סיכום 2015: הסרטים הטובים ביותר של השנה

כמו תמיד, אחרי סיכומי השנה האישיים, מגיע תורן של העשיריות. אור התחיל את סיכום השנה עם 20 הרגעים הגדולים בקולנוע (וגם עם סיכום האימה), אורון חלק אתנו את הנצחונות וההפסדים המשמעותיים של השנה מבחינתו, ועופר הרחיב על מגמות שהוא מצא בקולנוע ומה כל זה בעצם אומר, אם בכלל.

הפוסט הזה ממשיך את המסורת שלנו מהשנתיים האחרונות. זהו פוסט משותף לכל כותבי סריטה. כל אחד מאתנו בחר את עשרת הסרטים הטובים ביותר של השנה שלא הופצו בקולנוע, וכמובן את אלו שכן. הפוסט מחולק לפי כותב, כפי שתראו למטה.
מחר, היום האחרון של 2015, נפרסם את אנשי השנה שלנו ופודקאסט בונוס. תשארו בסביבה.

הלא מופצים

10. "אנטוניה." – .Antonia
איטליה, 2015
ביוגרפיה קולנועית שהולכת כנגד כל חוקי הביוגרפיות, בקצב שלה ובעיקר ביופי מרהיב. המבע הקולנועי הולך יד ביד עם התפתחותה האומנותית של המשוררת הצעירה אנטוניה פוצי, מתחיל מבולגן וחסר צורה ולאט לאט הופך להיות פורמליסיטי ומדוקדק. סרטו של פרדיננדו צ׳יטו פילומרינו, שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, הוא כמו חלום שלא רוצים להתעורר ממנו.

9. "סוף הסיור" – The End of the Tour
ארה"ב, 2015
מה שהתחיל כאחד הסרטים המדוברים של סאנדנס, עם אפילו איזו הבטחת אוסקר אחת או שתיים, הלך ואיבד מומנטום עד שכמעט לא נשאר ממנו זכר. שזה מצער, כי מדובר באחד הסרטים האמריקאיים הקטנים והחכמים ביותר של השנה, עם הופעה מפוארת של ג'ייסון סיגל, אותו מגבה ג'סי אייזנברג. חמשת הימים בהם נפגשו העיתונאי דיויד ליפסקי והקול החדש של הספרות האמריקאית דיויד פוסטר וואלאס, לראיון ארוך, הפכו בידיו של ג'יימס פונסולדט למסה נהדרת ובעיקר מרגשת על הערצה, יצירה והקשר בין האלילים שאנחנו בונים לעצמנו והשדים הפנימיים שלהם.

8. "ת'יב" – Theeb
איחוד האמירויות הערבית, 2014
אחת ההפתעות הגדולות של עונת הפרסים האחרונה. נציג ירדן לאוסקר, שאפילו התברג לתשיעייה, הוא מערבון הרפתקאות בימי השלטון העותמאני. סיפור התבגרות והשרדות מצולם נפלא ומשוחק נהדר של הבמאי נאג'י אבו נוואר.

7. "נעורים" – Youth
איטליה, 2015
בשנת 2012 הכתרתי את סרטו של פאולו סורנטינו "זה בוודאי המקום" כסרט הטוב ביותר שהופץ בקולנוע. בשנת 2013 הסרט שהעניק לו את האוסקר "יפה לנצח" התמקם אצלי ברשימת הלא מופצים, ושנה לאחר מכן ברשימת המופצים. זה אומר שזו השנה הרביעית ברציפות בה סורנטינו מביא סרט לעשיריות, ואלא אם כן 2016 תהיה שנת הקולנוע הטובה בהיסטוריה, סרטו החדש, שיופץ בארץ בחודשים הקרובים, יחזור חזרה לעשיריית המופצים. איזה במאי ענק.

6. "הלובסטר" – The Lobster
בריטניה, 2015
מהרגע שחזר אורון מפסטיבל קאן ובפיו הבשורה על הסרט הזה, "הלובסטר" זכה ללא מעט התייחסות בבלוג. הוא אמנם לא הופץ מסחרית אבל היה בפסטיבלי ירושלים ואוטופיה. סרט מוזר מכדי לתאר, עם הופעות מחץ (קולין פארל ורייצ'ל ווייז מעולם לא היו טובים יותר), אכזרי, מרושע, מצחיק ורגיש נורא. שני סרטיו הקודמים של יורגוס לנתימוס היו אהובים עלי מאוד, אבל זה היה שיא חדש.

5. "שמונת השנואים" – The Hateful Eight
ארה"ב, 2015
שנייה לפני שהרשימה הזו נסגרה התמזל מזלי להיות בהקרנה פרטית של סרטו האחרון והמדובר (כמובן) של קוונטין טרנטינו. מכיוון שבשנים האחרונות נדמה שהבמאי האהוב מנסה ומצליח להרגיז ולעייף בכל ריאיון והתבטאות ציבורית, אני כל פעם מחכה לרגע שבו הסרט הבא שלו יאכזב, שכבר יהיה קל לכעוס עליו. אבל גם הפעם הוא הביא בסיבוב. הסרט הכי מרושע, מטונף, מטלטל ולא נעים שביים וכתב אי פעם, מרגיש כאילו טרנטינו לאט לאט חוזר לעשות סרטים עם מגע אישי, ופחות רגעים נבחרים מתוך הסרטים עליהם גדל. הסרט יופץ בארץ עוד דקה בערך, אבל אני לא הצלחתי להתאפק.

