• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

סיכום 2020: במקום נצחונות והפסדים, אולי נתפשר על תיקו

27 בדצמבר 2020 מאת אורון שמיר

האמת היא ששקלתי לוותר השנה. על כתיבת סיכום, לא באופן כללי. מה לחלוקה השרירותית והקטנונית שלי לקטגוריות של ניצחונות והפסדים בקולנוע, בשנה שבה רבים כל-כך הפסידו הכל ומבחינה קולנועית נטו כולנו מפסידים כל הזמן. אור שכנע אותי די מהר שדווקא בשנה כל-כך לא רגילה כמו 2020 הדבר הנכון לעשות הוא דווקא את מה שאנחנו תמיד עושים בסוף כל שנה אזרחית באשר היא. החלטתי להיענות לאתגר אבל בכל זאת לנסות לחדש, מתוקף הנסיבות.

את השנה אין ברירה אלא לחלק לשניים, לפני ואחרי היום הגורלי באמצע חודש מרץ בו נסגרו בתי הקולנוע. מאז, פעם בשבוע אני מעמיד פנים שהכל כמעט כרגיל במדור המוקדש לסרטים חדשים, מושג שהלך והשתנה לכיוון הסטרימינג באותה תנועה כמו כל ענף הקולנוע. לצורה הנוכחית של המדור קראתי ״במקום סרטים חדשים״, מה שמזכיר בכל פעם את העובדה שזה לא הדבר האמיתי ואין תחליף לקולנוע. באווירה דומה, במקום הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע, אני מקווה שנוכל להתפשר על תיקו. הדבר הזה שטד לאסו לא מכיר בקיומו. סליחה, זו בכלל סדרת טלוויזיה. אם אנחנו עדיין בקטע של להבדיל בין הדברים שמרצדים אך ורק על אותו מסך ביתי.

הנושאים האלה ירכיבו את הסיכום הפרטי שלי, בדגש על תחושת התקיעות וחוסר ההכרעה ששורה עליו ומשקפת את השנה עבורי. מצד אחד, אנחנו מתקרבים לעשרה חודשים בלי בתי קולנוע פעילים, עניין חסר תקדים בחיי מאז גיל 5. מצד שני, חווינו הגדרה מחודשת, גם אם זמנית, של מה זה פסטיבל קולנוע – כולל הגעה לקהלים חדשים והזרמת תוכן מיוחד שבעבר היה צריך לרדוף אחריו לכל מיני מקומות. מחד גיסא, אין בלוקבאסטרים או אפילו סתם סרטים שכל העולם מדבר עליהם במקביל, ואם זה קורה זה לשנייה וחצי. אולי גם המגה-פלקסים לא ישרדו ואיתם יתמוטט נדבך מסויים של החוויה הקולנועית כפי שאנו מכירים אותה. מאידך גיסא, זה לא שנוצר ואקום ועובדה את אתרי הקולנוע למיניהם מילאו סרטים שלא תמיד זוכים לסיקור. כך קיבלנו את שנת הבמאיות, הדוקו, הקולנוע הקצר, ועוד נישות שלא באמת צריכות להיות נישות.

על כל אלה כתבנו כאן בסריטה (ולפעמים ב״הארץ״ במקרה שלי, חלק מהקישורים בפוסט זה יובילו גם לשם). כתבנו לא רק לאורך השנה, אלא גם בהצבעה על מגמות שעולם הקולנוע צועד אליהן ממילא כבר שנים. אולי לכן אני מגיע אל סופה של 2020 בהרגשה שאיכשהו, הרוב מתאזן. שעל כל מינוס בולט יש גם איזה פלוס קטן. ייתכן שבעתיד נסתכל על 2020 כאיזו מן שנת איפוס של הרבה תחומים, כולל באמנות השביעית. נבואות הן לא הצד החזק שלי, אבל אנסה בכל זאת להפריח אחת אופטימית לסיום. לפני כן, קצת על מה הרווחנו ואיבדנו באיחוד של רוב תחומי החיים למסך ביתי אחד, בדגש על אמנות ובידור.

