• אוסקר 2019/20: חוגגים כאילו זו 1994 שוב
  • סרטים חדשים: ״נשים קטנות״ של גרטה גרוויג
  • סקירה כפולה לסרטי אמזון פריים וידאו
  • בחורים רעים
  • ״השחור האחרון בסן פרנסיסקו״ ו״קווין וסלים״, סקירה
  • ריצ'רד ג'ול
  • אוסקר 2019/20: אז מה היה לנו ברשימת המועמדים
  • אוסקר 2019/20: רשימת המועמדים המלאה
  • מה אפשר להפיק מסרטים מאתגרים וקשים לצפייה
  • בעקבות ״ג׳וג׳ו ראביט״: מחשבות על ייצוג הסבל הגרמני
  • ״המורה לאנגלית״, סקירה לסרטו של יובל אדלר
  • סקירה ל-
  • המלצות סינמטקים: מהדורת ינואר 2020

"מחתרת השישה", סקירה לסרט של מייקל ביי ונטפליקס. כן, זה קרה.

14 בדצמבר 2019 מאת אור סיגולי

אנחנו מתקרבים לנקודת זמן (או שמא אנחנו כבר שם) בה המעבר של יוצרים גדולים מאולמות הקולנוע לנטפליקס הוא נון-אישיו. אחרי אלפונסו קוארון, האחים כהן, מרטין סקורסזה, נואה באומבך ובונג ג'ון-הו בין היתר, כבר קשה להיות מופתעים מהויתור של גדולי הבמאים על הפצה קולנועית מתוקשרת, בתמורה לחופש אומנותי וכלכלי שלא יקבלו בשום מקום אחר. עם זאת, צריך לסייג, שחלק מהסרטים נרכשים על ידי נטפליקס רק בשלב ההפצה, כשהסרטים כבר מוכנים, אבל החשיפה והכסף בהחלט פקטור משמעותי.

אל רשימת הקולנוענים הזו הצטרף בסוף השבוע הזה הבמאי מייקל ביי, שהעלה לרשת הסטרימינג את סרט האקשן החדש שלו, "מחתרת השישה". אני כמובן לא משווה בין הבמאים הגדולים שהוזכרו בפסקה הקודמת לאוטר הכי קולני, אקסטטי ומתיש של האלף החדש, אבל מבחינת שם והיכרות הקהל הוא אולי המהדהד מכולם.
הכניסה של מייקל ביי למשפחת נטפליקס היא יוצאת דופן מכל השאר, מכיוון שבניגוד לסקורסזה או האחים כהן, הסרטים של ביי עושים המון כסף בקופות וגורמים לראשי האולפנים נחת מאוד גדולה. לביי, כך נראה, אין שום מכשול בלהרים הפקת ענק, הוא לא צריך לפנות לקרנות אירופאיות בשביל מימון, והסרטים שלו מחזירים את ההשקעה די במהרה (מאז הפריצה שלו עם "בחורים רעים" אני חושב שרק "האי" ו"13 שעות" נחשבו לאכזבה בקופות). למעשה, ההצטרפות הזו דווקא מחזירה אותנו לאולי השם הגדול הראשון שחתם על חוזה גדול עם נטפליקס והיה אלמנט מרכזי בכניסתה לעולם הקולנוע – אדם סנדלר, ובדיעבד לא בטוח שזה הביא לתוצאות הרצויות. אז מה בעצם למר בלוקבאסטר לחפש אצל נטפליקס?
התשובה, לדעתי, נחשפת לנו כבר בדקות הראשונות של "מחתרת השישה" – דם. והרבה ממנו.

