• אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 35
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

"Impetigore" ו"La Llorona", דאבל אימה בדרך אל האוסקר

13 בנובמבר 2020 מאת אור סיגולי

כשזה מגיע לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר, אחד הדברים שתמיד מסקרנים אותי הוא הבחירה שעומדת מאחורי כל נציגות. האקדמיה האמריקאית לא מתערבת בבחירת הסרטים של כל מדינה (היא כן בודקת כשירות לאחר שהסרט נשלח, בין אם תקנון ההפצה או כמות האנגלית בסרט), ולכן כל אחת מתושבות הגלובוס עושה את השיקולים שלה.
חלק, כמו ישראל, בוחר את הסרט שהתעשייה המקומית קבעה שהוא הכי טו… אה, סליחה, הסרט שהיא מאמינה שהאקדמיה האמריקאית תעריך במיוחד, על בסיס שיקולים חיצוניים; חלק מהן בוחרות להבליט את היצירה הכי יוצאת דופן וייחודית שלהן; חלק הולכות על שמות גדולים של במאים ושחקנים או מהמרות על הסרט שעשה הכי הרבה תהודה בזירת הפסטיבלים העולמית; ולחלקן, הקטנות יותר או דוברות האנגלית, אין יותר מדי מבחר ולכן פשוט הולכות עם מה שיש.

אסטרטגיה היא לגמרי דבר לגיטימי כשזה מגיע לאוסקר, הרי זה בגדול כל הבסיס של הפרס הזה. לכן אני בכל שנה מתמלא אהבה והערכה למדינות ששמות פס על העניין, ופשוט שולחות מה שבא להן, גם אם ברור לכל אדם בעל אינטרנט שאין לסרטים האלו שום סיכוי.
ואם להיות עוד יותר ספציפי, אני הכי אוהב את המדינות ששולחות סרטי אימה לאוסקר.

אני לא מדבר על מותחנים או על דרמות קיצוניות. זה ללא ספק משהו שיכול לתפוס אצל האקדמיה, אם זה מגיע עם פסטיבלים כגיבוי. "פרזיטים" הוא כמובן הדוגמא האחרונה, גם אם הוא אנומליה בערך בכל אספקט שאפשר להעלות על הדעת. אבל לפניו צריך להרחיק משהו כמו עשור ל"שיני כלב" (2010), "הסרט הלבן" (2009), "נקמה" (2008) ו"המבוך של פאן" (2006), וגם אלו לא נכנסים תחת שום ז'אנר ספציפי אלא מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם כמה.
לעומת זאת, סרטי אימה פר-אקסלנס פשוט לא מקבלים מועמדות בקטגוריה הזו, למרות שבכל שנה יש שמנסים, כמו למשל "הבית הדומם", "מתחת לצל", "ספירה לאחור", "נשמה" ו"לילה טוב, אמא". כולם, באופן לא מפתיע, נכשלו.

המרוץ לאוסקר ה-93 רק התחיל, וכבר יש שתי מדינות שהלכו בכל הכוח על האימה. הראשונה הייתה מלזיה עם "נשמה" (Roh) והשנייה הכריזה ממש לאחרונה – אינדונזיה, שבחרה ב"נשים מהגיהנום".
בנוסף לשתי אלו, גוואטאמלה בחרה במשהו קצת יותר מורכב. זו דרמה ששואבת הרבה מעולם האימה עד שהיא ממש נוגעת בטריטוריות המפחידות, אבל עוטפת את הכל בכסות של נראטיב פוליטי-פסיכולוגי, ולכן יותר קל למכור את זה לקהל שלא נהנה מלפחד. ככזה, הסיכוי שלה באוסקר בהחלט גדול יותר.

את נציג מלזיה טרם ראיתי, אבל את שני הסרטים האחרים בהחלט כן ולכן רצתי לספר. מעבר לאוסקר ולז'אנר, המשותף הנוסף לשניהם הוא שאל ההמונים הגיעו דרך אתר הסטרימינג לאימה Shudder, שלמרבה הצער עדיין איננו זמין בישראל.