4. "71'"
בריטניה, 2014
ברשימת 20 הרגעים של 2015, הכנסתי את "71'" הבריטי למקום השלישי, ושם רטנתי על כך שלא הופץ בארץ, מבחינתי אחד הפספוסים הגדולים של השנה. סיפורו של חייל בריטי שמוצא את עצמו נטוש ונרדף ברחובות הלוהטים בבלפאסט הוא סרט מתח משובח וחכם שהלוואי ועוד אנשים היו רואים. יאן דמאנג' ביים, ג'ק או'קונל בתפקיד הראשי, טת רדקליף צילם, גרגורי בורק כתב וכריס וואיט ערך.

3. "המסע" – The Homesman
ארה"ב, 2014
אישה חזקה ודעתנית מחליטה לצאת למסע מסוכן במדבר כדי להוביל כמה נשים שזקוקות לעזרה, ומצרפת אליה איש נרדף ומסתורי. זו לא רק העלילה של "מקס הזועם: כביש הזעם" אלא גם של המקום השלישי ברשימת הלא מופצים שלי, "המסע".
מערבון שלישי ברשימה הזו, ולצערי נאלצתי להשאיר בחוץ עוד כמה מצויינים כמו "Slow West" או "Bone Tomahawk", ככה שאפשר להגיד שהז'אנר הזה נמצא בהתחדשות מתמדת ומשובחת. פסטיבל חיפה נתן הזדמנות נדירה לצפייה על המסך הגדול בסרטו השני של טומי לי ג'ונס כבמאי, אחרי שכבר היה אמור לצאת לבתי הקולנוע ונגנז במהלך השנה הקודמת.

2. "החתול הקטן והמוזר" – Das Merkwuridge Katchen
גרמניה, 2013
לקרוא לזה "הפתעת השנה" יהיה ההגדרה של המונח אנדרסטייטמנט. מה שקרה הוא שחבר עם אינסטינקטים בריאים התעקש שנשכור את הסרט הלא מוכר הזה מספריית האוזן השלישית, ולאחר שיכנועים רבים הסכמתי. התחלנו לראות אותו בשעת לילה מאוחרת, ובלי שהבנו מה קורה, הרגשנו איך אנחנו מכושפים, איך כל העמדת מצלמה, כל מרקם במעמקי הפריים וכל פס אור שנופל על משקוף מספר סיפור שמצטבר לכדי חוויה מהפנטת. סרטו הראשון של הבמאי השוויצרי רמון זורכר נמשך על פני כשעה ועשר דקות, ועדיין מכיל בתוכו יותר מרוב הסרטים שראיתי השנה.

1. "חדר מנוחה" – Green Room
ארה"ב, 2015
לא הייתי ממעריצי סרטו הקודם של ג'רמי סולנייה, "נקמה כחולה", אבל הרגשתי שסרטו החדש ואני נסתדר יותר טוב. פשוט לא היה לי מושג כמה.
הקרנת החצות של הסרט בפסטיבל אוטופיה (לאחר קאן וירושלים) הייתה אחת החוויות הכי אינטנסיביות שאני זוכר בקולנוע. לא בטוח אם מצמצתי לרגע, והייתי צריך לנשום עמוק ולהרגיע את עצמי יותר מפעם אחת. עשייה קולנועית מדויקת, שלא עוצרת לרגע, עם תסריט הרבה יותר מורכב ומעניין ממה שהוא היה צריך להיות. אין לי מספיק מילים כדי לתאר כמה מעולה זה היה.

המופצים

10. "גשר המרגלים" – Bridge of Spies
ארה"ב, 2015
בשלב הזה אנחנו כבר יודעים ששנת 2015 הייתה שנת המרגלים בקולנוע, כאשר נקודת השיא הייתה בפרויקט המשותף לסטיבן ספילברג, האחים כהן וטום הנקס. האמת היא שאם היה לי אומץ הייתי מכניס לעשירייה שלי גם את "מרגלת", אבל מכיוון שאני שפן החלטתי להפוך את "גשר המרגלים" למייצג העשירייה של כולם, בין אם "מרגלת", "שם קוד מ.ל.א.ך" והשאר. זה בוודאי לא שיאם של המעורבים, אבל גם ביום פחות טוב הם ראש וכתפיים מעל כולם.

9. "הגננת"
ישראל, 2014
כבר שנה וחצי שסרטו השני של נדב לפיד מלווה אותנו, וכמו "השוטר" גם הוא אחראי לכמה מחילוקי הדעות הקולניים ביותר של השנה. בזמן שאני מבין כל צופה שלא התחבר או מצא את עצמו בעולם הקולנועי המוזר של לפיד, אותי ריגש והסעיר לראות עבודה כל כך יחודית, יוצאת דופן, עם רגעים שמהדהדים בראש חודשים ארוכים אחרי שנחוו לראשונה.

8. "סיקאריו" – Sicario
ארה"ב, 2015
הסקירה שלי עת יצא הסרט להקרנות מסחריות ודאי חשפה את הסייגים והבלבול שלי ממנו. היה לי קשה לדעת האם מדובר ברצף של הברקות, או לחילופין בעבודה עצלנית. אני מניח שלעולם לא אדע, אבל כאשר אני מסתכל אחורה על השנה שחלפה, הוא ניצב איתן כאחד הסרטים המעניינים והמרתקים שראיתי.

