• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 43
  • אוסקר 2020/21: פרסי מבקרים ראשונים והספיריטס
  • וולווט גולדמיין
  • אימת החודש - ינואר 2021: פותחים שנה
  • ״עלי: פחד אוכל את הנשמה״, סקירה
  • מה השתבש ברימייק של ״מולאן״? פחות או יותר הכל
  • ״עליות ומורדות״, סקירה
  • מקום יפה למות בו
  • ״אלף חתכים״, סקירה
  • ״לילה אחד במיאמי״, סקירת אמזון פריים וידאו
  • לא הפסד גדול: ״המוטנטים החדשים״ ו״ראן״

אימת החודש – נובמבר 2020: "שיער רע", "סיפורי בית הלוויות", "בוא לשחק", "האפל והמרושע"

23 בנובמבר 2020 מאת אור סיגולי

אימת החודש של נובמבר תמיד מעט מלחיצה, מכיוון שהיא האחרונה בשנה הקלנדרית במתכונת רגילה לפני סיכום השנה בדצמבר. למרבה השמחה, נובמבר היה עמוס אימה וז'אנרים בסריטה עוד לפני הפינה, אז הכל בסדר.
אם פספסתם, הרשו לי להזכיר: לירון כתבה על שני סרטי "הכישוף", זה האהוב מהניינטיז וזה החדש שהעולם שכח עוד לפני שזכר, ואני עשיתי את אותו הדבר על "המכשפות"; לירון גם הרחיבה על "הבית שלו" המצוין מנטפליקס, האח התאום והחתיך של "אטלנטיקה"; אני כתבתי על שני סרטי אימה חדשים, האחד מגוואטמלה והשני מאינדונזיה, שינסו את מזלם באוסקר הקרוב. ואמנם לא אימה בשום דרך (לפחות לא אימה באופן הכיפי של המילה), אבל אני זורק פנימה גם את הסקירה למותחן "הצעה גורלית". כי למה לא לחזור לדבר הזה אם אפשר?

את ההזדמנות האחרונה שמעניק נובמבר מנצלים הפעם ארבעה סרטים, כולם אמריקאים, חלקם הפכו להיות מדוברים למדי לאחרונה, חלקם לא ממש בצדק, אבל בואו לא נקדים את עצמנו. נתחיל עם החדשות הטובות, ונתדרדר לאיטנו אל התחתית. כמו שאנחנו אוהבים.

"שיער רע" – Bad Hair

הסרט הזה הגיע אל ה-VOD בישראל בשבועות האחרונים, לאחר שעורר לא מעט עניין במולדתו, גם אם לא היו אלו שבחים מקיר לקיר. זהו סרטו של ג'סטין סימייאן, שפרץ לתודעה ובגדול לפני שש שנים עם הסרט "אנשים לבנים יקרים" שהפך לאחר מכן לסדרת נטפליקס. בסרטו החדש, שהוקרן לראשונה בסאנדנס, סימייאן עושה ג'ייסון פיל (שזה שילוב שאני המצאתי בין ג'ייסון בלום וג'ורדן פיל), ומכיל את החוויה השחורה אל תוך מתכונת של סרט אימה, בתקווה שייצא משהו מעניין.

"שיער רע" מתרחש בשלהי שנות השמונים, ובמרכזו אנה (אל לוריין), עוזרת הפקה זוטרה בחברת שידור שמנסה לפנות אל הקהל השחור. כאשר ההנהלה (אותה מייצג ג'יימס ואן דר ביק, לא פחות) מחליטה לעשות שינויים בצוות, והמנטורית של אנה (ג'ודית סקוט) מפוטרת לטובת דוגמנית-על לשעבר (ונסה וויליאמס. כמובן), אנה מקבלת הזדמנות להוכיח את עצמה. עם הרצון להתקדם, מה שאנה מתפתה לעשות הוא לשנות את שיערה כדי שיהלום את מעמדה החדש, והולכת לעשות שזירת שיער. פעולה שלפחות על פי הסרט הזה, נראית כמו עינוי מוחלט ונורא.
אנה זוכה למחמאות על המחלפות החדשות, אבל הכאב הבלתי פוסק, הרגעים בהם נדמה שהיא לא שולטת בעצמה, ושובל האנשים המתים שהיא משאירה בסביבתה, גורם לאנה לחשוב שאולי יש פה בעיה.
וכן, אחרי מכונות כביסה, מכוניות, בובות, שמלות ועציצים, הגיע זמנו של שיער להראות שהוא יכול.

