פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 37: "הערפל" (2007)

בשונה ממה שגילינו על עצמנו בימים האחרונים, סטיבן קינג ממש פורח כשהוא חושב על בידוד. ואמנם די ניסינו להימנע פה בסריטה מלהשתתף בחגיגות סרטי המגיפות והבידוד, כי וואלה גם ככה קשה, אבל באמת שבלי כוונה יצא שדווקא עכשיו הגענו בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג ל"הערפל" (The Mist) מ-2007.
הקונספט של אנשים מבודדים מהם יוצאים הצדדים החיוביים והשליליים ביותר הוא מוטיב קינגי ידוע, והקולנוע על פיו אימץ את זה בחום: "הניצוץ" כמובן היה הראשון, אבל מאז הגיעו "קוז'ו", "בהילוך רצחני" והתאום המעוכב התפתחותית שלו "משאיות", "מיזרי", "לוכד החלומות", "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" ובאיזשהו מקום גם "ילדי התירס".
אז נכון ש"הניצוץ" ו"מיזרי" הם השיאים של הקונספט הזה, אבל בעיני גם ל"הערפל" מגיע מקום בצמרת. זה כנראה העיבוד הכי פחות מוערך כראוי של קינג, ובאופן כללי סרט אימה ענק. איכשהו התחושה שלי היא שהסרט עדיין לא תפס מקום בקאנון, אם כי במשאל המבקרים לסרטי האימה הגדולים של האלף החדש שערכתי כאן בסריטה הוא נכנס למקום ה-7 והמכובד מאוד (שלושה מבקרים העניקו לו את המקום הראשון בדירוג האישי שלהם). אבל הוא ללא ספק מתקדם לשם ויותר ויותר אנשים מגלים ומעריכים אותו.

"הערפל" מבוסס על סיפור קצר של קינג שיצא לאור כחלק מהאסופה "כוחות אפלים" ב-1980. הוא מתחיל בבוקר שאחרי סערה שפקדה עיירה קטנה בצפון ארה"ב, בעקבותיה רבים מהתושבים יצאו לפקוד את הסופר-מרקט המקומי כדי להצטייד לקראת ההמשך. הגיבור שלנו הוא דיויד דרייטון (תומס ג'יין, פעם שנייה אצל קינג אחרי מפח הנפש "לוכד החלומות"), מאייר ואיש משפחה המבלה את זמנו בין המקום השלו והקטן לניו יורק (זה עוד מוטיב ידוע של קינג: המתח בין אנשי העיר הגדולה והאיזורים הפרבריים), שלסופר הגיע בחברת בנו הקטן.
לקראת סיום הקניות שלהם, דיויד שם לב לכוחות צבא ומשטרה שחוצים את המקום, ולפני שמישהו מבין מה קורה, אל המקום מתפרץ אחד מתושבי העיירה, כאשר אפו מדמם והוא צורח ללא הפסקה "יש משהו בערפל!". מעליו לפתע ערפל סמיך מאוד מתחיל לכסות את המקום, והפאניקה מתחילה לחלחל באנשים הטובים שמצאו את עצמם כלואים בסופר-מרקט מבלי לדעת מה קורה בחוץ. לא הרבה אחרי זה, כאשר דיויד הולך לבדוק מה קורה עם הגנרטור באיזור ההעמסה, הוא מבין שזה לא סתם ערפל, שבאמת יש משהו נוראי בתוכו, ושהם לא עומדים לעזוב את המקום בקרוב.

נקודת הפתיחה הזו מאפשרת לקינג ליצור מיקרוקוסמוס אנושי שבו, כמו בכל סרט בידוד שמכבד את עצמו, מהר מאוד מסתבר שהמפלצות הן איום קל יחסית אל מול הרוע של האדם, והדברים שפחד יכול לגרום לאנשים. על אף שכל יושבי החנות נמצאים, די מילולית, בסירה אחת, המתחים והחרדות מתחילים לתפוס תאוצה ובמהרה הם מתפצלים למחנות סטייל "בעל זבוב", כאשר מצד אחד דיויד הוא סוג של מנהיג האנשים השקולים והפרקטיים, ומהצד השני עומדת גברת קארמודי (מרשה גיי הארדן, ואנחנו הולכים לדבר עליה בקרוב) שבהתחלה נתפסת על ידי התושבים כמו סתם אישה מטורפת ודתית-קנאית על הקצה, אבל במהרה מצליחה למשוך אליה עוד ועוד אנשים והופכת למובילת הרוב של המקום. התוצאות קטלניות.

