סיכום 2020: נשות ואנשי השנה של סריטה

כמעט סיימנו. את הסיכומים של סריטה ואפילו את השנה הזאת. אתמול גילינו מה הם סרטי השנה של כל אחד ואחת מאיתנו, אז נותר רק לשוב למסורת הכבר-ותיקה של בחירת עשרה שמות של נשות ואנשי קולנוע שהפכו עבורנו את השנה האזרחית למה שהיא. זהו למעשה הסיכום המשותף הראשון והעתיק בבלוג, וזו המהדורה העשירית שלו. החוקים נותרו פשוטים, הכל הולך, וזה עדיין לא מצעד כי אנחנו לא בעניין של לדרג בני אנוש (אפילו סרטים קשה לנו לדרג לפעמים). רשימת האישים שלנו, עם נימוקים כמו תמיד, מסודרת בסדר אלפביתי של שמות המשפחה בעברית. המכלול הפעם מורכב משבעה גברים ושלוש נשים, המתפרשים על פני התחומים של בימוי, כתיבה, צילום, משחק, הפקה והפצה. אבל לפני שנגיע אליהם, החלטנו ששנת החשכת המסכים ושמה 2020 בכל זאת מחייבת אזכור מיוחד וכולל של עוד כמה גיבורים וגיבורות מחוץ למניין.

מעל לקו – נשות ואנשי התרבות של ישראל

השנה, האנושות נדרשה להישאר בבית אבל היו גם הרבה סיבות לצאת לרחובות. יצאנו גם למחוא כף לצוותים הרפואיים שעבדו אפילו יותר קשה מהרגיל מאז חודש מרץ, מזכירים לנו שיש דברים יותר חשובים מלשוחח על סרטים. אבל אנחנו בכל זאת בלוג קולנוע ולכן חשבנו להתחיל את רשימת אנשי השנה שלנו במחיאות כפיים מלאות הערכה לחיל החלוץ שלנו. קו ההגנה הראשון על התרבות שספגה ועדיין סופגת מהלומות מאז פרוץ המגפה. זה יהיה בעיקר על קולנוע אבל תהיו בטוחים ובטוחות שהלב שלנו יוצא אל כל מוסדות התרבות ואל מי שמתפרנס או מתפרנסת ממנה בימים כתיקונם. תהיו חזקים ותהפכו איזה שולחן או אפילו שניים אם צריך, עד שנשרוד גם את זה.

הראשונים להגיב היו סינמטק הרצליה, בניהולו האמנותי של ניר נאמן ובשיתוף המנהלת גיתית וינר ואיש הסושיאל יותם זיו, ופסטיבל הקולנוע הגאה בראשות יאיר הוכנר. באמצע חודש מרץ, בזמן שכולנו היינו עוד מבולבלים מסגירת בתי הקולנוע וחלקנו טעה לחשוב שלפנינו רק חודש-חודשיים קשים עד הקיץ שיסדר הכל, הוכנר ונאמן הנבונים והצוותים שלהם השתמשו ברשתות החברתיות של הגופים אותם הם מייצגים כדי לשלוח סרטים לכל דורש. המענה המיידי שלהם למצב גרם לכך שמי שרצו בכך קיבלו לינקים ישירים ומפיגי חרדות, אשליה של נורמליות עוד לפני שמישהו בכלל חשב שנצטרך עוד פלטפורמות צפייה ביתית. בשני המקרים, בשלב מאוחר יותר של השנה גם יצאו מזה פסטיבלים – TLVfest נערך אונליין, ומבט על הקולנוע הנורדי הוקרן מהרצליה אל כל מקום בארץ. מה שקרה עוד לפני כן היה מדהים לא פחות.

