• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

מבט על הקולנוע הנורדי 2018: המלצות ואזהרות

30 באוקטובר 2018 מאת מערכת סריטה

אירוע קולנוע חדש הוא תמיד סיבה לשמוח אצלנו בסריטה, וכזה הוא ״NORDIC – מבט על הקולנוע הנורדי״ – פסטיבל קולנוע ביוזמת סינמטק הרצליה ובהתפרש אל סינמטקים נוספים במהלך נובמבר (תל אביב, חולון, ירושלים ושדרות). מבט בתוכניה חושף שיש כאן יותר אוצרוּת מאשר בפורמט הרגיל של ״שבוע הקולנוע ה(הכניסו את המדינה הנכונה)״ וגם איגוד של מספר מדינות עם קולנוע מרתק. הפסטיבל בחר ב״נורדי״ במקום ב״סקנדינבי״ משום שמלבד דנמרק, שבדיה ונורבגיה (הסקדינביות) אפשר יהיה למצוא בו גם סרטים מפינלנד, כולל איזור לפלנד. לכבוד האירוע התכנסנו לפוסט המלצות משותף, עם חלוקה גסה של התוכניה לשניים – סרטים מהשנה-שנתיים האחרונות שרובם יוקרן בארץ בבכורה, וסרטים ותיקים יותר, משנות האלפיים-עשרה וחזרה עד אמצע המאה הקודמת, גם שם יש לא מעט מציאות. הסרטים שכבר כתבנו עליהם יכובדו בלינקים ועל אלה שראינו במיוחד לקראת המאורע (ועל כך תודה לסינמטק הרצליה וליח״צ), או סתם לא כתבנו עליהם משום מה עד היום, תוכלו לקרוא בהמשך. כרגיל, נציע להיעזר באתר הפסטיבל או באתרים של הסינמטק החביב עליכם ועליכן למציאת פרטים נוספים והזמנות כרטיסים.

סרטים חדשים ובכורות

״מסע כבד״

מתוך 20 הסרטים שיוקרנו בפסטיבל, כמחצית הם סרטים מהתקופה הנוכחית שרובם המכריע טרם נחשף לקהל הישראלי. זה שלכאורה ראוי להתייחס אליו ראשון הוא ״הבית שג׳ק בנה״, הסרט שהחזיר את לארס פון טרייר אל פסטיבל קאן השנה, שם צפה בו אורון. פון טרייר הוא מסוג הקולנוענים שצריך לגבש עליו דעה באופן עצמי, מה גם שלא משנה כמה נזהיר או נהלל את החדש שלו – כל תגובה רק תעורר עוד סקרנות. בכל זאת, נזכיר שזה הסרט שבו אורון החליט להפסיק להיות הסנגור של אשף הפרובוקציות הדני, והיות והתוכניה מציעה גם צפייה מחודשת ב״אנטיכרייסט״ ו״רכבות לילה״ (על שניהם בהמשך) אפשר גם להיזכר בתהליך שעבר על הקולנוע שלו. במאי עם שם זהה וסרט נוסף שהוצג לרגע בישראל ואורון כבר כתב עליו הוא ״תלמה״ של יואכים טרייר, והפעם מדובר בהמלצה גורפת יותר.

מבין הסרטים החדשים שלא הספקנו לראות, נזכיר את סרט הנעילה הישראלי ״ארמי אוף לאברז בארץ הקודש״ של אסף גלאי ובכיכובה של להקת הפופ השבדית מן הכותרת, ואת משבצת סרטי ילדים עם השמות הארוכים – ״הסיפור המופלא על אגס ענק״, ״משפחת קטילקובסקי והשוטרים יוצאים לחופשה״, וגם ״צאציקי, אבא שלו ומלחמת עצי הזית״. תודו שפסטיבל עם סרטים לכל המשפחה שמציג כקונטרה שלוש יצירות של פון טרייר הוא אירוע מעניין אוטומטית, וזה עוד כלום לעומת סרט הפתיחה, שיוצריו יהיו אורחי הפסטיבל, עליו תוכלו לקרוא בפסקה הבאה.