7. "בובספוג מכנס מרובע: הסרט" – The SpongeBob Movie: Sponge out of Water
ארה"ב, 2015
כן, זה הפתיע אפילו אותי.

6. "מידות רעות" – Inherent Vice
ארה"ב, 2014
עוד סרט שנוי במחלוקת, אבל דווקא אצלי האהבה אליו הייתה מהפריים הראשון ועד האחרון. קולנוע טהור של אחד הבמאים והכותבים הגדולים ביותר שפועלים בנינו.

5. "הקול בראש" – Inside Out
ארה"ב, 2015
הרבה מילים להוסיף על מה שכבר נאמר אין לי. הסרט המרגש ביותר של השנה עם יותר הברקות ותבונה ממה שמותר להכניס בשעה וחצי.

4. "מקס הזועם: כביש הזעם" – Mad Max: Fury Road
אוסטרליה, 2015
טירוף מערכות, הכאוס הכי מאורגן שראיתי. במאי בן 70 עושה אצבע משולשת לכל דור ה-CGI. ושרליז ת'רון. מה עוד היא מסוגלת לעשות?

3. "כוח עליון" – Force Majeure
שבדיה, 2014
שלושת המקומות הראשונים הם למעשה סרטי פסטיבל קאן 2014, אבל הגיעו לארץ במהלך ינואר-מרץ. הראשון שבהם הוא הדרמה הקומית הכמעט מושלמת הזו משבדיה שכשלונה באוסקר הוכיח בפעם האלף שהאקדמיה האמריקאית לא מבינה כלום מהחיים שלה. ואפילו הבמאי חתיך.

2. "מאמי" – Mommy
קנדה, 2014
מניפולטיבי ומנייריסטי, לא אכחיש, אבל בעזרת העיצוב הקולנועי ושלושה שחקנים מעולים, סרטו החמישי של ילד הפלא קסאוויה דולן הוכיח שמהבחור הזה עוד לא ראינו כלום. וגם, הסצנה האהובה עלי בקולנוע השנה.

1. "לוויתן" – Leviathan
רוסיה, 2014
בשנה שעברה יצירת המופת הזו נכנסה למקום השני ברשימת הסרטים הלא מופצים של השנה (מתחת "מתחת לעור") ועכשיו חזרה לכבוש את הפסגה. סרט שיש בו את השאלות הכי עמוקות ויומרניות אבל לא שוכח גם לעצב דמויות שנאהב, להצחיק אותנו כמעט כל הדרך, ולהיות מסוג הסרטים האלה שמגיחים לעולם רק כל כמה שנים.

עשיריית המופצים של אור 2015

הלא מופצים

10. "אנטוניה." – .Antonia
איטליה, 2015
פרדיננדו צ'יטו פילומרינו יצר סרט שלא מנסה לפתור את חידת דמותה של המשוררת האיטלקיה אנטוניה פוצי, אבל כן שואף להעביר את היופי הייחודי של השירים שלה, ובעיקר את החמקמקות של כל יצירת אמנות וכל רצון להגיע לרגע לקרבת הזולת.

9. "הלובסטר" – The Lobster
בריטניה, 2015
סרט שבורא עולם מרוחק מאוד ממה שאנחנו מכירים, לפחות בדרך בו הדמויות מתייחסות לחיבור רגשי בין אדם לאדם. אבל דווקא בדרך זו, הוא בורא סיפורי אהבה קטנים ומרגשים בגלל שהם כל כך זרים לנו וכל כך לא מוכרים.

8. "אנחנו צעירים, אנחנו חזקים" – Wir sind jung. Wir sind stark
גרמניה, 2015
הבמאי הצעיר בורהן קורבני מגיש סרט חזק, עתיר בהמצאות סגנוניות ובנייה חכמה של דמויות. סרט שמבוסס על אירוע בראשית שנות התשעים, אך נראה רלוונטי לימינו הן בתיאור הפיתוי שבשנאת זרים ואידיאולוגיה לאומית, והן בתיאור המרגש ומעורר הזדהות עם צעירים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. כל זה בצל התחלה של התאהבות, אך העדר עתיד, כשגיבוריו הם גם הנבלים שלו.

7. "המועדון" – El Club
צ'ילה, 2015
סרטו של פבלו לריין על כמרים אשר מנסים למצוא דרך אל הגאולה, או הצדקת הבחירות בהם נקטו במהלך חייהם. בבידוד מן החברה ועם יחס מורכב לכנסייה ולקהילה, הסרט מכיל לא מעט הפתעות ומותיר הרבה חומר למחשבה, בסרט אשר מטפל בחומרים סנסציוניים מבלי להטיף, מבלי לרדד את אמינות הדמויות או את האמירה.

6. "אנומליסה" – Anomalisa
ארה"ב, 2015
אחרי שלמדנו להבין את כאבו של הגיבור, הוא נפגש עם האקסית שלו בסצנה שהבהירה לי כי יכול להיות בן אדם במצב רע אף יותר, שברון לב ממנו החיים לא מתאוששים. הסצנה המדוייקת הזו היא רק אחת מן הדרכים בהם סרט האנימציה של צ'ארלי קאופמן ודיוק ג'ונסון ריסק אותי רגשית. בנוסף, הסרט ״מראה על הבובה״ איך לביים סצנת מין אמינה.

