• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

סקירה כפולה ושחורה: ״Queen & Slim״ וגם ״The Last Black Man in San Francisco״

17 בינואר 2020 מאת אורון שמיר

אחת המשבצות הקבועות של עונת הפרסים שייכת לסרטים העוסקים בחוויה השחורה בארצות הברית. גם אני כותב על כך מדי שנה, ובעוד לצבוע סרט בגוון מסויים כדי להבליטו בתקופה כל-כך תחרותית עדיין נראה לי גזעני לפחות כמו להדיר סרטים או אנשים בגלל צבעי עור, זאת לגמרי המציאות באמריקה גם בשנות ה-20 של המאה ה-21. כפי שהתברר עם הכרזת המועמדים לאוסקר, הסרטים ה״שחורים״ נעדרים כמעט לגמרי מן הקטגוריות המרכזיות. הנציג הבודד הוא ״הארייט: הדרך אל החופש״ (Harriet) עם שתי מועמדויות, שהפציע בשלהי אשתקד בסינמטקים בטרום-בכורות ואמור להגיע בסוף החודש אל בתי הקולנוע. בניתי עליו ל״מחכים לתרגום״ אבל לבסוף כתבתי עליו להארץ, ובכל מקרה יהיה גם מקום להתייחס אליו בסריטה כשיגיע למסכים.

במקום זאת ובינתיים, אשתף בשתי חוויות שונות מאוד מסרטים שנפלו מן המירוץ לאוסקר למרות נוכחות מסויימת בעונת הפרסים או בשיח לאורך השנה שעברה. משותף להם העיסוק בגזע בארה״ב והיותם סרטי ביכורים שחולקים עכשיו מועמדות לפרסי גילדת הבמאים (והבמאיות) בקטגוריה המיועדת לבכורות. אך רב השונה על הדומה, שכן האחד הוא סרט ששקלתי בכובד ראש לרשימת הסרטים האהובים עליי ב-2019 שלא הופצו בבתי הקולנוע בישראל, בעוד האחר הוא מתמודד ראוי מבחינתי לתואר הדבר הכי גרוע שראיתי בקולנוע בשנה שעברה, ויסלחו לי כל משבחיו. למקרה שהסרטים יצוצו בכל זאת בישראל, או שכבר עוררו די עניין בשביל שתחפשו אותם, נתחיל עם החדשות הטובות ונתדרדר משם.

The Last Black Man in San Francisco
השחור האחרון בסן פרנסיסקו

כיאה להפקה משותפת של החברות A24 ו-Plan B (של בראד פיט), הסרט הזה הוקרן בבכורה בסאנדנס, לצד רוב סרטי האינדי הבולטים של 2019. לאקרנים הוא הגיע רשמית בחודש יוני, הרחק מעונת הפרסים, אבל קיווה לסחוב עניין עד אליה עם הקרנות בפסטיבלי הסתיו של טורונטו, לוקרנו ולונדון. בתחילה היה נראה שזה עומד להשתלם, עם כמה וכמה אזכורים בפרסים המקדימים, אבל לבסוף זה הסתיים עם אפס מועמדויות לאוסקר. נשמע סביר בהתחשב בצניעות ההפקה והיעדר כוכבים משמעותיים, למרות כמה פרצופים מוכרים בתפקידי משנה, אבל לאחר הצפייה אולי תסכימו איתי שהסרט הזה טוב מחצי מן המועמדים לכל הפחות והוא אחד היפים והמיוחדים של השנה שחלפה.

עצם הקבלה והחיבוק של הסרט כשחור הוא נושא בפני עצמו, כי למרות המילה ״שחור״ כבר בכותרת הדרמטית, הוא בויים והופק בידי אנשים לבנים. ג'ו טלבוט, שזהו סרטו הארוך הראשון אחרי אחד קצר בלבד, זכה בפרס הבימוי בסאנדנס וכבר אז אפשר היה להתרשם שאינו בדיוק אפרו-אמריקאי. הוא כן בא ממשפחה של כותבים ויוצרים, בן לסופר והעיתונאי דייויד טלבוט ואחיינה של מרגרט טלבוט מהניו-יורקר. אבל לטלבוט ג׳וניור יש חבר ילדות שחור מסן פרנסיסקו, ג'ימי פיילס, ויחד השניים יצאו למסע הקולנועי הזה המבוסס בחופשיות על סיפורו של האחרון. פיילס גם חתום על התסריט יחד עם טלבוט וכותב נוסף, רוב ריצ׳רט, וגם מככב בתפקיד הראשי כדמות הקרויה אף היא ג׳ימי פיילס.

