• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מדריך והמלצות

22 בנובמבר 2020 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע הסקנדינבי, או מבט על קולנוע נורדי כפי שהוא נקרא בסינמטק הרצליה, ייערך השנה באופן מקוון. בשל כך הם קוראים לו ״מהדורה 2.5״ אחרי שנתיים ראשונות מוצלחות (על הראשונה כתבנו בפירוט). הפסטיבל השנה עומד בסימן שיתוף פעולה עם שגרירות פינלנד, וכל סרטי החצי-מהדורה הנוכחית מגיעים מהמדינה הצפונית. ממהדורות קודמות אפשר יהיה לצפות שוב בסרטים ״תהום״, דרמה קומית זוכת פרסי הקולנוע הפיני על תסריטאי ושחקנית, ״מסע כבד״ עליו כבר כתבנו, וכן בקלאסיקה עליה אכתוב בסוף פוסט זה. השיא הוא מחווה לאקי קאוריסמקי, שיוקרנו שלושה מסרטיו המוקדמים, על אחד מהם תוכלו לקרוא בהמשך למי שבכל זאת זקוק להמלצה על הבמאי המהולל. סרט נוסף שאינו חדש וגם לא ישן הוא ״גברים בסאונה״, סוג של סרט פולחן תיעודי על מקומה של הסאונה בחיי הגברים של פינלנד, שחוגג עשור.

הסרטים החדשים למהדורה זו כוללים את דרמת ההתבגרות הגאה ״תקועים בקיץ״, אליו יוצמד סרט ישראלי קצר בשם ״אמא שלך תאהב אותי״ מאת עומר הראל, וכן סרט הפתיחה והנעילה. האחרון הוא ״משחקים שאנשים משחקים״, דרמה קומית מהשנתון הנוכחית, על חבורת חברים הנפגשת לחופשה משותפת באתר מבודד כפי שעשו בנעוריהם, מה שמציף מתחים ישנים וחושף חדשים (תמונה בראש הפוסט). על סרט הפתיחה תוכלו לקרוא מיד, אבל בפסטיבל גם רמזו לנו לאפשרות של סרט הפתעה. אז כדאי לעקוב אחרי אתר סינמטק הרצליה, שם גם אפשר למצוא פרטים על כל הסרטים ואפשרויות רכישת הכרטיסים והצפייה המקוונת. הפסטיבל נפתח רשמית אתמול, שבת ה-21 בנובמבר, ויימשך עד ה-5 בדצמבר מבחינת זמינות הסרטים. טיפ: סרט הפתיחה זמין לצפייה חינמית רק ביממה הראשונה של האירוע, כלומר עד סוף היום. כמה מילים עליו ואחר-כך קאוריסמקי וסרט קלאסי עם ציוות מעניין שחורג מגבולות הקולנוע הנורדי.

אורורה
Aurora

התקציר לסרטה של מיה טרבו, סרט הפתיחה של הפסטיבל, מציע מפגש שהופך לקשר מפתיע בין שני אנשים שונים. אורורה מן הכותרת היא צעירה פינית חובבת בילויים ושתייה, בדרגה שאולי חורגת מדרגת הבילוי. היא פוגשת את דריאן, פליט מן המזרח התיכון שמנסה למצוא מקלט, עבור עצמו ובעיקר עבור בתו הקטנה, כאשר אשתו לא שרדה את התלאות שברדיפה במולדת והמעבר בין מדינות שונות. מעבר למפגש בין שני אנשים שונים, הסרט הוא גם מפגש בין שתי סגנונות או ז'אנרים שונים. מצד אחד, זוהי קומדיה רומנטית לפי כללי הספר, כולל סצנות של צירופי מקרים משעשעים ופספוסי הזדמנות, או מוטיבים חוזרים שבונים משהו פרוע אך מעודד. לפן הקומי אפשר להוסיף גם מפגשים משעשעים של דריאן עם התרבות הפינית (למשל הסאונה, שנוכחת בערך מחצי מסרטי הפסטיבל הנורדי השנה), סצנות קריוקי ומסיבות בכלל. אלא שמול הקומדיה, הסרט מכיל לא מעט תכנים אפלים ורגעים שהם לחלוטין דרמה, כיאה לסרט שמציג דמות של פליט עם ילדה. מובן שיש לא מעט סצנות שמשלבות בין הקומי לטרגי, אולם יש גם לא מעט רגעים בהם חשתי כי הקומדיה נעלמת לגמרי לטובת הצגת דמויות שגם סוף הוליוודי (לו יבוא) לא יפתור את הבעיות שלהן.