5. "טקסי" – Taxi
אירן, 2015
היצירה של ג'אפר פאנהי מצליחה להיות הפעם גדולה יותר מן הנסיבות המרתקות בהן נוצרה. סדרה של סיפורים אנושיים קטנים המשתלבים בסיפורו הגדול של נהג מונית, שהתשוקה לייצר קולנוע הומני ועדין היא עבורו הכרח.

4. "שלושה חלונות ותלייה" – Three Windows and a Hanging
קוסובו, 2014
הבמאי אסיה קוסיה מעמת אותנו עם חברה שבה אישה שנאנסת הופכת למנודה. שעה ורבע קשות מאוד לצפייה, על אף שזה גם אחד מן הסרטים שמבחינת יופי חזותי הכי הרשים השנה.

3. "בית קברות מפואר" – Cemetery of Splendor
תאילנד, 2015
אינני אדם רוחני, אבל הסרט הזה הפך אותי לכזה, גם אם לשעות ספורות בלבד. כולל אחת מסצנות הצפייה בקולנוע היפות ביותר שאני מכיר.

2. "קנקן הקטן" – P'tit Quinquin
צרפת, 2014
אומנם זו מיני-סדרה משנה שעברה, אבל היא הוקרנה גם כסרט קולנוע, בין היתר בפסטיבל הקולנוע הצרפתי השנה. שם נחשפתי לקומדיה הבלשית שמשולבת בסיפור התבגרות פיוטי וכוללת כמה מן הדימויים העדינים, וגם כמה מן הרגעים היותר מזעזעים שהיו השנה בקולנוע. כנראה הסרט שבו בורונו דומון מתגלה בשיא יכולתו, כאשר היצירה עובדת הפעם בצורה יותר אנושית ופחות תיאטרלית.

1. "תחת עננים חשמליים" – Under Electric Clouds
רוסיה, 2015
כמעט ולא היו סרטים בעשיריה שלא שקלתי למקם במקום הראשון. אבל בסופו של דבר, בחיפושי אחר הגדרה לסרט "מופתי" זה הדבר הקרוב ביותר – יצירה רבת רבדים אשר מנסה להגדיר את הקולנוע ואת העולם מחדש. אלכסיי גרמן הבן עושה זאת בסרט מלא ליריות וקסם, לצד הומור וביקורת על כל חברה וכל מהפכה באשר היא.

המופצים

10. "הקיץ של סנגיילה" – Sangailes Vasara
ליטא, 2015
סיפור התבגרות פשוט שראיתי כבר עשרות כמוהו, אבל הבמאית אלנטה קאביטה נתנה לי תחושה כי כל שוט מבטא בדיוק את עולמה הפנימי, ואין בקולנוע הרבה דברים מרשימים יותר.

9. "המתנה" – The Gift
ארה"ב, 2015
במסווה של מותחן אימה, סרט על התפרקות הזוגיות המודרנית (ולא הסרט היחיד בעשיריה שזה הנושא שלו) וסרט שדן ברגשות אשמה והעמדת פנים בצורה רבת רבדים. אולי ההפתעה הכי גדולה של השנה.

8. "שנה קשוחה מאוד" – A Most Violent Year
ארה"ב, 2014
לפעמים הטרגדיה הגדולה ביותר נראית למתבונן מבחוץ כסיפור הצלחה. הבמאי ג'יי. סי. שאנדור לא מפחד להתמודד ישירות עם סרטי "הסנדק" ולברוא סרט שעומד נהדר גם בפני עצמו, ואפילו מאיר את הסרטים של קופולה באור חדש.

7. "את לי לילה"
ישראל, 2014
כבר בשנה שעברה דירגתי אותו ב"לא הופצו", והיצירה הקטנה והצנועה הזו מוסיפה להיות גדולה מסך כל חלקיה – סיפור אהבה פשוט על שלוש נפשות בסיטואציה קשה, סיפור של ייאוש ושל תקווה. סרט שבו כל פרט קטן מדויק עד כאב.

6. "מידות רעות" – Inherent Vice
ארה"ב, 2014
ומכאן לסרט שהוא בלגן טוטאלי – יצירתו של פול תומאס אנדרסון בכוונה זורקת את הצופה לעשרות כיוונים שונים, לפעמים במקביל, כאשר היא מציגה דיוקן של אדם אשר בסך הכל רצה לעזור לאישה אותה הוא אוהב, גם אם שניהם אבודים מראש.

5. "לוויתן" – Leviathan
רוסיה, 2014
סרטו של אנדרי זבייגינצב מטלטל דווקא ברגעים אשר אינם נראים בפריים, אשר אינם נוגעים לסיפור הגזל המוליך את הסרט, ולביקורת הפוליטית על כל חברה בה לאנשים מסוימים יש כוח רב יותר מן האדם הרגיל. הסרט מטלטל גם משום שאפילו הרע בסיפור מקבל את הרגעים בהם הוא נראה פגיע, נבוך, או בהם גם הוא אדם מאמין ואוהב.

4. "היורד למעלה"
ישראל, 2015
"רְאִי, כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יֹאבְדוּ
כוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –
וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,
וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,
וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם."
הסרט הזה מצליח לתאר יופי אצל אנשים אבודים ומראות נשכחים, רגעים קטנים שהופכים לכוכבים אשר כבר לא יאירו בשמיים.