בחודשים אפריל-מאי כבר התחילו הדחיות של הפסטיבלים, אבל גם קמה הפלטפורמה ושמה ״דוקוסטרים״. עמותת דוקאביב המטריארכלית וכל המופלאות שמנהלות אותה, סידרו לנו מאז ועד היום תזרים בלתי פוסק של קולנוע תיעודי כמעט בכל חודשי המגפה, והספיקו להרים גם שני פסטיבלים מקוונים. בהמשך השנה, הסרנו את הכובע בפני החולמים מהדרום, שני הפסטיבלים היחידים השנה שהצליחו לקיים מהדורות בשטח בזכות מתחמי דרייב-אין ייעודיים – פסטיבל קולנוע דרום בשדרות ופסטיבל סרטים בערבה.

לאורך השנה ראינו איך מסרבים לוותר על התרבות גם בפסטיבלים של חיפה ושל ירושלים, בפסטיבלי הסטודנטים, סולידריות, אוטופיה, ועוד המון. זה נכון גם לכל הסינמטקים ששינו צורה ל-VOD ואת הפרישה ממקומית לארצית, תוך שהם ממלאים לנו גם את הזום במפגשים עם יוצרות ויוצרים. מגיע שאפו גם לקולנוע לב, רשת בתי הקולנוע היחידה בארץ שהתאימה עצמה למצב החדש והזמני עם שירות סרטים עד הבית. באמת שנותרנו מרוגשים ונפעמים מול כל יוזמה או אדם שלא נכנעו לייאוש ולא ויתרו על האמנות. בזכותכם ובזכותכן, יחד עם ספקיות התוכן הקבועות שעבדו קשה מהרגיל, היה לנו מה לראות ועל מה לכתוב. תודה על זה.

עשרת נשות ואנשי השנה של סריטה לשנת 2020

קרלוס לופז אסטרדה

במאי: "תקופת מבחן", "סאמרטיים" | שותף לכתיבה ולהפקה: "סאמרטיים"

לרוב, תפקיד הבמאי נתפס כבעל אגו וכזה המשליט את החזון שלו על היצירה. אולם, קרלוס לופז אסטרדה מצליח ליצור סרטים בולטים דווקא מפני שהוא מקשיב לחזון של אנשים צעירים שהוא עוזר לחשוף את האמנות שלהם. השנה הגיע באיחור גדול יחסית ל-VOD בישראל הפיצ'ר הראשון שלו, "תקופת מבחן" (Blindspotting) שנכתב בידי השחקנים הראשיים בו, דויד דיגס (״המילטון״) ורפאל קאסל. דווקא האיחור בהפצה שלו אפשר להבין עד כמה הפצצה הקולנועית הזו הייתה בו בזמן נבואית ושיקוף של המציאות האמריקאית.
בפסטיבל חיפה אסטרדה הציג את "סאמרטיים", סרט נועז וניסיוני שהפך למרענן של הפסטיבל והציג מחווה למפגשים חברתיים ולעיר לוס אנג'לס בדיוק כשהיא התמודדה עם קורונה וגם עוד שיא בשריפות סביבה. את הסרט המענג שהוא ״סאמרטיים״ רקח הבמאי סביב מופע ספוקן-וורד של תלמידי תיכון, שזו המקבילה בעשייה קולנועית להפקת זהב מעופרת. הוא רואה את האור והמגע הייחודי של כל נער שמדקלם טקסט, בין אם מדובר בטקסט באנלי או בתגלית של ממש בתחום הכתיבה והביצוע. רגע אחד מתוך הסרט מצא את דרכו לרשימה השנתית, ובשנה הבאה הבמאי כבר חתום על סרט האנימציה החדש של דיסני – ״ראיה והדרקון האחרון״ (Raya and the Last Dragon) שכבר יש לו טריילר.

סשה ברון כהן

שחקן: ״סרט המשך בוראט״, ״משפט השבעה משיקגו״ | מפיק ותסריטאי-שותף: ״סרט המשך בוראט״

