סרטים מן העבר: "האיש שנפל מכוכב אחר"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

עברה שנה מאז התבשרנו על מותו בטרם עת של המוזיקאי האהוב דיויד בואי, שגם פתח את רצף הפרידות הקשוח של מספר אמנים גדולים בשנת 2016. אם היה חי, בואי היה חוגג יום הולדת 70 החודש.
תרומתו של בואי לעולם המוזיקה והאופנה היא עצומה, וכסופרסטאר שהיה, הוא הותיר חותם גם כשחקן קולנוע, אם כי בצורה מתונה מעט יותר. הופעותיו המפורסמות ביותר הן ב"המבוך", "חג שמח מר לורנס", "הרעב", "הפיתוי האחרון של ישו", "בסקיאט" שם גילם את דמותו של האמן אנדי ווארהול, וכמובן הסרט הראשון בו השתתף בתפקיד ראשי – "האיש שנפל מכוכב אחר" (The Man who Fell to Earth) משנת 1976. ציון השנה למותו של בואי, והעובדה שהסרט ישודר בעוד שבוע, ב-8 לינואר בשעה 22:00, ברצועת "הבלתי נשכחים" של yes3, גרמו לי להושיב את עצמי לראשונה מול סרט הקאלט הארוך הזה. חור קולנועי שכבר מזמן הייתי צריך להשלים.

אין ספק ש"האיש שנפל מכוכב אחר" זכה לרוב היחס בעיקר בזכות בואי, שכבר היה מוזיקאי מפורסם עם עשרה אלבומים מאחוריו. ואכן, ליהוקו כחייזר שמתרסק בכדור הארץ בניסיונו למצוא דרך להציל את משפחתו על פלאנטה גוססת ומרוחקת, הוא ללא ספק מבריק. המראה האנדרוגני, השיער הכתום, והמיסתורין האירופאי שהוא מביא עמו בהחלט משדרגים כל שוט בסרט היפה-גם-ככה הזה, והאמת היא שלגמרי מצליחים להאפיל על כך שכשחקן, קשה לומר שבואי מצטיין פה במיוחד.
הסרט מבוסס על ספרו של וולטר טאביס האמריקאי משנת 1963, שתריסר שנים לאחר הסרט גם זכה לעיבוד טלוויזיוני עליו עמלו טאביס עצמו, ומי שגם עיבד את הספר לקולנוע, התסריטאי פול מייסברג (שגם כתב את "חג שמח, מיסטר לורנס"). ובזמן שרוב הקרדיט להצלחה של הסרט קשורה לנוכחותו של בואי, קשה מאוד לשכוח את מי שבאמת אחראי על הטון המוזר של הסרט והייחוד שלו בנוף הקולנוע, הבמאי ניקולס רוג.
רוג הבריטי החל את הקריירה שלו כצלם קולנוע, ובשנת 1970, כאשר היה בן 42, ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו, "פרפורמנס". הוא עשה אותו בשיתוף עם דונאלד קמאל, וכבר שם נתן תפקיד משמעותי לכוכב רוק אחר, מיק ג'אגר. "פרפורמנס", אגב, גם הוא סרט טריפי ומגניב למדי, הפך להיות קאלט בפני עצמו, ואם תצפו בו תראו שכפפות הגומי שעוטות הדמויות שם מוכרות לכם מסרט קאלט אחר מאוחר יותר, אותו ביים דיויד פינצ'ר.
בשנת 1973 ביים רוג את מה שנחשב על ידי רבים לסרטו הטוב ביותר, "המבט" (Don’t Look Now). סרט אימה פילוסופי מדהים בכיכובם של ג'ולי כריסטי ודונלד סאת'רלנד, שמעבר לסיום המפתיע והמפורסם שלו, הוא גם טומן בחובו את אחת מסצנות הסקס הטובות של הקולנוע. כל כך טובה, שהיא מופיעה בוורסיות שונות גם ב"האיש שנפל מכוכב אחר" איזה ארבע פעמים.
סרטו האחרון של רוג היה בשנת 2007, "פאפבול", שלא זכה לתהודה רבה. הוא עדיין חי, אבל פרש מעשייה.

