• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

פסטיבל ניו יורק 2020: ״On The Rocks״, ״The Truffle Hunters״ והערה לסיום

11 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר

להגיד שפסטיבל הקולנוע של ניו יורק התקיים השנה אונליין או בדרייב-אין, זה כמו לספר שכריסטופר נולאן וקוונטין טרנטינו חתמו על עצומה נגד פילם. אך אחת מהאפשרויות הבלתי סבירות בעליל הללו לא רק נכונה אלא גם עבדה לא רע בכלל. אמנם, לא כך ציפו לחגוג אנשי Film at Lincoln Center את המהדורה ה-58 של הפסטיבל שלהם, הראשונה בניצוחם של יוג׳ין הרננדז ודניס לים, אחרי עזיבתו של קנת׳ ג׳ונס המיתולוגי. אבל ניו יורק היא אחת המדינות בארצות הברית שבה בתי הקולנוע טרם נפתחו, בניגוד לשכנותיה, ופתרונות יצירתיים היו הדרך היחידה לקיים את המסורת. כך, במקום לעמוד במרחק ראוי חברתית ובריאותית בתורים של אולם וולטר ריד או אליס טאלי הול, אי שם בפינת ברודוויי ורחוב 65 של מנהטן, מצאתי את עצמי חווה את פסטיבל ניו יורק 2020 מהספה בסלון. אבל בכל זאת הייתי צריך להגיע בזמן להקרנות – ועל כך בסיום. עדיף להתחיל בהתחלה.

המהדורה השנתית התקיימה מאז ה-17 בספטמבר וננעלת למעשה היום (אם כי תתאפשר צפייה בסרטים האחרונים שהוקרנו עד אמצע השבוע). התוכניה לא מאוד שונה בגודלה משנים עברו, וכדי לשמור על אווירה פסטיבלית ננקטו כמה צעדים. למי שיבחרו באופציה הביתית, לפני הסרטים מנוגנת הקדמה (נחוצה או לא) ואחרי הצפייה אפשר להישאר לשיחת וידאו שהוקלטה מראש עם היוצרים והיוצרות. לבאי ולבאות מתחמי הדרייב-אין שהוקמו בברונקס, קווינס, או ברוקלין, מוצע להאזין לשיחות על הסרט שראו זה עתה בזמן הנהיגה הביתה, שכן הן זמינות גם בצורת פודקאסט. עוד מסורת שנשמרה היא מכירי כרטיסים גבוהים, בין 12 ל-25 דולרים להקרנה ביתית ולפחות פי שתיים מזה לצפייה במתחם ייעודי. אבל זה ממש לא הרתיע את הקהל הקבוע של הפסטיבל, יחד עם מצטרפים חדשים מכל רחבי ארה״ב, כעת כשהאירוע לא מוגבל לאפר ווסט סייד של מנהטן בלבד. נרשמה הסתערות על קופות הכרטיסים הווירטואליות וכך הפסטיבל הפך לבר קיימא עוד לפני שנפתח רשמית.

שניים מהסרטים שהיו סולד-אאוט להקרנות וירטואליות בשלב מאוד מוקדם קצת הפתיעו אותי (ואם זה מפתיע אתכם ואתכן שהקרנה וירטואלית יכולה להיות סולד אאוט בכלל, אתייחס לכך בסיום הפוסט). זה צפוי שהסרטים החדשים של כריסטי פויו ופרדריק וייזמן יעוררו עניין, אבל יש אבל. ״Malmkrog״ של הבמאי הרומני הוגדר כשלוש שעות ו-20 דקות של שיחות בחלל סגור. ״City Hall״ של הדוקומנטריסט הוותיק אורך ארבע שעות וחצי, ומהיכרות עם וייזמן זה אומר בעיקר התבוננות מצידו על המוסד שבכותרת. האם הסרטים האלה מרוויחים מצפייה ביתית, כזו שיכולה להתפרש על פני שעות או ימים, או שאפשר לראות אותם רק אם נכלאים באולם בישיבה רציפה? היות ואין לי שמונה שעות בשבילם, לא אוכל לענות. אני כן יכול לספר שכבר בסוף השבוע הראשון של הפסטיבל בוטלה הקרנת דרייב-אין אחת, והיא לא הייתה האחרונה שנפלה קורבן לעיר עם מזג אוויר כה הפכפך ונטייה לרוחות עזות.