אפשר לומר הרבה דברים על "סרט המשך בוראט" שסשה ברון כהן יצר השנה. שהוא פחות טוב מן הסרט המקורי, שהוא השפיע על הבחירות בארה"ב בערך כמו שהרצון של בני גנץ השפיע על הקואליציה, שכמו תמיד הוא היה וולגרי מדי. אבל בכל זאת, הקומיקאי-שחקן היהודי הצליח ליצור סרט מבדר שהוא גם עוד כתב האשמה נגד שמרנות באשר היא, גם אם הדגש הוא פלג ספציפי בארה"ב. הוא גם עשה את זה כשמגפה מתפרצת באמצע הצילומים וגורמת לשכתוב בתסריט, שבפועל היה רק שדרוג.
שמענו גם תלונות כלפי "משפט השבעה משיקגו" בנוגע לדיוק היסטורי או אמינות המבטא שלו, אבל גם אם הוא לא בהכרח ניצח בקרב השחקנים המשובח בסרטו של אהרון סורקין, היה קשה להסיר את העניים מסשה ברון כהן בכל שנייה בה הוא הפך את המהפכן האגדי אבי הופמן לדמות שהיא כולה שלו ולאנושית בו זמנית. בכך הוא היה שותף השנה בסרטים בולטים של שתי ענקיות סטרימינג, נטפליקס ואמזון, בשנה בה צרכנו את רוב הקולנוע מהבית. אבל יותר מכל, על הגילוי של השחקנית מריה בקלובה כהן ראוי לפרס גדול מהיכללות באנשי השנה של סריטה. פרס נובל עשוי להספיק אבל נסתפק גם באוסקר.

בטי גילפין

שחקנית: ״משחקי ציד״, ״קופי וקארים״, ״הטינה״

תמונת יח״צ מהבכורה של ״משחקי ציד״

לפי אתר IMDB, בטי גילפין משחקת מאז 2008, אבל חלקנו שמנו לב אליה רק ב-2017 כשגילמה את דבי ב"גלואו". הסדרה העלילתית של נטפליקס על נשים שרוצות לפרוץ לתודעה הטלוויזיונית בתוכנית היאבקות מבוימת שמה דמות אחרת במרכז, אבל מפרק לפרק התברר שדבי מעניינת לא פחות ולפעמים יותר מהחברה הכי טובה שלה, שבגדה באמונה בצורה ממש מערערת. דבי היא שחקנית עבר שרוצה להתניע את הקריירה מחדש והיא דמות של אישה ששורדת והופכת את ההישרדות שלה למשהו מרהיב לצפייה. וזה רלוונטי כי זה, והכושר הגופני שגילפין חייבת להיות בו בשביל התפקיד, הם בערך שני הדברים המשותפים בין דבי לקריסטל, הדמות שגילפין גילמה השנה ב"משחקי ציד".
למקרה שעוד לא צפיתם בסרט שביים קרייג זובל וכתבו דיימון לינדלוף וניק קיוס, נציין רק שמה שמתרחש בו הוא שחבורה של רדנקים מוצאים את עצמם נרדפים למוות בקומדיית אקשן שחורה, עם די הרבה דם ו-gore. ובתוך כל זה גילפין מתגלה כשחקנית מצחיקה, קשוחה ומרעננת בפרשנות שלה לדמות שבגדול רוצה לשרוד, ובקטן מלאת ניואנסים שעשויים לגרום לכם לחשוב מחדש על סטריאוטיפים או לכל הפחות ליהנות ממש. היא מספיק מעניינת כאן ומלהיבה כגיבורת אקשן (בפרט, אבל לא רק, מול הילארי סוונק) עם אופי שהשם שלה מעכשיו ישכנע אותנו לראות בכל סרט בו היא מופיעה. היא גם הוכיחה את עצמה השנה שוב ושוב כקרן שמש מנחמת, בקומדיה "קופי וקארים" ובעיבוד האחרון והלא טוב של "הטינה" ועשתה לעצמה מנהג להיות הדבר הכי טוב בכל סרט איתה, לא משנה מה איכותו.