מה שתמיד מפתיע אותי בסרטיו של רוג שראיתי, הוא שעל אף שהוא מגיע מעולם הצילום, דווקא העריכה היא חלק מאוד משמעותי ויוצא דופן בקולנוע שלו. כמה מהרגעים הכי מאפיינים של רוג הם עריכתיים (בלי לקחת דבר מהויזואליה המדהימה של סרטיו). אותה סצנת סקס שהזכרתי מ"המבט", היא לגמרי אחד משיאי עבודתו, והיא זכורה בעיקר כי אותו מפגש מיני בין דמויותיהם של כריסטי וסאת'רלנד, נחתכת בעריכה מקבילה לזירת התרחשות אחרת שמייצרת בו תחושות מנוגדות ומעניקה לנו אינפורמציה רגשית שאף דיאלוג לא היה יכול הביא. ב"האיש שנפל מכוכב אחר", כפי שהזכרתי, ישנן ארבע סצנות של מפגשים מיניים, כולן מפורקות ומקוצצות. על מערכת העריכה היה אמון גראם קליפורד שלשמו נזקפים "מופע הקולנוע של רוקי", הרימייק ל"הדוור מצלצל פעמיים" וכמובן "המבט".
את הסרט צילם אנתוני ב. ריצ'מונד, איש עסוק מאוד, שכיום עובד בעיקר על קומדיות אמריקאיות חסרות כל עניין.

לא ידעתי שום דבר על עלילת "האיש שנפל מכוכב אחר" לפני הצפייה, והאמת שציפיתי למשהו אחר, משהו יותר מזוקק ומינימליסטי, משהו שיהיה דומה לאחד הסרטים שהכי הושפעו מסרטו זה של רוג, "מתחת לעור", אבל גיליתי שיש בו עומס של פרטי סיפור כבר מתחילתו. דמותו החייזרית של בואי בונה אימפריה עסקית, מפתחת את הצילום הדיגיטלי, מקימה תחנת חקר חלל, וזה מבלי להזכיר את עלילת המשנה של פרופסור ברייס (ריפ תורן הנהדר). אני חייב להודות שהדקות הראשונות של הסרט בלבלו אותי כהוגן, ולקח לי המון זמן להבין מה קורה. לזכותי יאמר שאני חושב שעלילה קוהרנטית לא באמת עניינה לא את מייסברג ולא את רוג – לסרט יש קצב משלו והוא פועל הרבה פעמים על אימג'ים אסוציאטיביים יותר מאשר התקדמות עלילתית.
האמת היא שבדרך פרישת הסיפור והאימג'ים החזותיים, סרטו של רוג בעיקר הזכיר לי את "2046" הנפלא של וונג קאר וואי, משנת 2004. "האיש שנפל מכוכב אחר" השפיע על המון יוצרים מאז צאתו, אז אני מניח שקאר וואי נתקל בו, ואני תוהה האם זה באמת נכון, או רק בראש שלי. הרגשתי שגם הבמאי הבריטי בן וויטלי בוודאי צפה בסרט הזה לא מעט פעמים, ובסרטו האחרון "גורד שחקים" (High Rise) ישנם כמה רגעים שנראה שבקעו מתוך המורשת של הסרט הזה, שהשנה יהיה בן 41.
מהצד השני, כלומר דברים שהשפיעו על הסרט עצמו, חשבתי שאני מזהה את הספר "גטסבי הגדול" של סקוט פיצ'ג'רלד, בעיקר ברגעים בהם ברייס עומד על קצה האגם ומביט רחוק אל ביתו של ניוטון המסתורי והעשיר (דמותו של בואי), ואל האור המהבהב שנמצא רחוק על המזח. וכמובן שאי אפשר שלא לחשוב על מוטיב ישו הנוצרי בדקות הראשונות של הסרט, כאשר ניוטון מהלך דרך ארוכה ומפרכת בנוף אמריקאי מדברי כמו סוג של ויה דה לה רוזה, ואז נשכב על ספסל בפוזיציה המזכירה את הפייטה. אבל האמת היא שמוטיבים של ישו אפשר למצוא בכל דבר, אז אני לא מתחייב על זה.