הדבר נכון בעיקר לגבי הדמות של אורורה. היא מתמודדת עם אב אלכוהוליסט בדרגה הרבה יותר קשה ממנה, ועם חוסר הצלחה בחיים באופן כללי. חיים של ניסיון בריחה מן הדירה של שותף לסטוץ בתחילת הסרט וארגון מסיבה מהיום להיום, לא ממש מחפים על כך שהיא חשה אכזבה מסוימת מחייה ומן היכולת שלה ליצר קשרים או לשמור על כסף. זאת אף על פי שיש לה עבודה בסלון יופי והיא גם מוצאת עבודה נוספת כמשגיחה על קשישה, מה שבאופן מפתיע חלק ניכר מן הזמן לא מוביל להפקרות. אורורה נראית בדיאלוגים הראשונים שלה בסרט כאישה חסרת אחריות ומלאה בציניות, אולם למעשה היא מגלה נדיבות כלפי אחרים במספר דרכים. הבעיה שהיא רק סובלת מהכחשה של השדים הפנימיים אשר רודפים אותה ומובילים אותה למבוכה ולכישלון פעם אחר פעם.

לעומתה, דריאן נראה לפרקים כמו פנטזיה של המהגר הקסום. הוא בנה את עצמו מחדש מספר פעמים ובמשך מספר חודשים, ודומה כי הוא מסוגל להכיל בשלב זה את כל מה שהחיים זורקים לכיוונו. כולל סבלנות כלפי התרבות הפינית ואנשים אשר די חודרים למרחב הפרטי שלו מדי פעם. אולם ייתכן ומראית העין של הסבלנות שלו היא סוג של איבוד תקווה או אפילו מחיקת זהות. בתחילת הסרט הוא שוקל בקול רם להתחתן (על מנת לקבל אשרת שהייה) או להתאבד (מה שיעניק לבתו מקלט מדיני), והוא יותר רציני בכוונות שלו ממה שנדמה. לא סתם הוא אינו הדמות ששמה בכותרת הסרט ואם הזהות המקורית שלו נמחקת מעט או מאבדת מן האלמנטים שלה, האישיות של ארורה נותנת לו אופי חדש או משיכה למשהו מעבר למטרה שלו. זאת בלי קשר לשאלה האם הוא יהיה פרטנר רומנטי לאישה שקשה מאוד לסמוך עליה או להיות בסביבתה במשך פרק זמן ארוך.

עלילת הסרט כוללת כמה סצנות חסרות היגיון, אבל ההיגיון הדרמטי נותר אמין ומקנה לסרט אחיזה במציאות. בסופו של דבר מצאתי את עצמי נהנה יותר דווקא מן הקטעים הלא סבירים, חלקם שכפול של דברים דומים שנראו בקומדיות רומנטיות רבות. הסרט מודע לז'אנר המרכזי בו הוא פועל ובדרכו הוא מצדיע לו. ברגעים בהם הוא מתמסר לז'אנר, הוא מזכיר כי הקומדיה הרומנטית מעגנת לאו דווקא בבדיחות אלא בעיקר ברגעים בהם האהבה (או החיפוש אחר האהבה) גובר בעימות על הנסיבות או ההיגיון. השחקנים איכותיים והצילום מושקע, אולם החוזק של הסרט נובע מן הניצחון הלא מתנצל לז'אנר שנחשב נחות יותר. זה שלכאורה לא עושים כמוהו הרבה בימינו, זה שמזוהה עם נטפליקס יותר מן הפסטיבלים.

