• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

אימת החודש – מאי 2020: "חנוכה", "זי", "נשיכות קטנות", מראות"

28 במאי 2020 מאת אור סיגולי

אם הימים האלו לא מוזרים גם ככה, נפלתי באמצע הלילה על סרט אימה שמתרחש בחנוכה, וגיליתי סרט אימה מהסבנטיז שביים רוברט אלטמן, צילם וילמוש זיגמונד ויצא לעולם אחרי שזכה בפרס קאן לשחקנית הטובה ביותר. כל אחד משני אלו הוא עניין מערער למדי, ובאותו חודש זה בכלל עמוס. מצד שני, זה החלק הכיפי עם סרטי אימה – לא משנה מה, יש עוד כל כך הרבה דברים מופרכים שם בחוץ, ולעולם לא תוכל אפילו לגרד את קצה הקרחון. שבע שנות אימת החודש ואני עדיין מופתע.

את חודש מאי יעטרו ארבעה סרטים, שניים מהם חדשים למדי, ושניים מהם ותיקים יותר – אחד כבר סוג של סרט פולחן בשלב הזה, ורק עכשיו מצאתי לנכון לצפות בו סוף סוף.
אבל באמת, עזבו הכל שנייה – סרט אימה על חנוכה.

"חנוכה" – Hanukkah

אם לכל מועד וחג בלוח השנה הנוצרי יש לפחות סרט אימה אחד קאנוני משלו ("האלווין", "קרמפוס", "בלאק כריסטמס", "לילה שקט וקטלני", "מיי בלאדי ולאנטיין" ועוד), אין שום סיבה שהימים הקדושים ליהודים לא יקבלו מקום של כבוד בעולמם של הסלאשרים והשדים. אם כי אולי המילה "כבוד" קצת נמהרת בהקשר הזה.
"חנוכה", שצץ משום מקום ואם יורשה לי להמר גם כנראה יחזור לשם, הוא סרט אמריקאי מאת הבמאי איבן מקגאר שנחשף ממש בסוף 2019. הוא אפילו מתהדר בתואר המפוקפק "סרטו האחרון בהחלט של סיד הייג", השחקן יקיר האימה שהלך לעולמו בספטמבר האחרון, ממש כמה חודשים לאחר תום צילומי הסרט.

הסרט נפתח ב-8 בדצמבר 1983 – שזה אגב, בדיוק שבעה ימים לאחר יום הולדתי – בנר האחרון של חנוכה. ביום הזה ממש, רוצח מחליא ויהודי בצורה די קיצונית (הייג) נתפס לאחר שהותיר מאחוריו שרשרת של קורבנות ועמד להקריב את בנו בן השמונה לאלוהי צבאות.
36 שנה אחר כך, ארבעה צעירים – שני בחורים ושתי בחורות – יוצאים יחדיו למסיבה בבית של חבר, במרחק כמה שעות נסיעה מביתם, ולאחר ליל שכרות וניסיונות די משונים לשכב אחד עם השני (או אחת עם השנייה, כי גם זה קורה) מגלים שהם נתקעו שם בלי רכב, ומישהו מתחיל לרצוח אותם בדרכים נוראיות. במקביל אנחנו עוקבים אחרי ה"רוצחנוכה" (Hanukkiler במקור) שנתפס על הצעירים האלה כי הם לא יהודים מספיק או משהו, ועושה בהם שפטים.

כשהסרט התחיל, וסיד הייג במראה של קריקטורה נאצית מדליק חנוכייה העשויה מאצבעות של קורבנות, תהיתי בפני עצמי (וכנראה גם בפייסבוק) האם אני עומד לצפות בסרט האנטישמי ביותר מאז "היהודי זיס". כעבור כמה דקות החלטתי להניח לשאלה הזו, כי באמת שמדובר בבעיה הקטנה ביותר של הסרט הזה. כי, אתם יודעים, סרטי אימה רבים אני רואה, רובם לא טובים, אבל בכזה דבר מזמן לא נתקלתי.