אורן גרנר

במאי ותסריטאי: "אפריקה" | מייסד "קהילת קולנוע עצמאי בישראל

צילום: עדי מוזס

סרט הביכורים של אורן גרנר, "אפריקה", נופל קצת בין הכיסאות מבחינת סיכומי השנה, כי הוא בעצם לא של 2019 ולא של 2020. אולי הוא בעצם של שתיהן. הוא זכה בפסטיבל חיפה של שנה שעברה ובאופירים התמודד השנה (שבע מועמדויות בכל הקטגוריות המרכזיות, אך יצא בידיים ריקות) אבל מעבר להצצות פה ושם ב-VOD של הסינמטקים השונים, הוא לא קיבל את הזמן הראוי לו תחת השמש הישראלית.
חיבתנו ל"אפריקה" ידועה ומוכרת, אבל גרנר בן ה-36, בוגר מנשר, לא נמצא באנשי השנה שלנו רק בגלל הפיצ'ר הראשון שלו, אלא בגלל פועלו הרב-שנתי בתחום היצירה הקולנועית-עצמאית בישראל. גרנר הרים את קהילת קולנוע עצמאי בישראל, מקום שמעודד יוצרות ויוצרים צעירים לקום ולעשות, האינסטגרם והפייסבוק מלאים בקולות קוראים ותזכורים לאירועי תעשייה ויצירה בישראל ובעולם. הוא גם מראיין יוצרים ובונה מערכי לימוד לכל מה שקולנוענים צריכים לדעת באספקטים התוכניים והטכניים ("זום אין", screeNights). אם אתם שואפים לעשות קולנוע ולא בהכרח להישאב למערבולת קרנות הקולנוע המתישה, אחריו אתם צריכים לעקוב. בזמן שכולנו בסגר ונדמה שהרוח מתחת מפרשי העשייה הישראלית נעלמה, גרנר הוא בדיוק מאלו שמזכירים לנו שאפשר להמשיך ולהתעקש, ללמוד ולעשות.
(גילוי נאות: אחד המיזמים שגרנר שותף להם הוא מפגשי "זום אין" – המשותף לקהילת קולנוע עצמאי בישראל ולסינמטק חולון, אותו מנהל אומנותית אחד מחברי סריטה, אור סיגולי)

רוג'ר וג'יימס דיקינס

צלם קולנוע ויועצת צילום ועריכה: ״1917״ | בני זוג ויוצרי הפודקאסט Team Deakins

התמונה מתוך אתר הפודקאסט של הזוג דיקינס

קל לשכוח את זה כי זה נראה כמו אירוע מן התקופה בה עדיין לא למדנו ללכת, אבל "1917" יצא בישראל השנה. אף כי הדעות שלנו על סרטו של סם מנדס חלוקות, כולנו הסכמנו כי מהרבה בחינות הצילום של רוג'ר דיקינס בסרט מדהים, לא רק בגלל האשליה של השוט הרציף. אולם, רוג'ר דיקינס מצלם סרט מרהיב פחות או יותר כל שנה. אף כי זה נחמד לראות אותו אוסף אוסקר שני אחרי שנים של הפסדים בתחום, התרומה העיקרית שלו השנה הייתה דווקא כאשר הוא ואשתו מצאו את עצמם מרותקים לבית. אז כן, ג'יימס זו אשתו ומסתבר כי היא מלווה אותו מקצועית בכל הסרטים עליהם הוא עובד ב-30 השנה האחרונות. התפקיד הרשמי שלה הוא מפקחת תסריט, לעיתים היא נקראת Digital Workflow Consultant, ובפועל היא תורמת גם בהרבה מחלקות אחרות כמו צילום ועריכה.
התרומה שלה התבהרה בזכות הפודקאסט אשר השניים השיקו השנה, Team Deakins, בו השניים מספרים בלי ראוותנות אנקדוטות מאחורי הקלעים של העבודה עם האחים כהן, סם מנדס, דני וילנוב ובמאים אחרים. אחרי מספר פרקים בהם השניים ענו על שאלות הגולשים, הפודקאסט עבר שדרוג כאשר הוא הפך לתוכנית ראיונות עם אנשי קולנוע אחרים. הרבה פעמים אלה צלמים אבל היו גם במאים, מפיקים ושחקנים בכירים, כמו גם אנשים משולי התעשיה בכל דרגה שניתן להעלות על הדעת. רוג'ר דיקינס הוא מרואיין די יבש, אבל כמראיין המעמד שלו גורם לכל אדם שניצב מולו להיות כן מהרגיל ולהסביר יותר מהרגיל על כל פרט ופרט. ג'יימס היא מראיינת מוצלחת אף יותר, וכמו על הסט, היא דואגת לשמור על השיחה מסודרת, מה שהופך את הפודקאסט לכיתת אמן לחובבי קולנוע ובעיקר ליוצרי קולנוע בכל הרמות. כל זה גם נעשה בקצב של שני פרקים בשבוע מבלי שניכרים סימנים כלשהם של ירידה באיכות התכנים.