הדבר הראשון שעושה הסרט הוא לאפיין את סביבת ההתרחשות, שכונה בסן פרנסיסקו שתהווה מעין דמות משנה, על כל טיפוסיה המשונים והאוטובוס שמגיע רק לעתים נדירות. ג׳ימי פיילס הוא צעיר בן המקום, שחולם לשוב אל בית אבותיו שהיה שייך לאביו ולסבו, אלא שהזמנים השתנו וגם השכונה. אחרי שמובהר לנו המצב האקולוגי הנורא של המפרץ הצופה אל הגשר המפורסם של העיר, במונטאז׳ סמוך לפתיחה מתבהר עד כמה האיזור התבהר מבחינת אוכלוסיה, מה שדחק החוצה אל השוליים את המקומיים. פיילס מתנייד בסקייטבורד ומתגורר אצל חברו הטוב מונט (ג׳ונתן מייג׳ורס), יחד עם הסב העיוור של מונט (דני גלובר), אבל חולם על הבית ההוא שנמצא מחוץ להישג ידו. יד אחרת שמתערבת היא יד הגורל, המותירה את הבית בין דיירים, מה שמעלה אצל ג׳ימי את הרעיון להתנחל במקום. סקווטינג, אבל בבית.

בהתחשב בנתוני הפתיחה, שכן לפנינו סרט עצמאי על תחלאות הג׳נטריפיקציה וצמד חברים שסובלים ממנה, יכול להיות שיקפוץ לתודעה ״בליינדספוטינג״ – עוד סרט טוב מדי בשביל האוסקרים. אך בעוד הסרט ההוא מלפני שנתיים היה מלא אנרגיה פראית וקולנוע מתפרץ, ״השחור האחרון״ נוטה אל הפיוטי ושואף אל הסוריאליסטי והנשגב. כמו נזיר באמצע מדיטציה שסביבו העולם מתפורר לאפר וכל סדק שנפער באדמה שהוא מרחף מעליה, מאיים על שלוותו. תחושות אלה ורבות נוספות עוטפות את היצירה, שמצידה מערסלת את הצופה בעדינות גם ברגעים הקשים ואף הכואבים. הדגש הוא על האווירה, בעוד העלילה היא בעיקר טפטופי אקספוזיציה לצד התקדמות לינארית של הדמויות המרכזיות בעודן חותרות באיטיות אל המטרות שלהן – פיילס מנסה לשוב ולהשתייך לעיר שמדירה אותו, מונט חולם על כתיבת מחזה ומוצא השראה בכל מה שסביבו.

לאן שלא תסתכלו בסרט הזה, תמצאו משהו מופלא ורענן. הפסקול שבה אותי מהרגע הראשון שהתנגן, הפעיל מיתרים בנפש שלא בטוח שהייתי מודע אליהם, אך לא השתלט על היצירה והותיר הרבה מקום לשקט או להתרחשויות הסביבתיות, וכן להופעות אורח ווקאליות שלא הייתי ערוך אליהם נפשית. הצילום נע בין יפהפה לבלתי נסבל מרוב יופי, ברמה שכמעט מסיחה את הדעת אבל גם אין להתנגד לה. חתום עליו אדם ניופורט-ברה, שצילם כמה פרקים לסדרה ״אופוריה״ וגם את ״שליטה יצירתית״ והמון קצרים (ביניהם ״Elle Fanning's Fan Fantasy״ החביב) וקליפים (כולל ללהקה ״חיים״ או איך שכותבים את שמן בעברית). הוא יודע לשחרר את המצלמה לחופשי לגמרי או להיות אקסטרה מוקפד ומדוייק, בהתאם למצב הרוח הנדרש בסצנה, וההתענגות של הסרט על אור טבעי ועל פניהם של הגיבורים ופנים הבית המדובר, מדבקת.