מסע כבד
Heavy Trip

מטאל על תת-סוגיו המסתעפים הוא ז'אנר מוזיקלי שנע בין קצוות. מי שמעריכים אותו גם אחרי שהחליטו להסתפר (ואני ביניהם) מעניקים לו יחס שבין רצינות תהומית לבין גיחוך ומודעות עצמית. הרצינות היא כי מטאל טוב מגיע עם כישורי הלחנה, נגינה ושירה (גם גראולינג זו שירה, וזה די קשה האמת) מרהיבים. הגיחוך הוא כי הקישוטים התרבותיים מסביב דרמטיים כל כך שקל לצחוק עליהם או להיבהל מהם, עיינו ערך "מתכת הזבל ומתכת המוות". מה שעובד בצורה מחממת לב בסרט של יוסו לאטיו ויוקה וידגרן שגם כתבו את התסריט, הוא השילוב בין רצינות לקריצה, באופן שלא מלגלג על מטאל ומעריציו, אלא מחבק אותם.

הקומדיה מפגישה אותנו עם ארבעה צעירים ארוכי שיער ושחורי בגדים בעיירה בפינלנד, שבורחים מהשגרה אל מרתף בו הם עורכים חזרות. הקאבר רווי הדיסטורשן והגראולינג ל"קיץ אינדיאני" השקט והנוגה מעולה ומבדר, וקובע את הטון הקליל לכל הסרט. כאשר חברי הלהקה מתחילים לכתוב מוזיקה משלהם הם חולמים לנגן בפסטיבל מטאל גדול בנורווגיה השכנה. השאיפה הזו מובילה לצירופי מקרים ומהלכים שעושה הגיבור טורו (יוהאנס הולופיינן) שהולכים ומסתבכים. בדרך הסרט נוגע בכל קלישאת מטאל, החל מאיפור פנים בסגנון קיס, דרך חיבור למשחקי תפקידים וכלה בשדידת קברים. העלילה קלילה וצפויה אך גם מהנה, והסרט כולו הוא מחווה אוהבת למעריצי מטאל נורדי. הוא מציג את המטאליסטים כדמויות שמאחורי חזותן ה"מוזרה" מתגלים גיקים הגונים ורגישים. גם זו עוד קלישאה של מטאל, כמובן, אבל טוב לראות את הייצוג הזה של "אחרות" על המסך.
(לירון סיני)

רגע בשדה
A Moment in the Reeds

אחד הסרטים הגאים שנתקלתי בהם שוב ושוב בשנה שעברה הוא ״ארץ אלוהים״ הבריטי, המספר על חוואי המוצא עצמו נמשך לפועל הזר שהגיע לעבוד אצל משפחתו. אפשר למצוא לפחות קו דמיון אחד בין הסרט ההוא לבין סרט הביכורים של הבמאי-כותב-עורך מיקו מאקלה, המתמקד במפגש כפרי בין מקומי ומהגר. הסרט נפתח עם שובו לאיזור הולדתו של ליבי (יאנה פוסטינן), סטודנט לספרות הלומד בפריז ואמור לבלות חלק מחופשת הקיץ עם אביו (מיקה מלנדר). האב מצוי בבית הקיץ הוותיק של המשפחה, אותו הוא משפץ ומצפה מבנו לעזור, ממש כפי שהוא מצפה ממנו לצאת עם נשים או לשרת בצבא עם סיום לימודיו. אל המקום מגיע פועל בניין שהאב הזמין לסייע, פליט סורי בשם טארק (בודי קבאני). ליבי וטארק מתחילים להתקרב, במיוחד כשהאב נעדר, ואין כמו סאונה משותפת בשביל לזרז את העניינים.

יש משהו מקסים ופשוט בסרט, בעיקר בזכות הדמות של טארק והשחקן המגלם אותו, או זה שבפינלנד יש כנראה את אור השמש שמצטלם הכי יפה בעולם. עם זאת, היצירה בכללותה לוקה בכמה מחלות ילדות, או שמא עליי לכתוב מאפיינים, של סרט ראשון. זה מתבטא בתחום הטכני והסיפורי כאחד, אבל כיוון שמדובר מראש בסרט צנוע עם לוקיישן מרכזי אחד ושלוש-ארבע דמויות בלבד, זה לגמרי נסלח בעיניי. מה שהוא מצליח לעשות והיטב הוא להעביר את הלך הרוח של המעורבים בסיפור, החל מהאב הנוקשה המייצג את פינלנד הישנה והשמרנית, והמשך בשני הצעירים שלא הרגישו בבית במולדתם ומסוגלים להבין אחד את השני גם בלי מילים. השפה היא אחד הדברים שמסייעים להם להתקרב ולגלות זה את זה, שכן האב יודע רק לגמגם באנגלית והפליט מסוריה אינו מדבר פינית, בעוד ליבי המלומד מוכיח לאביו כי לפעמים להיפתח לעולם יכול להועיל. יש בסרט בכייה של דור הוותיקים כנגד עזיבת הצעירים והגלובליזציה בכלל, לצד דיונים על פריבלגיות לעומת נסיבות הפוכות, מה שעשוי לדבר גם לקהל הישראלי.
(אורון שמיר)