סימייאן מנסה ללכת על קו כמעט בלתי אפשרי בסרטו השני. מצד אחד, הסיפור, על שיער על-טבעי וקטלני, הוא משהו שאפילו סטיבן קינג כבר לא היה כותב. זה מטופש ברמה אחרת, וכדי לנצח את הציניות של הצופים צריך לעבוד מאוד קשה, או לעשות סרט טראש מוחלט. עם זאת, "שיער רע" הוא רחוק מלהיות טראש, אלא כזה שרוצה שנחשוב על המחיר שמשלמות נשים שחורות בדרך להצלחה (מערכת היחסים של נשים ממוצא אפריקני והשיער שלהם הוא נושא שעולה לא מעט. השנה זכה על זה סרט אנימציה קצר באוסקר שיגרום לכם לבכות את המשך היום, ואם אינני טועה יש פרק שלם על זה ב"האנטומיה של גריי"), על הקשר של זה לעבדות שלא בהכרח נעלמה עדיין, וכמה הן נאלצות לוותר על הרקע והמורשת שלהן.
בנוסף, זה אמור להיות קומדיית אימה, אולי הז'אנר הקשה ביותר לביצוע. מעט מאוד יצאו מזה כמו שצריך, ולא בהכרח שהסרטים גרועים, אלא שהם או לא מפחידים או לא מצחיקים.
באמת שאני לא יודע האם הצוות של "שיער רע" הבין כמה מסובך לרקוד על כל החתונות האלה יהיה.

החדשות הטובות של "שיער רע" קשורות דווקא לאמירה ולעומק שלו. סימייאן, להוציא כמה רגעים פה ושם, ניסה להתעלות מעל הטראש ולעשות סרט שלוקח את עצמו ברצינות אבל גם יודע מאילו עולמות הוא בא. הוא השקיע בפיתוח דמויות, בהומור, בדינמיקה ובדילמות שמולן. ככזה הוא עובד. הוא לא צפייה אירונית, הוא מייצר דמות ראשית מעניינת (גם אם כזו שראינו בעבר, מ"נערה עובדת" ועד סדרות כמו "האישה הטובה" ו"הטובות לקרב"), והשחזור התקופתי לא רע בכלל.
במקביל, הסרט הזה רחוק מלהפחיד, ונראה שבכל פעם שיש כזו אופציה הוא בורח למוגזם. לא לגמרי בטוח אם סימייאן לא במאי אימה טוב או שפשוט זה לא הכיוון שהוא רצה, אבל זה מייצר דיסוננס קצת מוזר מכיוון שאם האימה לא מפחידה, הטראש לטנטי והקומדיה לא אחידה – הוא פשוט יכל לעשות דרמה רגילה, לא?
בין "תברח" שבוודאי נזרק לחלל האוויר בפגישות הפיצ'ינג של הסרט פה ושם, לבין משהו כמו "הבית שלו", "שיער רע" קצת נופל בין הכיסאות ומחוויר בהשוואה. ועדיין, גם אין ספק שהיה אפשר היה להדק ולקצר אותו ולעשות כמה החלטות ברורות יותר, הוא בכל זאת חביב ומהנה בדרכו.