3. "הקול בראש" – Inside Out
ארה"ב, 2015
איך לעזאזל הם בנו דמות שכל תכליתה היא להיות ייצוג של אושר בתור דמות מורכבת, שעוברת תהליכים שונים? וזאת אפילו לא הדמות הכי מוצלחת בסרט הזה.

2. "כוח עליון" – Force Majuere
שבדיה, 2014
הכוח של הסרט הוא לא של האל, אלא של האדם המתרומם מחדש אחרי שחייו נרמסו. וייתכן שהוא לא יתרומם. חופשת הסקי הקטנה הזו היא הדרמה הכי כתובה היטב, הקומדיה הכי מטורפת, והיצירה הכי שלמה ועשירה שאי פעם נרקחה מתוך סרטוני רשת.

1. "הגננת"
ישראל, 2014
ברגע שהחלטתי לדרג גם סרטים אשר דירגתי בשנה שעברה ב"לא הופצו", לא היה ספק כי אשוב גם לבחור בסרט זה כסרט השנה. לא בגלל שהוא ישראלי, לא בגלל סוג הקולנוע שהוא מייצג. זה פשוט הסרט שהכי עבד עבורי מבחינה רגשית, גרם לי לחוש עצב גדול וגם אושר מתפרץ לגבי כמעט כל דימוי. סרט שחדר למקומות נסתרים בתוך התודעה שלי בדרך ששום ניתוח אינטלקטואלי לא יכול להסביר.

עשיריית המופצים של עופר 2015

הלא מופצים

10. "קונג פיורי" – Kung Fury
שבדיה, 2015
אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של שנות ה-80 בקולנוע, למרות (או אולי בגלל?) שזה העשור בו נולדתי. אבל אז הגיע פרוייקט מימון המונים אחד משבדיה ובתוך חצי שעה הצדיק מבחינתי את כל קיומו של העשור הפגום אך המנצנץ הזה. לראות את קומדיית האקשן המשטרתית-פנטסטית של דייויד סנדברג בפסטיבל קאן יחד עם עוד מאות צופים שצווחו כאילו אנחנו צופים ב״סקוט פילגרים״ הייתה חוויה שלא תישכח במהרה.

9. "אנומליסה" – Anomalisa
ארה"ב, 2015
יכול להיות שהוא כאן בעיקר בשל חסד נעורים למאסטר שיצר אותו, אבל בבואי לסגור את העשיריות שלי פשוט לא יכולתי להותיר בחוץ את סרטו החדש של צ׳ארלי קאופמן, עד שהוא כבר עושה אחד. הפעם הוא נעזר בבמאי האנימציה דיוק ג׳ונסון כדי לספר סיפור קטן אך רב עוצמה על אש ההתאהבות וגחלי הבוקר שאחריה, שזכיתי לראות על מסך גדול בזכות טקס הפתיחה של פסטיבל אוטופיה (השם יקום דמו).

8. "אילים" – Hrutar
איסלנד, 2015
העובדה שהוקרנו השנה בפסטיבלים השונים שני סרטים איסלנדיים שאינם של הבמאי הכמעט יחיד מהארץ הצפונית, בלתזר קורמאקור (שביים השנה את ״אוורסט״), היא לכל הפחות סיבה לציין אחד מהם ברשימה. למרות שסרטו של גרימור האקונרסון, שתפסתי בחיפה ופספסתי בקאן (שם זכה במסגרת ״מבט מסויים״), נמצא כאן בעיקר כי הוא דומה בעיניי להמון סרטים ישראליים מז׳אנר ״מעט דמויות במקום מרוחק״ – אבל מתעלה על כולם.

7. "הבן של שאול" – Son of Saul
הונגריה, 2015
נורא ניסיתי להתחמק מהבאזז המטורף שהיה סביב הסרט הזה בקאן, כי למה שאכניס את עצמי לסרט שואה באמצע הפסטיבל, ועוד אחד שטוענים כי הוא אפקטיבי במיוחד. אבל התגברתי על עצמי ועל האישיו שלי עם הז׳אנר, וזכיתי לחוויה מסוג חדש. מצמרר היה לראות סרט שדומה כל-כך לסיפורים והעדויות של סבא שלי, ושונה כל-כך מייצוג שואת יהודי אירופה בקולנוע המוכר לנו. התאזרו בסבלנות מעתה ועד שלהי החורף, אז יגיע לארץ.

6. "לילותיו הלבנים של הדוור" – The Postman's White Nights
רוסיה, 2014
סרט נוסף שלכדתי בפסטיבל חיפה מסוגת ״בואו ונכיר לכם מקום קטן עם טיפוסים משונים״, אבל אופרה אחרת לגמרי מידידו האיסלנדי. אנדריי קונצ׳לובסקי הוותיק אחראי לסרט שתפס אותי הכי חזק בפסטיבל חיפה, וסיפק לי רגעי התפעמות לצד צחקוקים וגם גירודים בפדחת נוכח עד כמה העולם שלנו הוא מקום משונה אבל מעורר חיבה.

5. "גורל ידוע מראש" – Predestination
אוסטרליה, 2014
בצפייה ביתית ואגבית למדי יחד עם חבר, נחשפתי לאחד הסרטים המורכבים והמעניינים שראיתי מזה זמן רב על זהות מגדרית, מלחמות פנימיות ואהבה/שנאה עצמית. למרות שיש שיגידו שהוא בכלל מותחן טוויסטים על מסע בזמן. האחים ספיריג הם האחים וושאוסקי החדשים, לטוב ולרע (אני מת על הוואשובסקיז, אז מקבל גם את הרע בחדווה רבה). הביאו לי את ראשו של הלקטור שוויתר עליו בפסטיבל אוטופיה הקודם!

