הניינטיז של אייבל פרארה – חלק א': "King of New York", "פקד מושחת", "פלישת חוטפי הגופות נמשכת", "משחק מסוכן"

בדברי ימי סריטה – ומדובר ב-16 שנים אנד קאונטינג – הופיע הבמאי האמריקאי אייבל פרארה בסך הכול שלוש פעמים: לראשונה ב-2011 עם דיווח של עופר מפסטיבל ניו יורק, שם צפה בסרט "4:44 היום האחרון על פני האדמה"; שלוש שנים לאחר מכן עם הסקירה הלא מאוד נלהבת שלי על "פאזוליני" שהוקרן בפסטיבל הסרטים חיפה; וב-2018 בטקסט המעמיק של לירון על "מיס 45" כחלק מסדרת סרטי אונס-נקמה שלה.
מצד אחד, אלו ממש מעט אזכורים ויחס בשביל במאי פורה עם ארבעים שנות קריירה וכמה סרטי פולחן באמתחתו. מאדך, אני יכול להבין למה הוא לא אחד מהקולנוענים שנתפסנו עליהם כמו אינגמר ברגמן, מרטין סקורסזה, איליין מיי, האחים כהן, ניקולס וינדינג רפן, ג׳ואן מיקלין סילבר, ג'ון יוסטון, ג'יין קמפיון, פרנסואה אוזון או אלכס דה לה איגלסיה, להם הקדשנו רטרוספקטיבות נרחבות.

התירוץ הראשון הוא שרוב סרטיו של פרארה מהמילניום הנוכחי לא ממש החזירו אותו לשיח או רוממו את מעמדו, והשני הוא שבאופן אישי מעולם לא סוקרנתי ממנו יותר מדי. תפסתי אותו כבמאי שוליים שמפלרטט עם המיינסטרים (או להפך), שעבודותיו נעשות במתכונת מהיר-ועצבני ובסופו של דבר מתגמדות מול שאר במאי הפשע האמריקאים של התקופה, בהם סקורסזה, שרדר ודה פאלמה.
עם זאת, שני דברים שקרו ממש לאחרונה בכל זאת כיוונו את תשומת הלב שלי אליו. הראשון הוא שאחד ממעריציו הגדולים, הבמאי ג'וש סאפדי, דיבר על ההשפעה של סרטי פרארה בהקשר של "מרטי סופרים" (לא סרט שאני אוהב במיוחד), ואפילו הגדיל וליהק אליו את פרארה לתפקיד משנה משמעותי (הוא בעל הכלב שמרטי מנסה להשיג תמורת כופר). השני הוא שעם שנתו ה-75 של פרארה על פני האדמה, שון פנסי מהפודקאסט The Big Picture קיים דיון על הפילמוגרפיה הפראראית עם הבמאי בן-דוד גראבינסקי, וכהרגלם של מעריצים גרמו לכל אחד מסרטיו להישמע מרתק. לכן החלטתי לעשות מעשה ולתת לו הזדמנות אמיתית, לצלול אל תוך העולם של פרארה, במאי שלעיתים האישיות שלו הייתה גדולה וצעקנית מסרטיו, שצלח באופן מרשים תקופות של התמכרות והכניס אותן לתוך סיפוריו, שהמשיך ליצור מחזונו האישי נגד כל הסיכויים של תעשיית הקולנוע המתעצבת מחדש, ושתמיד דיבר בכנות ובתשוקה גם כאשר זה עלה לו במחיר אישי ומקצועי.

הפוסט הזה יתרכז בחצי הראשון של שנות התשעים, מעל לעשור מאז החלה הקריירה של פרארה. השנים האלו נחשבות כתור הזהב ביצירתו של הקולנוען שבכלל התחיל מסרטי פורנו וסלאשרים, השתפשף בעשייה טלוויזיונית בחסות מייקל מאן, ולאחר מכן ביים בקצב גבוה גם הפקות שתפסו את תשומת לב העולם והביאו אותו לפסטיבל הגדולים. בין 1990 ל-1993 ביים ארבעה סרטים שלכל הפחות צריך להכיר ואני חייב לומר כספויילר – עכשיו אני לגמרי מבין את האחיזה שיש לו על חלק מצופי הקולנוע שנשבעו לו אמונים, גם אם לא הכול תמיד הולך כמו שצריך.

King of New York – 1990

הסרט הזה הוא הפקה איטלקית-אמריקאית אותה כתב התסריטאי ניקודמו אוליברו בשם בו הוא מוכר יותר, ניקולס סיינט ג'ון, משתף פעולה קבועה של פרארה ממש מאז ההתחלה. סיינט ג'ון אחראי על התסריטים של שלושה מתוך ארבעת סרטי הסקירה הספציפית הזו. גם הצלם של הסרט, בויאן באזלי ("הצלצול" האמריקאי, "היירספריי", "קליפורניה", "מחתרת השישה"), עבד עם פרארה בעבר.
בסגנון שמזכיר את סרטי הפשע העירוניים של שנות השבעים והשמונים עם תיבלון גותי, פרארה פתח את העשור האחרון של המאה ה-20 ממש לצידם של "דיק טרייסי", "הסנדק 3", "צומת מילר", "הנוכלים", "האחים קריי" ו"החבר'ה הטובים" שהחזירו את הגנגסטרים העירוניים והמועדים לפורענות אל קדמת המסך. קל להבין למה "King of New York" לא התבלט לצד שיאם האומנותי של סקורסזה, פרירס או בייטי, אבל בהחלט הגיע לו יותר מקום תחת השמש ממה שקיבל.