"סיפורי בית הלוויות" – The Mortuary Collection

עוד סרט שאני לא בטוח במאה אחוז מה הוא ניסה להיות, הוא זה של ריאן ספינדל, שהספיק להיות בפסטיבלי טורונטו ופנטסטיק פסט. לא ידעתי עליו הרבה לפני הצפייה, אבל הווייב שקיבלתי ממנו הוא של אנתולוגיה שמתאימה יותר לילדים גדולים – משהו בסגנון "צמרמורת" או "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" – סוג של gateway-horror, השלב בין ההיקסמות מהמפחיד לאהבה אמיתית לסרטי אימה.
דקות הפתיחה אישרו את מה שחשבתי. הפונטים הזהובים, צבעי הפסטל והקריינות גרמו לזה להרגיש כמו משהו של דיסני. יותר מזה, מי שמכניס אותנו לסרט הוא ילדון חמוד מאוד על אופניים, והביט הראשון של הסרט – המפגש בין הילד לבין מנהל בית הלוויות המסתורי – הוא סוג של קומי. ככזה לא ציפיתי למשהו קיצוני או אפל מדי, אלא לסרט שאולי יכול להיקרא "פנטזיה אפלה".
ובכן, שיטו בי.

סיפור המסגרת הוא של מנהל בית לוויות מפחיד למראה בעיירה רייבנ'ס אנד (אני הייתי בטוח ש"רייבנ'ס אנד" זה השם הרשמי של עונת אול סטארס 1 בדראג רייס, אבל כנראה שטעיתי) המספר מיני סיפורים לבחורה צעירה שהגיע למקום על מנת למצוא עבודה, ממש דקות ספורות לאחר לווייתו של ילדון שמת באופן טראגי.
הסרט מקבל מימד של מטא כאשר השניים, אותם מגלמים קלנסי בראון וקייטלין קאסטר, דנים על הדרך בה צריך לספר סיפור, על טוויסטים, לקחיים ומוסרי השכל, וכל מעשייה הופכת להיות מורכבת יותר ויותר, ואפלה יותר ויותר. ואם הסיפור הראשון הוא מאוד מטופש ומאוד קצר על גנבת שמוצאת את עצמה נלחמת ביצור לאבקראפטיאני בחדר שירותים, משם הדברים הולכים ומסתבכים.

הסיפור השני הוא זה שהבהיר באופן מוחלט שעדיף בהחלט שאף ילד לא יתקרב לסרט הזה, כי לא בטוח אם קלוז על פין מתפוצץ הוא משהו להכניס לראש בגיל חד ספרתי. הסיפור השלישי הוא אולי פחות קיצוני מבחינת האימג'ים, אבל התוכן שלו איננו פשוט, והוא עוסק בגבר שכבר לא מסוגל לטפל באשתו הצעירה שגוססת ממחלה יותר מדי זמן, מחליט לעשות לה המתת חסד, ומאבד את שפיותו בעקבות זה.
הסיפור הרביעי והאחרון הוא סרט אימה לא רע בפני עצמו, לא רק בגלל שיש בו סצנות קרב ואלימות די מרשימות (וקלוז אפ מופרע על פרצוף מתפצלח), אלא שיש לו טוויסט מספק להפליא. אפילו אתוודה שבתום הצפייה חזרתי אחורה כדי לראות אותו שוב אחרי שכל האינפורמציה נחשפה.

אנתולוגיה אינה סוגה חביבה עלי, אבל מסתבר שכשיש במאי אחד (כמו נגיד "Trick ‘r Treat" או "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה") זה יכול לעבוד. ב"סיפורי בית הלוויות" יש כאמור ניסיון ללכת על שתי קצוות מנוגדים, בין העטיפה הילדותית והתכנים האפלים, והסיפורים כמובן לא כולם באותה רמה, אבל הקו המנחה שלו – להתחיל מהמטופש ולרדת לאכזרי, בעל אפקט לא מבוטל.