בשנת יציאתו, סבל הסרט ממאבק משפטי בין היוצרים ובעלי הזכויות, שממש לא היו מרוצים מהאינטרפטציה של רוג, ובארה"ב נחתכו ממנו כעשרים דקות, רובן קשורות למיניות. הביקורות גם הן לא ממש זרמו עם הסרט המשונה הזה, ואני חייב להודות שלא רק שאני מבין מדוע, אני גם נוטה להסכים. אמנם כיצירה קולנועית יש בו הרבה מה לחגוג ולשבח (בנוסף לצילום והעריכה שהוזכרו, יש לו גם מוזיקה נפלאה של ג'ון פיליפס וסטומו ימאשטה). עם זאת, מעבר לכך שהוא מבולבל ומבלבל (שזה לא בהכרח דבר רע), "האיש שנפל מכוכב אחר" סובל מחוסר אחידות משמעותי. בתחום המשחק ריפ תורן ובאק הנרי נותנים הופעות מצוינות, אבל הם היחידים. בואי, כאמור, ניצל בזכות מראהו הייחודי, אבל בכל מה שקשור לשחקנית קנדי קלארק אין לי יכולת למצוא תירוצים. לא רק שהמשחק שלה מוגזם ובעייתי, כל מה שקשור לדמות שלה – אמריקאית טיפשה והיסטרית שאחראית על הפן הרומנטי של הסרט – היה לי מאוד חורק. באופן כללי, היחס לנשים בסרט הוא די מחפיר, אבל קשה למצוא סרטים מהתקופה הזו בה המצב אחר.
אני צפיתי בכל 140 דקותיו של הסרט ברצף וללא הפסקה, ורוב הזמן רמת העניין שלי הייתה די גבוהה, אך חלקו האחרון הרגיש לי נמרח ומייגע. אני איבדתי את הידיים והרגליים, הן בתוכן עצמו והן לגבי מה הסרט מנסה לומר, איך הוא מספר את סיפורו, ועוד שאלות הרות גורל בסגנון. גם האיפור בסרט, שנועד להזקין את הדמויות, נראה רע ושולף החוצה מהחוויה.

חשיבותו של "האיש שנפל מכוכב אחר" בעולם התרבות הפופולרית היא ללא ספק גדולה, ובהחלט יש בו דברים רבים ונפלאים שבהחלט שמצדיקים לא רק את הצפייה בו, אלא גם את השימור שלו במורשת הקולנוע, אבל בד בבד יש בו לא מעט אלמנטים שהופכים אותו למאתגר מדי, ולא בהכרח מהסוג שמייצר תחושת סיפוק בתום הצפייה. עם זאת, אני בכל זאת לגמרי בעדו, ואני מאמין שהוא מסוג הסרטים שככל שאתרחק מהם כך אעריך אותם יותר, מהסרטים שהדברים הטובים בהם נשארים נוכחים יותר בזיכרון, בזמן שהנקודות החלשות הולכות ונשכחות. בהקשר הזה, אפנה אתכם למאמר המשובח באתר The Dissolve עליו השלום, שם כותב קית' פיפס על מוטיב הזמן של הסרט, על העובדה שהוא שריד אחרון לקולנוע המד"ב שיעלם שנה לאחר מכן עם הצלחת "מלחמת הכוכבים", ומסיים בכתב ההגנה המטא-קולנועי של הסרט על עצמו: "אהבת את זה?" שואלת דמות אחת את רעותה (לא אפרט כדי למנוע ספויילרים). "לא ממש," עונה הנשאל. "לא נורא," מסכם השואל במשפט האחרון שנאמר בסרט, "זה לא היה מיועד אליך בכל מקרה."

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"
"פורע החוק ג'וסי וולס"
"איש ללא פנים"
"חימו מלך ירושלים"