יכול להיות, וזו לגמרי השערה מבחינתי, שביי מאס לרצות את שיטת המדרוג האמריקאית על מנת שיוכל להביא גם צופים צעירים לסרטים שלו, מה שגרם לכל סרטיו להיות משוללים כל אלימות שכל כך מתבקשת בהקשר להרס העצום שהוא כל כך אוהב להביא למסך. ההרפתקאה בנטפליקס מאפשרת לביי לעקוף את השיטה, ולהתפרע לא רק עם פיצוצים ומרדפים, אלא גם עם שפריצים של דם, איברים כרותים ומרוסקים, פציעות אנושות, מוות בכל דרך אפשרית פחות או יותר, וכל זה בהילוך איטי. אני חושב שזה סרט האקשן האמריקאי הכי אלים שראיתי מאז "השופט דראד" של 2012, שכזכור היה כישלון קופתי כי העולם מטומטם.

ב"מחתרת השישה", העוסק בקבוצת לוחמי עילית – כל אחד עם המומחיות שלו – שיוצאים להפיל רודן של מדינת עולם שלישית, הוא כל מה שאנחנו מצפים לקבל מסרט של מייקל ביי, לטוב ולרע: אלו שעתיים שלא עוצרות לנשום אפילו לשנייה, העריכה כל כך מהירה שאם הורדתם את הראש כדי לראות כמה עוד נשאר בשקית תפוצ'יפס שלכם כנראה פספסתם חמישה שוטים, יש בו יותר פרודקט-פלייסמנט מקומה שלמה בעזריאלי, לעקוב אחרי התסריט הופך להיות כמעט בלתי אפשרי ככל שהסרט מתקדם, זילות חיי האדם פה היא כמעט מטרידה, חוסר המידתיות שלו פתולוגי (ביי יכול לחתוך בקלות מסצנת צחוקים להתקפה בנשק כימי על מחנה פליטים בלי לתת לנו זמן להתאפס), השמאלץ חוגג, ואין פריים אחד בלי תנועה של המצלמה או של העצמים הנמצאים בה. על המתרחש על המסך בסרטים של מייקל ביי קשה לעקוב אפילו בקולנוע. בטלוויזיה זה קשוח עשרות מונים.

ועם זאת, יש ב"מחתרת השישה" שני דברים שלא ראינו בסרט של מייקל ביי כבר מעל לשני עשורים: דמויות שמתאהבים בהן תוך שנייה, והמון הומור שעובד מצוין. "מחתרת השישה" הוא סרט מאוד מאוד מצחיק, ולא בקטע אירוני. בהתחלה זה נראה כאילו מייקל ביי חלק מהבדיחה על עצמו והסרט הוא בעצם פארודיה, אבל זה מתגלה כטעות די מהר. התסריט של פול וורניק ורט ריס (צוות הכותבים של "דדפול" ו"זומבילנד" כמובן) אמנם סופר מטופש כשזה מגיע לעלילה, אבל מרהיב בתחום הפאנצ'ים והדינמיקה בין הדמויות. זה קורה כבר בהתחלה כאשר מרדף מכוניות מטורלל לחלוטין מסתיים בפאנץ' רגשי מאוד מפתיע, ומהרגע הזה ברור לנו שאנחנו בטריטוריה קצת שונה מ"הרובוטריקים".
אלו הופכים את "מחתרת השישה" לסרט הכי טוב של מייקל ביי (אפשר לומר, הסרט הטוב היחיד שלו) מאז "הפריצה לאלקטרז", ואחד הסרטים המהנים ביותר של 2019. האקשן מעולה, ואפילו אתוודה שלא פעם נפלטה ממני קריאת התפעלות ושמחה, הקומדיה עובדת פסיכי, הליווי המוזיקלי פוגע בול בווליומים מטורפים, והסטים נראים מדהים.

התסריטאים של "דדפול" הם כנראה תוצאה של השחקן הראשי של הסרט, ריאן ריינולדס, שהפך בשנים האחרונות מריאן גוסלינג לעניים ודי רעל קופות ("חי פעמיים", "גרין לנטרן", "מחלקת המתים") לאחד הכוכבים האהובים והקופתיים של הקולנוע. ריינולדס הוא האיתן האנט של הסרט הזה בתפקיד ביליונר שאוסף חבורה של צעירים לטובת חוליית משימה מיוחדת מרשימה, ובזמן שהוא לא באמת יוצא מגדרו בבריאת דמות שונה מהארסנל הנוכחי שלו, קשה לתאר כמה הוא מצליח בזה. הפאנצ'ים שלו מובאים בפיץ' מושלם, והוא לא מפספס ביט אחד. למרבה המזל, גם הצוות מסביבו עובד היטב, והכימיה בין כל השחקנים היא לגמרי ההצלחה הכי קיצונית של הסרט. עוזר גם שבניגוד לסרטי חבורה עשויה ללא חת, מחתרת השישה לא מאוד מוצלחת וכמעט כל דבר שהיא נוגעת בו הופך לקלאסטרפאק רב נפגעים.