"בוא לשחק" – Come Play

השנה ניסו להפחיד אותנו פעמיים עם ילדים והחברים הדמיוניים שלהם, שהיו בעצם מפלצות (שמתם לב לקרבה שיש בין המילה "דימיוני" לבין המילה "דמוני"? קדימה, הבו לי תואר בבלשנות) – פעם אחת עם "דניאל לא אמיתי" ואז שוב עם "זי". אפשר להתווכח על מידת ההצלחה שלהם, אבל כנראה שילדים קטנים שהבדידות גורמת להם לשלב ידיים עם כוחות אפלים זה לא משהו שסיימנו אתו, והנה מגיע עוד נדבך בכל הסיפור הזה: הניידים והטאבלטים. השמרו לנפשותיכם.
אוליבר החמוד (אזי רוברטסון) הוא תלמיד ביסודי שנמצא איפשהו על הספקטרום. הוא לא מדבר, ומצליח לתקשר עם סובביו רק דרך אפליקציה, אובססיבי לבובספוג וסובל מבריונות של חבריו לכיתה. גם ההורים שלו (ג'יליאן ג'ייקובס של "קומיוניטי" וג'ון גלאגר ג'וניור האהוב מ"שקט") לא בדיוק במצב הכי טוב, ויש להם את דינמיקת הפרידה הכי לא ברורה שראיתי. ממש פלא מדוע אוליבר די בטוח שבאייפון שלו מסתתר לארי, מפלצת בודדה בעצמה, שרק רוצה חבר כדי לעבור לעולם שלנו ולהרוג מלא אנשים.

"בוא לשחק" עשוי ממש בסדר, אבל באמת שהתחושה היא שכבר ראינו את הסרט הזה לפני. כל השטיקים פה: הארון שנפתח בלילה עשר פעמים, האור שנכבה במסדרון, המבט מתחת למיטה, דברים שרואים דרך מסך הטאבלט אבל לא בעיניים אנושיות, ההורים שאוהבים אבל לא מאמינים, השקט שלפני טריקת הדלת, והפינה החשוכה בחדר שלא בטוח אם יש בה מפלצת או קולב.
ג'ייקוב צ'ייס, בסרטו הארוך השני, מראה שהוא יודע לביים אימה. יש כמה סיקוונסים באמת לא רעים, והשימוש באפקטים ממש אחלה, בטח בהתחשב בכך שלא מדובר בהפקה יקרה מדי. איפה שג'ייקובס כן נופל זה בתסריט, שגם הוא כתב. לא רק שאנחנו בטריטוריות מאוד מוכרות, התסריט צועק את הסאבטקסט שלו לרמה של פארודיה (אני די בטוח שמישהו אומר "הבדידות יצרה את לארי" במהלך הסרט), ההתנהלות של אף אחת מהדמויות לא מאוד אמינה, וגם המשחק לא אחיד. במיוחד אצל הילדים. יש כמה מהם שאין להם מושג איך מתנהלים מול מצלמה לעומת אחרים שהם כל כך מיומנים שהם נראים כמו איש בן 30 בחליפת בן 10. לא היה לי נוח עם אף אחת מהאופציות.
"בוא לשחק" איננו סרט גרוע, אבל זה כנראה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו, להוציא את העבודה על לארי המפלצת. אין ספק שאנשים מוכשרים עבדו על הסרט הזה, אבל אשקר אם אומר שהוא סרט שאשוב אלי במחשבותיי מתישהו בעתיד הקרוב או הרחוק.

"האפל והמרושע" – The Dark and the Wicked

אחד הדברים שאני מוצא הכי יפים, או מוזרים – תבחרו, בקהילת האימה, הוא הנאמנות שלה ליוצרים. מספיק שעשית סרט אחד ממש טוב, ואתה מקבל פס לכל החיים. לא משנה כמה שיט תביים לאחר מכן, אם יש לך יצירה אחת שהצליחה לטלטל את הקהל, לנצח יחזרו לראות את מה שתעשה. ככה זה כשאוהבים.
בעיני זה המקרה עם הבמאי האמריקאי בריאן ברטנו, שזהו סרטו הרביעי, והשני שמגיע לאימת החודש.