הנערה מהצפון
Sami Blood

מה שמייחד את הסרט זה הוא מבט על שבט הסאמי החי בלפלנד (תמונה בראש הפוסט), כלומר בצפון מדינת סקנדינביה כפי שיודע מי שזוכר את נילס הולרגסון. סרטה של אמנדה קרנל מציע מבט על אזור הצפוני בשתי נקודות זמן. תחילה בהווה, בו קשישה מלווה בבני משפחה צעירים חוזרת לבקר בלי רצון רב את חבל הארץ של ילדותה על מנת לפקוד את הלוויה של אחות עמה לא ממש שמרה קשר. מנקודה זו הסרט יוצא לקו העלילה הראשי המתרחש בעבר הרחוק בו אחרי ילדות של אורח חיים מסורתי האחיות נשלחות ללמוד בפנימיה באי סמוך. במקום החדש מדברים שבדית ולא את שפת השבט, מה שגורם לקושי בתחושת שייכות, בעיקר כאשר צוות המגיע מאופסולה הגדולה מתעד את הגיבורה כמסמך אנתרופולוגי. מתוך המעמד המתנשא נוצר פתח עבור הגיבורה לסוג אחר של חיים, בו היא מתעקשת לבחור חרף הקשיים וגם חרף מחיקת הזהות שלה כשונה.

יש בסרט סוג של מימד דואלי. מצד אחד הוא מבקש לתת אור לאורח חיים אחר ולקהילה מקופחת, אבל המאמץ העיקרי של הגיבורה מעוררת הזדהות הוא יציאה מתוך הקהילה הזו ואימות זהות שבדית טיפוסית. לצד המתח היחסית-ייחודי הזה, מצאתי כי הרגעים החזקים ביותר בסרטה של קרנל הם דווקא הרגעים בהם הוא סרט התגברות שגרתי: תיאור של התרחקות בין אחיות, עזיבת ערכי ההורים, תחושת זרות בכל חברה, אהבה ראשונה וכו'. כל אלו מתוארים בצורה אמינה והופכים את הסרט לא למבט על מישהי שבאה מן הצפון, אלא למבט על משהו שקיים בכל אדם.
(עופר ליברגל)

סרטים ותיקים יותר

״האיילה הלבנה״

חלק זה של הפוסט והתוכניה סוקר יותר בהרחבה בסריטה בעבר, אבל תמיד נחמד לדעת שקלענו לדעת גדולים גם אם מבלי להתכוון. למעשה, הסרט היחיד שלא כתבנו עליו שום מילה הוא ״להישאר בחיים״ (Staying Alive) של שרלוט בלום, קומדיה על נושאים לאו דווקא מצחיקים כמו בגידות ובדידות, ככה שיש לנו גם מה להשלים באירוע עצמו. על כל יתר הסרטים שיוקרנו בפסטיבל ונוצרו לפני 2016 אפשר יהיה לקרוא כאן בהמשך או בלינקים הבאים, איתם נתחיל. על ״עליית ולהאלה״ המופרע של ניקולס וינדינג רפן אפשר לקרוא במדריך שהכין אור לסרטי הבמאי, בעוד ״סרבנד״ הוא כמובן חלק מפרויקט כל סרטי אינגמר ברגמן של עופר.

בתפקיד הקלאסיקה המודרנית אפשר למצוא את ״הכניסו את האדם הנכון״ של תומאס אלפרדסון, שכמעט וניצח במשאל של סריטה לבחירת סרט האימה הגדול של האלף הנוכחי, ולא רחוק מאחוריו גם דרמת ההישרדות ״קון טיקי״ שזכתה לסקירה מאור. פסטיבלי הסרטים בישראל תמיד עוזרים לנו להיות בקשר עם ההיצע הנורדי, אז תודה לחיפה על ההזדמנות לצפות ב״עיוורת״ ולירושלים על ״נערת ליווי״. מה שמותיר אותנו עם ארבעה סרטים, נתחיל עם הוותיק והמפתיע שבהם, נעבור אל מותחן שהקהל הישראלי כנראה לא מכיר ונסיים עם דאבל לארס פון טרייר.