עלילת הסרט איננה מאוד חדשנית או מפותלת, אבל תסריט אף פעם לא היה הדגש של פרארה (מה שלא אומר שהתסריטים בהכרח אינם טובים). זה מתחיל כאשר פרנק ווייט, ברון סמים שאפתני מניו יורק, משתחרר מהכלא וכבר באותו היום בודק איך הוא יכול להקים מחדש את האימפריה שלו, מה שמעורר את תשומת הלב של משטרת ניו יורק ששמה אותו על הכוונת.
ואכן, רוב ההתרשמות שלי מהסרט לא הייתה בעקבות פיתולים תסריטאים או מהלכים נראטיבים, אלא הקולנוע של פרארה בתמיכת הצילום של באזלי והופעות השחקנים שעושות המון עם יחסית מעט, מכניסות מטען חשמלי לכל סצנה וסצנה. כמו שאר האלמנטים בכתיבה, גם הדמויות לא בדיוק עם עומקים של סרט מאת נואה באומבך, אבל זה חלק מהעניין. כאילו "King of New York" משחק בתוך עולמות שברא הקולנוע, ולא נראה שבאמת משקיע באיזשהו ריאליזם. כדי לחזק את הטענה הזו, אצטט את אחד המבקרים החביבים עלי, כריס אוונג'ליסטה, שכתב על הסרט שהוא "אחד מסרטי הערפדים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם". בסרט, אולי כדאי להבהיר, אין ערפדים. זה הפורמליזם הז'אנרי שמוביל את הסרטו, ובשבילי זה היה תענוג גדול לצפייה.

יחד עם בניית העולם הקולנועי, פרארה מקבל פה כמה נקודות מרשימות על הליהוק. את תפקיד פרנק ווייט קיבל כריסטופר ווקן, שבא להיות הכי כריסטופר ווקן שאפשר להעלות על הדעת, אבל מי הטיפש שיתלונן על דבר כזה? "King of New York" הוא עוד שלב מעניין בקריירה הממש מוזרה של השחקן הענק הזה, שהיה אז בן 47 ועם אוסקר בן 12 ("צייד הצבאים") אבל בתקופה הזו עדיין נשאר כשחקן אופי בסרטים לא מאוד מדוברים או מוערכים. אני ממש צריך איזה דוקו על ווקן, כזה שיעבור אתו תחנה-תחנה בקריירה שלו, כי אני בטוח שיש שם סיפורים משוגעים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה פרארה ו-ווקן ישתפו פעולה, אבל בהחלט לא האחרונה. אנחנו נפגוש שלושה סרטים נוספים שלהם ביחד בחלק הבא על הניינטיז של פרארה. לצדו של ווקן בתפקיד הראשי, פרארה הביא קבוצת שחקני אופי חלקם קבועים אצלו (ויקטור ארגו, פול קלדרון), וכמה שבדרכם להיות מהשחקנים האהובים של התקופה וגם לאחריה: דיויד קארוזו שלוש שנים לפני שיהפוך לשחקן הטלוויזיה הנחשק ביותר (NYPD), ווסלי סנייפס שנה לפני שיתפוצץ עם "קדחת הג'ונגל" ו"ניו ג'ק סיטי", לורנס פישבורן שכמובן היה תגלית של קופולה אבל בעוד רגע יקבע את מעמדו ככישרון ענק עם "הבחורים בשכונה" (1991) ויקבל מועמדות לאוסקר על "טינה – מה זה קשור לאהבה" (1993), ג'יאנקרלו אספוסיטו ("שובר שורות") וסטיב בושמי שנתיים לפני "כלבי אשמורת".

הבעיה המרכזית של "King of New York" – משהו שמעיד דווקא על כמה אהבתי אותו – הוא שהסרט מרגיש מקוצץ מדי, כמו סיכום של משהו גדול יותר. מעטות הפעמים שאני אומר על סרט שהוא צריך להיות ארוך יותר, אבל על פני 103 דקות כולל קרדיטים, יש תחושה שמשהו בעריכה קוצץ בצורה אגרסיבית מדי או שמישהו חשש להתרכז גם ברגעים הקטנים, אלו שהופכים סרט מחולייה בז'אנר לסרט ייחודי שעומד בפני עצמו. אין טיפת שומן ב"King of New York", ובזמן שלרוב הייתי מעודד את זה, פה ההרגשה היא שצריך קצת יותר. הדברים מתקדמים מהר מדי, יש קפיצות גדולות גם ברמה הלוגית וגם ברמה הרגשית, ולכן הדברים נשארים מסומנים יחסית מהבחינה הנראטיבית. כאמור, בהקשר של הסרט הזה ספציפית זה לא ממש הפריע לי, פשוט לעיתים התגנבה מחשבה שאנחנו מפספסים משהו, שזה יכול – וראוי – להיות אפילו יותר גדול.

מאוד קל להבין איך בתקופתו "King of New York" נשאר בצלם של גדולים ממנו (הוא כן הצליח להשיג מועמדות על צילום בפרסי הקולנוע העצמאי. הפסיד ל"לב פראי"), אבל השוואות בצד, זה סרט פשע מצוין שראוי לחזור אליו. כך שאם אתם רוצים גם אתם להיכנס לעולם של אייבל, זו נקודת פתיחה מצוינת.