העיצוב האמנותי הוא עוד ניצחון מוחלט של הסרט, כולל הבית המפורסם שבמרכז העניינים. אם על השכונה כתבתי שהיא כדמות משנה, הבית הוא כבר השני בחשיבותו אחרי גיבור הסרט ובמידה רבה מקביל אליו או משלים אותו. שוב אעלה בזיכרון את ״בליינדספוטינג״, בדגש על סצנת המובינג והפינוי של הבית הריק, שכאילו משוכפלת וממלאת כאן משהו כמו חצי מהשלם. כמובן שעולות כל האסוציאציות והמטפורות השחוקות על בית ומשפחה, אלא שהסרט הולך גם רחוק יותר וגם פשוט יותר. ההבדל בין דמויות שיש להן קורת גג לאלה שלא, הוא ההבדל בין חיים חסרי סיכוי ברחוב לבין תקווה לעתיד מוגן. והבית הספציפי שפיילס כל-כך כמה אליו הוא בפירוש העבר שאין להשיב, השכונה שלו כפי שהוא זוכר אותו לפני ששינתה את פניה. כמו בכל בית עתיק, יש בו לא רק זכרונות אלא גם סודות, ולמרות שהפתעות אינן מכשירים עלילתיים בסרט, הן כן מעצימות כל רגש.

מלבד גלובר שהזכרתי כבר, אפשר למנות בתפקידים קטנים גם את רוב מורגן בתור אביו של הגיבור ואת פין וויטרוק כמתווך דירות מקומי, לצד כל מיני טיפוסים שמגלמים גרסאות של עצמם. כאלה שהדמות של מונט מנסה לשאול מהן משפטים והתנהגויות למחזות שהוא כותב, או אפילו לביים אותם בזמן שהם מתווכחים בלהט ברחוב על שטויות. מונט הוא דמות קולנועית מרגשת בעיניי, מן נשמה גבוהה שחצי מהלכת בעולם שלנו וחצי תקועה במקומות נשגבים יותר מבחינה תודעתית. היא מוסיפה מימד של אמנות בתוך אמנות, יוצר המתהלך בתוך יצירה אחרת, ויש משהו בהתנהגות הספקטרומית שלה המאפשר לסרט לדבר ישירות על נושאים שעולים מתוכו. מייג׳ורס מפליא לגלם זאת ברגישות אינסופית אך מבלי לזייף או להמתיק מדי. יהיה מעניין לראות אותו השנה אצל ספייק לי בסרט ״Da 5 Bloods״ ואצל ג׳ורדן פיל בסדרה ״Lovecraft Country״.

מעל כולם זורחת ההופעה של ג׳ימי פיילס, שזה חד וחלק הסרט שלו והרגע שלו להתגלות. אפשר לצנן את ההתלהבות ולומר שהוא בסך הכל משחק את עצמו, אבל גם את זה צריך לדעת לעשות – ולהצליח בכך בהופעה ראשונה על המסך הגדול זה כבר הישג. אבל הייתי רוצה בכל זאת להגביר את האש ולומר שפיילס בעיניי הוא כוכב קולנוע מהשנייה שהמצלמה פוגשת בו. הוא טבעי, הוא מגנטי, והוא כל-כך מעורר הזדהות בלי לעשות כמעט שום דבר שאין לי שום דרך להגדיר את זה אלא ככוכבות מלידה. יש לו כמה מבטים בסרט הזה שאי אפשר ללמד בשום בית ספר, ורק מהנוכחות שלו על מסך אפשר לעשות קולנוע גדול. שמחתי למצוא בעמוד הימד״ב שלו שהוא מצטלם לסרט נוסף, גם אם זה סרט של הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצו, ואני לא בטוח שזו הדרך להשיק קריירה. אבל בתור מעריץ אינסטנט, אני כבר לגמרי בתור לכרטיסים.