בגדול, הכל ב"חנוכה" איום ונורא. הצילום מכוער, הליהוק מגעיל, השחקנים ברמה אחת מתחת לפורנו, העירום והניצול של הגוף הנשי בסרט הזה הוא מתחת לכל ביקורת, הסטריאוטיפים על יהודים, שחורים ורוסים הוא קשה מנשוא, והכל בעיקר מאוד מאוד משעמם.
כמעט שעה לתוך הסרט אנחנו עדיין בדירה חסרת האופי הזו, כנראה בית דודתו של הבמאי או משהו, תקועים עם קבוצה די דוחה של אנשים מבלי יכולת לברוח, ושום דבר לא קרה מלבד אימג'ים של נשים אומללות בתוך בור ג'יפה. אל תשאלו.
הרציחות מעאפנות ועם יותר מדי זמן מסך בין אחת לאחת, הדיאלוגים בלתי סבירים, ובכל רגע זה רק הולך ומתדרדר. יש שם בחור אחד שמנסה להיות סת' רוגן (רוברט פלסטד ג'וניור) והוא כנראה היחיד שיש לו איזושהי אונקיית כישרון, ואני סופר נדיב פה, אבל שאר השחקנים והשחקניות כנראה לא בעלי שאיפות גדולות מדי, כי אף אחד לא ילהק אותם אחרי הדבר הזה. כמובן שהסרט לא באמת לוקח את עצמו ברצינות יתרה, ומנסה אפילו להצחיק פה ושם ככה על הדרך יחד עם התפלפלויות על נושא הדת והיהדות, אבל האווירה הזולה והמרושעת שלו די מחסלת כל אופציה להנאה.

ייתכן וביום מן הימים "חנוכה" יהפוך לסרט קאלט, וכמו עם סרטים רבים, השנים יגרמו לו להרגיש כמו איזה ממתק טראש שאיכשהו שרד. מאידך, יכול להיות שזו הפעם הראשונה והאחרונה שתשמעו עליו.
אני לא אהיה מופתע לכאן או לכאן, אבל אם משהו מהמילים שכרגע כתבתי סיקרן אתכם – סמכו עלי, עדיף לכם בלעדיו.

"זי" – Z

הסרט הזה הגיע לאחרונה לשירות הסטרימינג "שאדר" (הוא לא זמין בישראל, כי לא מגיע לנו דברים טובים מסתבר) ולכן הוא הוזכר בכמה פודקאסטים להם האזנתי בשבוע החולף. הקונצנזוס היה די ברור: זה לא סרט מאוד טוב, אבל הוא מהנה בדרכו ובעיקר מתהדר באחת ההקפצות הטובות של התקופה האחרונה. אבל באמת. וואי וואי, איזו הקפצה, אמרו הדוברים, אשתי צרחה, הכלב התעלף, הטלוויזיה התחילה לבכות וברחה מהחדר. היו ביניהם אפילו כאלו שאמרו שהסרט, הבסדר הזה, שווה את הצפייה רק בשביל הרגע המדובר (שאיש כמובן לא חשף לפרטים מחשש לספויילרים).

כחובב הקפצות מושבע, ישר סימנתי את הסרט ובהזדמנות הראשונה התיישבתי לצפות בו בשעת לילה. הדלקתי את הטלוויזיה, החשכתי את האורות, וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וכשהסרט ממש התקרב לדקות הסיום שלו, כבר הייתי מתוח כמו קפיץ כי אם זה עדיין לא קרה הנה זה יבוא. הנה ההקפצה הזו שדיברו עליה, שמגיעה משום מקום, שתגרום לכם להעיר את השכנים עם צווחת בהלה.
עבר שבוע מאז סיימתי לצפות בסרט. אני עדיין מחכה.
לא שאין רגעים מפחידים ב"זי", וזה לא שאין איזה שלוש-ארבע הקפצות חביבות למדי. אבל באמת שום דבר שגרם לי לתגובה יוצאת דופן. באמת שאין לי מושג על מה הם דיברו, כל הנלהבים שם באוזניות שלי.

סרטו הקנדי של ברנדון כריסטנסן (שסרטו הקודם, "לידה/שקטה" קיבל מקום משל עצמו באימת החודש) הוקרן בכמה פסטיבלי ז'אנר במהלך 2019, אבל נפל על תזמון לא מדהים – הוא יצא במקביל ל"דניאל לא אמיתי", וגילה שבגדול יש להם אותה עלילה: ילד קטן מוצא לעצמו חבר דמיוני, ומה שבהתחלה נראה כמו משהו טבעי וסביר, הופך במהרה לאימה מוחלטת כשהחבר הזה מתגלה כישות קטלנית וזוממת רעה.
"דניאל לא אמיתי" זכה לשבחים (מופרזים, אם אתם שואלים אותי) לעומת "זי" שקיבל יחס קריר יותר, ועל כן הוסט הצידה.