"פקד מושחת" – 1992
Bad Lieutenant

אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי תוציא מים מהסלע, או תפגע בזהב אם להשתמש במונח לועזי. וכך קרה שאייבל פרארה, אחרי שבעה סרטים והוא בן 41, פתאום יצר לא רק את הסרט שהוא הכי מזוהה עמו, אלא גם כנראה טביעת האצבע המשמעותית ביותר של בנוף הקולנוע והתרבות הפופולרית. כזה שהביא אותו לראשונה לפסטיבל קאן (במסגרת מבט מסוים) והעניק לו מועמדות ראשונה (מתוך שתיים בקריירה שלו) לפרסי הספיריטס, או בשמם המוכר יותר "פרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי". אמנם זה לקח לפרארה לא מעט זמן ומאבקים, אבל יש במאיות ובמאים שעל אף ניסיונות רבים אפילו יותר לא יצליחו לעשות גם את זה. אף פעם לא כדאי לוותר, זה הלקח שלנו.
יותר מזה, המורשת של "פקד מושחת" כל כך מהדהדת שהיא התנתקה אפילו ממי שברא את הסרט, כאשר שני אוטרים גדולים (גדולים יותר מפרארה) בחרו להוסיף עליו שלוחה משלהם: ורנר הרצוג עם "פקד מושחת: ניו אורלינס" בכיכובו של ניקולס קייג' ב-2009, וטאקשי מייקה ב"פקד מושחת: טוקיו" ב-2026.

כן צריך לומר שיש סכסוך מתוקשר על עשיית הסרט. השחקנית זואי לאנד, שעבדה עם פרארה על "מיס 45" ומופיעה גם בסרט הזה בתפקיד קטן, טוענת שהיא כתבה את התסריט לבדה ולא קיבלה על כך את הקרדיט, ואפילו ביימה חלק מהסצנות. פרארה מכחיש, אבל גם זוכר שהוא היה עמוק בתוך ההתמכרות לסמים שלו באותה תקופה. זו הפעם הראשונה בקריירה של פרארה בה הוא מקבל קרדיט על כתיבה, תעשו עם המידע הזה מה שתחפצו.

ב"פקד מושחת" חזר פרארה אל עולם הפשע הניו יורקי אבל הפעם מהצד השני, זה של כוחות החוק. ובכן, סוג של. הגיבור של "פקד מושחת" הוא בהחלט איש משטרה, אבל כפי שמוסגר משמו המאוד ישיר של הסרט, הוא לא בדיוק דוגמא ומופת. למעשה, הפקד המדובר, ששמו מעולם לא נחשף לנו, הוא חלאה גדולה יותר מרוב פושעי העיר המסואבת. לא רק שהוא מסובך בענייני הימורים ומפוצץ את עצמו בכל סם שקיים, הוא גם סוחר עם חומרי ראיות, משקר ובוגד בכל מי שנמצא בחייו (כולל אשתו וילדיו), ומשתמש בכוח שלו באופנים מחרידים, שיאם הוא אחת הסצנות הכי מעוררות בחילה שאני זוכר, בה הוא מנצל מינית שתי צעירות שתפס בלי רישיון בתמורה לכך שישחרר אותן ללא תלונה ומעצר.
דרכו הרעה של הפקד ניצבת בפני צומת דרכים כאשר הוא נתקל במקרה נוראי של נזירה צעירה שנאנסה באלימות, אבל מסרבת להסגיר את פרטי תוקפיה כי היא בחרה למחול להם כדרכו של ישו. ההתנהלות הזו לא מתיישבת עם תפיסת העולם של הפקד וממש משבשת אותו, ובניסיון להבין את הנזירה הטהורה הוא עובר משבר רוחני משלו.
כמעט עשור לאחר "פקח מושחת", המדיום הנראטיבי הפופולרי ביותר, הטלוויזיה, תקדש גיבורים כאלה בסדרות כמו "אוז", "הסופרנוס", "מד מן" ו"שובר שורות". אני לא אקפוץ פה לומר ש"פקד מושחת" היווה השראה לאלו, אבל הוא כנראה בכל זאת סלל דרך והראה שזה אפשרי, שנים רבות אחרי שהוליווד נטשה את הגיבורים האלו (שהפכו לאבני דרך תרבותיות ב"הסנדק", "נהג מונית", "השור הזועם" ו"לני" בין היתר) לטובת אמריקאיות הירואית ונאיבית הרבה יותר.