על הסרטים שכן ראיתי, בצפייה ביתית ולא מבעד לזגוגית של רכב חונה, אכתוב כעת. היה אמור להיות עוד פוסט אחד, אבל הוא הפך לשני טקסטים שלי בגלריה של ״הארץ״. שם תוכלו לקרוא את דעתי על ״הקול האנושי״ (The Human Voice) הצעקני של אלמודובר, ״נומאדלנד״ (Nomadland) המפעים של קלואי ז׳או, והדוקומנטרי הפוליטי ״All In: the Fight for Democracy״, שכבר זמין לצפייה גם בישראל דרך אמזון פריים וידאו. אלמודובר כנראה ימצא דרך ארצה למרות שמדובר בסרט של חצי שעה בלבד, והסרט של ז׳או כבר זכה בוונציה וטורונטו ועד האוסקרים אי אפשר יהיה להתעלם ממנו, אז אני מאמין שיהיה רלוונטי בעתיד. אני מקווה שהדבר נכון גם לגבי כל הסרטים שכתבתי עליהם אתמול, שלושתם של הבמאי הבריטי סטיב מקווין, ובטוח בכך לגבי הסרט הראשון בפוסט הנוכחי והאחרון שלי מהפסטיבל השנה. אחריו אכתוב בקצרה על דוקומנטרי מדובר ואסיים בהערה כללית על טיבם של פסטיבלים מקוונים דרך הדוגמה הספצפית של פסטיבל ניו יורק.

On the Rocks

את הסרט החדש של סופיה קופולה, שכתבה וביימה, אפשר יהיה לראות אצל אפל TV+ כבר ב-23 באוקטובר, כלומר עוד פחות משבועיים. בכל זאת אתייחס אליו כבר עכשיו כדי לווסת ציפיות, עם ההסתייגות הנדרשת. כי כשאומרים ״ביל מאריי מתאחד עם סופיה קופולה״, יש רק דבר אחד שכולנו חושבים עליו – ״A Very Murray Christmas״, הספיישל הטלוויזיוני של ביל מאריי בניצוחה של הבמאית. סתם, התשובה הנכונה היא כמובן ״אבודים בטוקיו״, עדיין הסרט הכי מפורסם של היוצרת וכנראה הכי מהולל שלה, שהוא גם הפעם הראשונה והמכוננת בה ביימה את השחקן האהוב. איחוד הכוחות שלהם בעוד סרט קולנוע עלול לעורר ציפיות מסויימות, אבל אני מגיע כמו כל צופה עם המטען האישי שלי, שבמקרה של קופולה הבת הוא איננו חיובי. למעשה, אם אומר שאהבתי יותר את ״On the Rocks״ החדש מאת כל שביימה עד כה, זו בקושי מחמאה – כי אני לא סובל שום דבר שהיא עשתה עד ״הפיתוי״ לפני כשלוש שנים. קחו בחשבון.

עוד מישהי ששבה לשתף פעולה עם היוצרת ועם מאריי היא ראשידה ג׳ונס. גם היא הייתה בספיישל כריסמס ההוא. אבל יש לה גם קשר מפתיע ל״אבודים בטוקיו״ – כשקופולה כתבה את התסריט זוכה האוסקר שלה, ג׳ונס סייעה לה כשגילמה את הדמות הנשית הראשית בין שיעור משחק אחד לאחר. כך שהיא שותפה שקטה כבר שנים ומשלימה כאן משולש כוחות בו כל הקודקודים הם לא רק חברים ותיקים אלא גם משדרים על אותו הגל. בעיניי זה ניכר ביצירה עצמה, על אף שהיא עוסקת בקצרים בתקשורת ובהיסחפות אחר מחשבות. וסליחה שלא ניסיתי אפילו לתרגם את שם הסרט, ביטוי שמשמעו גם למזוג משקה על קרח וגם להרגיש על הפנים (זה בטח יסתיים עם משהו כמו ״להתאהב בניו יורק״ או ״נשבע לך לא בוגד״).