האיילה הלבנה
The White Reindeer
(1952)

הסרט הוותיק ביותר בתכניה הוא סרט שצריך לראות על מנת להאמין שאי פעם נעשה. ואז לשפשף את העיניים פעם נוספת נוכח הידיעה כי הסרט של אריק בלומברג זכה בגלובוס הזהב. זהו שילוב שנראה כה זר, בין סרט אנתרופולוגי על החיים בלפנד וסרט אימה. אחרי דקות שמראות את אורח הצייד, הפנאי ואף החיזור בצפון הרחוק, כולל חתונה בין אישה צעירה וגבר מרשים, הגבר נעדר מן הבית למסעות צייד ארוכים והאישה פונה למכשף מקומי בתקווה שימצא דרך לעורר יותר תשוקה וקירבה לבעל. לפי שהיא מספיקה להתחרט, הכישוף נותן את אותותיו בעוד האישה משנה מדי פעם את צורתה לאיילה/ערפד. העלילה של הסרט לא כוללת הרבה יותר מן המהלך הזה, הדיאלוגים ברובם אומרים בצורה ישירה ולא אמינה את ההתפחות, מה שעלול להקנות לסרט גוון מגוחך. אולם, הצילום המרשים ונופי השלג נותנים לסרט קצב מהפנט משלו וקטעי האימה מייצרים סוג שונה מן המוכר של אקספרסיוניזם – דרך הכישוף, מה שנראה כשילוב מוזר של סרט של פלאהרטי וסרט של דרייר, לגמרי עובד.
(עופר ליברגל)

פשוט עוד סיפור אהבה
Just Another Love Story
(2007)

לפני שעבר ליצור סרטי אימה כמו ״הדיבוק״ בהוליווד, הבמאי הדני אולה בורנדל יצר לא מעט סרטים במולדתו, אחרי שהתפזר עשן ״דוגמה 95״. הסרט שלו שנבחר לקחת חלק בפסטיבל הנורדי הוא אכן אנטיתזה לסגנון ששלט בדנמרק עשור לפני כן, שכן הוא עושה שימוש מופגן בכל אמצעי קולנועי שרק תוכלו להעלות על הדעת. מיד בפתיחה לא פרולוג אחד אלא שלושה, קריינות המתארת את מחשבותיו של הגיבור, סצנות הזיה שמתארות שברי זיכרון, תעתועי עריכה ואפילו סצנה או שתיים מעולם האימה. אבל כל אלה מאפיינים בעיקר את חלקו הראשון של הסרט, שכאשר הוא נרגע מההתפרעות הסגנונית ונותן לסיפור להוביל, מתגלה שהבמאי לא זקוק לשום אמצעי מבין אלו בשביל סטוריטלינג מעניין ומושך.

גם הכותרת היא סוג של משחק עם הציפיות כי אפשר להתווכח על מקומה של אהבה בסרט או על מה נחשב שגרתי ונורמלי. הגיבור והמספר הוא יונאס (אנדרס ברתלסן), צלם משטרתי, בעל לאישה ואב לשניים. הוא חולק איתנו ועם זוגתו מחשבות על נדודים וחופשה, או אפילו חיים אחרים, ושינוי אכן מגיע – יונאס ומשפחתו ספק עדים וספק גורמים בעקיפין לתאונת דרכים. הניצולה היא אישה בשם יוליה (רבקה המסה) שזכרונה נמחק וראייתה נעלמה כמעט לגמרי. יונאס שרק הרגיש אשם ורצה לבדוק מה שלומה, מוצא עצמו מול השוהים לצד מיטתה שבטוחים כי הוא החבר שלה, עליו רק שמעו. הבחירות של יונאס מרגע זה הן הרגעים בהם הסרט העמוס נעשה קוהרנטי כשהוא מתאפס על עצמו, ומייצגות את מאבק הז׳אנרים הפנימי. כמו גיבורו, גם הסרט צריך להחליט האם הוא מלודרמה רומנטית עמוסת שקרים ובתי חולים, מותחן עם תפניות חדות ודמויות לא לגמרי חדות, או אולי בכלל משהו אחר, כבד כמו הגורל עצמו או קומי כמו החיים. אלא שאין צורך להכריע בסוגיה, כי יש בו קצת מהכל.
(אורון שמיר)

אנטיכרייסט
Antichrist
(2009)

אני עדיין לא בטוחה אם זו המלצה צפייה או אזהרה. התחמקתי בהצלחה מהסרט הזה של לארס פון טרייר מאז 2009 ועד כה. הרעיון של זוג (ווילם דפו ושרלוט גינסבורג) שאובדן בנם מדרדר אותם לתהומות של דיכאון והתעללות פיזית, כולל שתי סצנות גרפיות במיוחד, נשמע כמו צפייה מאתגרת מדי. לא בגלל האלימות הפיזית בהכרח, אלא יותר בגלל המניעים שלה והסיפור שמוביל אליה. עכשיו כשסוף סוף העזתי וצפיתי בו, אני יכולה לשבח את המשחק, את הצילום ואת תחושת האומללות והסכנה שנבנות תוך כדי צפייה. לגבי הגרפיות – אפשר לזהות את הסצנות האלימות כשהן באות ולהחליט אם לצפות בהן בעיניים פקוחות. הן גם די קצרות בסך הכל. מה שמשאיר אותי תוהה לגבי העלילה.