הפצה והצפה

אסיה

על פי הלטרבוקסד שלי, שם אני מקפיד לסמן מה ראיתי ומתי כבר כמה שנים, צפיתי במהלך 2020 במעל 200 סרטים. שזה חמוד מצידו אבל כיוון שלרוב אין שם קולנוע ישראלי, אפילו רק בזמן פרסי אופיר ראיתי עוד כ-60 סרטים שלא סימנתי, בכל מיני אורכים, וזה לפני צפיות לטובת לקטורה או חוות דעת חברית. אולי זה בעצם כמעט מתאזן עם העובדה שראיתי 20-30 קלאסיקות מתוך רצון להתנחם במוכר והאהוב, במקום לרדוף אחרי החדש והנוצץ, לצד כתריסר סרטים ששותפתי לצפייה הכריחה אותי לראות בטענה שהם ״קלאסיקה מודרנית״. לפעמים היא צדקה (״שף״, ״פתאום 30״) לפעמים אני טעיתי (״הכישוף״, ״קסם מעשי״, ״לא יכולים להתאפק״, ״למות מצחוק״).

היומן גם חושף תקופות ארוכות בהן לא הצלחתי להושיב את עצמי מול סרט, והרבה יותר מדי יצירות שלא הותירו רושם ארוך טווח כי נזכרתי בהן רק למראה הרשומה והתאריך. אולי הייתי פחות מרוכז כי הייתה איזו מגפה של פעם במאה שנה וחרדות של פעם בחיים, סתם דוגמה. ובאמת נבהלתי יותר מסרטים דוקומנטריים, כמו ״לגמרי תחת שליטה״, מאשר מרוב סרטי האימה שראיתי השנה, למקרה שהרשימונת שלי בסיכום האימה של אור אינה מרהיבה. רוב הזמן הכל התגמד אל מול צפייה וקריאה של חדשות או של התגובות לחדשות. אך האסקיפיזם רק כמעט הובס, שכן בכל זאת היה הרבה מה לחגוג ולציין השנה בקולנוע. השאלה היא רק למי יש כוח וחשק.

נראה לי פחות קריטי מתמיד לבחור את הוואן-שוט שנצרב לי ברשתית (תיקו בין הפתיחה והאמצע של ״The Vast of Night״), את עיצוב הסאונד המצטיין (״צלילי מטאל״) או הפחות מצטיין (״טנט״). את המוזיקה שעדיין תקועה לי בראש אבל בקטע טוב (גם ״טנט״), או את השיר שהפך סצנה נפלאה לווידאוקליפ בלתי נשכח באמצע סרט (תיקו בין ״עוד סיבוב״ ו״מוליכי הזאבים״, ובעצם עוד מלא). במקרה של קטגוריית השיר, זה ממילא לא היה משנה כי החבוב האיסלנדי מ״תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה״ היה צועק עליי שזה צריך להיות ״יה יה דינג דונג״. גם פחות דחוף לי לספר מה אחרים אהבו ואני לא (״גלים״, ״משחקי ציד״, כמעט כל סרט אימה שראיתי), למנות סרטים שאהבתי הרבה יותר ממה שמגיע להם כנראה (״יובי יציל את האלווין״, ״חמוץ אמריקאי״, ״On the Rocks״), או להיזכר באיזה סרטים התחרטתי שראיתי תוך כדי הצפייה בהם (״פרויקט פאוור״, ״The Rental״) ובאכזבת השנה שלי (״אני חושבת לגמור עם זה״). אני עדיין תוהה איך צלחתי רצף נוראי שכלל את ״קאפון״, ״מיסי מסתבכת״ ו״איך לבנות נערה״, בזה אחר זה, ומודה על הכיף שקורה ממש מדי פעם כשסרט עומד בציפיות (״פוזסור״, ״קג׳יליונר״, ״זורקת״) או מגיע משום מקום ותופס אותי כמו שקרה עם ״לפסיס״ או ״גלידה וצליל טיפות הגשם״. עד כאן הקופ-אאוט שלי.

