• סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

אוסקר 2020/21: מה אנחנו יודעים כרגע על המרוץ לפרסי המשחק

19 בפברואר 2021 מאת אור סיגולי

חידה: אם מסתכלים על עשר השנים האחרונות, מה המשותף בין חאוויר בארדם ("ביוטיפול"), גארי אולדמן ("החפרפרת"), מקס פון סידו ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), ג'קי וויבר ("אופטימיות היא שם המשחק"), ג'ונה היל ("הזאב מוול סטריט"), ברדלי קופר ("צלף אמריקאי"), לורה דרן ("הולכת רחוק"), לזלי מאנוויל ("חוטים נסתרים") ומריה דה טאווירה ("רומא")?
התשובה היא שאלו תשע ההופעות היחידות בעשור האחרון, שהצליחו לקבל מועמדות לאוסקר, מבלי לעבור לפני כן דרך לפחות אחת משלוש התחנות המשמעותיות של העונה – פרסי איגוד השחקנים, איגוד המבקרים (BAFCA) או גלובוס הזהב. כלומר, ביום המועמדויות, אפשר לומר, צצו "משום מקום".
כל זה לא כדי להאדיר את גלובוס הזהב או איגוד המבקרים, שני פרסים מפוקפקים למדי במהלך כל עונה בשאר היא. ובכל זאת, מתוך 200 הופעות שהיו מועמדות לפרס משחק מאז 2010, רק תשע מהן הגיעו בלי לפחות אחד מהשילוש המקדים.

כנראה שהתשובה לחידה הבאה תהיה יותר קלה: מה משותף למילה קוניס ("ברבור שחור"), לאונרדו דיקפריו ("ג'יי אדגר"), טילדה סווינטון ("חייבים לדבר על קווין"), ג'ון הוקס ("מפגשים"), מריון קוטיאר ("חלודה ועצם"), טום הנקס ("קפטן פיליפס"), אמה תומפסון ("להציל את מר בנקס"), דניאל ברול ("ראש"), ג'ייק ג'ינלהאל ("חיית לילה"), ג'ניפר אניסטון ("עוגה"), מייקל שאנון ("99 בתים"), הלן מירן ("היצ'קוק"), איימי אדמס ("המפגש"), הונג צ'או ("Downsizing"), ג'יימס פרנקו ("חי בסרט"), אמילי בלאנט ("מרי פופינס חוזרת") וג'ניפר לופז ("נוכלות בלי חשבון")?
צדקתן. כל 17 המופלאות והמופלאים האלו, מתישהו בין 2010 להשנה, קיבלו מועמדות משולשת – הן באיגוד השחקנים, הן בגלובוס הזהב והן באיגוד המבקרים – אך בקו הסיום, ברשימת המועמדים לאוסקר, הם הושמטו ונותרו מחוץ לחגיגה.
כל מקרה כזה, אולי כדאי לסייג, עומד בפני עצמו. לחלק אפילו יש סיבות שקל להבין, בין אם טכניות או יחצ"ניות. ועדיין, מעניין להסתכל האם הסטטיסטיקה הזו אומרת לנו משהו עכשיו, כשאנחנו פחות מחודש לפני הכרזת המועמדים, ולנבא מי יהיו 20 ההופעות המועמדות לפרסי המשחק בטקס ה-93.

אולי יותר מההסתייגות הקודמת, חשוב לציין שהאוסקר הבא עלינו לטובה עלול להיות באנאנז לגמרי מכמה סיבות. העיקרית היא, אתם יודעים, כי מעולם לא התקיים טקס בתקופת מגיפה שעשתה שמות בתעשיית הקולנוע, סגרה אולמות, הפכה את הסטרימינג לשיטת הצריכה העיקרית של קולנוע, דחתה את האוסקר בחודשיים, והאריכה את חלון הכשירות לפרס. ייתכן ושום דבר שידענו על מהלך העונה לא תקף למה שעומד לבוא.
אבל מה עוד נותר לנו מאשר לנסות ולהבין את הכאוס?

כל שלוש האינדקציות המשמעותיות לפרסי המשחק כבר הוכרזו – איגוד השחקנים, גלובוס הזהב ואיגוד המבקרים. חתיכה נוספת ולא חסרת חשיבות בפאזל היא כמובן הבאפט"א, אבל הם יכריזו על המועמדים שלהם רק ב-9 למרץ, בסך הכל פחות משבוע לפני הכרזת האוסקר, כך שהפעם הם לא ישפיעו על המועמדים רק יתנו אינדקציה לזוכים. אולי.