״השחור האחרון בסן פרנסיסקו״ נראה ונשמע קצת כמו החלום של כל קולנוען מתחיל – סרט ביכורים עצמאי אך לא לגמרי נטול תקציב, המבוסס על סיפורו של אדם שהבמאי מכיר מילדות, שאף מככב בתור עצמו. אבל בלי טונות של כשרון זה היה סתם עוד סרט אחד מיני רבים שעונים להגדרות עליהן חוזרים בבתי הספר – תכתבו על משהו שאתם מכירים היטב. טלבוט ופיילס עשו בדיוק את זה, אבל לא שכחו להוסיף פנימה רגשות חמימים עד מבעבעים, שילוב בין אותנטיות כובשת לרמת גימור גבוהה, קצת מסרים חברתיים וסביבתיים אבל לא בהכרח את המובנים מאליהם או החרושים ביותר בנמצא (בטח לא באופן העברתם), ובעיקר המון קולנוע. בהחלט ניכר שזה סרט ביכורים, כי בכל זאת יש בו קצת ראשוניות ואפילו בוסריות, אולי גם משהו לא אחיד בסופו של דבר. אבל יש בסרט הזה יותר ערכים קולנועיים מאשר ברוב מה שראיתי בכל השנה שעברה, ושמישהו יסביר לי איך הוא הצליח לדלג על כל המסכים בישראל. בעצם, אולי עדיין לא מאוחר בשבילו. מי ירימו את הכפפה?

Queen & Slim
קווין וסלים

נעבור אל אחד הסרטים המדוברים שיצא בדיוק בזמן לעונת הפרסים, ואכן מתכבד במועמדויות וזכיות. לצד המועמדות שהוזכרה לעיל, הוא כבר זכה בפרס סרט הביכורים של השנה מטעם ה-NBR, לצד פרסים נוספים, בעיקר מהכיוונים הנישתיים – היותו סרט שחור, שחתומה עליו במאית טירונית. כל זה לא עזר לו להגיע לאוסקר ובכל מקרה, למזלי ראיתי אותו בסוף השבוע האחרון של נובמבר, אז יצא לאקרנים בארה״ב, כך שדעתי לא הושפעה עדיין מן הפרסים והמועמדויות. למעשה, לא נותר לי אלא להשתומם איך דווקא הסרט המחפיר והמכעיס ביותר שראיתי ב-2019 זוכה לכל-כך הרבה אהבה וחיבוקים. אבל זו לא ממש שאלה רטורית והתשובות האפשריות לה נעות בין המטריד למבעית.

הגעתי לאולם במצב רוח אחר לחלוטין – מוכן להתאהב. זאת עקב הנפשות המעורבות בפרויקט והפסקול שכבר התנגן אצלנו בבית. הבמאית היא מלינה מצוקאס (או מטסוקאס אם תרצו), שזהו אמנם סרטה הראשון באורך מלא, אבל לזכותה מספר פרקים בסדרות ״מומחה לכלום״ ו״לא בטוחה״, ובעיקר קליפים מאוד זכירים מבחינה ויזואלית, דוגמת ״Formation״ של ביונסה, עימה עבדה מספר פעמים כמו גם עם ריהאנה, ליידי גאגא, ג׳ניפר לופז, סולאנג׳, ועוד. מדובר במי שיודעת להתאים סגנון ויזואלי לתכנים שנעים בין הפופ לפוליטי-חברתי, כמו שסניקרס לבנות הולכות עם חליפת טרנינג זמש. התסריטאית היא זוכת האמי לינה וויית׳ (״The Chi״ ו-״מומחה לכלום״, בה היא גם משחקת). זהו סרט ביכורים גם עבורה, אבל מאז תחילת העשור היא הפכה להיות קול מהותי בתרבות הפופולרית באמריקה בין היתר משום שהיא נציגת כמה מיעוטים, אתניים ומיניים. בתפקידים הראשיים מככבים דניאל קאלויה האהוב (״תברח״) ומי שמוצגת בתור תגלית חדשה (למרות שזה ממש לא הסרט הראשון שלה) ג'ודי טרנר‑סמית'.

