• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

״כל החיים לפניו״ (2020), סקירת נטפליקס

21 בנובמבר 2020 מאת אורון שמיר

יתום אפריקאי, בגיל שבין ילדות ונעורים, מוצא עצמו ברובע מהגרים בעיר אירופאית. הוא מנהל חיי פשע ורחוב אך זוכה בתחליף אם שנראה לא אידיאלי בתחילה, בדמות פרוצה לשעבר שהזדקנה, ניצולת שואה שמטפלת באבודים שכמותו. בעוד מצבה הבריאותי מתדרדר, נרקם ביניהם קשר. נשמע בנאלי וסנטימנטלי? או אולי גרוטסקי וקאמפי? ספרו את זה למי שמאדירים את ״כל החיים לפניו״, ספרו של רומן גארי (או אמיל אז׳אר לחובבי שמות עט). הספר נחשב למופת מאז 1975, לא רק בישראל, אבל לי אישית יצא ללמוד אותו בתיכון (ואני מנחש שזה המצב גם כיום). עיבוד קולנועי התממש כשנתיים לאחר היציאה לאור, גם הוא צרפתי כמו הספר, אבל הבמאי ישראלי – משה מזרחי. זה נגמר עם זכייה היסטורית באוסקר, בקטגוריית האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, כפי שנקרא אז הפרס, וכתרים לשחקנית הראשית, סימון סיניורה, כולל פרס הסזאר.

בחזרה לפתיחה, אני כן מוכן להשתמש בכל התיאורים שכתבתי לעיל, אם תסלחו לי מראש. אני לא אומר את זה כדי להיות דווקאיסט, כי מי אני שאערער על מעמדם הקאנוני של הספר והסרט. אבל הן נקודת המוצא העלילתית הדביקה והן תיאורי הזוועה של עוני ודלות ובעיקר ההתפלשות בטראומות, הם סך החומרים מהם עשויות לרוב יצירות שלא חביבות עליי. ואולי עכשיו, בזכות העיבוד החדש של ״כל החיים לפניו״ שהפציע בנטפליקס תחת השם ״The Life Ahead״, יהיה יותר קל לראות את זה מהצד שלי. ממש כפי שלי היה פתאום קל לראות מה פספסתי. הכל משום שמדובר בגרסה מיופייפת, ממורקת ומרודדת לאותו סיפור קלאסי. ואם תגיעו לסרט ללא מטען על מקורותיו, תתבוננו בסתם יצירה בנאלית וסבירה.

כיוון שההשוואות בלתי נמנעות, אציין בהמשך בכל פעם שיש סטייה מן המקור. אבל משום שהן לא העיקר, אתעכב רק אם מדובר במשהו שפוגם ביצירה עצמה. השינוי הראשון נוגע לגיאוגרפיה – מקום ההתרחשות הוא איטליה ולא צרפת, וגיבור הסיפור, מומו (איברהימה גיי), הוא ילד סנגלי בן 12 המחפש את מי לשדוד בשוק. הוא בוחר בקשישה שנראית לו חסרת ישע, שתתגלה בעוד כמה סצנות בתור מאדאם רוסה (אלת המסך סופיה לורן). באיטליה אז הוגים רוסה ולא רוזה, מה לעשות, לפחות זה יעזור לי להבדיל בינה ובין רוזה בטקסט. בכל מקרה, היא מאדאם ולא דונה משום שמדובר כאמור ביצאנית לשעבר, שכיום מטפלת בילדים של אחרות (אך לא בהכרח יצאניות). האפוטרופוס של מומו, ד״ר כהן (רנאטו קרפנטיארי), משכנע אותו להשיב את הרכוש הגנוב לגברת ואותה לטפל בנער הצעיר והבעייתי. רוסה בעצמה צריכה לא מעט עזרה בשל מצבה הבריאותי. אבל זו בריאות הנפש של ניצולת השואה שמדאיגה, גם את מומו, שכן בעוד הוא מתבגר ומתחיל להיטמע היא הולכת ודועכת.