לא לגמרי בטוח למה, אבל אני חושב שחיבבתי את "זי" יותר מאשר "דניאל לא אמיתי", אבל באמת ברמת דקויות לא מאוד משמעותיות. שניהם סרטים עם כמה רגעים טובים, אבל לא כאלו שהותירו חותם כלל. הבעיה המרכזית של "זי" הוא שהמערכה האחרונה שלו מרגישה לא קשורה או אורגנית לשאר הסרט, כאילו האריכו את העלילה בכוח כדי להוסיף זמן מסך על מנת להצדיק את עשייתו.
ועדיין, מדובר בסרט שעשוי היטב. כריסטנסן ללא ספק השתדרג מאז "לידה/שקטה" ובקצב הזה הוא עוד יעשה סרט ממש טוב בקרוב. המשחק אחלה, האפקטים לגמרי בסדר גמור, והוא קצר יחסית כך שלא מצריך מחויבות גדולה מדי.

"נשיכות קטנות" – The Lost Boys

בשעה טובה התפניתי לראות את אחת מקלאסיקות האימה האהובות ביותר של האייטיז. לא ברור איך מסלול החיים שלי עקף את סרטו של ג'ואל שומאכר מ-1987 אבל אני אצטרך למצוא מישהו להאשים בזה. אחזור אליכם עם זה בהמשך.

השם העברי המשונה איכשהו נוטה לכיוון האסוציאציה האירוטית ולגמרי מפספס את כפל המשמעות של השם המקורי (תדהמה), שמייצר סאבטקסט של נעורים אבודים וצעירים חסרי הכוונה, אבל ברמה המיידית יותר מתייחס למכת היעלמויות של ילדים בעיירת החוף קליפורניאנית, שם מתרחש הסיפור.
לאחר פרולוג קצר, הסרט נפתח עם מייקל (ג'ייסון פטריק) וסם (קורי היים, בתפקיד שבאותה מידה היה אפשר לקרוא לו "כל מה שרציתי להיות כשהייתי בן 11 ולא היה לי סיכוי") שיחד עם אימם (דיאן וויסט, שנה אחרי האוסקר על "חנה ואחיותיה") עוברים לבית המשונה של סבם הביטניק והמפחלץ, בעקבות גירושי ההורים.
תוך איזה יום וחצי מהגעתם, שני האחים נחשפים לכמה דברים משונים מאוד במקום – מייקל נסחף אחרי חבורה מועדת לפורענות של אופנוענים בהנהגתו של דיויד (קיפר סאת'רלנד), וסם מתחבר עם שני ילדים בני גילו שעובדים בחנות קומיקס מקומית (קורי פלדמן וג'יימיסון ניולנדר) שמתעקשים להזהיר אותו מפני הערפדים המקומיים. זאת בזמן שאימם מתחילה לעבוד בספריית וידאו שם היא מפתחת קשר רומנטי עם המנהל, מקס (אדוארד הרמן עליו השלום).
מהר מאוד – אבל באמת, מהר מאוד – מייקל עובר לצד האפל, וסם צריך למצוא דרך להציל את אחיו הגדול מאימת הערפדים הרשעים, ולגלות מיהו המנהיג שלהם…

יותר מהכל, "נשיכות קטנות" הוא גוש אייטיז מרוכז בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו. הליהוק, הפס-קול העמוס (שלושה שירים שונים מתנגנים בארבע הדקות הראשונות של הסרט), הבגדים, ההומור, האפקטים, הכל פשוט ברק בבקבוק. ואני חלילה לא אומר את זה לשלילה. זה סרט שהוא כולו כיף, ודי מובן מדוע הוא הרוויח את מעמדו כקאלט. האמת היא שממש לאחרונה הוא זכה למחווה ב"אנחנו" של ג'ורדן פיל וגם בסרט "החיים בצללים", כך שבהחלט יש לו משמעות תרבותית.