כמו תמיד בסיכומים, ספיחי השנה שחלפה הם שאלה שצריך לקחת בחשבון. הרי טכנית, סרטים כמו ״השורקים״, ״השחור האחרון בסן פרנסיסקו״, ו״יד אבודה״ – הם 2019 מבחינות מסויימות. אבל מה אם ראיתי אותם באיחור כמו שקרה לי עם ״באקוראו״ הברזילאי המופרע, או שאצלי הם שנתון קודם ובישראל הנוכחי, דוגמת ״קולקטיב״ התיעודי המצויין. מן העבר השני, האם זה חכם ונכון לחכות לשנה הבאה עם ״עוד סיבוב״ של וינטרברג, ״מינארי״ זוכה סאנדנס, ״נומאדלנד״ זוכה ונציה, ״שיידברו״ של סודרברג, ואולי עוד כמה שאהבתי עד מאוד. את ההכרעות שלי בשאלה אפשר יהיה לראות בקרוב בפוסט סרטי השנה המשותף של סריטה, אבל עד כאן זה המצב הרגיל בכל סיכום. אולם, אין שום דבר רגיל בשנה בה העולם שוב חולק למדינות ומחוזות, אחרי אשליית הכפר הגלובלי של צפייה באותם סרטים בישראל ובארה״ב באותם תאריכים כבר כמה שנים טובות.

הדילמה הראשונה היא איך להתייחס לקולנוע הישראלי. ״אחד בלב״ של טליה לביא, סרט מהמם אגב, הוקרן רק בחו״ל. ״הנה אנחנו״ של ניר ברגמן, סרט פשוט ממוטט, שתדעו, היה אמנם חלק מפסטיבל קולנוע בערבה (רק בדרייב אין), פרסי אופיר (רק לחברי אקדמיה) ופסטיבל ירושלים (לשופטים בלבד) – אבל זה לא ממש נחשב כמו הפצה בישראל. מקרה עוד יותר קיצוני הוא ״אסיה״ של רותי פרי-בר, שזלל פרסים מטרייבקה ועד האופירים או ירושלים, אבל הדרך היחידה לראותו בארץ באמת היא רק השבוע באתר של קולנוע לב. אלא רק שלוש דוגמאות לסרטים שעוד היה עליהם דיבור כלשהו בישראל ושהתמזל מזלי לראות. באמצע השנה החלטתי לתת כבוד לקולנוע הישראלי הקצר, שרק המשיך לקצור הצלחה, ויש לי המון סרטים תיעודיים להשלים אבל זה לא שהם היו צריכים אותי כדי לשלוט בפסטיבלים ובשיח.

מן העבר השני של הים, מה אני אמור לעשות עם ״טנט״ שכבר הזכרתי, או ״מולאן״ שעדיף לשכוח? הרי אין סיכוי שסרטים כל-כך גדולים ומתוקצבים לא יגיעו לישראל, אבל מתי זה יקרה אין איש יודע. יש מקרים פחות קריטיים, כמו סרטים ששכחתי שראיתי, נגיד ״ביל וטד 3״. למרות שהוא הביך פחות מהחייאות מותגים אחרים שאיש לא ביקש, למשל ״ג׳יי ובוב השקט מכים שנית״ (שגם ריגשו בדרכם), ובטח מאשר ״הג׳יזס מגלגל״ (שאני עדיין לא מאמין שראיתי). זה מזכיר לי גם כל מיני סרטים שבתקופה הצחיחה בה שוחררו היה נדמה שיחזיקו מעמד עד לרשימות הסיכום, אבל עכשיו מי זוכר אותם בכלל. אני מתכוון ל״חינוך רע״, למשל, אבל היו עוד לא מעט רגעים השנה בהם הזמן כאילו קפא או נמתח לסירוגין. זה רק הפך את הניסיון לסכם את השנה במובן של להיזכר מה יצא איפה ומתי למסובך מהרגיל.

כשם שעולם ההפצה נעשה כאוטי, כך עולם הסיקור והכתיבה על קולנוע נהיה למערב הפרוע ואיש הישר בעיניו יעשה. אני לא כותב זאת כביקורת על עמיתיי הישראלים למקצוע, אבל נדמה שעבור חלקם לפחות נעלמה הדילמה – על מה שנכתב בארה״ב, נכתוב גם בישראל. בלי קשר לזמינות או אי זמינות של כל סרט בפלטפורמות הצפייה הביתיות הרבות והמגוונות שצצו השנה. אני האחרון שיכול לקבול, כי לרשותי הפירצה החוקית לגמרי של צפייה בסרט הזמין במקום מגוריי בחו״ל וכתיבה עליו, במקרה בעברית. אבל אני תוהה האם נפרץ הסכר השנה וכשם שחלק מהאולפנים ההוליוודיים לא סופרים יותר את שוק הקולנוע בישראל, כך גם חלק מהמבקרים הפסיקו להתייחס לתאריכים שנכפים עליהם. העובדה שבסוף השבוע האחרון צצו לא מעט ביקורות על ״וונדר וומן 1984״ בעברית, היא תשובה מסויימת. אבל לפחות כאן בסריטה, עד להודעה חדשה, אנחנו ממשיכים להתמקד במה שרלוונטי לקהל הישראלי וכל השאר הבלחות.