הנטייה של הסרט אל עשייה נושנה יותר היא גם אולי אחד הדברים הכי אטרקטיביים ומרשימים בו. "פקד מושחת" ללא ספק הופק בתחילת שנות התשעים, אבל האמת היא שאם לא הייתי יודע את זה הייתי נשבע שהוא מ-1974. וזה נאמר לחיוב, כמובן. בחיי שזה מדהים כמה מנותק מהקולנוע של תקופתו הסרט הזה מרגיש, מהתסריט ועד המבע דרך הופעות השחקנים. "פקד מושחת" הוא סרט מעידן אחר בו שלטו ג'ון קאסאווטס, אלן ג'יי פאקולה, דון סיגל, ו-וויליאם פרידקין, כאילו הונחת ב-1992 בעזרת מכונת זמן. כדי להבהיר, לא מדובר במחווה או ריאקציה, אלא משהו אורגני יותר.
אמנם היה משהו כללי בשנת 1992 שהתחבר מאוד לשנות השבעים ("בלתי נסלח", "משחק הדמעות", "נהר זורם ביניהם", "בוב רוברטס", "צעד לא מחושב", "כלבי אשמורת", "השחקן"), אבל מה שפרארה עשה זו באמת ליגה אחרת. אבל זו לא רק הנוסטלגיה ל"הוליווד החדשה" (1966-1981, פחות או יותר) והקולנוע פורץ הדרך שנעשה בליבת שיטת האולפנים של הוליווד וחתר תחתה, אלא תזכורת לאנרגיה המדבקת, המלוכלכת והמסעירה של הסרטים האלו, שלא פחדו להתפלש בזוהמה ולהיות נאמנים לחזון האומנותי ללא פשרות, ולדמויות שלא מבקשות מאתנו אמפתיה או הזדהות.

כמו הרבה מהקולנוע שאפיין את "הוליווד החדשה", גם ל"פקד מושחת" אין תסריט במבנה קלאסי. הוא חקר דמות א-לה "נהג מונית" או "אישה תחת השפעה", שנשאב למעמקי הגיהנום הנפשי דרך הדמות הראשית שלו, ספציפית פה אנטי-גיבור זוועתי. בנוסף, הסרט מתבוסס כל כך עמוק בחרטה קתולית שהוא ממש מרחק סצנה אחת של הפקד יושב וכותב ביומן שלו מלהיות סרט של פול שרדר. "פקד מושחת" לא מבקש מאתנו להבין את הגיבור (אלא אם נראה בו משהו מעצמנו), הוא לא רוצה להוביל אותנו במסע של גאולה, לא נרתע מהגיבור שלו או עסוק בלהבהיר לנו שמדובר באדם רע ופגום, אלא להתעמת ולהתמודד עם הקיום האפל הזה. "פקד מושחת" נצמד אל הדמות הראשית שלו, מקרב אותנו אליו לרמה שאפשר להריח אותו, עד שנשכח שיש עולם שאיננו שלו, וזה כל כך אפקטיבי שאי אפשר להוריד את העיניים מהמסך.

אבל החזון המשובח של אייבל פרארה כבמאי, הצילום הסבנטיזי של קן קלש והעריכה הרגשית של אנתוני רדמן כולם היו חסרי חשיבות – או לפחות חסרי אפקטיביות – אילולא מי שהונח על כתפיו להוביל את הסרט, ולהיות בכל סצנה וסצנה ממנו (להוציא את אונס הנזירה): השחקן הראשי בתפקיד הפקד. לאחר מה שכנראה אמור היה להיות תפקיד של כריסטופר ווקן פוסט "King of New York" אך לא הסתייע, התגלגל אל הארווי קייטל. ובכנות, קשה לדמיין מישהו אחר חוץ ממנו עושה את זה.

כמו פרארה, אפשר לומר שגם הארווי קייטל נכנס אז לשיאו. השחקן בן ה-53 אמנם כבר תפס לעצמו חזקה של אחד מהשחקנים המזוהים עם הוליווד החדשה בעקבות שיתופי הפעולה של עם סקורסזה, אבל כשחקן אופי לא לגמרי עבר למעמד של כוכב קולנוע. במהלך שנות השמונים, הרבה אחרי "רחובות זועמים" ו"נהג מונית", נראה שהוא נדחק לשוליים, והנה הניינטיז הביאו עמן רוח חדשה והזדמנויות נפלאות בשבילו. ב-1991 היה חלק משמעותי מהאירוע הקולנועי "תלמה ולואיז" עם הופעתו כשוטר הטוב שדולק אחרי הגיבורות, אבל לאוסקר באותה שנה נכנס – בפעם הראשונה והאחרונה, קיבינימט על האקדמיה – כמועמד משנה דווקא על סרט אחר, פחות זכיר, אפוס הפשע התקופתי "באגסי". ב-1992 היה לו טריפל מפואר ומגוון שכלל את אחד התפקידים המגדירים שלו בפיצוץ הקולנועי שהוא "כלבי אשמורת" (שקייטל היה אחד מהכוחות שהביא להפקת הסרט), הוא היה הנבל בלהיט המסחרי "הנזירות בלוז", וסחב על עצמו את "פקד מושחת" שהביא לו את הפרס השחקן של פרסי הקולנוע העצמאי, הזכייה היחידה של הסרט (שגם היה מועמד לבימוי ולסרט הטובים ביותר). שנה לאחר מכן כיכב קייטל בפנינת הארט-האוס "הפסנתר", שזכה בדקל הזהב והיה מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר, ואז הגיעה הופעתו הקצרה והבלתי נשכחת ב"ספרות זולה". הארווי קייטל הפך להיות אוצר לאומי.