דניאלה נוביץ

צלמת קולנוע: ״אסיה״, ״הלילה הזה״

התמונה מתוך האתר של דניאלה נוביץ

כאשר זכה הסרט ״אסיה״ בשלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה, קל היה להתמקד בפרס המשחק של שירה האס או בפרס היוצרת המבטיחה לבמאית רותי פרי-בר. אבל עבור הצלמת האמריקאית-ישראלית דניאלה נוביץ היה זה פרס משמעותי על הפיצ׳ר הישראלי הראשון שלה, אחרי קריירה בינלאומית בת למעלה מעשור. בהמשך השנה הגיעה גם הזכייה שלה בפרס אופיר, שוב יחד עם המון פרסים ל״אסיה״, אבל עבור הקולנוע הישראלי היה זה פרס תקדימי – הראשון שהוענק לאישה בקטגוריית הצילום בכל 30 שנות קיומם של פרסי אופיר (וזה לא שקודם לכן הורעפו פרסי צילום על נשים). עוד קודם לכן, נוביץ קבעה עוד היסטוריה קטנה כשהייתה מועמדת בעצם מול עצמה, על עבודתה ב״הלילה הזה״ של נדב שירמן.
פרסים זה נחמד אבל מבחינתנו השוני בין שני הסרטים, שהתחרו זה בזה גם בירושלים (גם שם ״אסיה״ הוסיף עוד כתרים) הוא ששווה אזכור ברשימה שלנו. את ״אסיה״ מילאה הצלמת בצבעים חמים, הפריימים המדוייקים הוטענו בהמון רגש והשכילו להעביר את מצבן הנפשי של הדמויות. ב״הלילה הזה״ אימצה נוביץ סגנון קודר וקשוח יותר, כיאה לסרט מתח על סיפור של חדירת מחבלים לקיבוץ בליל הסדר (הסרט מבוסס על התקרית במשגב-עם ב-1980). המנעד של עבודת מצלמה תזזיתית כמו-תיעודית עם פריימים דחוסים לעומת שוטים מוקפדים ושופעים חום, הגיעה מעדשתה של אותה צלמת עסוקה. נוביץ גם תרמה השנה מכשרונה לשתי סדרות טלוויזיה, ״הדבר הגדול המיוחד״ (כאן11) ו״נורמלי״ (HOT), ואף הפכה השנה לאמא תוך כדי. אגב, היא הצלמת השנייה ברציפות שמופיעה באנשי השנה של סריטה אחרי קלייר מאתון אשתקד. נשמח שזו תהיה מסורת.

כריסטופר נולאן

במאי, תסריטאי, מפיק: "טנט"