4. "ויקטוריה" – Victoria
גרמניה, 2015
״סרט שלם בשוט אחד״ הוא משהו שבולט בכל תוכניה של פסטיבל, ובבואי לבחור במה לצפות בפסטיבל ירושלים סימנתי אותו בצהוב חושש (המסמל שכדאי לבדוק אבל לא חובה). בסיום ההקרנה, וסשן השאלות והתשובות שהתנדבתי להנחות עם הבמאי המקסים סבסטיאן שיפר, לא תיארתי לעצמי שמה שיישאר על רצפת האולם יהיו דווקא חתיכות מהלב שלי, ולא מהמוח. נלהב ופצוע, יצאתי להגן על היצירה האמיצה הזו מחוץ לאולם.

3. "חדר מנוחה" – Green Room
ארה"ב, 2015
הרגשתי כאילו אני תופס המון מקום בתור להקרנה הראשונה של הסרט הזה בקאן, משום שגררתי עימי מריצה מלאה בציפיות שהלכו ותפחו מאז שסרטו הקודם של ג׳רמי סולנייה, ״נקמה כחולה״, התברג אל צמרת הלא-מופצים שלי לפני שנתיים. מה שהבמאי החליט לעשות הוא דווקא להעיף את הציפיות שלי לקיבינימט, לכפות ולזרוק אותי לתא מטען פתוח של רכב דוהר, ולנסוע במהירות שיא במעלה ובמורד מצוק. או לפחות ככה הרגשתי ברכבת ההפתעות המדממת הזאת, שהקהל הגיב אליה בדיוק כאילו נסענו במתקן שעשועים – כולל אלה שצורחים באימה ואלה שמרימים ידיים באוויר מרוב אושר.

2. "נעורים" – Youth
איטליה, 2015
פאולו סורנטינו, השילוב הבלתי-אפשרי בין אמן רנסנס לכוכב רוק, לא רק נשף עליי מעשן הסיגר שלו בקאן (זאת לא מטאפורה), אלא גם הוריד עבורי מהשמיים ארצה את פיסת גן העדן הקולנועית הזאת. הסרט שהעניק הכי הרבה רגעי חסד לשחקנים שלו שראיתי מאז אני לא זוכר מתי, עם מוזיקה שהביאה אותי לדמעות של התרגשות וצילום שהוא כל-כך נשגב עד כי נדמה שאלוהים בכבודה ובעצמה הייתה התאורנית. נשוב ונדון בו כשיעלה מסחרית ב-2016, אבל לא להזכירו בשלב זה יהיה פשע.

1. "הלובסטר" – The Lobster
בריטניה, 2015
מבחינתי, הסרט הזה אינו משל חברתי, אלא מראה חברתית המשקפת במדוייק את המציאות כפי שאני תופס אותה. מציגה את העולם כמקום גרוטסקי, פתטי, אכזרי, לא-הוגן, אלים וחסר רחמים, אבל גם הומוריסטי ומלא ברגעים קצרצרים שהם בדיוק להיפך. העולם כחוויה שבה המציאות היא (תוכנית) ריאליטי שבה אי אפשר לנצח, ובמקום אהבה רומנטית אנשים מנהלים (כמו בנק או חברה) מערכת (זאת מפאק דה סיסטם) יחסים (מה זה אומר לעזאזל?). לא מובן מאליו בהתחשב בכך שאף פעם לא באמת התלהבתי מסרטיו של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס עד כה, אבל זו בהחלט הייתה אהבה מסצנה ראשונה – כי ככה זה כשמתאימים.

המופצים

10. "היורד למעלה"
ישראל, 2015
אומר בכלליות שמלאכת הרכבת העשיריה שלי השנה הייתה פשוטה בכל הנוגע לשלישיה הראשונה, אבל השבעה האחרים היו יכולים לא רק להתבלגן בסידור שלהם, אלא גם להיות כל אחד מאלה שהגדרתי בתור ״כמעט ונכנסו״. ברגע שהבנתי את זה היה לי ברור שאני חייב למצוא מקום גם לסרט הישראלי שחימם את ליבי הקר בפסטיבל קאן, באולם קולנוע שלא לגמרי קלט את הישראליוּת במלואה אבל הגיב לכל רגע של קולנוע מפעים. אין לי ספק שאם הייתי צופה בו שוב בחצי השנה האחרונה הוא היה משתפר בעיניי, חושף נדבך נוסף, וגם מדורג גבוה יותר.

9. "אחותנו הקטנה" – Our Little Sister
יפן, 2015
אני מבין את כל מי שנרדם, עיקם האף, או סתם נתקף רעב מול הסרט הזה. עבורי, סרטיו של הירוקאזו קורה-אדה הם כמו לראות רב אמן מבצע את מלאכתו – רוקם את חוטי העלילה הדקיקים לכדי מארג איתן, מפסל בחימר כרצונו ומעצב ממנו דמויות, מתיך וצורף רגשות מוזהבים לכדי תכשיט קולנועי, משהו נדיר לעטר בו את השגרתי והשכיח. ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולך לבנות פסל בדמותה של האחות הבכורה, ולסגוד לה.