כשחקן הענק שהוא, הקריירה של קייטל רצופה בהופעות נהדרות, אך רובן מצומצמות לתפקידי משנה או פחות מזה. עם זאת, ב"פקד מושחת", אחד מסרטיו היחידים כשחקן ראשי, הוא נותן לא רק את פסגת הקריירה שלו, אלא בעיני אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. אני איכשהו מבין למה האקדמיה של אותה תקופה בה הוליווד ניסתה לפתוח דף חדש, במקביל לארה"ב העומדת לאמץ את המפלגה הדמוקרטית ולשאוף לעתיד אופטימי והירואי יותר, לא הסתכלה לכיוון של המזבלה הנפשית שהיא "פקד מושחת". תעשיית הקולנוע והקהל נטו אז לגיבורים חיוביים בסרטים עמוסי שקיעות זהובות ומוזיקה של ג'יימס הורנר, או לפחות גיבורים בעייתיים שעוברים מסלול גאולה ("בלתי נסלח", "רשימת שינדלר") אבל בעיני קייטל טוב יותר מרוב המועמדים לפרס השחקן הראשי של אוסקר 1992.
מוסכם וידוע שב-1992 דנזל וושינגטון היה צריך לזכות על "מלקולם אקס" (סרט שגם הוא משחק על הקו הדק בין גיבור ואנטי-גיבור) על פני אל פאצ'ינו של "ניחוח אישה", אבל קייטל היה ראוי לפחות למועמדות במקום סטיבן ריאה של "משחק הדמעות" ואפילו רוברט דאוני ג'וניור ב"צ'פלין". שניהם נהדרים, אבל באמת שאין מה להשוות.

ומכיוון שאם אתם מכירים אותי אתם יודעים שאני חייב לעשות את זה, הנה רשימת החלומות שלי למועמדי השחקן הראשי הטוב ביותר לשנת 1992: הארווי קייטל ב"פקד מושחת", דנזל וושינגטון ב"מלקולם אקס", דני דה ויטו ב"באטמן חוזר", גארי אולדמן ב"דרקולה" וקלינט איסטווד ב"בלתי נסלח". ולמרות הקונצנזוס העכשווי בנוגע לוושינגטון, אני כנראה הייתי מצביע לקייטל. באמת הופעה לא סבירה שצריכה להיות ברשימות של כל הזמנים. אני מאוכזב מעצמי שעשיתי את פרויקט 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר לפני שצפיתי ב"פקד מושחת", כי קייטל חד משמעית צריך להיות שם. אולי אעשה גרסה מחודשת עוד כמה שנים.

"פלישת חוטפי הגופות נמשכת" – 1993
Body Snatchers

אפשר לומר ששנת 1993 היא אולי השנה הקריטית ביותר בקריירה של אייבל פרארה כי היא טומנת בחובה אירוניה גדולה. מצד אחד, הוליווד שמה לב אליו ומשכה אותו אליה כבמאי להשכרה לטובת פרויקטים עם תקציב ראוי ומשכורת משמעותית, אבל בהם לא רק שפרארה סבל, אלא גם כנראה בלמו את התנופה האומנותית שלו. במקביל, זו השנה שהפכה אותו לאחד האוטרים החשובים בעולם, אם לשפוט לפי פסטיבלי הקולנוע. כך, ב-1993, עם שני סרטים שגבו מפרארה מחיר אישי כבד, הוא עשה דאבל נדיר בשני אירועי הקולנוע הגדולים ביותר על הפלאנטה: כניסה לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בחודש מאי, ואז חצי שנה לאחר מכן היה חלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. זה לא משהו שמתרחש יותר מדי פעמים, גם אצל האוטרים הגדולים בתבל (ב-2026 הירקאזו קורה-אדה עשה את זה. אבל מדובר באירוע נדיר).

הפעם הראשונה של פרארה מחוץ לקולנוע העצמאי הייתה כשנשכר על ידי האולפן וורנר לביים את ההתקן השלישי למותג האימה-מד"ב המבוסס על ספרו ג'ק פיני "פלישת חוטפי הגופות", אחרי הגרסה הקלאסית ב-1956 וזו הידועה והאהובה ב-1978.
צילומי הסרט התחילו עוד ב-1991 (כלומר, לפני "פקד מושחת") אבל כבר משלב התסריט פרארה והאולפן נכנסו לסכסוכים ומאבקים שהמשיכו עד העריכה וההפצה. ההפקה המשובשת הביאה לכך שעל אף שהסרט התקבל לפסטיבל קאן ב-1993 – ואנחנו לגמרי הולכים לדבר על זה עוד רגע – האולפן חיכה עד ינואר 1994 להוציא אותו, מה שכבר סימן אותו כסרח עודף, ולמרות ביקורות חיוביות יחסית נכשל לחלוטין בקופות.
אבל האמת שגם ללא המוניטין השלילי בעקבות ההתנגשות של פרארה והמפיקים, לתפיסתי אין שום סיכוי שסרט אימה מ-1991 יכניס כסף ב-1994. קולנוע האימה עבר שינויים כל כך מהותיים בתקופה הזו, שלמרות שמדובר בשלוש שנים בסך הכול, הקהל כבר היה בעל רגישויות אחרות. כדוגמא אפשר להסתכל על מותג האימה הפופולרי ביותר באותה תקופה כדי לעמוד על ההבדלים: "סיוט ברחוב אלם 6: הפרק האחרון" שיצא ב-1991 ו"סיוט ברחוב אלם 7: הסיוט החדש" מ-1994, הם סרטי אימה שנעשו על ידי אותו בית הפקה, אבל תהום פעורה ביניהם.