הנערה מבית החרושת לגפרורים
The Match Factory Girl

הפסטיבל מציע מחווה לבמאי הפיני היודע ביותר, אקי קאוריסמקי. הוא עושה זאת דרך שלושה סרטים מן התקופה המוקדמת בקריירה שלו – בהם "מסע העסקים של המלט", וריאציה על שייקספיר, ו"חיי הבוהמה", סרט שנוצר בצרפת ואולי מסמל את סוף התקופה המוקדמת ביצירה של הבמאי. אולם השיא של הפסטיבל ולדעתי גם השיא של קאוריסמקי כבמאי בכלל הוא "הנערה מבית החרושת לגפרורים", יצירת מופת של קולנוע מינימליסטי. מעשיה קטנה ברוח של רובר ברסון ובתיבול של הומור שחור ודמות חד-פעמית של אישה שקופה שהחיים די התעללו בה. זהו סרט חברתי, בעל עלילה מפתיעה ולא שגרתית, וגם יצירה מצומצמת בכמות העלילה שלה ובשימוש בכלי הקולנוע. יש בסרט הדים לכל הסרטים המצליחים שקאוריסמקי עשה לפני ויעשה אחרי, וכל האלמנטים באים כאן לידי ביטוי בצורה שלמה, עוכרת שלווה אך גם מלהיבה.

68 דקות בלבד נמשך הסרט הזה, וגם זה עם ההתעכבות על העבודה האפרורית של הגיבורה (נחשו איפה). כל שוט מעוצב היטב בפני עצמו וגם כפונקציה של בניית עולם. איריס חיה את חייה באופן מובן מאליו בין עבודה סיזיפית ונטולת עניין וחיים עם משפחה תובענית ולא ממש אוהבת. הבריחה שלה לרגע לבילוי נראית כסוג של הישג, רגע של אושר של ממש ואפילו הישג של הרוח האנושית. אם כי רוב הסרט מראה, ממבט מרחוק, דווקא את האכזריות של בני האדם כלפי הגיבורה ואת האופן בו האכזריות הזו הופכת אותה לסגורה רגשית ובסופו של דבר מעמידה אותה בפני דילמה אותה תפתור בדרך לא שגרתית.

בתפקיד הראשי, קטי אוטינן מצליחה להעביר רגשות ולעורר הזדהות כמעט בלי להזיז תו אחד בפניה, והעולם העני אך הבורגני בדרכו בו היא פועלת ממלא כל פריים באווירה עכורה. יש אירועי מפתח שמתרחשים מחוץ לפריים, ואת רוב ההסברים למעשים הקהל נדרש להבין לבד, אבל אין בסרט אף רגע שקשה להבין מה מניע אותו. כולל הרגע בו העלילה עוברת מן הסביר לממלכה הפרטית של קאוריסמקי (ושל עוד במאים ובמאיות שהושפעו מסרט זה). מדובר בסרט מדכא לכאורה מבחינת התוכן שלו, אולם אני מוצא בו משהו מזוקק ואף מלהיב בזכות הברק של העשייה הקולנועית.

אנשים בליל קיץ
People in the Summer Night

זהו הסרט הישן ביותר בפסטיבל השנה (שגם הוצג במהדורה הקודמת). סרטו של ולנטין ואלה יצא בשנת 1948 ודומה כי כבר אז הוא ניסה להיראות ישן יותר מכפי תקופתו. הסרט מייצר עולם של טבע הרמוני שקפא בזמן, כמו האזור בפינלנד בו הוא מתרחש, בו כמו במקומות אחרים בצפון ליל קיץ פירושו לילה די מואר, אם כי יש רגעי דמדומים במהלכו. תושבי הכפרים השונים בהם מתרחשת העלילה מודעים לכך כי יש עולם בו נעים במכוניות, ואחת כזו אף מגיעה למקום בסצנה הראשונה של הסרט. אולם הם עצמם נעים בעזרת סוסים, סירות, או פשוט הולכים ברגל.