על העיבוד המחודש חתום הבמאי אדוארדו פונטי (״עימות עם העבר״), בנם של מפיק הקולנוע האיטלקי האגדי קרלו פונטי, וכן, של סופיה לורן שכיכבה בלא מעט מסרטיו של הבן. הוא גם כתב את התסריט יחד עם אוגו קיטידוג-מן״ ו״גומורה״ של מתאו גארונה בין היתר) ופביו נאטלה. אם לנחש את שיטת הפעולה של היוצרים, הרעיון שלהם היה לנקות את התכנים כאילו תיכף מגיע פסח בדירה של מאדאם רוזה המקורית. רוצה לומר, כל תיאור זוועה שטרד את מנוחתי בקריאת היצירה הספרותית, הושמט לטובת סרט נוח ונעים ככל האפשר. במקום שהתפנה ציפיתי למצוא איזו פרשנות חברתית עכשווית יותר, אבל הסרט מסתפק בסימונים. מוצאו של מומו הוחלף, אך האם יש לסרט מה לומר על חייהם של פליטים אפריקאים באירופה העכשווית? לא שמצאתי. וגם אם כן, עצם העתקת העלילה אל איטליה, ועוד של ימינו, הביא הרבה מאוד צרות שנותרו ללא מענה. אם להיות טיפה יותר חצוף, מה בעצם היה דחוף להם לעבד דווקא את הספר הזה, אם הם הם רוקנו אותנו מתוכן וגם לא יצקו דבר מה חדש.

זה על גבול הפשע, משום שהספר מלא בביקורת חברתית על אותם נושאים, שרלוונטיים גם היום לחיי מהגרים או להתמודדות עם טראומות השואה. לא ייתכן שהספר יותר מתקדם או מתריס מהסרט שנוצר 45 שנים אחריו. אולי זה אומר בעצם שהחברה התקדמה ולכן אין צורך בכך? בספר, זונות לא יכולות לגדל את ילדיהן ולכן משאירות אותם אצל המאדאם, המתת חסד אסורה אך עולה לדיון, ויש שכנה טרנסג׳נדרית הסובלת מאפליה. אפשר גם לומר שכל המהגרים סובלים אך תומכים אלה באלה, בדגש על הושטת יד לרוזה שרבים מהם חייבים לה ולא משליכים אותה לעת זיקנה. בסרט אין ממש עיסוק בנושאים גדולים, הצרות של הדמויות המשניות לא מפותחות וכך גם ההתגייסות לעזרה. השכנה הטרנסית, לולה (אבריל זאמורה), נעזרת ברוסה כשמרטפית עבור בנה התינוק ומוצגת כמלאת שמחת חיים ונטייה לפטפטת. מוכר השטיחים המוסלמי, כאן בגילומו של באבק קארימי האיראני (תזהו אותו מסרטי אסגר פרהאדי), הוא איש חביב שאין לו יותר מדי השפעה על העלילה או הדמויות.

הכל מתנקז אל מערכת היחסים בין רוסה ומומו, השונה למדי מן הספר מעצם השינויים בדמויות הראשיות. מומו קצת צעיר יותר מהגיל שלו בספר, אבל בוגר יותר מבחינת הבנת סביבתו. נדמה שאין לו חלום או תוכנית, מה שלוקח לקיצון את האירוניה שבכותרת היצירה, אבל אם כך לא ברור לי למה הוא אוגר כסף אותו הוא מרוייח מסחר בסמים. גם הרקע המשפחתי שלו בגרסת הסרט זה לא מאפשר יותר מדי תקווה, ונשגב מבינתי מדוע לקחת ממנו את עניין הדת אבל לשלב בסרט דמות של ילדון שלומד עברית. כל זה בלי להגיד שום דבר על השואה, למרות שאולי זה עדיף בהתחשב בטיפול של הסרט בשאר הנושאים שצפים בו. מהצד החיובי, מומו לא מפזר את צרכיו ברחבי הדירה הפעם, תודה לאלים, ואין לו משאלת מוות. איברהימה גיי המגלם אותו הוא ילד חמוד אבל לא הייתי מגזים ואומר שהוא כבר שחקן. אמנם בזכותו כן היה קל לקרוא מה עובר על מומו בכל רגע נתון, ויש גם מונולוגים פנימיים למי שיתקשו בכל זאת, אבל מדובר בדמות שלא רק שונתה אלא פשוט הושטחה עד מאוד בהשוואה למקור.