פון טרייר כתב את התסריט מתוך מצב של דיכאון עמוק בו היה שרוי ומטופל. אפשר להבין למה מערכת היחסים הזוגית הופכת להיות כזו של מטפל ומטופלת מהר מאוד. האישה, ואנחנו איתה, מקבלת המון הסברים על שיטות הטיפול השונות מבן הזוג שהפך לפסיכולוג שלה. הוא לוקח אותה לבקתה ביער בעל השם הסימבולי "עדן", שם היא אמורה להחלים, אבל הדברים הולכים ומסתבכים, אם לומר זאת בעדינות. קשה להחליט מה העלילה שאנחנו מקבלים כאשר כל מה שיש לשניים האלו יחד הולך ומשתבש לנגד עינינו. זה סיפור על דיכאון שאינו מטופל כראוי, על אישה שרגשות האשם מובילים אותה להפנמת דיכוי של שנאת נשים בת מאות שנים, או ההפך – על אישה שמייצגת את כל מה שגברים אוהבים לשנוא בנשים. ואולי זה סיפור על גבר שלא מסוגל להתמודד עם הרגשות שלו ולכן נתלה באלו של זוגתו, או שוב להפך – על גבר שאשתו הנוירוטית לא מאפשרת לו להתאבל כמו שצריך. לא מדובר בצפייה מזוכיסטית כפי שניתן היה לחשוש, אבל אין לי שום ערובה לגבי התחושות איתן תצאו ממנו.
(לירון סיני)

רכבות לילה
Europa
(1991)

הקריירה של לארס פון טרייר מכילה לא מעט תפניות, סרטים מטרידים ומעוררי מחשבה ויצירות מרהיבות, וייתכן וסרט זה מראשית שנות התשעים מהווה את שיאה. הזוועות של מלחמת העולם השנייה מועברות דרך סיפור המתחרש אחריה: אמריקאי ממוצא גרמני שסירב להילחם מחליט להגיע לגרמניה על מנת לשקם את היחסים בין המנוצחים למנצחים, מתוך אמונה בטוב האנושי. דרך דוד שלא מראה כל גינוני חיבה, הוא מוצא עבודה בחברת הרכבות "צנטרופה" וגם מתחבב על בת הצעירה במשפחת הרטמן בעלת החברה. הוא מתחיל כעובד זוטר ומושפל, נכנס אל משפחת הבעלים כבן טיפוח, וגם הצבא האמריקאי מביע בו עניין, בעוד הם סבורים כי הוא יכול לעזור להם במלחמה במחתרת "אנשי זאב" – מחתרת פרו-נאצית שנוקמת אחרי המלחמה באמריקאים, שמצידם מפגינים כיבוש אכזר.

הסרט הוא לא רק משל על הרוע שלא כבה, אלא גם על ההליכה של האדם אחרי פקודות, של דמויות בסרט ושל קריין היפנוטי שמדבר אל הגיבור מרמה אחרת של מציאות. לצד הדיון המוסרי המורכב, הסרט בולט גם בגלל הסגנון החזותי הייחודי שלו – הרקע לא פעם אינו מציאותי ומשקף הן את העלילה והן מציאות פנימית, של זוועה מתמשכת שעוד מהדהדת את שיאי המלחמה. השחור-לבן של הסרט מופר לטובת צבע במקרים שונים המדגישים רגעים של משיכה למגע אנושי או לחלופין אלימות ומוות. לצד השימוש המורכב ברקע ובעריכה, הסרט כולל גם תנועות מצלמה מרהיבות המחברות בין אירועים ובניית מתח יעילה, כאשר סכנות לחיי אדם משולבת במבחנים בהם עובד הרכבת הזוטר נדרש תמיד להוכיח את עצמו. מי שלא ראה את הסרט הזה לא ראה שום דבר דומה, גם לא בפרויקטים של פון טרייר מן התקופה שנקטו בטכניקות דומות.
(עופר ליברגל)

״רכבות לילה״

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.