השנה, בחיבור כל שלושת הפרסים המדוברים, לא פחות מ-14 הופעות קיבלו מועמדות בכולן. בהתחלה חשבתי שזה מספר די גדול, ובטח תוצאה של כמות הסרטים הזעומה שיצאה בחלון הכשירות לאוסקר. אבל אז בדקתי, ולפי הספירה שלי בשנה שעברה היה בדיוק אותו מספר של שחקנים שקיבלו את שלוש המועמדויות.
כולם, חוץ מג'ניפר לופז, הגיעו עד האוסקר.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

בקטגוריית שחקנית המשנה ישנן שלוש הופעות שקיבלו מועמדות באיגוד השחקנים, גלובוס הזהב ואיגוד המבקרים.
הראשונה היא מריה בקאלובה מ"סרט המשך בוראט", כאשר היא יוצאת דופן במעט מכיוון שבגלובוס הזהב היא איננה נחשבת שחקנית משנה אלא שחקנית ראשית (ואני מרגיש נורא עם כך שאני מסכים עם משהו שתא העיתונאים הזרים עשה, אבל הם צודקים. היא שחקנית ראשית).
לפני שנה מועמדות של שחקנית צעירה מבולגריה שאיש לא שמע עליה בסיקוול ללהיט מלפני חמש עשרה שנים היה נשמע די מופרך, אבל זאת 2020 כנראה. והאמת היא שזה דווקא סיפור נפלא, ובקאלובה באמת מדהימה בתור בתו של בוראט. אי אפשר לשמוח יותר מהדחיפה שהיא זוכה לה.
השתיים הנוספות זה כבר משהו שבאמת אי אפשר שלא לתהות על האירוניה ההוליוודית המופרכת שלו. שוב במירוץ צמוד לאוסקר, נמצאות גלן קלוז ("יומני האפלצ'ים") ואוליביה קולמן ("האבא"). שתיהן כזכור רצו ראש בראש ב-2018, כאשר כל ההימורים היו לטובת קלוז ("האישה"), כמו גם ההצבעה הסנטימנטלית, אך למרבה השמחה קולמן עשתה את המעקף האחרון וזכתה על "המועדפת".

השנה זה כמובן קצת שונה, בעיקר כי קולמן לא נתפסת בשלב זה כאיום על האוסקר. קשה להאמין שהיא בדרך לזכייה שנייה תוך שנתיים, ועוד על סרט שעדיין נמצא במצב רדום יחסית. למעשה, לא אפול מהכיסא אם כלל לא תגיע עד האוסקר.
על פניו, אם נצטרך לבחור את הזוכה ההגיונית מבין השלוש האלו, זאת כמובן קלוז, אבל א) הימרנו עליה בעבר ותראו מה קרה, ו-ב) אין דבר שמדכא אותי יותר מאשר לחשוב שאחרי שבעה הפסדים, חלקם על סרטים שהגיע לה לזכות עליהם ("יחסים מסוכנים", "חיזור גורלי"), אחת השחקניות ההוליוודיות הגדולות תזכה סוף סוף על הופעת משנה. בסרט שאף אחד לא אוהב. בטקס שיתקיים באופן וירטואלי.
זה פשוט לא מגניב.

בשלב זה נראה שהשלוש האלו בהחלט בדרכן למועמדות, ועל כן הבה ונחשוב יחדיו מיהן השתיים הנוספות שיכולות לעשות זו.
הראשונה שקופצת לראש היא כמובן אמנדה סייפריד מ"מאנק", שעד ההכרזה של איגוד השחקנים, משם הושמטה במפתיע, הייתה ללא ספק ההימור המרכזי לזכייה. זה כמובן עוד יכול לקרות. רג'ינה קינג ומרשה גיי הארדן עשו זאת לפניה, וכן נראה שהמניות של "מאנק" עולות לאחרונה. אבל יש לה דרך קשה משנראה בהתחלה. אם היא תזכה בפרס איגוד המבקרים או הגלובוס המצב ישתנה בהחלט לטובתה.
מי שכן נכנסו, במקום סייפריד, למועמדי איגוד השחקנים גם הן איום רציני. הראשונה היא הלנה זנגל, שגונבת את ההצגה ב"חדשות העולם הגדול". האוסקר לא תמיד הולך שבי אחרי הופעות ילדים (תשאלו את ג'ייקוב טרמבליי או דאקוטה פאנינג) אבל זו בהחלט אופציה. השנייה היא יון יא-ג'ונג, שנתנה את אחת ההופעות האהובות עלי השנה, כסבתא הקוריאנית ב"מינארי". זהו תפקיד שאינו דובר אנגלית, ואנחנו יודעים כמה האקדמיה קשה עם זה, אבל אולי אחרי "פרזיטים" בשנה שעברה (שאמנם זכה בפרס הסרט, אך לא היה מועמד לאף פרס משחק) זה יראה אחרת. אופציה נוספת שאסור לפסול בשלב זה היא אלן ברסטין על "קרעים של אישה".

