• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: רשימת הזוכים והזוכות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח הערבי-ישראלי
  • פסטיבל חיפה 2021: אור חוזר לדיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט

פסטיבל סולידריות 2020: מדריך והמלצות

4 בדצמבר 2020 מאת מערכת סריטה

בשנתו העשירית, פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם מתקיים לא רק בתל-אביב, אלא בכל רחבי הארץ באופן מקוון. אלו אמנם הנסיבות של רוב פסטיבלי הקולנוע השנה, לא רק בישראל, אבל יש משהו מעניין בפרישה ארצית לפסטיבל שעוסק בנושאים חברתיים. בדרך כלל אנחנו בסריטה לא בהכרח בוחרים סרטים על פי נושא עיסוק אלא יותר מהזווית הקולנועית של הדברים, אבל בפסטיבל סולידריות הדגש הוא על התכנים ובשנה כמו השנה קל ונכון לשתף פעולה ולשוב ולסקר את האירוע. הפסטיבל החל למעשה אתמול (ה-3 בדצמבר) ויימשך עד יום חמישי הבא (ה-10 בחודש), כאשר בפוסט זה ניזכר בסרטים שכתבנו עליהם, נסקור בקצרה את המסגרות השונות ונסיים במיני-סקירות לשלושה מסרטי הפסטיבל.

ההיצע השנתי מתחלק לשלושה חלקים מרכזיים. הצנוע שבהם, אבל אולי הכי מסקרן לצופה הישראלי, הוא זה המוקדש לסרטים מן העולם הערבי הכולל מקומות שאין לנו איך לבקר בהם מלבד בקולנוע. השלושה שכבר כתבנו עליהם בסריטה בעבר במסגרות אחרות הם ״המועמדת המושלמת״ הסעודי, ״העלבון״ הלבנוני ו״עזה״ הדוקומנטרי. השניים הנוספים הם ״בלוז ערבי״ של מנאל לבידי, בכיכובה של גולשיפטה פרהאני. העלילה מתרחשת בתוניסיה ועוקבת אחר צעירה ששבה אל מולדתה מלימודיה בפריז ופותחת קליניקה המשנה את הדינמיקה באיזור – על ידי טיפול פסיכולוגי. כן, זו קומדיה בהפקה חצי צרפתית (ואפשר למצוא אותה גם בפסטיבל ״או לה לה!״ המתקיים וירטואלית בימים אלה אף הוא). במעבר חד, ״נשות החופש״ מספר שלושה סיפורים של רצח נשים ערביות על רקע כבוד המשפחה, תוך בחינה של המושג ושל השלכות המעשים.

מה שנראה כמו לב הפסטיבל הוא החלק המוקדש לקולנוע ישראלי, המחולק בעצמו למסגרות תחרותיות וגם לא, לסרטים ארוכים וקצרים, ליוצרים ותיקים או צעירים. את התחרות לסרטים באורך מלא מרכיבים ארבעה: ״ארץ עיר״ של יקי אילון, ״ואני הייתי שם״ של ערן פז, ״מסרבת״ של מולי סטוארט ו״על כיסא הבמאי יושבת אישה״ של סמדר זמיר, הסרט שחוגג בעונת הפסטיבלים הנוכחית אחרי דרום וחיפה. מחוץ לתחרות יוקרנו סרטים באורכים שונים ומכל מיני שנתונים, מבין החדשים שבהם ״זכותנו הטבעית״ של יולי כהן, ״פואטרי צבן״ של אמיר הר גיל ואסופת ״המבחר של בצלם 2020״. מבין הסרטים הקצרים, הסטודנטיאליים והעצמאיים כאחד, יצא שכבר כתבנו במדריך שלנו לפסטיבל הסטודנטים על ״עין לבנה״, ״אוסלו״, ״מחכה לך״, ״נעורים״, ״המאזין״, ״זכוכית בים״ ו״אגדה על שני אחים וסוסה״. מבין אלה שטרם כתבנו עליהם מעניין להזכיר סרט חדש לאיתן גפני (״בשר תותחים״, ״ילדי הסתיו״) בשם ״שירות פרימיום״ ואת ״עשב רך״, החדש של שאדי חביב אללה (״עץ הכלה״).

מן ההיצע הבינלאומי כבר כתבנו על ״האיש שהדהים את כולם״ בפסטיבל סולידריות הקודם, ועל ״דאו.נטאשה״ השנוי במחלוקת מפסטיבל חיפה. גם ״למה אני קופץ״, אותו פספסנו בחיפה, יוקרן בפסטיבל זה ויספק הזדמנות להתוודע אל עולמו הפנימי של ילד עם אוטיזם. אירוע הפתיחה של הפסטיבל יהיה ״הקרקס המעופף״, על חבורת שחקני תיאטרון אלבנית ומובטלת בקוסובו, השומעת שמועה שאיש מונטי פייתון מייקל פאלין מצלם משהו באיזורם ומחליטה להסתכן ולחצות גבולות כדי לפגוש בו. אם להבליט כמה סרטים נוספים על פי נושאים בלבד, אפשר להתרשם מן הגיוון. ״אל תוך הלילה״ מתעד מעון הפועל בכל שעות היממה עבור ילדים של אמהות יחידניות בניו יורק. ״הנערה על הגשר״ עוקב אחר נערה ניו-זילנדית המנסה להילחם בתופעת ההתאבדויות של צעירים במדינה. ״התיקון השמיני״ מביא את המאבק באירלנד לזכויות נשים על גופן ועובריהן. ו״טעמים של תקווה״ מציג עובדי מפעל תה בפרובנס שמנסים להילחם בגזרה על סגירתו. על שלושה סרטים נוספים ממסגרת זו של הפסטיבל תוכלו לקרוא את הדעות של עופר ואורון כאן בהמשך. כתמיד, לתוכניה המלאה, האירועים סביב הסרטים וכל הפרטים – גשו אל אתר הפסטיבל.