ג׳ונס מגלמת את לורה, אם צעירה וסופרת במשבר כתיבה. היא מתגוררת בדאונטאון ניו יורק עם בעלה המצליח והעסוק (מרלון וויינס), ונדמה שהצרות שלה בחיים מסתכמות בלו״ז של הבנות שלה ובאמהות שנופלות עליה (בעיקר ג׳ני סלייט בתפקיד משעשע). העניינים מתחילים לצאת משליטה כשאביה של לורה, פליקס (מאריי בתפקיד עצמו פחות או יותר), מגיע לביקור ולומד ממנה כי היא חושדת שבעלה בוגד בה. האב הנהנתן והמשועמם לא רק מחזק את הסברה במקום לבטלה, אלא גם מציע שיעקבו אחר בן הזוג ויערכו לו מבחנים כדי לקבוע האם כך הדבר. לורה נגררת אל תוך הרפתקה שהיא מפחדת לדעת את תוצאותיה, אבל בדרך ספק מתקרבת אל אביה וספק מנסה לצאת מצילו לראשונה בחייה.

אני מעריך שאיש לא מת מתדהמה למשמע החדשות שסופיה קופולה יצרה עוד סרט על יחסי אב ובת. אלא שזה כבר נהיה מביך אם לוקחים בחשבון את רמת הכנות הברוטאלית של הדיאלוג, או את נושאי השיחה החוזרים בין ההורה והילדה על יחסי גברים ונשים. קופולה התוודתה שההשראה לסרט הגיעה דווקא מחברה שלה, שאביה הפלייבוי שיכנע אותה לרגל אחר בעלה. גם אם היא התכוונה ב״זה קרה לחברה שלי״ ל״זאת בעצם אני״, חשוב לאפיין את הסרט ביחס ליצירותיה הקודמות. אז זה לא ממש החיפוש אחר דמות אבהית של גיבורת ״אבודים בטוקיו״, אלא יותר יחסים מורכבים נוסח ״אי שם״, רק יותר מעניין, או לפחות מבדר. זאת משום שכנראה התרחש הבלתי ייאמן וקופולה מתבגרת כיוצרת, בעודה נושקת לגיל 50, גם אם זו עדיין אותה במאית שמיטיבה לנסח על המסך את חיי העשירים והמשועממים, הפעם מבלי לנקר עיניים או לשעמם בעצמה.

למעשה, חווית הצפייה שלי לוותה בהתמוגגות שמחייבת לקסיקון דודתי. ואני אומר זאת מבלי להעליב לרגע, כי בשביל להפיק את מירב ההנאה מהסרט צריך להתחבר לדודה הפנימית. כך עשיתי וכך מצאתי את הסרט כתענוג קלאסי ואלגנטי, כזה שהיה הופך ללהיט בקולנוע לב בימים כתיקונם.  הוא לא צעקני ולא מתרפק על האוויריריות שלו, לא מנסה להמציא את גלגל הפילם. הוא כן שופע בטחון בבימוי וברגעים קטנים-גדולים של קולנוע, כמו דמעה הזולגת אל כוס מרטיני. כרגיל אצל היוצרת, השימוש במוזיקה מצויין (וכן, יש את פיניקס בפסקול) והאסתטיקה לא רק נעימה לעין אלא גם נכונה לסרט, העושה שימוש בסט הצילומים הגדול בעולם – העיר ניו יורק.

ככזה, הסרט גם מציע לקהל סיור בניו יורק סיטי שרובנו יכולים רק לחלום עליה, עם או בלי קשר למגפה, עם כל המקומות הנסתרים והשמורים ליודעי חן אמידים. כדרמה קומית, הוא מכיל תזמון יוצא מן הכלל ומשוחק להפליא, בעיקר אתם יודעים מי. מאריי מפזר את הקסם האישי שסייע לו לגלם חדלי אישים כל הקריירה, כך שקשה לא ללכת שבי אחריו גם כשזה אל תוך בור. ג׳ונס היא שחקנית שאני כל-כך נהנה לראות, ואם חיכיתם וחיכיתן כמוני שהיא תשוב לתפקיד ראשי שממצה את יכולותיה – המשיכו לחכות. בכל זאת שמחתי בהופעתה, גם אם אין לה המון מה לעשות מלבד להגיב אל חייה המשמימים או להישאב לטירוף של מאריי. העובדה ששחקן כמו וויינס נדמה לא שייך לאווירה משרת את התסריט בעיניי, כך שאם לחפש מה פחות עובד בסרט המינורי והחינני הזה זו כנראה העובדה שהוא קצת מסביר את עצמו יתר על המידה. אבל נו, צריך להתחשב בקהל האמריקאי. אם זה אומר שסופיה קופולה הפכה בזאת ליוצרת שאני פתאום נהנה לראות את יצירתה, באמת שזה מחיר שאני מוכן לשלם.