"נשים מהגיהנום" – Impetigore

הקולנוע האינדונזי הסתער על העשור האחרון עם מצ'טות ואלות בכוראוגרפיית קרבות מרהיבה, הופך לסוג של ז'אנר בפני עצמו. זה התחיל עם הבמאי (הוולשי) גארת' אוונס ו"הפשיטה", אבל המשיך עם טימו ג'איינטו שהפך להיות אנרגיה משל עצמו בתחום האימה ("מקברי" ו"קילרז" שביים יחד עם קימו סטמבואל או "שהשטן ייקח אותך") והאקשן ("עם רדת ליל", "הדשוט").
לפני שלוש שנים קול חדש הצטרף למקהלה, כאשר קהילת האימה העולמית החלה להביע עניין סביב סרט אינדונזי בשם "עבדי השטן", הפיצ'ר החמישי של בחור בן 41 בשם ג'וקו אנוואר. זאת הייתה מעשיית אימים ורוחות גותית משפחתית שזכתה לסקרנות במספר פסטיבלים.
ב-2019 לבדה, אנוואר הוסיף עוד שני סרטים לפילמוגרפיה שלו – הראשון הוא סרט גיבורי על בשם "גונדלה", והשני הוא הסרט שהפך לאותו לנציג השנתי של אינדונזיה באוסקר.

באנגלית שם הבחירה השנתית של אינדונזיה הוא "Impetigore", מילה שכנראה המפיצים האמריקאים המציאו כי לא נתקלתי בשום רישום שלה מחוץ לסרט. גם לאחר הצפייה אתוודה שאני לא באמת הבנתי מה המשמעות שלה. עם זאת, באינדונזית שם הסרט הוא "Perempuan Tanah Jahanam", כלומר "נשים מהגיהנום". גם לא הברקה גדולה, אם יורשה לי.
הסרט הוקרן בסאנדנס ובסיטג'ס, בין היתר, ובזמן שאני לא יודע האם באמת לא נעשה שום סרט משמעותי יותר השנה באינדונזיה (ראיתי סרט אימה אחר תוצרת המדינה לאחרונה, "שהשטן ייקח אותך 2" עליו ארחיב באימת החודש של נובמבר) או האם הוועדה האינדונזית הייתה שיכורה להפליא, אבל דבר ברור לי: הסרט הזה לא יהיה מועמד לאוסקר. אין מה לעשות, סרטים עם תינוקות שנולדים ללא עור לא משתבצים ליד זוכי ונציה. ובכך האקדמיה תפספס הזדמנות לחגוג את אחד מסרטי האימה הטובים ביותר – בוודאי שהקיצוניים ביותר – של הזמן האחרון.

"נשים מהגיהנום" תפס אותי כבר מסיקוונס הפתיחה שלו, וזה כבר ניצחון בפני עצמו. אני לא רוצה לגמרי להסגיר מה קורה בסיקוונס הזה, אבל למרות שהטירוף האמיתי עוד לפנינו, אלו כמה מהדקות הכי קריפיות ומלחיצות שאני זוכר. השימוש של אנוואר בפריימינג ותאורה הוא התגלמות הסיוטים, כך שהסיקוונס המתרחש כמעט כולו בבוטקה של כביש אגרה צדדי הוא מופת של בימוי אימה. למרבה השמחה לסרט יש עוד הרבה להציע.

רוב הסרט מתרחש בכפר מבודד בתוך היערות העבותים של אינדונזיה, אליו מגיעה מאיה (טרה באסרו המצוינת, שחקנית קבועה של אנוואר) על מנת לברר דברים על עברה המסתורי, ממנו היא זוכרת מעט מאוד. יחד עם חברתה הטובה היא מתמקמת בבית גדול ונטוש שכנראה היה שייך למשפחתה, וכבר ביום הראשון שלהן שם יש תחושה שמשהו לא בסדר קורה במקום הזה. לא רק שהאנשים מאוד מוזרים, אלא גם יש יותר מדי לוויות, ובעיקר אין ילדים. ככל שהשתיים מעמיקות את החקירה, הן מגלות קללה עתיקה שיכול להיות שקשורה למאיה עצמה, ויותר מדי מההיסטוריה האפילה והמלחיצה של הכפר נגלית להן, עד שכבר מאוד מדי לברוח.
המסגרת העלילתית הזו רחוקה מלהיות חדשה או מסעירה. למעשה, היא יכולה אפילו לעורר פיהוק אצל צופי אימה אדוקים. יותר מזה, יש משהו בחשיפת האירועים וגם הפתרונות שמגיעים בשלבים מאוחרים של הסרט שלא לגמרי מספקים, ומבהירים שאולי מיומנות תסריטאית היא משהו של אנוואר יש עוד עבודה עליו. אבל את מה שחסר על הדף, אנוואר מוסיף בבימוי ובהדרכת השחקנים, הופך את "נשים מהגיהנום" לחוויה אמיתית.