לקראת כתיבת הפרק צפיתי בסרט הזה בפעם השלישית, ואני נשבע שזו הפעם האחרונה. לא בגלל שזה סרט רע, אלא בדיוק ההפך. "הערפל" פשוט סרט אפקטיבי מדי. הוא מציג מראה כל כך אפלה ופסימית של האנושות, ועושה את זה בצורה כל כך ריאליסטית ואמינה – על אף שכל מיני יצורים מתעופפים פה ושם – שאני תמיד מותש לגמרי במהלכו, וזה עוד לפני הסיום השנוי במחלוקת אליו נגיע בסוף הפרק, וכמובן שתהיה אזהרה לפניו.

זה בעצם הסלאם-דאנק השלישי של הבמאי והתסריטאי פרנק דרבונט, שבזכות הסרט הזה הפך בעיני באופן רשמי למעבד קינג הטוב ביותר אי פעם. דרבונט, כזכור, הוא היחיד שהצליח להכניס את קינג לעולם האוסקר עם העיבודים שכתב וביים ל"חומות של תקווה" ו"גרין מייל" – שניים מפסגות היצירה על פי קינג. בין לבין התנתק מקינג וביים את "מג'סטיק" שהיה לכישלון מהדהד.
כמו העיבודים הקודמים מאת דרבונט, "הערפל" גם הוא מתנהל אמנם בלוקיישן מאוד ספציפי, אבל כאן בערך נגמרות ההשוואות. דרבונט שבר את ההגה מדרמות סנטימנטליות לעבר ליבת הז'אנר, מוכיח שהוא גם במאי אימה מדהים. באמת שאין לי מספיק מחמאות לתסריט שכתב, על הדינמיקה האנושית והדמויות האמינות (אם כי כן צריך לקחת בחשבון דידקטיות פה ושם), ובעיקר על הבלוקינג של הסצנות. דרבונט, והצלם שלו רון שמידט ("המתים המהלכים") ידעו בדיוק מה הם עושים והרימו כמה שוטים ארוכים ומרשימים שמעבירים את הלחץ והחרדה.
נכון לרגע זה, מדובר בסרטו האחרון של דרבונט בן ה-51.

מכל בחינה אפשרית הסרט הזה מרשים נורא, להוציא אלמנט אחד שמעט התיישן והוא האפקטים הממוחשבים. זה בשום אופן לא גורע מחווית הצפייה, אבל בהסתכלות עכשווית די ברור שהתקציב של הסרט היה די מוגבל, ואולי החזון המקורי של דרבונט, לצלם את הסרט בשחור-לבן, היה באמת עובד יותר טוב.
דרבונט תכנן להוציא את הסרט לקולנוע רק לאחר שבעריכה יסירו את הצבעים ויהפכו אותו לדומה יותר לסרטי הפראנויה של שנות החמישים, אבל המפיק של הסרט התערב באופן בוטה – לא אומר לכם מי זה, רק ארמוז שהוא הפיק גם את הסרט הקודם בפרויקט וממש לאחרונה קיבל 23 שנים בכלא – וגרסת השחור-לבן נותרה רק במהדורת הבלו-ריי.
אבל על אף ההתערבות המציקה הזו, דרבונט כן זכה להמון חופש בעבודה. יחסית לסרט מסחרי שאמור להניב רווחים בבתי הקולנוע, לא רק שמדובר באחד המדכאים והפסימיים ביותר שאני מכיר אפילו בעולם הז'אנר, אלא גם שהסיום שלו הוא משהו שאני לא בטוח שנתקלנו בו לפני או אחרי.
אבל רגע, אנחנו עדיין לא שם.

מה שעוזר ל"הערפל" לכל כך אפקטיבי ומעיק על הנשמה הוא הקאסט המצטיין שלו, שאיננו מורכב מכוכבים, אלא בעיקר משחקני אופי משובחים. מההופעות הראשיות ועד המשניות, כולם כל כך טובים פה שהם מייצרים עולם אכזרי באמינות שלו, וממש מושכים את הצופה פנימה. הם מובילים אותנו דרך כמה סצנות אנושיות ומחרידות נורא, שבקלות יכלו להיות מוגזמות, אבל בסרט הזה מתעלות מעבר להיסטריה. זה מתחיל עם הסצנה של האמא המבקשת שייתנו לה לצאת מהסופר-מרקט ואיש לא מעז לעזור לה, כזו שמעבירה צמרמורת כי ברור לנו שאנחנו לא היינו פועלים אחרת, וממשיך עם סצינת החייל ממנה כבר אין דרך חזרה, סיקוונס בית המרקחת שעושה בית ספר לכל סרטי "הנוסע השמיני", ועוד.