לצד ההיכרות החיובית עם חלק מן הנפשות הפועלות וסקרנות ממי שאל עבודתן טרם נחשפתי, הנחה נוספת עימה צעדתי אל האולם היא שהסרט הזה יהיה טעון פוליטית, בהתחשב בטריילר ובתקציר. אבל הערכתי שכל הכשרון המתואר לעיל יספיק כדי להתעלות מעבר לעוד מניפיסט מצולם, או שלפחות יהיה מעניין מספיק לצפייה מעצם השונות שמביאים איתם כל העוסקים במלאכה. לא רק שטעיתי בגדול ועל טעויות משלמים, גם בתור אוסף ציוצים זועם שבטעות מוקרן באולם קולנוע, מדובר בכשלון מוחלט בכל רמה.

הסרט נפתח בסצנת דייט ראשון בדיינר כל-אמריקאי, בין שתי דמויות שלא נלמד את השמות שלהן בשום שלב. אין גם שום אינדיקציה או הסבר בגוף הסרט לכותרת, אבל אזרום איתו ואכנה את גיבוריו מעתה קווין (טרנר‑סמית') וסלים (קאלויה). הרזה הוא איש ירא שמיים שמזכיר לזו שמולו כי ניסה לחזר אחריה בעבר ותוהה מדוע נענתה לו דווקא הערב. המלכה היא עורכת-דין בטוחה בעצמה, שמסבירה כי לא התחשק לה להיות לבד. בסיום נדמה שלא יהיה דייט שני, אבל הוא מקפיץ אותה הביתה במכוניתו. רגע של חוסר זהירות גורם לשוטר לבקש אותם לעצור בצד, וכמובן שהם נופלים על איש חוק גזען שנהנה למתוח את הסבלנות שלהם. הסיטואציה מסתיימת במנוסה של השניים ממה שעכשיו הוא זירת פשע. במקום דייט שני, הם עומדים להתנהל ברחבי ארצות הברית כנמלטים, וללמוד להכיר אחד את השנייה בנסיבות קצה.

מנקודה זו, ואנחנו רק כמה דקות אל תוך העלילה שנפרשת על פני 132 כאלה, הסרט מכיל פחות או יותר רק שני סוגים של סצנות החוזרות על עצמן עד דימום מהאישונים. אולי תוכלו לעזור לי להחליט איזה סוג מטופש או חסרת תחכום יותר. סצנה שממלא את המסך שוב ושוב בטמטום אנושי השובר את האשליה הקולנועית, היא כזו בה הזוג במנוסה עוצר מדי פעם לקטוף פרחים וללטף כלבים. אלה לא בדיוק הדברים שקורים, כי אני לא רוצה לספיילר, אבל זו רוחם. בהתחלה חשבתי שיש כאן אמירה על התגרות בגורל או רצון להיענש, אבל ככל שנקפו הדקות נדמה היה שהסרט פשוט מבקש לעשות חסד עם גיבוריו. תחת הצידוק העלילתי של ״אנחנו יכולים למות בכל רגע״, מעולם לא ראיתי מבצע הימלטות כל-כך שלומיאלי מן החוק. וככל שזה הצליח להם פעם אחר פעם, רתחתי ושנאתי אותם. לא בדיוק התחושה שאני מצפה להרגיש כלפי גיבורי סרט.

הסוג השני של סצנות חוזרות, ואל תגידו שזה דומה לראשון כי אני יודע לבד, הם הרגעים העוקבים שבהם הגיבורים והסרט שסביבם נזכרים שאמור להיות בו אלמנט של מתח וסכנה. כלומר כשהם כמעט נתפסים, פוגשים בנציגי החוק שעדיין לא יודעים על מעלליהם, או באזרחים מן השורה שכן יודעים ומעריצים אותם בהיותם ״בוני וקלייד השחורים״, לדברי הסרט. על הטיפשות שבדימוי הזה אני מקווה שאין צורך להרחיב, אולי רק להזכיר את ״הרודפים״ הנטפליקסי מהשנה שעברה. אבל כדי להדגים עד כמה הסצנות האלה צפויות ומגוחכות, דמיינו את הסצנה נטולת הבינה והצידוק מ״לוגאן״, בה הגיבורים מחליטים להישאר אצל המארחים שלהם בידיעה שזה מסוכן – מרוחה על פני חצי סרט. כיוון שברור שהגיבורים יצאו מן המצב בשלום כל עוד יש עוד הרבה סרט לראות, כך מתחדדת חוסר האכפתיות שלהם מהאנשים שנותנים להם מקלט. וכדי למנוע תחושה של דריכה במקום צריך גם קצת קורבנות להחלטות האומללות. למקרה שלא יכולתי לשנוא את הגיבורים יותר, הפגיעה בחפים מפשע שעשו טעות כשהושיטו להם יד לעזרה בשעת מצוקה, הוכיחה שאפשר.