קודם כל, הסרט הזה מאוד קיצוני. לא בהכרח מבחינת האלימות, למרות שזו קיימת גם קיימת, אלא יותר המקומות המאוד אפלים שהסרט הזה מגיע אליהם. למשל, אם אנחנו רגילים שבסרטי אימה תינוקות הם מחוץ לתחום – פה זה לא המצב. האמת שאפילו לי היה קשה לראות כמה סצנות כאלה, שאת תוכנן לא אחשוף כי לא בטוח שאתם רוצים את זה בדמיון שלכם.
אבל הקיצוניות איננה מהות, אלא תבלין. הסרט משוחק מצוין, מצולם מרהיב, ואפילו יש בו כמה רגעים ממש מצחיקים. אנוואר יודע איך להשתמש במוסכמות האימה כדי להפתיע אותנו ולשחק לנו עם הראש. טרה באסרו בתפקיד מאיה יוצרת הזדהות, שזה הכי קריטי בסרטים כאלו, ודמויות המשנה הן לא רק כלי תסריטאי אלא ממש כאלו עם סיפור חזק ומניעים מעניינים. הכל חוץ ממובן מאליו.

אז לא, לאוסקר אינדונזיה לא תגיע בקרוב, אבל היא ממשיכה לחזק את מעמדה כטריטוריית אימה משובחת ומעניינת. ואם בשביל זה היא צריכה להטריל את האקדמיה האמריקאית – אין לי שום בעיה עם זה.

"הבוכייה" – La Llorona

בטוח יש לזה סיבה טובה, אבל לי אין מושג מדוע בשנה שעברה נמנעה גוואטמלה מלשלוח נציגות לאוסקר. זה במיוחד משונה כי היו לה לא אחד, אלא שניים מהסרטים הטובים ביותר של השנה. הראשון היה זוכה פרס מצלמת הזהב בקאן "האימהות שלנו" (שנשלח לייצג את בלגיה, אז בטוח היה שם איזה מהלך מאחורי הקלעים), והשני הוא "רעידות", שניהם גם היו חלק מתוכניית פסטיבל ירושלים 2019.
השנה גוואטמלה עושה חצי תיקון לעניין הזה, כאשר היא שולחת את סרטו הנוסף של במאי "רעידות", חאיירו בוסטמנטה, אחד היוצרים הבולטים של המדינה. הוא אפילו כבר נשלח לאוסקר בעבר עם "הר געש".

אני לא יודע איך בוסטמנטה חילק את הזמן שלו בין כל הפסטיבלי 2019, אבל בין "רעידות" ו"הבוכייה", זה בטח היה די מורכב, שלא נאמר ממוטט. ספציפית "הבוכייה" הוקרן בוונציה, טורונטו, שיקגו, טוקיו, סאנדנס וסאן סבסטיאן, ביו היתר. זה רק מראה שעל אף השיוך הסמי-ז'אנרי של הסרט, הוא הצליח לתפוס אצל קהל די רחב, ואני אפילו אופטימי לגבי סיכויי האוסקר שלו. למרות שאנחנו באמת רק בהתחלה.

המושג "הבוכייה", או "האישה הבוכייה", הוא פולקלור לטיני שלאחרונה פתאום חזר לתרבות הפופולרית ביתר שאת משום מה. ב-2019 נתקלנו בו לראשונה עם סרט האימה של בלומהאוס, "The Curse of La Llorona" שהופץ בארץ בשם "מקוללת", והיה לאחד מהסרטים המושמצים והנלעגים ביותר של 2019. אני ויתרתי על ההזדמנות לצפות בו.
"הבוכייה" של בוסטמנטה, על פי תסריט שלו ושל ליסנדרו סנצ'ז, הולך על מקום אחר, הן מבחינת הסיפור והן מבחינת הווייב.

