• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • מי שעומד מאחורי
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

סיכום 2015: מגמות השנה ומשמעותן (פוסט מחווה לסיכום 2014)

29 בדצמבר 2015 מאת עופר ליברגל

אני מגיש לכם את פוסט זה כמחווה לפוסט שכתבתי לפני שנה, שכן זוהי תכלית השנה בקולנוע על רגל אחת: היזכרות ביצירות שנוצרו בעבר. לרוב, היזכרות המלווה בתחושה נוסטלגית שפעם היה יותר טוב, אבל הקולנוע העכשווי יכול להחזיר אותנו במודעות לסרטים של פעם. גם בלהיטים הגדולים ביותר, גם בסרטים שקהל היעד שלהם היה אמור להיות ילדים שחווים את הפעמים הראשונות בהן הם נתקלים בסרט מצולם על גבי מסך גדול, התחושה היא כי הקולנוע קודם כל מתכתב עם עצמו, מנסה לחגוג תהילת עבר. שני שוברי הקופות הגדולים של השנה היו לא רק המשך לסדרת סרטים פופולארית, אלא המשך אשר נבנה על ציטוט הסרטים המקוריים – ״עולם היורה״ ובעיקר ״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״.

זה לא ששני הסרטים הנ"ל ויתרו על הנגשת הסיפור למי שטרם צפה בסרטים המקוריים, אבל העיקר בהם היה להראות למעריצים כי יוצרי הסרטים החדשים לא סתם חוזרים לדמויות ולסיפור, אלא אוהבים את אותם קטעים ביצירה המקורית. עבור מעריצי ״מלחמת הכוכבים״ שאהבו את הסרט החדש, לרוב הרגעים האהובים היו ציטוטים ישירים מהסרטים הישנים. עוד בגזרת שוברי הקופות, הקהל העולמי סוף כל סוף הבין את מה שבישראל הבינו מזמן והפך את ״מהיר ועצבני 7״ לשובר קופות בקנה מידה גדול בהרבה מן הצפוי. גם מהלך זה הוא תוצאה של ערגה נוסטלגית לכוכב הסדרה פול ווקר, אשר נהרג בתאונת דרכים בזמן העבודה על הסרט (אך בלי קשר ישיר לסרט עצמו).

במקביל, ובאופן מפתיע למדי, הסרט הכי מוערך ביקורתית השנה הוא ״מקס הזועם: כביש הזעם״, סרט שחוזר אל סדרת סרטי פעולה שהיא קאלט עבור קבוצה קטנה יותר באוכלוסיה, אבל בהחלט זכורה על ידי מוסד הביקורת. הסרט הזה מנסה גם לשלב אקשן מסורתי עם טכנולוגיה חדשה ויצר תגובה יוצאת דופן לסרטי פעולה: המבקרים אהבו ופיתחו לגביו תיאוריות, הקהל ברובו לא הבין על מה כל המהומה. בכלל, דומה כי המבקרים השנה מעדיפים את האקשן שלהם פיוטי, כמו במקרה של ״המתנקשת״ של האו שיאו-שיאן הטיוואני, סרט שחוזר אל סרטי אמנויות לחימה ופוליטיקה של סין העתיקה, באופן מרהיב לפרקים, אך מרדים עבור רוב הקהל. בין לבין, כנראה שסרט הפעולה שהלהיב גם את הקהל וגם חלקים מן המבקרים השנה היה ״משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים״, סרט שהמשיך לעשות את מה שסדרת הסרטים עושה, וממילא מדובר בסדרת סרטים שיש בה מימד נוסטלגי – הן לסדרת הטלוויזיה עליה היא מבוססת והן לעולם המרגלים הישן.

