יותר ויותר קולות הטוענים שבעצם הזוכה של אותה השנה הייתה צריכה להיות הולי האנטר ב"משדרים חדשות", אבל אין ספק שקלוז ושר יצרו את שתי הדמויות הנשיות האיקוניות ביותר של 1987, ואולי של סוף האייטיז בכלל. וחוץ מזה, הולי האנטר תזכה שש שנים אחר כך ("הפסנתר").
שתי המועמדות הנוספות בקטגוריה היו סאלי קירקלנד על "אנה" (סיפור בפני עצמו) ואיך לא, מריל סטריפ עם "עשבי פרא".

האם ההפסד היה מוצדק?

נתחיל מכך שהנוכחות של "חיזור גורלי" בקטגורית הסרט הטוב ביותר היא עניין די משמח. גם כי אני באופן אישי מעריך את זה שהוליווד זוכרת להצדיע אוסקרית גם למכניסי הכסף הכי גדולים שלה (משהו שכמעט ונעלם לחלוטין באלף החדש, אבל בשנות השמונים היה יותר שכיח), וגם כי לא בכל יום מותחן שלקראת סופו כבר עובר לטריטוריות של אימה מגיע למעמד הזה. סרטים בסגנון לא היו מאוד פופולריים באקדמיה של אותן שנים, בטח לא אלו שבמרכזן נשים שמודעות למיניות שלהן (גם אם הן משלמות מחיר כבד). צריך להרחיק עד "צ'יינטאון", מעל לעשור לפני כן, בשביל למצוא משהו דומה, וגם זה בקושי.

בנוסף, "חיזור גורלי" גם הפך להיות סרט מגדיר תקופה והשפיע על המון שהגיעו אחריו, כאשר בשונה ממנו רובם נעלמו כלא היו. הקונספט של משפחה מושלמת המאוימת על ידי דמות אנושית חורשת רעה שמפלסת את דרכה פנימה קיבל בוסט פסיכי מאז "חיזור גורלי" אל תוך הניינטיז, המפורסם מכולם הוא כנראה "היד שמנענעת את העריסה". והוא מעולם לא הלך לשום מקום, כמו למשל אחד הסרטים המצליחים (והגרועים) ביותר של 2015 – "השכן ממול" עם ג'ניפר לופז.

אבל קונטקסט בצד, אני חייב להודות שלפחות בעיני "הקיסר האחרון" טוב יותר מ"חיזור גורלי" גם אם דריסת הרגל התרבותית פחותה בהרבה, וזה עוד לפני שמדחיקים את זה ש"הבלתי משוחדים", "המתים" של ג'ון יוסטון ו"מטאל ג'אקט" לא היו חלק מהקטגוריה הראשית (פה אני חייב לזרוק מילה לאהובי נפשי "המכשפות מאיסטוויק", "רובוקופ", "נשק קטלני", "מעורר השאול" ו"אופרה").

הצפייה שלי ב"חיזור גורלי" לקראת הפרק הייתה השנייה שלי בסרט. ובאמת, אם מפרקים אותו לאלמנטים, קשה למצוא בו משהו רע. הבימוי של אדריאן לין מיומן ויודע מתי ללחוץ על המתח, גלן קלוז באמת נפלאה, המוזיקה מצוינת, הצילום מרשים, ובמיוחד שמתי לב לעיצוב האומנותי, שעל אף שאיננו מנקר עיניים יש בו המון אלמנטים חכמים כמו הבחירה בסביבת המחייה של אלכס לעומת זו של דן.
ועם זאת, אני לא חושב שהסרט הזה עובד יותר. אני מניח בצד תאוריות מגדריות ועניינים מרתקים ומורכבים כאלה, ומתמקד בחוויה המיידית יותר – באמת שהשעה האחרונה של הסרט הזה הייתה בשבילי מריחת זמן שבאיזשהו שלב חשבתי שלא תגמר לעולם. סיקוונס הסיום האלים בהחלט עובד, אבל בסרט שנושק לשעתיים יש כל כך הרבה דקות מיותרות ואופציות לקצב יעיל יותר, שאני ממש כבר חיכיתי שיסתיים. המניעים והדינמיקות משתרשות בשלב די מוקדם של הסרט, ואז נראה שפשוט הדברים חוזרים על עצמם בלי התפתחות של ממש עד הלחיצה על הדוושה בדקות האחרונות.
נכון, זה לא שכל דקה ודקה מ"הקיסר האחרון" הכרחית, בואו לא נטעה, אבל "חיזור גורלי" כסרט מתח חייב את מהותו לקצב ולהתקדמות נכונה, ופה יש שלב שבו נדמה שהדברים הולכים במעגלים שוב ושוב. יכול להיות שהוא פשוט לא מסוג הסרטים שמחזיקים צפייה נוספת, והראשונה היא תמיד הטובה והמהנה שבהן.
"חיזור גורלי" הוא סרט חשוב ומשפיע, ורחוק מלהיות סרט רע, אבל הכניסה שלו למועדון האוסקר קצת מוגזמת בעיני. ל-1987 היה יותר מזה להציע.

מבין קודקודי הסרט, גלן קלוז תהיה היחידה שתשוב לאוסקר. מייקל דאגלס יעשה קריירה מלשחק גברים מצליחים שנופלים קורבן לנשים משוגעות ("מלחמת רוז ברוז", "אינסטינקט בסיסי", "חשיפה") אבל ימשיך להיות שחקן מעולה גם אם האקדמיה תפשל אתו ולא תדע להעריך את הופעותיו הגדולות ("טראפיק", "נערי פלא"). גם אן ארצ'ר לא תהיה מועמדת שוב לאוסקר, למרות שבעיני הגיע לה לחזור עם "תמונות קצרות" של אלטמן ב-1993.
התסריטאי ג'יימס דירדן לא יעשה שום דבר משמעותי מאז, אבל הבמאי אדריאן לין בהחלט כן. הוא אמנם לא יוזמן שוב לאוסקר לאחר "חיזור גורלי", אבל כן יביים את אחד מסרטי האימה הטובים של הניינטיז "סולם יעקב" (או "חיים בצל הפחד" כפי שהופץ בישראל), ירסק את הקופות שוב ב-1993 עם "הצעה מגונה", וינסה לשחזר את הטאץ' הסקסי-מסוכן שלו ב-1997 עם עיבוד מחודש לספרו של נאבוקוב, "לוליטה". זה לא יעבוד לו בכלל. את סרטו הבא "בוגדת", עוד דרמה אירוטית יחסית (עיבוד ל"אישה בוגדנית" של שאברול), יביים ב-2002 ורוב המורשת שלו תתרכז בכך שיביא לדיאן ליין הנפלאה את מועמדותה היחידה לאוסקר.
מאז לין לא ביים דבר, אך כנראה שכן יש לו סרט שייצא בקרוב – "מים עמוקים" על פי ספרה של פטרישיה הייסמית' ("הכישרון של מר ריפלי", "קרול") בכיכובם של אנה דה ארמס ("רצח כתוב היטב") ובן אפלק. בוא נראה אם בגיל 79 עדיין יש לו את זה.

הפרק הבא יסיים את רצועת קלן קלוז שלנו עם המפסיד הגדול של 1988, "יחסים מסוכנים". בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא את כל הפרקים שבמקרה פספסתם.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"