נציג גוואטמלה השנתי מתחיל במשפטו המתוקשר של גנרל מזדקן, שמואשם בפשעים נגד האנושות ורצח עם. ההמולה סביבו לא מסתכמת רק בין כותלי בית המשפט, אלא גם מקיפה את ביתו העצום, שם הוא חי עם משפחתו והמשרתים הרבים שלהם. אפילו שאשמתו ידועה, הגנרל מצליח להתחמק מעונשו (בריאותו הרופפת תורמת לכך) ועל אף הכל הוא שב לביתו להמשיך בחייו. זה כמובן לא עוצר את ההמונים שצובאים על ביתו בהפגנות בלתי פוסקות.
כמה זמן לאחר המשפט מגיעה עוזרת בית חדשה, צעירה ויפה, ומשתלבת במערך השירות של הגנרל ומשפחתו, בדיוק כאשר דברים מוזרים מתחילים לקרות בין כותלי הבית. ובזמן שההפגנות מבחוץ הולכות ומתעצמות, איזשהו כוח אפל תופס חזקה גם בפנים.

לצופה הישראלי, יש פה איזושהי מידה קטנטנה של רלוונטיות. אמנם אין שום קשר בין העלילה הגוואטמלית למציאות המקומית, אבל בכל זאת פעם בשבוע לפחות יש הפגנות קולניות תחת ביתו של ראש ממשלה. ובזמן שמי שמפגין חווה רק את מה שמחוץ לכותלי הבית, "הבוכייה" מספק אופציה למה שאולי קורה בפנים. כמובן שאין פה השוואה בין גנרל דרום אמריקאי בדימוס לבין ראש ממשלה ישראלי מכהן, אבל קשה לעשות את ההפרדה האסוציאטיבית.

אני חייב להודות שלהפתעתי החיבור הזה בין "הבוכייה" לבלפור היה הדבר היחיד שעניין אותי בזמן הצפייה. בוסטמנטה במאי מצוין, הוא יודע להעמיד מצלמה והוא מוצלח בהדרכת שחקנים, אבל סרטו הזה השאיר אותי מרוחק ודי משועמם, בטח ביחס לעוצמה הרגשית של "רעידות".
שני הסרטים עשויים בסגנון מאוד שונה, צריך להבהיר. "רעידות" הוא מגורען, במצלמה חיה, הרבה קלוז-אפים ואינטימיות אינטנסיבית. "הבוכייה" הוא יותר מעוצב, קר וגותי, ולכן הגיוני שההשפעה שלו על הצופה היא אחרת.
מה שכנראה הפריע לי ב"הבוכייה" הוא שהסרט לא לגמרי החליט מה הוא, ולכן פספס בכל הפרמטרים. מצד אחד קשה להכריז עליו כסרט אימה, למרות שהוא בצורה הכי מיידית סיפור של רוחות רפאים. הוא לא מאוד רוצה להפחיד, אלא רק ליצור סביבה מאיימת פסיכולוגית. הבעיה היא שהדרמה לא מספיק חזקה כי בעצם אין פה יותר מדי נראטיב, הדמויות תקועות במקום, והדברים לא מאוד משתנים או מתפתחים. מכיוון שהסיפור לא ממש מחזיק וגם האימה נשארת לטנטית, התחושה היא של פול גז בניוטרל.

מבחינה ויזואלית מדובר בעשייה מרשימה ללא ספק. הצילום והעיצוב מרשימים, והשימוש בסאונד גם הוא ראוי לשבחים. אבל מכיוון שהאמירה של הסרט מאוד לא מורכבת ובעיקר לא מטופלת באופן מעניין (אוקי, הבנו, חטאי העבר לא מניחים וחוזרים לרדוף אותך גם אם אתה אדם חופשי. בסדר), "הבוכייה" נותר בגדר רעיון טוב שלא התפתח לכדי דרמה יציבה.
ובכל זאת, כאמור, אני רואה מסלול בו הסרט הזה מגיע לאוסקר, או לפחות לעשירייה של חצי הגמר. יותר מזה, אני גם רואה איך בוסטמנטה עצמו מקבל איזה גיג יוקרתי מהוליווד בקרוב, אולי נטפליקס, וחוצה את הקווים צפונה. בואו נראה אם אני צודק.