יכולות להגיח משום מקום:
דומיניק פישבאק – "ג'ודאס והמשיח השחור", ירי האן – "מינארי", סירשה רונן – "Ammonite", טליה ריידר – "אף פעם, לעיתים, לפעמים, תמיד".

שחקן המשנה הטוב ביותר

גם הפעם ישנם שלושה שחקנים שהופיעו בכל שלוש הרשימות המדוברות, כולם בסרטים שעלולים לצוץ בפרס הסרט הטוב ביותר, וכולם מגלמים דמויות אמיתיות בסרט שעוסק בזכויות אדם ושחורים בפרט: סשה ברון כהן מ"משפט השבעה משיקגו", דניאל קאלויה מ"ג'ודאס והמשיח השחור", ולזלי אודום ג'וניור מ"לילה אחד במיאמי".
עוד משותף לשלושת השחקנים הוא שנראה שהמרוץ הניח על כתפיהם לייצג את צוות השחקנים ממנו הם חלק. בעיני יש כמה שחקנים ב"משפט השבעה משיקגו" שיכולים להיות מועמדים לפני כהן (מארק ריילנס, אדי רדמיין ופרנק לנג'לה למשל), קאלויה נשלח לקטגורית המשנה בעיקר כדי לא להתנגש עם לאקית' סטיינפילד שלמרבה הצער העונה מתעלמת ממנו, ואודום ג'וניור סוחב אתו את שלושת חבריו לקאסט, ביניהם אלדיס הודג' כג'ים בראון וקינגסלי בן-אדיר המעולה בתפקיד מלקולם אקס (שנשלח לקטגוריה הראשית והצפופה להפליא, אז נקווה לנס).
יהיה בלתי אפשרי לבנות רשימת הימורים לאוסקר שחקן המשנה בלי שלושת אלה. כלומר, אפשרי, אבל גם קצת מטופש, בטח בהתחשב בכך שמכאן זה מתחיל להתפזר.

סימן השאלה הגדול ביותר בעיני בקטגוריה הזו הוא צ'דוויק בווסמן. ב-28 לאוגוסט השנה התעוררנו לחדשות איומות שהשחקן בן ה-43 נפטר מסרטן, אותו הסתיר שנים מחבריו ליקום המשותף של דיסני-מארוול ומהעולם כולו. לבווסמן יש שני תפקידים בסרטים מאוד משמעותיים השנה: הראשון הוא הופעתו הראשית ב"הבלוז של מא רייני" עליה נדבר עוד מעט, והשנייה היא כשחקן משנה ב"הזהב של נורמן".
באופן אישי, אני חושב שהוא מדהים ב"הבלוז של מא רייני" ואני בטוח שחיבת העונה הייתה שמורה לו גם אם היה בין החיים. לעומת זאת, המועמדויות על "הזהב של נורמן" נראות לי כמו מחווה ריקה וחסרת פשר, בטח בהתחשב בסרטו הנוסף. אני לא יודע אם האוסקר יביא לו שתי מועמדויות לאחר מותו באותה שנה (הוא יהיה הראשון לעשות זאת), אבל זו בהחלט אופציה.

השאלה הנוספת היא הקלף הפרוע של העונה בינתיים, ג'ארד לטו ב"הדברים הקטנים". כאשר הוא קיבל מועמדות לגלובוס הזהב על מותחן הרוצח הסדרתי הלא מתניע הזה, כולם אמרו שזה עוד מהלך מטופש ומביך של תא העיתונאים הזרים של הוליווד. כמה ימים לאחר מכן לטו צץ גם באיגוד השחקנים ואז כולם השתתקו. כן, בהחלט יכול להיות שלטו יחזור לאוסקר לראשונה מאז שזכה ב-2013 על "מועדון הלקוחות של דאלאס", אבל ייתכן וההתלהבות מההופעה בסרט שיצא ממש בסמוך להצבעות של שני הפרסי האלו ולכן היה טרי בזיכרון, תשכך עד ההצבעות לאוסקר.