ביטוי נוסף לתופעת הנוסטלגיה מתבטא בסרט שעדיין לא ראיתי, נכון לזמן כתיבת שורת אלו. לכן, נכון לעכשיו, סרט חדש בסדרת סרטי ״רוקי״ נראה לי כמו דבר מיותר לגמרי, אבל התגובות מארה"ב הופכת באופן מפתיע את ״קריד״ (Creed) לאחד מן הסרטים המוערכים של השנה ואת סילבסטר סטאלון לאחד מן הפייבורטים לקבל לפחות מועמדת לאוסקר על הפעם השביעית בה הוא מגלם את אותו מתאגרף, כאשר הפעם הוא דמות משנית בסיפור. כלומר, שתי סדרות משנות השבעים והשמונים, שדומה היה כי כבר לא רלוונטיות בימינו, חוזרות למרכז הזירה, לפחות מבחינת הביקורת. לעומת זאת, הסרט החדש בסדרת ״הנוקמים״ אמנם היה ללהיט קופתי, אבל נדמה לי כי לא הרבה אנשים זוכרים שהוא בכלל יצא להקרנות השנה.

היה השנה גם להיט קופתי אחד שהתבסס לא רק על רעיון מקורי, אלא אף על שפה חזותית מעניינת. אולם, גם סרט זה ניסה להגדיר את מהות הנוסטלגיה ככלי להתקדמות בחיים – ״הקול בראש״. זהו למעשה סרט על נערה צעירה אשר לא מצליחה להתנתק מעולם ילדותה, הן הפיזי והן המנטלי. בהדרגה, היא לומדת לקבל את העצב ואת האובדן, לחיות עם הנוסטלגיה למחוז ילדותה, אך גם להמשיך בחיים. גם הקולנוע מוצא את דרכו להמשיך קדימה.

הגדרת הקולנוע

taxi-tehran

בסיכום הזכור לטוב משנה שעברה, דנתי בסרטים אשר מנסים להגדיר מחדש את האנושיות בעידן הנוכחי. אולם, דומה כי השנה הקולנוע מעוניין יותר לשוב להגדיר את עצמו כקולנוע, כאשר הדגשת הנוסטלגיה היא היבט חשוב בניסיון זה להגדרה מחדש. ייתכן כי העתיד של בתי הקולנוע, אם לא של הסרטים עצמם, הוא לשמש כפריט נוסטלגי בפני קבוצה של קהל שהמסך הגדול יישאר חשוב לה. אולם, זו לא הדרך היחידה בה הסרטים מנסים להגדיר את עצמם מחדש מול המציאות בימינו.

אחד מן הסרטים הבולטים של סוף 2014, אותו זכיתי לראות רק השנה, הוא ״כוח עליון״ של הבמאי השבדי רובן אוסטלנד. מדובר בסרט שנראה כמו דרמת ארט-האוס אירופאי על זוגיות ומשפחה במשבר, כולל אחד מן הפירוקים המדוייקים ביותר של גבריות מודרנית. אבל מקור ההשראה הישיר לסרט לא היו סרטים של ברגמן או אנטוניוני, אלא סירטונים ויראליים שהבמאי ליקט מיוטיוב. סרטונים מטופשים לרוב, שצברו פופולאריות ברשת, והבמאי רקח יחד ליצירה מגובשת וישירה. אחרי כל התהליך הזה, כאשר נודע כי הסרט לא מועמד לפרס האוסקר למרות שהיה אחד מן הפייבוריטים בקטגוריית השפה הזרה, יצר הבמאי סרטון ויראלי נוסף בו הוא עצמו משחזר סצנה מתוך הסרט (שהיא למעשה שחזור של סרטון אחר). או במילים אחרות, הקולנוע האירופאי האיכותי שואב לא רק תכנים אלא גם השראה ממה שנתפס כתרבות פופולארית נמוכה. באותו הקשר, אני ממליץ לקהל לבדוק מהו מקור ההשראה לסרטו הבא של מיכאל האנקה.