העלילה עטופה באופן תמידי בצילומים של הטבע בסביבה הפינית, ובתחילה היא נראית תמימה למדי. צעיר מן "העיר" (לא נאמר איזו), מגיע לביקור בלי הודעה, כי הוא רוצה לחדש קשר עם צעירה שחיה באחד מן הכפרים, אותה הכיר בעירו. בין השניים מתפתח רומן שנראה די תמים – כזה שכולל מבט על הנוף והלא-בדיוק-שקיעה, נשיקות, מבטים ארוכים, תנועה ושינה בחדרים נפרדים. קווי עלילה אחרים בסרט הם פחות תמימים וכוללים סוג של ניצול מיני ופרצי אלימות.

הקהילה הכפרית שמתוארת בסרט מחולקת למעשה בין כמה כפרים קטנים, שכל אחד מהם הוא למעשה חווה עם עוד כמה בתים סמוכים. כולם מכירים את כולם, יש סודות ויריבויות ומעט מדי אנשי מקצוע. אישה שעומדת ללדת מצויה במצוקה כי המיילדת טרודה במקרה אחר, והרופא היחיד באזור נע עם הסוס אשר סיפקו לו לעוד אירוע דחוף. יש בכך ערגה לחיים הפשוטים של פעם, אך גם הבנה כי משהו צריך בכל זאת לצאת מן הקיפאון, גם אם הדמות של הגבר מן העיר כמהה לא פחות מן הכפריים לדרכי העבר. הסרט מבקש לחגוג את הקיץ התמידי כסמל לאופי של האנשים טובי הלב, אך לא כל הסרט קיצי. שתי היממות של התרחשות העלילה כוללות לא רק אושר וטבע, ויש בו גם סצנה או שתיים שהיו יכולים להופיע בסרט אפל, אפילו בלי לשנות יותר מדי את התאורה.

עם זאת, שיאיו של הסרט הם השוטים בהם האהבה הצעירה מתחברת לתיאור של הטבע, תיאור אימפרסיוניסטי ומכיל. החיבור הזה בין הנוף לבין סיפור אהבה צעיר מוביל לחיבור שעשו בסינמטק הרצליה בין הסרט הזה (שאורכו כשעה) לסרט הצרפתי "מסיבת בכפר" (A Day in the Country) של ז'אן רנואר – עיבוד קסום בין 40 דקות לסיפור של גי דה מופסאן, שהוא גם מחווה לטבע הצרפתי ולאמנות הצרפתית במעבר בין המאה ה-19 לעולם המודרני. זהו הסרט בו ז'אן רנואר נמצא הכי קרוב לציורים של אביו המפורסם. סיפור האהבה בסרטו של רנואר הרבה יותר מריר ומציג צעירה לפני נישואים מול גבר שמעוניין בכיבוש מיני. אך ההיקסמות מן הטבע משחקת עם השאיפות שלהם ומותירה טעם של עוד, גם בגלל המבנה הקטוע של הסרט שהוא לכאורה לא גמור (רנואר טען באוטוביוגרפיה שלו כי הוא מראש ראה את הסיפור הזה כסרט קצר). אני ממליץ לקנח את הדאבל פיצ'ר הזה עם ביקור בארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים וצפייה בסרט הסטודנטים, אחד מן הראשונים שנעשו באוניברסיטת תל אביב, של שמעון דותן – "שבע בטבע", סוג של גרסה ישראלית לסרטו של רנואר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.