על הגרסה של התסריט חתומים הצמד מאחורי "רי-אנימייטור" סטוארט גורדון ודניס פאולי, יחד עם ניקולס סיינט ג'ון (שהגיע מטעם פרארה וקשה לומר כמה תרומה הייתה לו למוצר המוגמר), הסיפור הידוע על השתלטות חייזרית המשתמשים בבני האדם כקן, או כלי קיבול, על מנת להפוך את כולם למוח כוורת ולהשתלט כדור הארץ, נלקח הפעם אל בסיס צבאי אמריקאי. גיבורת הסרט היא מרטי (גבריאל אנוואר, בצילומים שהתרחשו שנה אחת לפני הסצנה המפורסמת שלה ב"ניחוח אישה", ולמרות זאת נראית פה צעירה בכעשור מהטנגו עם אל פאצ'ינו), שעוברת לגור עם אביה (טרי קיני), אמה החורגת (מג טילי) ואחיה למחצה אל בסיס צבאי סגור. אביה טוב הלב ונעים ההליכות של מרטי איננו איש צבא, אלא חוקר איכות הסביבה, שנשלח למקום כדי לעמוד על ההשפעות של הפעילות הצבאית. לא הרבה זמן אחרי הגעתה מרטי מתחברת עם הצעירים בבסיס, כמו בתו הפרועה והחברותית של מפקד הבסיס, ופרח טיס מסוקס (משהו שמאוד יעזור למרטי בהמשך. תמיד תמצאו לעצמכם חבר שיכול להטיס מסוק), מה שמעניק לסרט יותר אווירה של דרמת התבגרות בתוך ז'אנר המד"ב והאימה.
במהלך ההבדיקה הסביבתית, אביה של מרטי נחשף לכמה דברים משונים ומעוררי דאגה, שיאם כאשר אחד הסגנים (פורסט וויטאקר) שואל אותו האם החומרים הרעילים באוויר יכולים להשפיע על החיילים ברמה פסיכולוגית, כי משהו מאוד לא בסדר מתרחש אצלם לאחרונה. כך מתגלה שהבסיס לאט לאט הופך להיות הגראונד זירו של החייזרים הטפילים, ובקרוב לא יישאר שם אדם אחד שנמצא ברשות עצמו. עכשיו מרטי צריכה להציל את עצמה ואת משפחתה לפני שיהיה מאוחר מדי.

קולנוע האימה של תחילת הניינטיז היה בעיני אחת מהתקופות החלשות של הז'אנר. כמובן שיש בחובה שיאים וקלאסיקות על זמניות אבל הם מיעוט, תוצאת של ההתערבות האולפנית והבנה לא נכונה של הקהל, שהביאה לרצף סרטי אימה שהלכו יותר מדי על בטוח, נטו לכיוון הקיטש, ולא היו נאמנים למה שהפך את הקולנוע הספציפי הזה למסעיר במהלך שנות השבעים והשמונים. אני מזכיר את זה כי "פלישת חוטפי הגופות נמשכת" – שאולי יהיו כאלו שיגדירו אותו במד"ב לפני אימה – היה הפתעה גדולה בשבילי. נכנסתי אליו מאוד סקפטי ויצאתי ממנו מרוצה עד מאוד, אבל עדיין כמה החולות הרעות של זמן עשייתו ניכרים בו.

כמו עם הרבה ממאפייני הז'אנר בתקופה, יש לו כמובן את קול העל הצ'יזי של הגיבורה שמכניס אותנו לסיפור, הוא רוצה להיות סקסי אבל גם מפחד מזה, ולדעתי יש לו תפיסות שמרניות לגבי משפחה וגבורה. שזה בסדר, בכל זאת, תוצר של זמנו. ועדיין, זה סרט אימה מאוד מהנה עם חופן סצנות מצוינות. לא איזו קלאסיקה מודרנית שצריכה להתגלות מחדש, אפילו לא המלצת צפייה בוערת, אבל גם ממש לא משהו ללעוג או להתעלם ממנו.
בהקשר שלנו, הבעיה המרכזית שלי היא שקשה לראות איפה פה פרארה נכנס לתמונה, ולמה הוא היה האדם הנכון בשביל הסרט הזה. לא שכל במאי צריך להיות דוגמתי לארגז הכלים שלו, אבל זה הרבה יותר סרט אימה של תחילת הניינטיז מסרט של פרארה. מצד שני, יש אנשים שאולי דווקא יחשבו שזה יתרון.

אני כן חייב לדבר רגע על הנוכחות של הסרט הזה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, כי זה בכלל לא משהו שכיח. תמיד יכול להיות שהאולפן הפעיל לחץ על הפסטיבל, או שאולי מנהלי קאן כל כך התלהבו מ"פקד מושחת" שנה לפני כן שהם הכניסו פנימה את פרארה בלי לחשוב יותר מדי על מנת להפוך אותו לאוטר חשוב ולכוון אליו זרקור. אין לי מושג. אני כן יודע שבתחרות שכללה ב-1993 את הזוכים "שלום לפילגש" ו"הפסנתר" יחד עם "עירום" של מייק לי ו"מהומה רבה על לא דבר" של קנת' בראנה, סרט אימה-מד"ב אולפני לא בדיוק משתלב שם באופן הגיוני. זה כאילו שבפסטיבל קאן של 2026 היו משבצים בתחרות בין "פיורד", "הכדור השחור", "ארץ אבות", "מינוטאור" ו"ההרפתקה החלומית" את "איש הגלידה" או "בחזרה לסיילנט היל".