את הקאסט, כאמור, מוביל תומס ג'יין שאני לא לגמרי בטוח אם הקריירה שלו הוזנקה כמו שצריך, אבל הוא עדיין שחקן עסוק. בשנות התשעים הופיע בסרטים מדוברים כמו "עימות חזיתי", "לילות בוגי", "הקו האדום" ו"מגנוליה", כאשר נקודת המפנה הייתה צריכה להיות כשקיבל את התפקיד הראשי בעיבוד הקומיקס ל"המעניש", אבל זה לא ממש קרה. לאחרונה ראינו אותו מוביל עוד עיבוד על פי קינג, "1922", ואת הסדרה "The Expanse". ג'יין מופיע פה בתפקיד ה"סטרייט-מן" (הכי מילולית שיש) ובעצם משמש כקשר הישיר לצופים, והוא עושה את זה מצוין. כמובן שהוא גם היה צריך לסחוב על כתפו את הסיום של הסרט – אבל די, תפסיקו לגרום לי לדבר על זה לפני הזמן.
את ג'יין מקיפים המון שחקנים, חלקם הופיעו בסרטי דרבונט-קינג הקודמים "חומות של תקווה" ו"גרין מייל", כמו וויליאם סדלר וג'פרי דה-מאן. מבין שחקני המשנה בולטת לורי הולדן שנצפתה לאחרונה ב"עם הגב לקיר" והסדרה "האמריקאים", ולא כל כך ברור לי למה לא הפכה להיות כוכבת; אחד משחקני הטלוויזיה המהוללים אנדרה בראוור (השחור הראשון שזכה באמי כשחקן ראשי בדרמה בזכות "רצח מאדום לשחור", ומאז חזר כמועמד על "גברים בגיל מסויים" ו"ברוקלין 99"); ובהופעה יוצאת מן הכלל, החבר הצעיר ביותר בקאסט, ניית'ן גמבל בתפקיד בנו של דיויד, אז בן תשע, שהסרט משתמש בבתבונה בחרדה שלו כדי לגרום לנו להפסיק לנשום.

וזה כמובן מביא אותנו אל הופעת המחץ של הסרט – וגם זו השנויה ביותר במחלוקת – זוכת האוסקר מרשה גיי הארדן כגברת קארמודי. אז נכון, את האוסקר (המפתיע) שלה לקחה על "פולוק" ולא על "הערפל", אבל בעולם האלטרנטיבי בתוך הראש שלי היא לא רק מועמדת בטקס של 2007 אלא גם נותנת פייט לטילדה סווינטון של "מייקל קלייטון". היא נאלצה להסתפק רק בפרס הסאטורן (האוסקר של סרטי הז'אנר).
זה נכון שמבחינת כתיבה הדמות שלה היא השטחית ביותר, וכזו שמתנהלת באופן די מונוטוני מההתחלה ועד הסוף, אבל הארדן נעה על הקו שבין טירוף לא אנושי לבין אמינות בצורה די מרהיבה, והופכת לאחד הנבלים הגדולים ביותר של סרטי סטיבן קינג, ואולי של הקולנוע באופן כללי. היא מצמררת, אבל לעיתים – ממש בקטנה – אפשר לראות מאיפה היא באה, ולהבין את החרדה שלה. כמובן שזו לא תמיכה במי שמייצגת פנאטיות דתית, ואין ספק שאנחנו רואים יותר מדי קארמודיים במציאות שלנו כיום כדי שנהיה סלחנים לגבי זה, אבל הארדן בהחלט משדרגת את זה מעבר לחומר שנתנו לה לעבוד אתו.