אבל מעניין אפילו יותר מבחינת הגדרת הקולנוע הוא סרט שלא הופץ בארץ ואף לא הוקרן באף פסטיבל, אלא רק בהקרנות ספורות בסינמטק. זהו ״טקסי״ (Taxi שבו שב הבמאי האיראני ג'אפר פאנהי בודק כיצד הוא יכול לייצר קולנוע במדינה אשר אסרה עליו לביים סרטים. זהו הסרט השלישי הוא מביים מאז הוטל האיסור והטוב מבין הסרטים. הפעם לבמאי הותר לצאת מביתו והוא מצלם את כל הסרט מתוך מונית בה הוא נוהג ומשוחח עם אנשים, בתור הבמאי ג'אפר פאנהי, במאי אשר סרטיו לא זוכים לאישור המשטר. דרך שיחות עם בני משפחה, חברים ונוסעים אקראיים במונית, הוא דן הן בכללים הדרושים על מנת שסרט יזכה לאישור, והן בצפייה פיראטית בסרטים מכל הסוגים. באמצעים פשוטים, הסרט דן בסוגים מגוונים של עשייה קולנועית ובקשר של הקולנוע עם הקהל. הסרט כולו הוא התכתבות עם סרט איראני אחר, ״10״ של עבאס קיארוסטאמי (במאי גולה מסיבות פוליטיות ומנטור של פאנהי). אבל התשובה הכי טובה של הסרט לשאלה מהו קולנוע לוקחת אותו למקום הומני – קולנוע הוא מבט על האחר, מבט שמפנה תשומת לב לשגרתי, למה שאנשים אחרים לא שמים אליו לב. לכן, ״טקסי״ הוא יצירה על חמלה אנושית על כל גווניה, והעוצמה הפיוטית העדינה אליה מגיע הבמאי נותנת גם תקווה לעתיד המדיום, גם מול משטר אשר מדכא אמירה אישית וגם מול הכיוון המעט רדוד אשר דומה כי הקולנוע המסחרי תפס בשנים האחרונות.

דימוי האישה

joy main

חלק מרכזי אחר בפוסט סיכום השנה שעברה שלי דן בדמויות הפאם פאטל והאישה הרגישה, או במילים אחרות – בדימוי הנשי בקולנוע. השנה, אחד מן הייצוגים הנשיים הבולטים ביותר לא עונה על אף אחת מן ההגדרות הללו. הדמות אשר גילמה איימי שומר בסרט ״אסון מהלך״, אותו כתבה וביים ג׳אד אפטאו. זוהי דמות שאני חושב כי אינה אמורה להיות חדשנית או יוצאת דופן, אבל היא אכן התקבלה ככזו, נוסח תפיסות קדומות אשר עדיין נוכחות בקולנוע. שומר בעצם מגלמת דמות אשר עוברת תהליך מקביל לזה של הדמויות אותן מגלם סת' רוגן בכל סרט – נעה מוולגריות להבנה כי קשר רגשי כן עם אדם אחר בכל זאת חשוב לה. נעה מלהיות רווקה מושבעת לבת זוג קבועה של דמות גברית, אשר עוצבה פחות או יותר כאדם מושלם. אבל מסתבר כי ב-2015 הרעיון שאישה תרדוף אחרי גברים רבים ותהנה מיחסי מין נטולי מחוייבות עדיין מתקבל כחדשני ומרענן. כאשר רואים את הייצוג הנשי בסרטים המקבילים בכיכובו של סת' רוגן, מתקבל הרושם שכן יש בכך משהו יוצא דופן. לכן, הכניסה של שומר כגורם מרכזי אל עולם הבידור האמריקאי היא אכן צעד חשוב. בייחוד שגם סרטי האיכות האמריקאים לא העמידו השנה יותר מדי דמויות נשיות מורכבות ומעניינות. אולי רק הדמות של האישה אשר מניעה את הגלגל מתחת לפני השטח ב״שנה קשוחה מאוד״ או הקצנת הפאם פאטל אשר מתגלה בסופו של דבר כדמות עדינה ב״מידות רעות״. אך אלו שני סרטים מ-2014 למעשה.

מזל שבסוף השנה הגיע דייויד או ראסל שסרטו ״ג'וי״ מציג אישה מצליחה בעולם של גברים, וזהו סרט אשר במידה רבה חותר תחת הייצוג המקובל של אישה מצליחה בעולם של גברים, גם אם הוא נדמה בתחילה כסיפור אגדות. ״ג'וי״ מוקדש אמנם ל״הרבה נשים מעוררות השראה״, אבל גם מציג את אופרת הסבון כמודל המאפשר לנשים להתבטל, לועג לנשים אשר התחתנו עם בעלים עשירים, ומציג דמויות גבריות כושלות באור די חיובי בסופו של דבר. דרך ייצוג זה של דמויות המשנה, גם הדמות של האישה היצירתית אשר לעולם לא מוותרת מקבלת גוון מעט שונה, והשאלה האם היא מצליחה לגמרי לבדה או בגלל שהיא לומדת לנצל את הכוחות בעולם שעוזרים לה נותרת מעט פתוחה בתום הסרט.