איחוד מסכים

אלכ-סנדר המיל-טון

בדרך כלל יש בסיכום שלי את הדברים הכי טובים שחוויתי מחוץ לבתי הקולנוע. השנה זה נשמע מצחיק כי הכל התהפך – את רוב הסרטים ראיתי בבית, לא בבית קולנוע. יתרה מזאת, המחשבה על סוגי האמנויות שצרכתי שאינן קולנוע מגוחכת, כי גם אותן ראיתי על אותו מסך כמו את הסרטים והסדרות. וזה לא רק אני, מן הסתם. התיאטרון הפך לאורח ביותר ויותר בתים עקב יוזמות של תיאטראות מושבתים, ומחזות זמר פופולריים זכו ליותר צופים בסוף שבוע אחד מאשר בימי חייהם על הבמות. כיוון שתיאטרון בקושי עובד עבורי גם באולם, נמנעתי מצפייה בהצגות בריטיות מדוברות למשל, או מהסרטים המוזיקליים של ריאן מרפי עבור נטפליקס השנה – ״הנערים בחבורה״ ו״הנשף״. את האחרון לבסוף כן ראיתי, לא ממש ברצון ואכן גם לא התחברתי אליו כלל. אבל זה רק הוסיף לתחושה שלא רק החיים עצמם עברו למסך השנה, בין זום לזום, אלא גם הבמה.

את שלושת האירועים הבימתיים שאני כן אסיר תודה על צפייה בהם בבית החלטתי לדרג. מחוץ למניין אזכיר את ספיישל הסטנדאפ "ג'רי סיינפלד: 23 שעות לשרוף". הוא מחוץ לדירוג לא משום שאינו טוב בעיניי, אלא כי אין לי ממש יכולת לשפוט משהו שהוא כבר חלק מהקוד הגנטי שלי. אני מסוגל לדמיין את סיינפלד מגיב לכל דבר, עדיין מצטט את הסדרה שנגמרה לפני כמאה שנים, ומתגעגע כל הזמן. אז אין פלא שהמופע שלו היה האסקפיזם השלם ביותר שחוויתי השנה, למרות שאובייקטיבית אינו המופע הכי טוב שלו בשום אופן, וזו לא ממש תחרות הוגנת.

במקום השלישי אני מציב את ״המילטון״, הגרסה המצולמת שהפציעה בדיסני+ למחזמר האולטרה-פופולרי של לין מנואל מירנדה. כתבתי על כך ארוכות בהארץ, אז רק אזכיר את עמדתי הקטנונית – אני לא חושב שזה מאסטרפיס, רק ברמת השירים נטו, בעוד כמחזמר ראיתי טובים ממנו. אולי אם הייתי שם בחדר בו זה קורה, חווה מקרוב את האנרגיה המדבקת והפרפורמרים המוכשרים בקטע לא אנושי, הייתי מבין טוב יותר על מה המהומה. אבל תודה לדיסני+ שסגרו לי את הפינה אחרי שלא הצלחתי להשיג כרטיס במשך כל שנות מגוריי לא רחוק מברודווי.

עוד אירוע סולד אאוט שהתרחש לא רחוק מדירתי משתבץ במקום השני. ״ביסטי בויז סטורי״, הדבר השווה הראשון שראיתי באפל TV+ נשמע כמו ההיפך מחוויה – שני חברי הביסטי בויז החיים חולקים כבוד לאדם יאוך המנוח, בסיוע ספייק ג׳ונז על הבימוי. גם על האירוע הזה כתבתי ל״הארץ״ וגם כאן אתקצר ואומר שמעולם לא נהניתי ככה מצפייה בשני גברים בגיל העמידה חולקים זכרונות על רקע מצגת. יש משהו ברוח השטות של הביסטי בויז שנוכח ביצירה הבימתית-טלוויזיונית הזאת, לצד רגעים מרגשים בהפתעה מרוב כנות. מומלץ יותר למעריצים מאשר לסולדים, באופן טבעי, אבל בעיניי גם מספק חוויה שלמה ללא קשר לדעה על שלושת הראפרים הלבנבנים ביותר שידעה העיר ניו יורק.