חשוב לי לציין שכמאמין גדול בחשיבות של קולנוע האימה אני הכי מרוצה על אנשי קאן שעשו את זה. הלוואי ויהיו עוד. זה פשוט משהו ששווה להתרכז בו רגע, כי אני מרגיש שיש פה סיפור קצת יותר גדול, איך חלק שלישי במותג מסחרי נכנס אל האולימפוס של הארט-האוס. כך או כך, זאת ללא ספק פרימיירה שהייתי מעוניין להיות בה. ממש מסקרן לדעת כיצד היו התגובות אליו בריביירה בזמן אמת. זו חד משמעית אחת הכניסות המשונות והמפתיעות ביותר בתולדות פסטיבל קאן.
אין על הניינטיז.

"משחק מסוכן" – 1993
Dangerous Game

בדיוק בנקודת האמצע בין חשיפת "פלישת חוטפי הגופות נמשכת" בפסטיבל קאן ליציאתו המוכה והמהוססת לבתי הקולנוע, התייצב אייבל פרארה בפסטיבל ונציה, שם התקבל לתחרות הרשמית סרטו החדש "משחק מסוכן". 1993 לא הייתה מהדורה מרשימה במיוחד בוונציה, ורוב הסרטים מהתחרות הרשמית די נשכחו, אבל בכל זאת פרס אריה הזהב ניתן לשניים שהפכו לקלאסיקות: "תמונות קצרות" ו"שלושת הצבעים: כחול". "משחק מסוכן" יצא ללא תארים מהפסטיבל.
מעניין לדעת מה היה הלך הרוח של פרארה באותה תקופה, כי כאמור מצד אחד הוא חווה תהילה והערכה לה טרם זכה עד כה, אבל בד בבד זה היה מסובך עם חוויות מקצועיות מצלקות למדי – כמו "פלישת חוטפי הגופות נמשכת", גם "משחק מסוכן" היה תוצר של סט בעייתי והמון וייבים רעים.

למרות מה שנרמז משמו הגנרי של הסרט, הפעם פרארה התנתק מעולמות הפשע האלימים או הקולנוע הז'אנריסטי לטובת דרמה קטנה ומגובלת יחסית, אך אינטנסיבית לא פחות. ב"משחק מסוכן" חזר פרארה לעבוד עם הארווי קייטל, שהפעם גילם דמות שקשה לא לראות את הדמיון בינה ובין היוצר – במאי קולנוע שעוזב את משפחתו לביים סרט מדובר, ונכנס למערבולת הקשורה לחייו המקצועיים והאישיים. קייטל הוא אדי איזראל, קולנוען אשר עומל על סרט שעוסק בזוגיות אלימה ורעילה בו מככבים שרה ג'נינגס הפגיעה (מדונה) ופרנק ברנס הלרוב שיכור ו/או מסומם (ג'יימס רוסו). איזראל מנסה להתמודד עם האמוציות האינטנסיביות על הסט, ומוצא את עצמו נמשך לשחקנית הראשית שלו בזמן שהוא מנסה לגונן עליה מהאישיות הלא יציבה של הכוכב לצדה, ובמקביל משתדל לשמור על הראש שלו מעל המים. וכן, בהחלט, השוואות לקולנוע של קסאווטס עלו כמעט באופן מידי, כשלי אישית הסצנות של הסרט-בתוך-סרט הזכירו בעיקר את הטורים הגבוהים של "Possession" מ-1981.

רגע לפני שנכנסים לסרט עצמו אי אפשר שלא להתייחס לכל הבלגן שהיה מסביב, עיקרו בהתנגשות בין פרארה הבמאי לבין הכוכבת שלו, מדונה. והאמת היא שנראה שפרארה הכניס את עצמו לקרב שתוצאותיו ידועות מראש. פשוט לא היה לו סיכוי.
פרארה אמנם כבר בנה לעצמו מוניטין וגוף עבודות יציב אבל הוא ממש לאחרונה הגיח משולייה של תעשיית הקולנוע. מדונה, לעומתו, הייתה אז כנראה האישה המפורסמת ביותר בעולם. כוכבת פופ במעמד מיתולוגי עם המון כוח. בנוסף לנוכחותה בשיח הציבורי הצהובוני וקריירת המוזיקה שוברת השיאים שלה, מדונה גם הייתה חלק בעל נוכחות מתעשיית הקולנוע של התקופה. וגם אם לא נחשבה לשחקנית טובה במיוחד, השתתפותה בסרטים מצליחים כמו "ליגה משלהן" ו"דיק טרייסי" עזרו למעמד הטיטאני שלה. תחשבו טיילור סוויפט, רק בלי תחרות מאוליביה רודריגו (סליחה. הצחקתי את עצמי עכשיו) ועם שלושה סרטים מצליחים ברצף.
הבעיה הייתה משהו שקרה ממש באותה שנה, תפקידה של מדונה במותחן האירוטי "גוף ההוכחות" שלא לגמרי הביא לה את תשומת הלב שהיא קיוותה לה, והפך אותה כמעט לפאנץ'-ליין של המבקרים. האגו המעורער של מדונה על סט של במאי שלא אוהב שמתווכחים אתו או נותנים לו הוראות, יחד עם אישיות לא יציבה של פחות או יותר כולם, הפכו את הסט של "משחק מסוכן" ואת החודשים שלאחריו לקרב האשמות והעלבות שלא הוציא אף אחד טוב.