על פניו, בכל שנה בה יוצא סרט חדש של הבמאי הבריטי מרסק הקופות ("האביר האפל", "דנקרק"), הוא יכול להיכנס בקלות לרשימה כזו. זה לא בהכרח כי היצירות שלו הן תמיד נוק-אאוט מוחלט, וזה גם ככה עניין של טעם אישי, אלא שסרטיו הם תמיד אירוע קולנוע עצום שמעצב סביבו את השנה כולה. אבל ב-2020 זה לא "טנט" שהפך את נולאן לאחד האנשים הכי בולטים ומהדהדים של השנה, אלא ההתנהלות שלו מסביב – שלטוב ולרע הייתה כמו דחיפת דומינו ראשונה לעבר רעידת אדמה מוחלטת. הוא התחיל כמו המבצר האחרון שמגן על החוויה הקולנועית, שנאבק לטובת האולמות, אבל בדצמבר זה כבר נראה אחרת לגמרי.
בזמן שיותר ויותר סרטים חדשים יצאו לסטרימינג, נולאן מנע מסרטו החדש להישלח אל המסך הקטן והתעקש על האולמות, אחרי קמפיין שיווק ממאיס ואיפשהו בין סגר לסגר, כשהכל היה מאוד מבלבל. זה לא נראה כאילו האחים וורנר, האולפן הקבוע שלו, השתגעו על זה. אבל מה לא עושים בשביל היוצר הכי ריווחי שלך? "טנט" יצא לקולנוע, וזה לא נגמר טוב. ההכנסות לא היו מספקות (למרות שהסרט עדיין בצמרת העולמית השנה, מעניין למה), והתדמית של נולאן התהפכה – מהבמאי שהכי אוהב קולנוע, לבמאי שהכי אוהב לסכן את הבריאות של הצופים שלו בשביל איימקס.
לא מעט בעקבות המפלה הקופתית (היחסית, כמובן. צריך לזכור את זה), וורנר החליטו שכל סרטי 2021 יצאו ל-HBO MAX במקביל לבתי הקולנוע, פותחים סכר חדש של חרדה הוליוודית. נולאן רתח בבוקר ההכרזה, ולא היסס לומר להוליווד ריפורטר: "כמה מהיוצרים הכי גדולים והכוכבים הכי חשובים הלכו לישון אמש במחשבה שהם עובדים בשביל אולפן הקולנוע הטוב בעולם, והתעוררו לגלות שהם עובדים בשביל שירות הסטרימיג הכי גרוע בעולם". הוא מיתן את זה קצת אחר כך אבל זה כבר הפך למם. והוא גם מגזים פעמיים – וורנר הם לא אולפן הקולנוע הטוב בעולם, ו-HBO מקס רחוקים מלהיות שירות הסטרימינג הגרוע בעולם. חוץ מזה שוורנר נמצאת בשליטה של חברת הסלולר AT&T כך שכתובת הסטרימינג הייתה על הקיר.
נולאן יהיה בסדר, סביר להניח שהקולנוע יהיה בסדר, ולזכותו נאמר ש-2020 לא הוציאה את הצדדים הטובים מרובנו גם ככה. אבל המהלך של "טנט", הציפייה הגדולה והמשמעות של יציאתו לקולנוע, היא אחד הדברים הכי משמעותיים שקרו השנה, והשם של נולאן כתוב על זה.