במקום הראשון בחרתי במופע שבכלל לא היה על הרדאר שלי כשהוצג בעיר, או אפילו כשהגיע אל פסטיבל ניו יורק ומאוחר יותר HBO MAX – אבל כבש אותי לחלוטין ולא יוצא לי מהראש. הוא גם הרבה יותר קולנועי משני הקודמים שהוזכרו, מה שאולי זה לא כזה מפתיע בהתחשב בכך שביים אותו ספייק לי והגה אותו דייויד בירן, מוזיקאי שהוא לא רק סטוריטלר אלא ממש קולנוען. לא רק בגלל שהוא גם במאי (״True Stories״) או יוצר-שותף של ג׳ונתן דמי ל״Stop Making Sense״, או אחראי לסצנה הכי טובה ב״זה בוודאי המקום״, סרט שנקרא על שם שיר שלו. בירן מחובר לקולנוע כפי שהוא שופע מוזיקליות, ואני משער שזו הייתה התחושה גם עבור הקהל במופע ברודווי שלו שנקרא ״אוטופיה אמריקאית״ או במקור ״David Byrne's American Utopia״. הגרסה הקולנועית היא כאילו רק צילום מהמון זוויות עם אפילוג מקסים שמוסיף את ניו יורק האהובה של ספייק לי לקלחת האמריקאית, אבל איזה זוויות ואיזה שוטינג, ואיזו עריכה וירטואוזית. מבחינתי זה סרט לכל דבר, ויצירה מוזיקלית-קונספטואלית שהיא קודם כל קפסולת רגש לארצות הברית של השנים האחרונות. ספציפית ארבע השנים האחרונות, שהיה לי המזל (נניח) לחיות בה. כסרט-הופעה אני עד שמאוד קשה להישאר ישוב בלי תזוזה על הספה, וכסרט נקודה זו חוויה רוחנית שהותירה אותי בהתעלות רוח, ואני עדיין נזכר בה מדי פעם. מניח שאם הייתי נוכח באולם הייתי יוצא משם בריחוף.

נטישה סדרתית

המדריך לחיים בניו יורק

את שלל המופעים המוזיקליים או מבוססי הדיבור והסיפור שלעיל גמעתי בקלות, משום שמדובר בהתחייבות הדומה לאורך של סרט. זאת בעוד את היכולת לחוות יצירה שלמה במשך יותר מישיבה אחת רצופה כנראה שאיבדתי לגמרי בחודשים הראשונים של המגפה. בכלל, לא רק ספרים כשלתי לסיים השנה, גם משחקי פלייסטיישן. אולי כשהסבלנות שלי תחזור למה שהייתה או כשהעולם יהיה קצת פחות מטריד בקצת פחות דרכים. לרשימה הזאת אפשר להוסיף סדרות שהפסקתי לראות אחרי פרק או שניים. לפעמים אני מודה באשמה, לעתים אני מודה שזו אשפה.

רשימת הבושה שלי כוללת בין היתר את: ״ארץ לאבקראפט״ (קשקוש), ״מחפשי האמת״ (מאכזב), ״Woke״ (מבאס), ״פרי מייסון״ (סתמי), ״סיפורים מהלופ״ (דל), ״מיי וג'ורג'״ (תמוה), ״רכבת הקרח״ (אני לא מבין בשום רמה את קבלת ההחלטות האמנותית שם ומרגיז אותי שהסדרה קשורה לסרט או מבזבזת את דויד דיגס), ו״הדוכסית״ (קתרין ריאן חשבה שזה רעיון טוב לספר את הסטנדאפ המצויין שלה כסדרה). את ״הוליווד״ הפסקתי באמצע הפרק השני בצווחות אימה, ובחיי שניסיתי לראות את ״גמביט המלכה״ הזה שלכם, אבל כמה השתעממתי. מקרה משונה במיוחד הוא ״להרוס אותך״. לא סבלתי את זה ממש מהשנייה הראשונה אבל חשתי חובה מוסרית להמשיך. אחרי פרק 8 (נדמה לי שזה האחד ששבר) הבנתי שאני רק עושה לעצמי יותר נזק מבחינת אמפתיה לנושא המתואר ולכן הדבר המוסרי מבחינתי יהיה להפסיק.