סרטו הראשון של ברטנו הוא "הזרים" מ-2008, אחד מסרטי האימה החשובים של האלף החדש, שהנדס והגדיר מחדש את תת הז'אנר של הפלישה הביתית. ובצדק. זה סרט מצוין, קריפי בקטע לא סביר, ועוכר שלווה ימים אחר כך. אני לא בטוח כיצד הוא עובד כיום אחרי כל כך הרבה סרטים בסגנון, אבל יש לו הרבה מניות באיך שהסרטים האלו מתנהלים כיום.
שש שנים לקח לברטינו לעבור לסרטו הבא, "מוקינגבירד", שאותו לא ראיתי אבל נדמה שההתלהבות ממנו לא גדולה מדי. בסדר, סרט שני וזה. הכי לג'יט. שנתיים אחר כך כבר הגיע סרטו השלישי, "המפלצת", שהיה ממש בסדר, אבל באמת לא שום דבר לקאנון. ועכשיו, 12 שנה מאז שגרם לאנשים לבדוק פעמיים את כל הדלתות בבית שלהם, חוזר ברטינו לסרט רביעי. ועל אף ששני הסרטים האחרונים שלו היו זניחים במקרה הטוב, אפשר להרגיש את ההתרגשות שמצטברת בקבוצות האימה של הפייסבוק והפודקאסטים. חלק ממנה בגלל שהשאיפה לעוד טירוף מבית היוצר של "הזרים" משכיחה שהוא לא עשה שום דבר ראוי לציון מאז, וחלקם כנראה באמת חיבבו גם את "מוקינגבירד" ואת "המפלצת". מה שבטוח הוא ששוב העיניים נשואות לברטנו. אני, כמובן, גם הייתי חלק מזה. וחבל, כי "האפל והמרושע" סרט איום ונורא.

הבימוי של ברטנו טוב. האיש חד משמעית יודע לעשות קולנוע. הוא משתמש היטב בסאונד, הוא והצלם שלו, טריסטן ניבי, מרימים פריימים לא רעים בכלל, ויש אווירה. אבל עם אווירה לא מחזיקים 90 דקות סרט. בואו נגיד שיש סיבה למה לא הקדשתי זמן לתיאור העלילה למרות שאנחנו כבר בפסקה השלישית. והסיבה היא שאין. או לפחות אני לא מצליח להיזכר באחת כזו. בגדול הסרט מתרחש באיזו חווה, ויש אבא חולה, ואמא שחותכת לעצמה את האצבעות בגלל הכיסא שזז ואז כל מיני שדים. יכול להיות, אולי אני משלב פה דברים מסרטים אחרים שראיתי לאחרונה ואשכרה עניין אותי לדעת מה קורה בהם.
אם אין דמויות ואין נראטיב, גם השוטינג הכי מרהיב בעולם לא יעזור. ותגידו עד מחר שיש פה נראטיב של תורשה ויחס להורים וניסיון להתחיל חיים חדשים, אבל זה לא מחזיק. לא היה אכפת לי מאף אחד בסרט, בעיקר כי מעט הדמויות שיש משורטטות באופן כל כך כללי שזה לא באמת משנה מה הם יעשו.

אני לא לגמרי בטוח מה השתבש ב"האפל והמרושע". האם זו עריכה שעיקרה את הסרט מתוכן, האם מלכתחילה התסריט היה אוורירי מדי בשביל לייצר מקום לצופים לעגון בו? או שאולי אני פספסתי משהו. זה גם קורה. בשבילי כל מה שאני זוכר זה השעמום. נו, אבל לפחות מצולם סבבה.

לכל פרקי אימת החודש לחצו על התגית. אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק חתולשחור, שם הפינה תפורסם ותוכלו להביע את דעתכם אם תחפצו. בעוד פחות מחודש אנחנו פה עם סיכום השנה באימה, אז בואו נבדוק מי היה יותר מפחיד – הקולנוע או המציאות.