הסמל המובהק ביותר למשבר בחיים של גיבור בורגני

force-majeure

מברשת שיניים חשמלית. אם דמות כלשהי נצפית בסרט משתמשת באביזר זה, כל החיים שלה הם סוג העמדת פנים, או שהיא הולכת לעבור אירוע שיגרום לה כאב רב.

חג המולד בא טוב יותר השנה

the-night-before-second

לרוב, סרטי חג מולד הם רע הכרחי שמגיע לקראת סוף השנה. אולם, השנה החג דווקא כיכב בכמה מן הסרטים האמריקאיים הבולטים באופן מרענן. קודם כל, קומדיית חג המולד ״הלילה שלפני״ (שמרבית יוצריה הם בכלל יהודים) שיחקה על קו התפר שבין פארודיה להנאה מן הקלישאות האמריקאיות לגבי החג הנוצרי. ״ג'וי״ של דיויד או. ראסל מתרחש על פני פרק זמן ארוך, אבל החלק המרכזי בו משתהה רגע לפני החג, כחלק מן המשחק של הסרט בין תיאור של מציאות לבין הרגשה של סרט שלקוח מעולם האגדות. בכך הוא מעלה את השאלה האם הצלחה של אישה שאפתנית אכן אפשרית בעולמנו בלי נסים. ״מנדרינות״ של שון בייקר לקח את ערב החג כרקע לסיפור אודות סוג אחר לגמרי של נשים – זונות טרנסג'נדריות במסע אלים לפרקים לעבר כבוד ושליטה. מעין תמונת מראה גסה יותר למשפחה האמריקאית, אם כי בסופו של דבר גם זה סרט על ערכים ואהבה.

אולם ממש ברגע האחרון של השנה, אחרי שכבר בחרתי את סרטי השנה שלי (שיפורסמו מחר יחד עם של חבריי לבלוג), ראיתי את סרט חג המולד שהכי סחף אותי רגשית. הוא יעלה לאקרנים בארץ בתחילת 2016, ולכן אדחה את הדיון בו לסיכום הבא, כנראה. מדובר ב״קרול״ (Carol) של טוד היינס, שבו הימים סביב החג משמשים כחלק מן התפאורה העשירה דרכה משרטט הבמאי את הרגשות של הדמויות שלו.

שם השנה בקולנוע

Inside-Out-Joy

ג'וי. גם שם של דמות אשר נתנה את שמה לסרטו של דייויד או ראסל, וגם הדמות שמובילה את ״הקול בראש״. וטרם ראיתי את ״חדר״ (Room) שיגיע לארץ בתחילת השנה הבאה, אבל לפחות לפי הטריילר גם שם זהו שם של דמות מפתח. הלל לשמחה.

ובאופן אישי

aftertought

היו השנה כמה סרטים שהותירו בי חותם מיוחד, אבל בניגוד לשנה שעבר לא אציין אותם מעבר לפוסט הסרטים הטובים ביותר המשותף. התחושה שלי היא של שנת מעבר – 2015 אמנם החלה עם כמה יצירות בעלות נפח, אבל גם הרבה מאוד סרטים שהיו סבירים או חביבים ובסופו של דבר לא הותירו בי רושם מתמשך. אולי זה גם קשור לדברים שעברתי השנה מחוץ לצפייה בקולנוע. בשנה שעברה גם התייחסתי במיוחד לקולנוע הישראלי, והשנה יש שלושה סרטים ישראליים ברשימת סרטי השנה שלי. אבל חוץ מסרט אחד ברשימה, ו״אבוללה״ שנותר לבסוף מחוצה לה, את הסרטים הישראליים שהכי אהבתי ויצאו מסחרית השנה ראיתי כבר ב-2014. אם לסיים בטון אופטימי, ישנם כבר כמה סרטים ישראליים שראיתי וטרם יצאו לאקרנים, ועוד מספר פרוייקטים מסקרנים, שמצביעים על כך כי הקולנוע הישראלי שייצא ב-2016 יהיה מעניין למדי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.