האמת היא שחלק משמעותי בצפייה שלי ב"משחק מסוכן" עברה בשאלה שלא נתנה לי מנוח, והיא למה מדונה בחרה בפרויקט הזה. לא בגלל האיכות, אלא כי שרה, הדמות שלה, היא מאוד פאסיבית, לא מאוד מניעה את העלילה, ולחלוטין כינור שני לאדי בגילומו של קייטל. זה תפקיד שהרבה יותר מתאים לשחקנית צעירה ומבטיחה, או שחקנית אופי שמזוהה עם הקולנוע העצמאי, הרבה לפני מילולית האישה הכי חזקה בתעשיית הבידור.
זאת הסיבה שקשה לי להאמין שהתסריט כמו שמופיע במוצר המוגמר הוא מה שגרם למדונה לחתום. בין אם בשלב הצילומים ובין אם בשלב העריכה, נראה שפרארה הסיט את מרכז הסרט משרה לאדי, או לפחות לא עבד על לאזן בין הנראטיב של השניים, וזה היה קצת יותר מדי לשחקנית-זמרת-מפיקה. ההנחה שלי היא שפרארה שינה את הכיוון תוך כדי הצילומים, וזה מה ששמט את הקרקע מתחת למדונה וייצר אצלה טינה שהובילה אותה לטרוק את הסרט הזה בחוץ ולהביע את עמדתה הלא חיובית על הבמאי. הוא כמובן החזיר באותו המטבע.

אבל הנה מה שהכי חשוב בעיני, למרות שזה כנראה חסר משמעות בהסתכלות הכללית: מדונה, שכאמור מעולם לא הייתה בדרכה להיות מריל סטריפ, פשוט מדהימה ב"משחק מסוכן". נכון שהיא יותר דמות משנה מראשית, אבל זה דווקא עובד לטובתה. היא מקבלת חופן סצנות מאוד אינטנסיביות בהן היא משכנעת לחלוטין, וברגעים השקטים והמנחמים לצד אדי הכריזמה שלה משדרגת את הנעשה על המסך. זה בפער התפקיד הכי טוב שלה, לדעתי, ואולי הייתה עושה בחוכמה אם הייתה בוחרת יותר בקולנוענים אגרסיביים כמו פרארה כדי להוציא ממנה את המיטב, במקום במאים ובמאיות מסחריים יותר (או כאלה שהייתה מאוהבת בהם). "משחק מסוכן" מוכיח שלגמרי יש לה את זה.
לא פרארה ובטח לא מדונה עבדו יותר מדי על קידום הסרט, מה שכנראה עלה לו בפרסים ויחס (למרות הפצה בנובמבר 1993, בסמוך לעונת הפרסים), אבל מדונה לגמרי יכלה להשתלב במועמדות שחקנית המשנה של אותה שנה, בהחלט לפני הולי האנטר ("הפירמה", במקביל לזכייתה כשחקנית ראשית על "הפסנתר"), ואולי אפילו וינונה ריידר של "עידן התמימות".

האהבה שלי לסרט הזה אולי קצת נמצאת בצל התלהבותי מעבודתה של מדונה, אבל היא בהחלט לא הסיבה היחידה. "משחק מסוכן" הוא סרט מעולה, אינטנסיבי ומעניין, שמצליח להכניס פנימה את הצופים לעולמו של יוצר במאבק. סרטים על במאים זה משהו שאנחנו נתקלים בו המון, כאשר הפסגות הקאנוניות שלו הן כמובן "שמונה וחצי" יחד "לילה אמריקאי" ו"מצב הדברים", כך שהרף מאוד מאוד גבוה. בכל שנה נעשים סרטים כאלה, ובכנות, אני לא בטוח אם בחבורה הזו "משחק מסוכן" הוא בטופ, אבל זו כן דרמת יחסים מעולה עם המון דברים שעובדים לטובתה, ובעיקר מובהקת מקבלת המון נקודות לזכותה כי יצאה תחת ידיו של במאי מאוד ספציפי ובנקודת זמן מאוד ספציפית, מה שהופך אותה לתוצר ייחודי. זה הרבה יותר מרוב הסרטים שאנחנו רואים. למרבה הצער, אלו לא הצליחו להתעלות מעל הדם הרע שהטביע את הסרט, ובצאתו הפך "משחק מסוכן" לכישלון קופתי קיצוני. ההיסטוריה די שכחה את הסרט, אבל אני חושב שלגמרי מגיעה לו הזדמנות נוספת.

אחרי חוויות "פלישת חוטפי הגופות נמשכת" ו"משחק מסוכן" – הרבה לפני שידע שבעתיד היחס הכללי אל הסרטים האלו יהיה הרבה יותר חיובי – פרארה התרחק מהאולפנים והשמות הגדולים, וינסה לפתוח דף חדש עם עשייה מהסוג שאפיינה את תחילת הקריירה שלו. על ארבעת הסרטים שלו בהמשך הניינטיז, והאם המאמץ היה שווה את זה, בפרק הבא.