The Truffle Hunters

בסרט התיעודי הזה אפשר היה להיתקל מאז תחילת השנה, מפסטיבל סאנדנס דרך מהדורת הפאנטום של קאן ועד רוב פסטיבלי הסתיו בהם צץ בתקווה להשיג מועמדות לאוסקר. מדובר בהפקה איטלקית-יוונית-אמריקאית, העוקבת אחר מספר אנשים המתפרנסים מאיתור פטריות כמהין יקרות ערך במחוז פיימונטה שבצפון מערב איטליה. רוב הציידים מבוגרים למדי, חלקם המכריע מעל גיל 80, והם נוטים לסוגים שונים של תמהונות. ולא רק משום שהם מבלים את זמנם ביער יחד עם כלבי הגישוש הנאמנים, בתקווה לשוב הביתה עם כמה גרמים ששווים אלפי יורו. דווקא הרגעים שבין גיחה לגיחה, כשהם בבית או בענייני היומיום, מציגים את הטיפוסים בשיא מוזרותם. זה נע בין רגעים מכמירי לב למשעשעים ומגוחכים.

הציידים מצטיירים כיודעי סוד שלא מוכנים להעביר אותו הלאה, מעין חברה סגורה שהולכת ומזדקנת בינה לבין עצמה. הוותיק שבהם יוצא בלילה למרות שראייתו חלשה, ומדאיג את אשתו. אחד אחר חי בגפו ומנהל שיחות ארוכות על כלבתו הנאמנה. שלישי מקשקש עם כל מי שהוא רק פוגש ובעל תחביבים לא צפויים. ויש גם אחד שדומה לסארומן ומכריז כי הוא פרש מהתחום (בכלל, הפוסטר נראה כמו סרט הרפתקאות ישן או אפילו עיבוד לסיפורי טולקין). יש משהו אמביוולנטי בכל אחת מן הדמויות, המוצגים כאנשים שמנהלים אורח חיים חלומי וסיזיפי בעת ובעונה אחת. הם חיים בגן העדן הכי צנוע שאפשר לדמיין, עובדים בפרך גם בגיל הפרישה אבל נהנים (גם כשסובלים) מכל רגע.

גנבי ההצגה הם, כצפוי, הכלבים והכלבות שמובילים את הבעלים שלהם אל השלל. אחת ההברקות החזותיות של הסרט היא להצמיד מצלמה אל האף המגשש ולחוות את היער הטחוב מזווית הראייה של ההולכים על ארבע. הסרט נהנה מתבלין נוסף כשנכנסות לתמונה דמויות לוויין, כמו סוחר בפטרייה היוקרתית או אשתו של קרלו, ותיק הציידים, שהקריאה שלה לבעלה לשוב הביתה מהדהדת באוזניים הרבה אחרי תום הצפייה. מלבד זאת, מדובר בדוקומנטרי שנוטה אל ההתבוננות, משקיף ממרחק בטוח על העוסקים במלאכה ומלווה אותם בגיחות או מציב מצלמה סטטית בחללים סגורים ונותן לדמויות להתבטא.

הקולנוענים מייקל דווק וגרגורי קרשאו (״The Last Race״) מוציאים את המקסימום מהלוקיישנים והדמויות, המוחצנות והמופנמות אחד, בסגנון עשייה שטהרנים יתקשו לקרוא לו תיעודי (למשל טראקינג שוט ארוך ביער, שכנראה צולם בסיוע דולי ומסילות שהונחו במקום). כיוון שהסרט נטול דברי הסבר לחלוטין, אלא רק מציג את התהליך של ליקוט הפטרייה, התמקחות על מכירה, ולבסוף הגיעה לצלחת – על הצופה לדלות את המידע בין השורות. את המשמעות והמחיר (ביותר ממובן אחד) של האופרציה משיגים היוצרים באמצעות העריכה, עליה אמונה שרלוט מאנץ׳ בנגטסן.

בניגוד לפטריית הכמהין עצמה, לא מצאתי בסרט ערך מוסף שהופך אותו ליצירה המיוחדת שהובטח לפני הצפייה. אולי מלבד הידיעה לא רק מהיכן הפטריות מגיעות אלא גם לאן, כלומר לאיזה מעמד (שוב תרתי משמע) ומהי ההקרבה הנחוצה. לכן, בעיניי האיכות של הסרט כתיאור של דרך חיים מאוד ייחודית הייתה גדולה מאשר כסיפור מוסר על קשישים השוחקים את עצמם רק כדי שאיזה שמנדריק יהנה מארוחת הבוקר שלו.