המקרה של מאדאם רוזה רדיקלי אף יותר. במקור היא קשישה מקריחה, מחרחרת, כבדת משקל ומאופרת כליצן. בסרט היא סופיה לורן, האישה שנראית בגיל 86 הרבה יותר טוב ממה שרובנו נראים או ניראה אי פעם. במקום בכי היסטרי וגלולות הרגעה במצבי מצוקה, היא מחלקת פקודות בקול רם וניחנה באסרטיביות של ליידי. לטפל בילדים מטוב ליבה? הצחקתם את רוסה, שמתמקחת על מחירם כסוחרת ממולחת. גם ההתדרדרות המנטלית והגופנית שלה, שמתואר בספר באופן פורנוגרפי ממש בעיניי, נחסכת לגמרי מהצופה של שנות האלפיים-עשרה. לפעמים היא בוהה בחלל ונאבדת בתוך עצמה, וכשמצבה מחמיר זה נעשה מחוץ לפריים או ברגע חד במקום בהדרגה. נחשו לבד האם הסיום מעורר הביעותים של הספר נשמר או רוכך למרקם של מרשמלו.

כמו עם מעמד הקדושה של הספר, אין לי עניין לקרוא תיגר על היכולות של לורן. אבל גם מעריציה אולי יסכימו שהיא לא ממש זקוקה להן, משום שכמעט ואין לה עבודה בסרט. לדמות שלה יש שני מצבים בחציו הראשון – תוקפנית וצועקת, או מצויה בהלם קטטוני. היא נפתחת אל מומו וחושפת צד פגיע רק במחצית השנייה של הסרט, לצד רגעים של בלבול וחולשה. כך ששוב מדובר בסוגים שונים של אותו דבר גם בשלב זה. לורן לא שבה מפרישה בזכות התפקיד הזה, שאין בו די בשר לשחקנית ברמתה, אלא כדי לרצות את בנה הבמאי. אני אולי ציני אבל זה גם מה שקרה בפעם האחרונה בה השתתפה בסרט קצר שלו מ-2014, עיבוד של ״הקול האנושי״ מאת ז׳אן קוקטו (שאלמודובר צילם לו גרסה משלו ממש השנה). מצד אחר, עדיף שזה יהיה תפקיד הפרישה שלה מאשר המחזמר הכושל ״תשע״. מצד אחר, אני מבין שהתחלנו עם דיבורי האוסקר. אני עלול למות במקום אם היא תזכה בפסלון השני שלה, או אפילו תהיה מועמדת על הסרט הכל-כך לא משמעותי הזה בקריירה המפוארת שלה.

זו לא רק הכוכבת שמעניקה מעצמה לסרט הקטן למידותיה. הצלם האמריקאי אנגוס הדסון (״קאשבק״) והמלחין הוותיק גבריאל יארד, שנשמע מושלם לדרמה כזו עם הרזומה שלו, שניהם לא מצליחים לעזור לבמאי לרומם את היצירה לגבהים מרשימים. הם רק מטביעים את הפסבדו-ריאליזם בעודף סגנון. בפעם המי-יודע-כמה שסצנה דרמטית נחתכה למבט פנורמי סתמי על מקום ההתרחשות, תהיתי אם חיבור האינטרנט שלי עורך מחדש את הסרט. אז בדקתי והוא בסדר, וכנראה שגם העורך האמיתי, יאקופו קווארדי, מי שחתום על מעל מאה סרטים ביניהם ״החולמים״ והוא עדיין בכושר כפי שהוכיח ״מחכים לברברים״ לאחרונה. כך שכל זה לא אשמת העוסקים במלאכה, אלא מקרה של סרט שלא לגמרי סגור על עצמו. או אולי כזה שנהנה לדשדש במים הרדודים של הדרמה אבל גם להיתלות באילן גבוה מעצם היותו עיבוד לספר נודע ומחובק. העיקר שמישהו נהנה פה.

תגובות

  1. מרסלו הגיב:

    ממש סרט לא טוב לדעתי. מסכים עם כל מילה שנאמרה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.