הקבוצה של ריינולדס כוללת את מלאני לורן (בהכי רוזנה ארקט שלה אי פעם. כלומר, חוץ מהפעמים בהם היא נראית כמו הילה נחשון) עושה פה פי אלף שושנה ומזכירה לנו כמה אנחנו מאוהבים בה; מנואל גרסייה רולפו, שראיתי במלא סרטים אבל מעולם לא שמתי לב אליו ("סיקאריו: הנקמה", "אלמנות", "רצח על האוריינט אקספרס"), גונב את ההצגה בכל רגע; דייב פרנקו חמוד אש; בן הארדי ("רפסודיה בוהמית") הוא מעתה רשמית תגלית של ממש; אדריאה ארחונה מקבלת יחסית מעט מה לעבוד אתו אבל הנוכחות שלה על המסך היא דינמיט; קורי הוקינס הוא העוגן הרגשי של הסרט, כזה שלא ראינו אצל בני אנוש בסרט מייקל ביי בערך מאז… אה… כנראה אף פעם  (וידוי: התייפחתי כשבאמבלבי מדבר לראשונה אל אופטימוס ב"רובוטריקים: האביר האחרון"); והשחקן האירני פיימן מעדי ("פרידה", "הסוכן") כנראה לא יכול לפספס. כולם יחד באמת משדרגים את הסרט, והופכים אותו למשהו טוב ממה שהיה אמור להיות.

החלק החלש בסרט, ואני כותב את זה בצער רב, מגולם באנטגוניסט, אותו דיקטטור מרושע ואכזר, אליו לוהק לא מאחר מאשר ליאור רז, מתהילת "פאודה". לא רק שלאוזן הישראלית המבטא הכבד של רז מוציא מהריכוז (בזמן שאחיו בסרט, אותו מגלם מעדי, מדבר אנגלית במבטא פרסי עדין יחסית. מצד שני, די שימח לראות סרט בו שחקן ישראלי מאוד ושחקן אירני מאוד מגלמים אחים וזה לגמרי בסדר), אלא גם שהדמות שלו היא היחידה שאיננה מסונכרנת עם הסרט השטותי-בכוונה הזה. רובאח אלימוב, זה שם הדמות ואני לא בטוח אם התסריטאים כיוונו למשמעות של שם המשפחה, גם לא עובר כמאיים במיוחד בשום שלב או כאיש חכם מאוד, וגם מתנהל בעולם אחר, כבד וחיוור, הכי רחוק שאפשר מהשגעת המצחיקה והסוחפת של "מחתרת השישה".

הציפיות מסרט של מייקל ביי, שמחריב לנו את חושי הראייה והשמיעה כבר איזה עשרים שנה, לא היו יכולות להיות נמוכות יותר. בנוסף, בתור מי שחושב ש"דדפול" שחולק את אותם התסריטאים הוא סחבה קולנועית, עדיין קשה לי להאמין כמה נהניתי וזה יכול להיות תוצאה של ציפיות נמוכות, אותן אני הורס לכן ממש ברגעים אלה.
בזמן ש"מחתרת השישה" אמנם לא בליגה של, נגיד, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", בכל זאת היה לי כיף כל כך גדול שאני עומד לכתוב שני משפטים שמעולם לא העליתי על דעתי שאומר בהקשר של ביי: 1. ממש חבל לי שלא ראיתי את הסרט הזה על מסך גדול. 2. אני רוצה סרט המשך. וכמה שיותר מהר.