סם ניל

שחקן: ״דוהרת לניצחון״, ״איילים״ (רימייק) | יוצר סרטונים בתקופת הקורונה

התמונה מפרופיל האינסטגרם של סם ניל

לסם ניל יש חיבה לאווזים. ולחזירי בר. קל לשים לב לכך אם עוקבים אחריו בטוויטר ובאינסטגרם. הוא לא השחקן המבוגר והמוערך היחיד שחושף חיבה ליצורים עם פרווה ונוצות אונליין. בזה הוא לא כל כך מיוחד, כי גם ארנולד שוורצנגר (המושל לשעבר בשבילכם) דאג להציג את הפוני ואתון המחמד שלו בזמן שהן מנשנשות גזר במטבח העצום בו הוא מבלה זמן בימי קורונה. עוד כוכבים ועוד אנשים מוכשרים ממגוון תחומים סיפקו לנו תוכן באופן ישיר דרך חשבונות הסושיאל שלהם, ברמה כזו שלפעמים היה קשה לעקוב אחרי כל מה שמישהו אומר ומתקלט. למשל כשטליה לביא מייצרת קומיקס אמבט שהוא סדרת רשת מבריקה באינסטגרם שלה. או כשג'ון קרסינסקי פשוט מרים תכנית על חדשות טובות ביוטיוב. אם יש משהו שנהנינו ממנו וסבלנו ממנו בו זמנית במיוחד השנה הוא אינפלציית התוכן. לכל כך הרבה אנשים נהיה יותר זמן פנוי, בשילוב עם רצון להישמע ולהיראות – בין אם כדי להישאר בתודעה, לגרום לנו להרגיש שאנחנו פחות לבד, או בזכות פרצי יצירתיות בלתי מתווכים. הוצפנו.
בין כל אלו ניצב, רוב הזמן חייכני ותמיד מתחכם – חשבון הטוויטר וה-IGTV (פלטפורמה לתכני וידאו ארוכים יותר של אינסטגרם) של סם ניל. הוא גם היה בלפחות שני סרטים השנה (״דוהרת לניצחון״ ורימייק אוסטרלי ל״איילים״ האיסלנדי) אבל לא בזכות זה הוא ברשימה שלנו. בפרופילים שלו, ניל מדי פעם הוא סתם שר שיר או התפלסף על כישורי הציור הלא קיימים שלו. לא, באמת, הוא לא יודע לצייר. אבל כל כמה זמן הוא העלה סרט קצר, מטופש, מצחיק ומלא חיבה לקולנוע. הנה סיבה לצפות בכל מה שהוא מייצר: סרטון בשם ״האמבטיה״ (DAS BAD, משחק מילים על סרט הצוללות ״Das Boot״) בו הוא מסתבן להנאתו ומופתע על ידי הוגו וויבינג בתוך כל הקצף. כן, זה באמת הוגו וויבינג, ולא, הם לא באמת באמבטיה אחת יחד. למרות שזה היה יכול להיות נחמד. ריחוק חברתי והכל, ועריכה. מצויד במודעות עצמית, חינניות ואופטימיות אינסופית אך מקורקעת, ההבלחות המצולמות של ניל ואורחיו סיפקו געגוע לקולנוע שהצליח להיות מתוק ולא רק מריר, ונתנו סיבה קטנה לחייך השנה. במיוחד כשהוא וג'ף גולדבלום התחילו לאלתר דואטים על הפסנתר.

טום קווין

מייסד ומנכ״ל NEON | מפיק בפועל: "לגמרי תחת שליטה"

במהדורת 2017 בחרנו לכאן את מנכ״ל A24, ג׳ון הודג׳ס. באותה שנה ממש, קמה חברת הפצה אמריקאית חדשה בניו יורק סיטי. קוראים לה NEON והמנכ״ל והמייסד שלה, טום קווין, מנהל את העניינים עד היום (המייסד השותף, טים ליג של רשת אלאמו דראפטהאוס, פרש לפני שנתיים מהחברה). לאורך שנות קיומה הפכה ניאון לשחקנית קבועה באוסקרים, תחילה עם ״אני טוניה״, בהמשך עם ״גבול״ השוודי, והשנה היא כבר עשתה היסטוריה פרטית עם ״פרזיטים״ שגרף ארבעה פרסים, כולל הסרט הטוב ביותר של השנה. גם המועמדות של ״ארץ הדבש״ הצפון-מקדוני בטקס האחרון, ודאי שעומדת לזכות עבודת הליקוט והקמפיין של קווין ועובדיו.
דווקא בשנה כמו השנה, כשבכל העולם התמודדו עם אספקה לא סדירה של סרטים ועם אולמות שנפתחים ונסגרים לסירוגין, חשבנו לבחור באיש מתחום ההפצה. על האוצרות שלו תעיד גם העובדה שהגידול שחוותה ניאון לא הוריד באיכות אלא רק הוסיף לגיוון. וחברת הפצה אמריקאית שלא מפחדת מקולנוע ״זר״ היא דבר מבורך בארצות הברית, כפי שתעיד הפצה מחודשת של ״זכרונות מרצח״ של בונג ג׳ון-הו בעקבות הצלחת ״פרזיטים״.
לצופה מישראל אולי יהיו מוכרים הסרטים הבאים, השייכים לניאון והיו חלק מהשיח בישראל השנה: ״הבקתה״, ״חללית כדור הארץ״, ״הציירת והגנב״, ״שירלי״, ״פאלם ספרינגס״, ״היא תמות מחר״, ״פוזסור״, ״לגמרי תחת שליטה״ (עליו חתום קווין גם כמפיק בפועל), ״שיער רע״, ו״מותם של שני אוהבים״. מעניין מה הם אספו עבורנו לשנה הבאה, בין ״אמונייט״ של פרנסיס לי, דוקומנטרי פיוטי על חוות חיות בשם ״גונדה״, וסרט תיעודי על בילי אייליש. מה שבטוח, לוגו הניאון של החברה בניצוחו של טום קווין בתחילת כל סרט או אפילו קדימון, יעלה לנו את הציפיות מעכשיו ממש כאילו היה מדובר ב-A24.