היו גם לא מעט סדרות שראיתי במלואן, או שצפיתי בעונה במלואה, ואני לגמרי גאה בעצמי ובעיקר מודה לכל מי שהמליצו עליהן ספציפית. מבחינת עונות מתקדמות, שמחתי לנמנם מול העונה הרביעית של ״הכתר״, למרות שאני לא מסכים שזו העונה הכי טובה (אפילו לא השנייה). העונה הרביעית (והאחרונה?) של ״הטיול״ הייתה תענוג כמו כל הקודמות, פשוט כי קשה להביס את הפורמט של סטיב קוגן ורוב בריידון מקשקשים ברחבי אירופה. ״מי מתגורר באחוזת בליי״ היה טוויסט נחמד על ״בית היל״ ו״טבעת החנק״ גם יחד, אם כי אני מבכר את העונה הקודמת. יצירות בריטיות קצת יותר אותנטיות שנהניתי מהן למרות שאינן מושלמות כלל וכלל הן ״קוויז״, ״המאבק של קנזו״ ו״Ladhood״. כי לפעמים סתם להיות טלוויזיה טובה זה מספיק. אפילו צפיתי בסדרה שאינה באנגלית השנה, ״לוס אספוקיס״ של במאי הסרט ״אני כבר לא שם״ שכה חיבבתי. הסדרה היא סוג של ההיפך מהסרט האמנותי, כל כולה טראש וקאמפ ומחוות לקולנוע האימה באשר הוא.

הרצף הכי מהנה שהיה לי השנה עם טלוויזיה היה מנוי די אקראי לשירות הסטרימינג של hulu, סמוך לתחילת המגפה. חגגתי על שתי עונות ברצף של ״החיים בצללים״, הסדרה ממנה נמנעתי בגלל חיבתי למקור של טאיקה וואיטיטי, אבל הערפדים החדשים לוקחים את הקונספט לכיוון אחר ואת הפרקים הקצרים והמצחיקים גמעתי בזוגות. באמצע העונה השנייה יש גם מיני יצירת מופת בשם ״ג׳קי דייטונה״. חיבבתי גם את ״הגדולה״ שרוכב על הסגנון של ״המועדפת״ לטובת סיפורו של קטרינה הגדולה, הלא היא אל פאנינג, ויגרום לכם להגיד ״האזה!״ בלי סיבה. התמסרתי אל ״DEVS״, משל מד״ב טהור מבית היוצר של אלכס גארלנד, עם עלילה קצת טיפשית שחלוטין לא מפריעה ועם ניק אופרמן במצב קריפי במיוחד. אבל השיא הייתה ״דייב״ של הראפר והקומיקאי דייב ברד, ליל דיקי אם תרצו, שהתחילה כמו דאחקה והפכה לאט לאט לדבר האמיתי בזמן שהברקה רדפה הברקה. אם לקפוץ רגע מהולו אל אפל, ״טד לאסו״ הייתה כל-כך מה שהובטח לי ועוד, קרן שמש חמימה ומשופמת באמצע התקופה העכורה הנוכחית.

אולם, הדבר החביב עליי השנה שהגיע מחולק לפרקים נקרא בישראל ״המדריך לחיים בניו יורק״, או פשוט ״How to with John Wilson״ במקור. כל-כך אהבתי את ששת הפרקים בני חצי השעה שראיתי הכל פעמיים. קשה אפילו להסביר על מה הסדרה הזאת, מעין פארודיה על מדריכים לסוגיהם. ספק יומן מלא כנות של אדם המתקשר עם סביבתו רק דרך מצלמה ותיעוד אובססיבי, ובעצם תרגיל מבריק בבניית נראטיב באמצעות עריכה וסאבטקסט. וגם מכתב מלא רגשות סותרים לטרלול המוחלט שנקרא ניו-יורק. את כל מה שאני אוהב ושונא בעיר בעת ובעונה אחת, ונחסך ממני מאז המגפה, קיבלתי במרוכז בסדרה הקצרה והגאונית הזו. יש בה את החצי שעה הכי טובה שראיתי בטלוויזיה השנה (הפרק השני המוקדש לפיגומים של העיר), את הרגע המטריד ביותר (שמגיע בפרק הרביעי) וגם סיום מחץ שפתאום הופך אותה לרלוונטית בפרק השישי והאחרון. למקרה שיובן אחרת, גם הפרקים האי-זוגיים בסדר, ולחובבי ג׳ון ווילסון והקול הבלתי נסבל שלו אני ממליץ גם על סרטיו הקצרים.