8. "סיפור על אהבה וחושך"
ישראל, 2015
אחד האירועים הקולנועיים הכי זכורים השנה, מכל מיני סיבות. הראשונה והפרטית היא שזהו הסרט הטוב הראשון שראיתי בפסטיבל קאן, אחרי מספר אכזבות. השנייה היא התגובה הנוקשה והברוטאלית שבה הסרט התקבל במולדתו, וזה סרט ישראלי איך שלא נהפוך את זה, מה שהפך אותי לסנגור בעל-כורחי. השלישית, ואני מקווה שגם זו שתישאר, היא המתנה הקסומה הזו שהעניקה לי נטלי פורטמן בסרט הביכורים שלה כבמאית – לא התרגשתי ככה מסיפור התבגרות ירושלמי מאז ״הדקדוק הפנימי״. אולי אני צריך לקרוא יותר ספרים.

7. "מידות רעות" – Inherent Vice
ארה"ב, 2015
הייתכן שפול תומאס פאקינג אנדרסון (אגב, זה שמו המלא) יצר את קומדיית הסטלנים הגדולה והגדושה בכל הזמנים? האם כך נראים ״שלום לנצח״, או ״צ׳יינהטאון״ על אסיד? או שאולי בעצם סמי-הזיה רק מכתיבים את פלטת הצבעים וחלק מהעלילה ההקטית, כי האמת היא שצפייה בסרט הזה מרגישה יותר כמו עישון פסיבי – שיבוש נעים של חווית הצפייה בקולנוע בכלל והחיים בפרט. נהוג לומר על סרטים מסוג זה שאינם לכל אחד, אך בעיניי ״מידות רעות״ הוא סרט לאף אחד. מצאתי את זה מרענן ביותר והצלחתי להנות ולאהוב את הסרט עד אל.איי. ובחזרה, ולכן אני מצד אחד מצטער שלא כתבתי עליו בזמן אמת, ומצד אחר מאמין כי חבריי לבלוג עשו זאת היטב, משום שאני בטח הייתי הרבה פחות קוהרנטי.

6. "קרימזון פיק" – Crimson Peak
ארה"ב, 2015
תמיד אסמוך על גיירמו דל טורו שיספק לי חוויה קולנועית גדולה מהחיים, ובתמורה הוא יכול לסמוך עליי שאזכיר אותו בעשרת הגדולים של השנה, כמעט לא משנה מה. כרגיל, נכבשתי טוטאלית כבר בפריים הראשון, ובסיום יצאתי מחוייך אל מגרש חניה מלא בעמיתים המגרדים את ראשם בתמיהה או סתם שונאים, להפתעתי. אז כיוון שגם עליו לא כתבתי, ואני די מצטער על כך (ומתנחם בסקירה היפה של עופר), אומר רק שהחצי הראשון הוא מהסיפורים החביבים עליי השנה העוסקים ביצירה ובהתבגרות נשית, והחלק השני הוא הגרסה הכי טובה ל"נפילת בית אשר" של אדגר אלן פו שראיתי בקולנוע. ולא, זה לא סרט אימה עם רוחות רפאים, אומרים את זה בפה מלא ממש בהתחלה – מה נסגר אתכם?!

5. "ילדות פרא" – Mustang
טורקיה, 2015
כשמדברים על קולנוע טורקי בשנות האלפיים, האסוציאציות הראשונות הן לסרטים של נורי בילגה ג'יילן ועמיתיו/חקייניו, אבל 2015 תיזכר מבחינתי בתור השנה של דניז גמזה ארגובן. אם כי עבור מולדתה של היוצרת, הסרט לא היה מספיק טורקי כנראה, וצרפת זכתה מן ההפקר כששלחה אותו כנציגה לאוסקרים, בהיותה מדינה השותפה להפקה. קשה גם שלא להיזכר ב"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה בהקשר של הסרט הזה, אבל לא רק שהוא מתעלה עליו בכל פרמטר אפשרי, אלא גם עומד בגאון כאחד השילובים המרהיבים של השנה בין קומדיה וטרגדיה, בין שמחת חיים לדיכאון מוות. זה הסרט שהכי גרם לי להצטער השנה על כך שאינני אישה, למרות שהוא עוסק דווקא בדיכוי נשים, אבל גם בהתקוממות והתרוממות רוח.

4. "הדב פדינגטון" – Paddington
בריטניה, 2014
יצא וצפיתי בסרט הזה לגמרי לבד, בבוקר של איזה יום חול, שעה שלא אמורים לראות בה סרטים. אני חושב שאף פעם לא צחקתי ככה בקול רם בהיותי הצופה היחיד בחדר/באולם, ועם הצחוק המשחרר הרשתי לעצמי פתאום גם להתמוגג בקול, ובאופן כללי לצעוק על המסך ולעודד את הגיבורים כאילו הייתי במגרש כדורגל, ולא ביערות פרו או בג'ונגל האספלט של לונדון שטופת המהגרים. העיבוד של פול קינג, איש "מייטי בוש", לעלילות הדובון הבריטי המנומס וחובב כריכי הריבה הוא הרבה יותר מסרט ילדים משובח והדבר הכי בריטי שראיתי השנה – הוא סרט הילדות החדש שלי, למרות שאני כבר מבוגר מדי. לעד אקנא בכל מי שצעיר מספיק בכדי להנות בגיל המתאים מהקלאסיקה המיידית הזאת.