בגלל שכאמור צפיתי לראשונה ממש עכשיו בגיל 36 לא קיבלתי ממנו את האפקט לו זכו אלו שראו אותו בגיל הראוי, איפשהו בין 12 ל-17, וההנאה שלי ממנו הייתה קצת מרוחקת ונוסטלגית יותר מאשר הערכה לקולנוע מצוין. זה אומר שהחורים בתסריט המטופש שלו בלטו לי מאוד ולגבי פחד בכלל אין מה לדבר, אבל עדיין אני בהחלט ממליץ עליו למי שלא ראה, עם הנמכת ציפיות הכרחית, כי הוא סופר כיף, מצחיק בלא מעט רגעים (התגובה של סם כשהוא מגלה שאחיו בדרך להיות ערפד היא "חכה מה יקרה כשאמא תגיע הביתה") וחלק משמעותי ממנו עדיין עובד.
עכשיו אני רק צריך להשלים את "Near Dark" של קת'רין ביגאלו, ואני לגמרי בוגר מחזור סרטי הערפדים של 1987.

"מראות" – Images

זה נשמע כמו חלום סינפילי שהתגשם: רוברט אלטמן מביים, וילמוש זיגמונד ("גברים במלכודת", "צייד הצבאים") מצלם, ג'ון וויליאמס מלחין, גרהאם קליפורד ("המבט", "מופע הקולנוע של רוקי") עורך, וסוזנה יורק בתפקיד הראשי – ועוד כזה שהעניק לה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. באמת שאין לי מושג איך לא שמעתי על הסרט הזה עד החודש, בזמן שעברתי על סרטי האימה בשירות הסטרימינג Tubi.
אז כן, איפשהו בין "הקלפן והיצאנית" ו"שלום לנצח", יצא אלטמן בחברת כמה מטובי הקולנוענים בעולם, לצלם מותחן אימה באירלנד, והתוצאה היא סרט שנשכח לחלוטין.

נתחיל בחדשות הפחות מרהיבות – יש סיבה למה הסרט הזה לא מוכר במיוחד. על אף שיש לו את כל האלמנטים להיות יצירת מופת, וכל מי שעסק בו הוא ברמת האגדה, הוא לא מאוד עובד. אמנם אינני חזק בעולם הקולינריה, אבל אם הייתי צריך להמשיל את "מראות" למנה כלשהי, הייתי אומר שהיא מורכבת מחומרי הגלם הטובים ביותר, שנעשתה על ידי השפים הגדולים בעולם, אבל מישהו הוסיף פשוט יותר מדי מים למה זה שלא יהיה, מדלל את כל הטעם עד שכבר לא נותר הרבה.

"מראות" הוא סיפורה של סופרת ילדים (יורק) שהמציאות סביבה מתחילה להתערער. היא מקבלת טלפונים שרומזים לה שבעלה בוגד בה, היא מתחילה לקבל חזיונות משונים, ולא יודעת היכן ומתי היא. כאשר היא יוצאת עם בעלה לבקתת קיט מרהיבה באירלנד, הדברים הופכים להיות אקוטיים יותר – נראה שאנשים מתים חוזרים לרדוף אותה, והיא לא בטוחה בכלל מה אמיתי ומה מנסה לשבש את שפיותה.
סיפורים כאלה, על תודעה קורסת, בטח כזו של נשים, הם הכל חוץ משכיחים. כנראה שהדוגמאות האהובות ביותר הן של פולנסקי בין אם "רתיעה", "הדייר" או "תינוקה של רוזמרי". אבל אנחנו נתקלים בזה המון. "מראות", על אף עשייתו הטכנית, לא נמצא בבולטים שבחבורה הזו, בעיקר כי התחושה שאני קיבלתי ממנו הוא שלא לגמרי בטוח לאן הוא רוצה להגיע, והולך במעגלים עד שכבר די נמאס. הסיום שלו, שאמור להיות טוויסט מטלטל, כל כך צפוי, ומגיע אחרי המון דקות שבהן כבר לגמרי הבנו מה קורה ולא לגמרי פיתחנו אהדה מיוחדת לדמויות, שהוא אפילו קצת מעלה גיחוך.

תחילת שנות השבעים היו שנות זוהר לקולנוע של אלטמן, והוא גם הצליח לייצר מעשיות מטרידות למדי כמו "אותו יום קר בפארק", אבל פה יש הרגשה של ניסוי שאיש לא לגמרי ידע איך לנתב נכון, והוא בעיקר מאוד מתיש.

זהו להפעם. בהצלחה לנו עם הקיץ המתקרב.
לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית פה למטה, וקפצו בהזדמנות לדף הפייסבוק "חתולשחור" שם הפוסט יעלה (במקביל לפייסבוק של סריטה) ותוכלו להגיד לי כמה אני טועה.