אפילו ״טייגר קינג״ ראיתי השנה, אבל אני לא גאה בזה. בתור מי שלא צורך ריאליטי או פשע אמיתי, לטרוף את הסדרה הזו היה כמו לבלוס צ׳יזבורגר מסוכר ומטוגן בשמן עמוק אחרי דיאטת מיץ ירוק. יש לי צרבת רק מלהיזכר בזה ואני בהלם שאלה תכנים שאנשים צורכים בלי שמץ של זעזוע או השפעה על החיים שלהם. משלהי 2019 השלמתי את ״השומרים״, המיני-סדרה המהוללת. האמת היא שהצפייה שלי הייתה שנאה מוחלטת (חוץ מהפרק באמצע על טים בלייק נלסון) וכל מטרתה הייתה לחזור הנה בסיום השנה ולאחל כל מיני דברים למי שהתעקשו שאני אהנה. אבל אפילו את זה אין לי כוח לעשות, ממש כפי שלא הצלחתי להביא את עצמי לראות את העונה השלישית של ״פארגו״ אחרי שצלחתי את שתי הראשונות מתוך תקווה להגיע בזמן לרביעית ששודרה החודש. אם זו טלוויזיה במיטבה עבורכם, מי אני שאתווכח. מה גם שהבטחתי לסיים בנימה אחרת.

אופטימיות עתידית

וונדר וומן 1984

בסיכום האישי שלו, עופר כתב כל-כך יפה על הנטייה העיתונאית להכריז על מות הקולנוע בכל כמה שנים, ועל הדרכים בהם המדיום האהוב מנסה ולרוב מצליח להמציא עצמו מחדש. הייתי רוצה להתחבר לדבריו ולהיסחף עוד יותר עם האופטימית. אין ספק שאנחנו כבר שנים בתהליך של שינוי, עליית הסטרימינג אם תרצו, וגם אין עוררין על כך שתהליכים לא רק הואצו השנה אלא גם אולי הגיעו לנקודת אל חזור. אבל בעיניי צריך להגדיר מה מת או אפילו רק גוסס – כי לדעתי זה לא ״הקולנוע״. אם אנחנו מדברים על האולמות, אז אם כל הכבוד לישראל יש עוד מדינות בעולם. רובן המכריע לא רק תמכו כלכלית בבתי הקולנוע שלהן, ביוזמות פרטיות או ממשלתיות, אלא גם שבו להקרין סרטים כרגיל, בין סגר לסגר או באיזורים מסויימים. רק תבחרו נקודה על הגלובוס ותשמעו סיפורים על ניצחון התרבות על המגפה, כי ככה זה כשלמישהו אכפת.

מהלכים שיותר קרובים לשינוי סדרי עולם מתבצעים כעת בעיקר בארצות הברית, שוק עצום שחווה מכה ממנה בעלי האולמות טרם התאוששו. כשמדברים למשל על המהלך של וורנר להכריז על השנה הבאה שלהם כשנת HBO MAX, אין ספק שיש לכך השפעה על בתי הקולנוע – בארה״ב בלבד. באשר הטריטוריות כבר הוכרז על עסקים כרגיל, בהתאם למגבלות הנקבעות על ידי כל מדינה. זה לא שיש להם משהו נגד ישראל, להערכתי. זה גודל השוק שטרם גרם לדיסני+ או מקס לתכנן פרישה רחבה גם בארץ הקודש. חזרה לארה״ב, בה הובטח לא מזמן מענק סיוע עצום למוסדות תרבות, הדבר היחיד שעלול ״למות״ בתהליך בו אנו נמצאים הן רשתות הענק. זאת בעוד בתי הקולנוע הסינמטקיים, השכונתיים, הבוטיקיים לא רק ישובו אלא גם ישגשגו אם וכאשר זה מה שיקרה. הם חיים כעת מהלוואות, נדיבות המנויים שלהם, ויוזמה חוצת מדינות של ספריית VOD עצומה לקולנוע עצמאי ונישתי המאפשרת תרומה לבית הקולנוע החביב על סינפילים, לא משנה היכן ברחבי צפון אמריקה הם גרים.