3. "הגננת"
ישראל, 2014
הסרט הישראלי השלישי בעשיריה כבר מוצא את מקומו על הפודיום. זה מסתדר נהדר עם העובדה שזהו ללא ספק הסרט הכי ישראלי שראיתי השנה, ואם עוד מישהו ישווה אותו לקולנוע אירופאי או צרפתי הוא יקבל ממני הרצאה לא רק על סרט המופת של נדב לפיד, אלא גם על קולנוע פרנקופוני לתולדותיו. ממש כשם שאני מזמין את כל מי שטוען כי הסרט לא מרגש לחבר אותי למכשירי מדידה בצפייה הבאה שלי ולראות את הלב שלי שוב מתפוצץ. בעצם, הרי ברור שסרט מסוג זה יעורר פולמוס מסוג זה, כי הרי זהו בדיוק העימות שבמרכזו – האנשים שמאמינים כי יש קסם בעולם ומוכנים להילחם על כך, ומולם אלה שכבר ויתרו ומסתפקים בחיים. סרט שאין דומה לו, בכל צפייה מחדש.

2. "כוח עליון" – Force Majuere
שבדיה, 2014
כבר בינואר ידעתי שיהיה קשה מאוד להוריד את הסרט הזה מצמרת הרשימה שלי, והוא אכן החזיק מעמד במקום הראשון עד הקיץ, ממש שידור חוזר של השנה שעברה. זה אירוני וסימבולי באותה המידה, משום שהקיץ הוא מוטיב מוזיקלי בסרטו של רובן אוסטלונד המבריק, שמתרחש בכלל בחורף, וסיפק את מלחמת המינים המוחצת והמצחיקה ביותר שראיתי השנה בקולנוע. יחד עם עשייה קולנועית שלא חדלה מלהפתיע, אך מבלי לשבור את הקו המנחה, הסרט הזה ראוי לפסגה. אבל אז הגיעה המפולת. במקרה הזה מפולת של רגשות סוערים, והוא מסתפק בסגנות למופת מסוג אחר.

1. "הקול בראש" – Inside Out
ארה"ב, 2015
בסופו של דבר, ואחרי כל ניסיון לנתח ולהסביר דברים דרך השכל, כולנו יצורים רגשיים מאוד. אל המקומות הראשונים במצעדי סיכום שנה כמעט תמיד יגיעו הסרטים שכבשו את הלב, ולא את הראש, ואני מאמין כי הדבר נכון גם לגבי עמיתיי (לא רק לבלוג, גם למקצוע). מהדמעות הראשונות שהזלתי מיד עם פתיחת הסרט בפסטיבל קאן (שם הוקרן ללא הסרט הקצר) ועד קינוח האף האחרון בתום הצפייה השנייה שלי ברמת-גן, אולפני פיקסאר בכלל ופיט דוקטר בפרט הזכירו לי למה יש לנו רגשות. הם יצרו סרט שהבהיר כמה חשוב לתת להם לגיטימציה כשיש להם מה להגיד, כשהם גואים וגועשים, כי הם לטובתינו. בעשר השנים האחרונות יצא לי לסכם שנה בכל מיני דרכים וצורות, אבל אף פעם לא הענקתי לפיקסאר את המקום הראשון, למרות שלפחות פעם אחת בהחלט הגיע להם. השנה אני הולך עם איך שאני מרגיש עד הסוף, ומרגיש נהדר עם זה.

עשיריית המופצים של אורון 2015

סיכום:

ב-2015, תוכלו למצוא לא פחות מחמישה סרטים שעשו סטרייק משולש ("הגננת", "כוח עליון", "הקול בראש", "מידות רעות", "הלובסטר"), מה שכנראה מעיד על השנה שהייתה יותר מכל דבר אחר.

"לוויתן", "הגננת" ו"את לי לילה" חזרו לסיבוב שני, אחרי שבשנה שעברה נכנסו לעשיריות הלא מופצים השונות. אפשר להיות בטוחים שכמה מהלא מופצים של 2015 עוד ישובו גם ב-2016, במידה ויקבלו את מקומם בלוח ההפצה.

43 סרטים מרכיבים את שש העשיריות השונות. מדובר בסרטים מ-20 מדינות שונות, כאשר ארה"ב היא כמובן הבולטת מכולם (עם 14 סרטים). אחריה ישראל (4), ואז גרמניה, רוסיה ובריטניה (3).

וקצת קרדיט לאלו שמאפשרים לנו לראות את הסרטים מעבר להקרנות מסחריות: כשמביטים על עשיריות הלא מופצים, אפשר לראות שפסטיבל ירושלים הוא התורם הגדול ביותר, כאשר תשעה סרטים שהוקרנו בו לראשונה מככבים בעשיריות. לפסטיבל חיפה ארבעה סרטים, פסטיבל אוטופיה עם שניים (אם כי אחד מהם היה גם בירושלים), גם פסטיבל הקולנוע של yes עם שניים (אם כי אחד מהם נצפה לראשונה בחיפה) פסטיבל הקולנוע הצרפתי נוכח פה עם אחד, וספריית "האוזן השלישית" משלימה עם ארבעה סרטים.

אז זהו לגבי סרטי השנה. חזרו אלינו מחר לאנשי השנה ועוד הפתעות.