לטו לא נוראי ב"הדברים הקטנים", אבל מה שאני מפחד ממנו זה שהוא ייקח את המקום של ההופעה הכי ראויה לזכייה השנה (בינתיים, לדעתי) זו של פול רייסי ב"צלילי מטאל", שם הוא משחק את מנהל כפר החרשים. לרייסי יש בינתיים מועמדות רק לאיגוד המבקרים וזה מבאס. מגיע לו הכל.
לצדו כאחד מששת המועמדים באיגוד המבקרים צץ גם ביל מארי על "On the Rocks". גם אופציה, אני מניח.

יכולים להגיח משום מקום:
דיויד סטרת'רין – "נומאדלנד", לנס הנריקסון – "Falling", סטנלי טוצ'י – "סופרנובה", בו ברנהאם – "צעירה ומבטיחה" וכל אחד אחר מ"משפט השבעה משיקגו" או "הבלוז של מא רייני".

השחקנית הראשית הטובה ביותר

לא פחות מארבע שחקניות שונות קלעו מועמדות בשלושת האינדיקציות המקדימות, אבל הפעם אני חושב שאחת מהן רחוקה מלהיות הימור בטוח.
זו ונסה קירבי, על עבודתה המצוינת ב"קרעים של אישה" שנמצא בנטפליקס. קירבי היא כוח עולה שכבר זכתה לשבחים בזכות "הכתר" ו"משימה בלתי אפשרית: התרסקות", כאשר הנה נראה שהגיעה ה-שנה שלה בזכות הסרט הזה, שהביא לה את פרס השחקנית בפסטיבל ונציה, וגם "The World to Come" שהוקרן באותו הפסטיבל.
אני כמובן לא אומר שהסיכויים שלה נמוכים, אלא שנראה לי שהיא הכי פגיעה – בטח בהתחשב בחברותיה לשילוש – בעיקר כי הסרט לא נראה שתפס יותר מדי תשומת לב מעבר להשחרות על שיה לה-באף, וזה כמובן לא דבר נהדר במיוחד. אם שאר השחקניות מככבות בסרטים שכנראה יהיו מועמדים לפרס הסרט, קירבי כנראה תהיה הייצוג היחיד של "קרעים של אישה", אלא אם כן אלן ברסטין תפתיע בקטגורית המשנה.

השלוש האחרות הן הכי קרוב שיש לנו להימור בטוח בשלב זה: פרנסס מקדורמנד על "נומאדלנד" (שקירבי, אפשר לומר, לקחה ממנה את פרס השחקנית בוונציה, שם זכה הסרט בפרס הגדול), קארי מאליגן על "צעירה ומבטיחה" ו-ויולה דיויס על "הבלוז של מא רייני".
האמת היא שאילולא היו למקדורמנד כבר שני אוסקרים בבית, אחד ממש מלפני כמה שנים בודדות, היה אפשר להמר עליה כזוכה. זה גם נכון לגבי דיויס, שזכתה ממש לפני ארבע שנים, אבל כשחקנית משנה. שתיהן עוד יכולות לנצח, אבל יש הזכייה הסמוכה עלולה להזיק להן, מה גם שיש להן פייט, בעיקר בזכות קארי מאליגן. לא רק שהיא עושה את התפקיד הכי טוב שלה מזה שנים, אלא גם סוחבת על עצמה את אחד הסרטים המדוברים של החודשים האחרונים. מצד שני, לא בטוח כמה מהמצביעים הגברים באקדמיה ימהרו לחגוג את הסרט הזה…
מאליגן, כזכור, הייתה מועמדת עם הופעת הפריצה שלה ב"לחנך את ג'ני" ב-2009, ומאז לא חזרה לאוסקר.

קטגורית השחקנית הראשית היא לרוב הכי צפויה בשלב המועמדויות, כי, וזו כמובן תעודת עניות גדולה לתעשיית הקולנוע, בפריזת האוסקר הצרה אין הרבה סרטים עם תפקידים מעניינים לשחקניות ראשיות כך שהאופציות לרוב מצטמצמות בשלב מוקדם. לכן בהחלט הגיוני שכבר יש לנו ארבע מתמודדות, השאלה היא מי החמישית.
האופציות המיידיות הן איימי אדאמס על "יומני האפלצ'ים" שזה יהיה ההפסד השביעי שלה, אנדרה דיי ("המדינה נגד בילי הולידיי"), סידני פלאניגן ("אף פעם, לעיתים, לפעמים, תמיד"), או אפילו זנדאיה ("מלקולם ומארי").
אם אתם שואלים אותי, הראש אומר דיי, הלב אומר פלאניגן. נראה מה יקרה.