אני זכרתי ש"הערפל" היה כישלון בקופות, אבל מסתבר שלא כך. תקציב הסרט היה 18 מיליון דולר (נמוך למדי, גם אז), והכנסותיו מכלל הגלובוס עמדו על יותר מ-57 מיליון, כך לפי ויקיפדיה. זה לא רע בכלל. ואני גם חושב שהסרט הזה עשה מספרים די יפים במדיה הביתית וב-VOD, ואנשים גילו אותו בעיקר לאחר מכן.
גם ברמת הקונטקסט הכרונולוגי-קינגי "הערפל" יוצא דופן. כזכור, מאז התחלף האלף, העיבודים הקולנועיים לסטיבן קינג הלכו מדחי אל דחי, היו כישלונות עצומים אצל הן אצל הקהל והן אצל הביקורת, והשם של קינג בקולנוע הפך למילה נרדפת לאימה בינונית ומטה. ואם מישהו היה יכול לתקן את הרושם הזה, זה רק פרנק דרבונט. מסתבר.
את המורשת של הסרט אפשר לראות בכך שהספר עובד גם לסדרת טלוויזיה בהנהגת דרבונט, ולדעתי אפילו אפשר למצוא אותה בנטפליקס, אבל כן אצטרך להגיד שאפילו לא שרדתי פרק אחד של הדבר הזה, ואני כנראה לא היחיד כי היא בוטלה במהרה.

מכיוון שנראה לי שאמרתי את כל מה שיש לי לומר על הסרט, זה הזמן סוף סוף לדבר על הסיום המפורסם שלו. אני לא אפרט בדיוק מה קורה בו, רק על התחושות הכלליות שלי, אז אין מה לחשוש מספויילרים. לעומת זאת, אם טרם ראיתם ואתם רוצים לחוות אותו מיד ראשונה, זה לגמרי בסדר אם תקפצו פסקה.
האקט האחרון של דיויד בסרט הוא משהו שאין לי מושג איך נתנו לו אישור. זה, אגב, סיום שדרבונט המציא וזכה לגיבוי מלא של קינג. כאילו שכל מסע הייסורים עד כה לא היה מספיק, הדקות האחרונות של "הערפל" חותמות אותו כאחד השוברים ביותר של הקולנוע המודרני.
אז אולי יש לזה ערך בפני עצמו, אבל אם אתם שואלים אותי – אני שונא את הסוף הזה. ממש. ולא בגלל שהוא קשה להכלה (ובכל צפייה נוספת רק הופך לנורא יותר), אלא בגלל שאני מרגיש שהסרט עצמו לא הרוויח אותו, אף אחד שם לא מתנהל לפי האיפיונים שלו, ואם זה לא מספיק הטוויסט האחרון בכלל מבלבל כי אין לי מושג מה הסרט הזה בעצם רצה לומר.
אני מעריך את האומץ והראש-בקיר בבחירה של דרבונט, אבל כל העניין הזה, עם הליווי המוזיקלי המוגזם, הוא לא חלק מהעולם של הסרט, ובעיני אין לו הרבה ערך מעבר ל-shock value. זה מרגיש כמו בדיחה סדיסטית של דרבונט, ואם המטרה שלו הייתה להגיד לנו שלא רק שלבחירות שלנו אין משמעות, הן גם לרוב נמהרות ומטומטמות, אז אני לא מאוד מתחבר לזה. יש בזה משהו לא כן, בטח כשזה מגיע מהאיש שגרם לנו להאמין מחדש באנושות עם "חומות של תקווה" ו"גרין מייל".

ועל אף זאת, "הערפל" באמת סרט מצוין. לא בטוח אם הייתי ממליץ עליו לאנשים מן המניין, בטח לא בתקופה הזו, אבל לרגע אחד אי שם בעשור הראשון של האלף החדש, נזכרנו בכוח שיכול להיות לסרטים על פי קינג. והאמת? יעבור עוד הרבה זמן עד שנראה משהו ברמה הזו.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "הערפל" (2007)
8. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
9. "גרין מייל" (1999)
10. "סילבר בולט" (1985)
11. "החצי האפל" (1993)
12. "סהרורים" (1992)
13. "בהילוך רצחני" (1986)
14. "קוז'ו" (1983)
15. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
16. "חשדות מן העבר" (1995)
17. "הנרדף" (1987)
18. "כריסטין" (1983)
19. "לרכוב על הקליע" (2004)
20. "1408" (2007)
21. "מעופף הלילה" (1997)
22. "קריפשואו 2" (1987)
23. "יורקת האש" (1984)
24. "ילדי התירס" (1984)
25. "מטחנת הבשר" (1995)
26. "קארי" (2002)
27. "קללת הצועני / רזה" (1996)
28. "מכסח הדשא" (1992)
29. "משמרת בית הקברות" (1990)
30. "חלון סודי" (2004)
31. "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" (2006)
32. "קריפשואו" (1982)
33. "לבבות באטלנטיס" (2011)
34. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
35. "דברים שצריך" (1993)
36. "עין החתול" (1985)
37. "לוכד החלומות" (2003)
38. "משאיות" (1997)