אלא שכל זה אפילו לא מה שהפריע לי בסרט או חירב לי את הצפייה בו. בקרב העיקש בין הצורה לתוכן, לא הצלחתי להכריע מה קומם אותי יותר. מבחינת מראה, ״קווין וסלים״ מבויים כמו וידאו-קליפ ארוך עם ביטים מוזיקליים במקום דופק אנושי, מצולם דרך פילטרים מאוסים של אינסטגרם וערוך בהתאם. כולל מונטאז׳ עריכה מקבילה אחד שגרם לי לסבל ואי נוחות גופנית כאילו מסרים נקדחים אל ראשי בזמן שאני אזוק בכסא של רופא השיניים, וסביבי מצטלם סרט פורנו בהשתתפות כל מכריי שהכי פחות רציתי לראות בעירום. אבל אלה דווקא הרגעים היותר טובים של הסרט, כשהוא נשען לאחור ונעזר בפסקול, שהתגלה כמיקסטייפ היפ-הופ חביב בסופו של דבר שלפחות אני לא מצאתי בו שום ערך מוסף.

בסצנות המצריכות כישורים דרמטיים ועומקים פסיכולגיים של דמויות, הסרט זולג לקומדיה בלתי מכוונת. ספק בגלל הכתיבה של וויית׳ ושותפה לתסריט ג׳יימס פריי (״אני מספר ארבע״) וספק באשמת המשחק. קאלויה נראה אבוד יותר ויותר בתוך התפקיד שמבקש ממנו להיות מאוהב באישה שמולו ובאל הטוב גם יחד, ולגבי טרנר‑סמית' אני אצטרך להיות מרוסן כדי להישאר מנומס. זו ההופעה המחפירה ביותר של שחקנית שראיתי בסרט מתוקצב, משהו שצריך להיות ב״החדר״. היא נאבקת בשורות שלה כטובעת המשוועת לחמצן, הפרצוף האחד של ״אל תתעסקו איתי״ שהיא עושה פירק אותי מצחוק מבפנים בכל פעם מחדש, וכל רגש אחר שהיא מנסה להביע יוצא הפוך ממה שנדרש. מאז זאווי אשטון ב״מסור חשמלי מקטיפה״ לא ראיתי הופעה כל-כך נטולת קשר לכל מה שאני תופס כאמנות המשחק מול מצלמה, ואני מאוד מקווה שלא להיתקל בה שוב לעולם.

בהיעדר כל מה שהופך סרט קולנוע לראוי לצפייה, נשארו רק המסרים – שגרמו לי להתקף פאניקה קל. אם הבנתי נכון – שחורים טוב, לבנים רע, ובשוטרים מותר לירות, לא משנה באיזה צבע. שאלוהים יברך את ארצות הברית של אמריקה, למרות שגם זה לא יעזור לה, בהתחשב בתגובות הקהל. אני כבר מורגל יחסית בצפייה בסרט עם אמריקאים, בעל מטענים אחרים משלי ותגובות קולניות יותר מכל ישראלי. אבל לפחות האמריקאים עושים את זה, לרוב, בהלימה עם מה שמתרחש על המסך. אלא שכאן, בכל פעם שנחוותה על המסך אלימות בין-גזעית הגיעו קפיצות באוויר וזעקות כמו אחרי הבקעת שער בכדורגל. כמה קל לשלהב המונים וכמה מסוכן זה. אני לא יודע מה יותר גרוע – זה שאף אחד בהפקה הזו לא עצר רגע לבדוק אם הגזימו או אם המסרים שלהם יכולים להתפרש באופן שדווקא מעודד גזענות ואלימות, או החשד שיוצרי הסרט כיוונו בדיוק לזה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.