אמנם לא חלק מהעשירייה אבל אי אפשר בלעדיהם:

שמות שחוזרים אלינו ממהדורת אשתקד הם: בונג ג'ון-הו, שהשווה את השיא של וולט דיסני ויצא מטקס האוסקר עם ארבעה פרסים אישיים על סרטו ״פרזיטים״; פלורנס פיו שאולי הייתה משתדרגת לעשירייה אם ״האלמנה השחורה״ היה יוצא השנה, אבל הסתפקה ב״נשים קטנות״ ו״שותפים לרשע״; עדו גביש שעדיין נושא את הלפיד של קולנוע קנדה, האולם הפלורנטיני שעמד בגבורה באימת הקורונה ומוסיף להתקיים.

אל הגיבורות השנתיות שלנו כדאי להוסיף את טליה לביא, שאמנם רק אחד מאיתנו צפה ב״אחד בלב״ שלה ואהב מאוד, אבל מגיע לה אזכור נוסף על ״חיות אמבט״ המפתיע; את שירה האס שמלבד ״אסיה״ הספיקה גם להיות מועמדת לאמי על ״המורדת״ ועכשיו אפשר לראות אותה ב״שטיסל״; את אלייזה היטמן על הסרט עם השם המסובך-אך-מצמרר של השנה כשמבינים אותו, ״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״; ואם כבר אז גם גרטה גרוויג שאיחדה את הבלוג בדעתו על ״נשים קטנות״.

בצד הגברי של הסקאלה, מה תגידו על השנה של ספייק לי – סרט עלילתי בנטפליקס בשם ״הזהב של נורמן״ (שלא כולנו אהבנו באותה המידה), סרט-הופעה של ״אוטופיה אמריקאית״ מאת דייויד בירן, כמה סרטים קצרצרים בזמן המגפה, ונוכחות מתמדת ברשת סביב אירועי BLM והבחירות לנשיאות בארה״ב; היחיד שעבד קשה יותר הוא אלכס גיבני, שהפך רשמית למכונת קולנוע תיעודית עם ארבעה פרויקטים בבימויו השנה (״לגמרי תחת שליטה״, ״משוגע, לא מטורף״, ״סוכני הכאוס״, ״פרויקט החפות״); אדם סנדלר הפגין את המנעד שלו עם הופעה דרמטית-נוירוטית ב״יהלום לא מלוטש״ ותצוגה קומית-אינפנטילית ב״יובי יציל את האלווין״ (אבל גם הפיק את ״מיסי מסתבכת״ אז חבל); ואיך אפשר בלי פבלו לאריין המאוזכר אצלנו דרך קבע? השנה הוא רק ביים את ״אמה״, הפיק את ״חלומות רחוקים״ עבור נטפליקס, וגם את פרויקט יומני הקורונה שלה.

ואם כבר הזכרנו שוב את המגפה הארורה, איש השנה האמיתי הוא כמובן החולה הראשון, בין אם זלל עטלף או טרף פנגולין, או מה שזה לא יהיה שהביא עלינו את נגיף הקורונה. תודה רבה לך באמת על היותך ״פיישנט זירו״ בסרט הזומבים שכולנו חיינו בו השנה, בתקווה לסיום העניינים האלה מתישהו בשנה הבאה.

אישי השנה שלנו בשנים קודמות:
שנת 2019
שנת 2018
שנת 2017
שנת 2016
שנת 2015
שנת 2014
שנת 2013
שנת 2012
שנת 2011