יכולות להופיע משום מקום:
סופיה לורן – "כל החיים לפניו", קייט ווינסלט – "Ammonite", ג'וליה גארנר – "עוזרת אישית", ראדה בלאנק – "הבמה של ראדה", מישל פייפר – "יציאה צרפתית", ניוקל ביהארי – "מיס ג'ונטית'", מריל סטריפ – "שידברו" או "הנשף" (עוד לא התייאשתי!).

השחקן הראשי הטוב ביותר

גם פה הצליחו ארבעה שחקנים לעשות טריפל שחקנים-גלובוס-מבקרים, והם זקוקים לזה כי כמו בדרך כלל, גם השנה הקטגוריה צפופה להדהים כבר בשלב הזה.
ריז אחמד ("צלילי מטאל"), צ'דוויק בווסמן ("הבלוז של מא רייני"), אנתוני הופקינס ("האבא") וגארי אולדמן ("מאנק") הם הארבעה שהכי קרובים למועמדות, כשמתוכם זה האחרון הוא בעיני הפגיע ביותר וזה שעדיין הייתי מחכה לפני ששמים עליו כסף.
על עניין בווסמן כבר כתבתי בפסקאות שחקן המשנה. לא נראה לי שמישהו בראש צלול יהמר נגדו. ואם להיות ציני קצת, האקדמיה צריכה את הרייטינג הזה. ריז אחמד הוא הכוח המתפרץ של העונה, ואפילו לא יהיה מופרך להגיד ש"צלילי מטאל" יוכל להגיע גם למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר. התגובות אליו חמות ונלהבות, והוא גם עושה תפקיד פיזי קשה. האמת היא שהוא כרגע הפייבוריט האישי שלי. מהצד השני של סקאלת גוון העור והוותק, ניצב אנתוני הופקינס שרק בשנה שעברה שב לאוסקר לאחר 12 שנות היעדרות יחד עם "האפיפיורים". בהחלט יש מצב שבו האקדמיה נותנת לו אוסקר נוסף, 30 שנה אחרי "שתיקת הכבשים".
גארי אולדמן, עדיין שחקן הבית של סריטה אם תהיתם, חוזר אחרי נצחונו עם "שעה אפלה" ב-2017. אחרי היחס הקריר שקיבל מהקהל, אני הייתי בטוח ש"מאנק" בכיכובו הולך להיעלם ממפת האוסקר לגמרי, אבל נראה שבכל זאת יש לו עוד כמה נשמות.

ההפתעה הכי גדולה מהעונה עד כה היא שדלרוי לינדו, שאיפשהו באמצע השנה נראה כמו מועמד ודאי על "הזהב של נורמן", נפל מאיגוד השחקנים (שם הוא מועמד כצוות אבל לא כשחקן ראשי). זה בהחלט לא מכת מוות מוחלטת בדרך לאוסקר, אבל זה מעיד כנראה שהאפקט של הופעתו העוצמתית התפוגג, והוא פינה את מקומו לטובת אחרים וחדשים יותר כמו אחמד, סטיבן יון ("מינארי") וטום הנקס ("חדשות העולם הגדול").
עוד מישהו שכנראה קפץ מוקדם מדי ואיבד מומנטום למרבה הצער, הוא בן אפלק על דרמת ההתמכרות והגאולה "הדרך חזרה". זה סרט די בינוני, אבל אפלק ממש מצוין שם וגם בואו, אחרי שזכה כתסריטאי ומפיק, אפשר לתת לו גם מועמדות על משחק. כאילו, די, זה בן דה האוס דאון אפלק. הוא עבר הרבה והוא עבד קשה אז יאללה… שמישהו יחבק אותו בשבילנו, בסדר?

הצפיפות של הקטגוריה יכולה להיות נשיקת הפרידה גם מקינגסלי בן-אדיר של "לילה אחד במיאמי", ג'ון דיויד וושינגטון ב"מלקולם ומארי", סשה ברון כהן כבוראט, לאקית' סטיינפילד מ"ג'ודאס והמשיח השחור". וזאת רק תחילת הרשימה.

יכולים להופיע משום מקום:
טום הולנד ב"צ'רי", מאס מיקלסן ב"עוד סיבוב".

המועמדים לאוסקר ה-93 יוכרזו ב-15 למרץ. אנחנו כמובן נדווח בשנייה שבה נספיק להקליד הכל. עד אז בטח נשוב לעוד מחשבות על המרוץ המתחמם, וגם המשך פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר. רוצה לומר, חסכים מהפרס ההוליוודי לא יהיו לכם בקרוב.