אם אכן יקרסו שתי רשתות המולטיפלקס המובילות בארה״ב, AMC וריגל, תסלחו לי שלא אזיל דמעה מלבד על המשרות של העובדים. אני מקווה בשבילן ובשבילם שכבר מזמן מצאו פרנסה חדשה בחודשים הארוכים שחלפו. אבל אחרי שאמחה את הדמעה, יתעקל אולי איזה חיוך של שמחה לאיד. מבחינתי, קומפלקס מרובה מסכים הוא לא בהכרח חווית הקולנוע המועדפת, הוא החורבן האמיתי. עשרות מסכים וסרטים הכלואים במבנה חסר נשמה זה לא משהו שאני אישית מתגעגע אליו. הקולנוע עבר אבולוציה מעניינת בהקשר הזה, אם לחזור גם אל ישראל, ואחרי שבשנות התשעים כל קניון שכיבד את עצמו התהדר בכמה אולמות, הומצא המגה-פלקס. הקולנוע הוצא מן המרכז המסחרי אל תוך מעין קניון של סרטים, שהצמיח בתוכו או סביבו עסקים נוספים שניזונו מן המבקרים במקום. כל העסק הזה אינו קולנוע בעיניי כי אני לא הולך לקולנוע כדי לאכול פופקורן ולהסתובב בין חנויות לפני או אחרי הסרט. צר לי אם צורת הבילוי הזו תיעלם או תהיה נישתית כמו הדרייב-אין, שדווקא התקמבק השנה מתוקף הנסיבות, אבל זה ממש לא אומר שהקולנוע מת, להיפך. הוא נקבר עד כה תחת אינטרסים זרים ודרך צריכה שאינה בהכרח האידיאלית עבורו.

לכן אני מעריך שסינמטקים תמיד יהיו, גם אם נגיע למודל העצוב בעיניי של אופרה. אבל אולי הצעד הבא יהיה דווקא עוד ועוד קולנועים שכונתיים. את מקדשי הענק הריקניים אפשר להשאיר בידם של האולפנים הגדולים, שבזכות ביטול הסכם פרמאונט השנה יוכלו להיות גם הבעלים של בתי קולנוע בארצות הברית. בישראל המונופול הזה קיים מזמן, אבל אולי לא יספיק לרשתות המקומיות הגדולות וכך נראה יותר קולנוע לב סמדר או אפילו קולנוע קנדה, ופחות מקומות שאני לא רוצה לנקוב בשמם או להיזכר בהם. על אף שמבחינתי כל סרט ראוי למסך הגדול, אולי העובדה שלא יהיו מספיק מהם תועיל לכיוון התנועה של מי שלא באמת מוכרחים להיות שם אל האופציה הביתית. נראה שזה הכיוון של דיסני, עוד סיבה למסיבה מבחינתי, אבל יכול גם להיות שנאבד כמה בתי הפקות מצויינים בדרך. בשנה שהוכיחה שאין ואקום בקולנוע וביקוש תמיד יהיה, אפילו בשעה לא קלה או פשוטה לאנושות כולה, אני חייב להאמין שגם הריק הזה יתמלא. אולי בסרטים טובים ואולי פחות, אולי לא בהפקות של מאות מיליוני דולרים שישוגרו מראש לכיוון הטלוויזיה. אבל בסופו של דבר כן בסרטי קולנוע שיהיה להם איפה להיות מוקרנים, וזה מה שחשוב.

תגובות

  1. Shai הגיב:

    אני לא מחובר לשום שרות סטרימינג. איין לי נטפליקס, דיסני+ או כל שרות אחר ואת כל הסרטים שראיתי השנה, ראיתי בבתיי קולנוע, כאשר הם היו פתוחים, ביין הסגרים. במקרה אחד, הייתי הצופה היחיד באולם, כך שזו הייתה לחלוטין הקרנה פרטית.

    זה שאני לא מחובר לשירות סטרימינג, גורם לי לא לראות סרטים שנשמעים מעניינים, אבל אני רוצה וצריך לראות סרט בפעם הראשונה על מסך גדול, בחושך. לשעתיים (או קצת יותר) להתנתק מהעולם.

    מבחינתי, כל עוד יש בתיי קולנוע, תמצא אותי שם. יושב בחושך, עם חבילת מנטוס, צופה בסרט.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.