והערה לסיום

מסך הצפייה בסרטה של קופולה, מוקרן על קיר הסלון שלי (נא לא לגנוב את הצילום)

עצם זה שפסטיבלי קולנוע בכלל מתקיימים בתקופה כזו זה סוג של פלא בעיניי, ועל הקשיים שבהקמת אירוע מקוון אפשר ללמוד ממקור ראשון בראיונות עם המנהלים שלהם. יוג׳ין הרננדז, המנהל הטרי של פסטיבל ניו יורק, דיבר על הקשיים הספציפיים שלו בפודקאסט של אינדיווייר, אז אמליץ להתחיל משם. בכל מקרה, חשוב לי שלא ניקח שום דבר מזה כמובן מאליו ואני מציע להבין שאנחנו אמנם בעולם חדש בו פסטיבלי קולנוע נערכים מרחוק ולא בהכרח במיקום פיזי, אבל חוקי השוק הם של העולם שלפני המגפה. קראתי כבר יותר מפעם אחת בלבול ותמיהה בנושא הגבלת ״מקום״ בהקרנה וירטואלית, אז חשבתי לסיים עם זה, את הפוסט ובתקווה גם את התהיות.

כשפסטיבל קולנוע משיג זכויות לסרט מסויים, הוא משלם לבעלי הזכויות לפי הקרנה. הצד המפיץ הוא בעל שליטה חלקית במספר הנחשפים ליצירה, באירוע שאמור להיות מצומצם, ההגדרה של טרום בכורה. אין שום היגיון, כלכלי או אחר, לאפשר אינסוף צופים וצופות בסרט בהקרנה פסטיבלית. המודל הקיים הוא הקרנות פר מושבים באולם ומכאן מתחיל משא ומתן בין הצדדים. זה גם המודל שאומץ למצב הנוכחי. בראיון עם הרננדז, הוא סיפר שהערכה כמותית של מספר הצופים באולמות הרגילים שימשו למו״מ בינו ובין אנשי האולפנים וחברות ההפצה. כלומר, אם לצורך העניין סרט הפתיחה היה אמור להיות מוקרן פעם אחת באולם של אלף מקומות ועוד פעמיים באולם של 300 מושבים, זו הכמות שעימה החלו השיחות על המחיר מול המפיץ. הפסטיבל גם שומר לעצמו את הזכות לשחרר עוד ״כרטיסים״ וירטאוליים, בידיעה שזה יעלה לו אקסטרה מול המפיץ, שמצידו יכול גם לתת ברקס כשמגיעה כמות קהל מסויימת.

צריך להבין גם את בעלי הזכויות, לפעמים חברות ענק כמו אמזון או אפל, המשקיעות הון בפרוטוקולים של אבטחת הנכסים שלהם ובפלטפורמות צפייה. ענקים אלה אינם ששים להנחית את הסרטים היקרים שלהם בפלטפורמות השונות והמשונות של פסטיבלים, שמעולם לא עסקו באבטחת מידע ברשת או בהזרמת תוכן, עד לפני כמה חודשים. זו גם הסיבה שהרבה מן הסרטים בפסטיבל ניו יורק הוגבלו ל״חלון צפייה״ של ארבע שעות, כך שהקבצים לא בילו יותר מזה על השרתים שאינם בבעלות החברות. החלון גם הפך חלק מהסרטים לאירועים, שכן זה לא ממש VOD בו הסרט זמין לפרק זמן של כמה יממות אלא סרט שרואים אך ורק בערב מסויים, ממש כמו בפסטיבל רגיל. כל זה הצריך ועדיין מצריך הרבה שכנוע מצד אנשי הפסטיבלים ולכן כל סרט שמוקרן אונליין הוא סיבה למסיבה, וכשהוא מגיע למכסה שנקבעה זה משמח. לא תמצאו הרבה אנשים שרוצים לחזור לאולמות יותר ממני, אבל אני גם חושב שצריך להתחשב במגוון רגישויות מצד כל הגורמים בתעשיית הקולנוע, שלא יודעים איך ייראה מחר. ובעיקר, להיות אסיר תודה כצופה על שמתאפשר לראות סרטים מדוברים מהבית, בין אם דרך פסטיבל ניו יורק, חיפה או כל דוגמה אחרת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.