הסוף יהיה מרהיב
The End Will Be Spectacular

המצור על רובע סור בעיר הטורקית הגדולה דיארבקיר התרחש בין החודשים דצמבר 2015 ומרץ 2016. בסיומו, הרובע נהרס ברובו ונהרגו מעל ל-500 איש, בהם 200 אזרחים שלא היו מעורבים. רוב ההרוגים היו אנשי המחתרת הכורדית, שהם גם בעצם לא בדיוק צבא. הבמאי ארסן סליק יצר בסוריה שחזור של האירועים (לא בדיוק איזור שליו לצלם בו), כאשר לחלק מן התפקידים הוא ליהק לוחמי מחתרת אשר מגלמים פחות או יותר את עצמם, מה שרומז עם איזה צד הסרט מזדהה יותר.

יחסית לסרט ביכורים עבור הבמאי שלו, "הסוף יהיה מרהיב" מציג שליטה טכנית מרשימה בדרך להעביר את הסיפור, בעיקר בקטעי פעולה ריאליסטיים שיוצרים אווירה המזכירה את סרטיה האחרונים של קתרין ביגאלו, או את "הקרב על אלג'יר". הסרט אומנם נעדר אחידות והוא פחות מורכב בייצוג האויב מן הסרטים הללו, אך ברגעיו הטובים הוא מרוויח השוואות מסוג זה. הוא לא רק מותח, הוא גם עושה זאת באופן בו הצילום מעביר היטב נקודת מבט של לוחמי גרילה המסתתרים בסביבה אזרחית. מן הסתם, לרוב לוחמים מסוג זה הם לא מהצד שמוצג בקולנוע או מעורר אמפטיה מצד הצופה המערבי.

העלילה עוקבת אחר אישה כורדית צעירה אשר חוזרת למזרח טורקיה לאחר שנים של חיים באיסטנבול, על מנת לחלוק כבוד ללוחמים שלחמו לצד אחיה מול דאע"ש. כאשר היא מגיעה למקום היא מוצאת את עצמה בתחילת העימותים מול הצבא הטורקי ומהר מאוד מצטרפת ללחימה, רחוקה מלהיות האישה היחידה בקרב המחתרת. הזווית הנשית המאדירה את הלוחמות היא עוד משהו ייחודי יחסית לסרט, כאשר רגע השיא הוא אקט של סיכון עצמי של אישה למען המטרה. הסיכון הוא גם לחייה וגם לכבודה כאישה מול צבא של גברים. וזה לא שהסרט מוותר על נקודת מבט גברית – יש כמה דמויות של מנהיגי מרד שמקבלים את ההחלטות וסוג של עלילה של בגידה פנימית.

בעוד הסרט עושה כאמור עבודה טובה בקטעי הפעולה, פיתוח הדמויות שבו הרבה פחות מרשים וכל דמות בו היא חד-מימדית. סביר להניח כי יש בכך משהו מכוון, שכן הבמאי סבור שזהו מאבק של מקופחים בלי מדינת לאום מול צבא חזק. כלומר, כן מאבק של טובים וחלשים מול אימפריה. אולם, בסופו של דבר זה פוגע במורכבות היצירה הן ביחס לאלימות והן ביצירת חיבור רגשי מתמשך לדמויות ומערכות יחסים, מה שהסרט כן קצת מנסה לעשות. בכל זאת, הסרט מומלץ כחוויה קצת שונה של סרט מלחמה.
(עופר ליברגל)

דממת אלחוט
Radio Silence

אחד הסרטים הדוקומנטריים המדוברים של התקופה הוא ״קולקטיב״, הנציג של רומניה לאוסקרים וזוכה פסטיבלים רבים כולל דוקאביב, המציג את מאבקה של קבוצת עיתונאים בשלטון המושחת של מדינתם. מסתבר שיש לו אח חורג מקסיקני-שוויצרי, בשם ״דממת אלחוט״. שמו מרפרר לסיסמאות על פיהן שתיקה פירושה שיתוף פעולה, ובמקור הוא גם מרמז גם על המאורע המחולל של הסרט – פיטורי שדרנית רדיו. כרמן אריסטגי הצטיינה מדי בעבודתה כעיתונאית חוקרת וחשפה את נשיא המדינה דאז, אנריקה פנייה, בפרשת שוחד עצומה ומביכה לפני מספר שנים. למרות או בגלל התקרית היא הופכת לגיבורת העם, עם מיליוני מאזינים ומעריצים שעוצרים אותה ברחוב או שולחים לה הודעות תמיכה. הסרט מביא את סיפורה ואת הרצון שלה להמשיך ולהילחם בשלטונות באמצעות עיתונות עצמאית המשודרת באינטרנט, לאחר שאף גוף שידור לא הסכים להעסיק אותה. אולם, הסרט נפתח בכלל עם הפגנה שהיא בעצם לוויה, של עיתונאי אחר – שחוסל ברחוב באור יום, מאפיה סטייל. זה המחיר האולטימטיבי אותו עיתונאים במקסיקו חוששים לשלם ובזכות הפתיחה הוא מרחף מעל הסרט כולו.

כך מכניסה הבמאית, חוליאנה פנחול, את הצופה לאווירה. רק אחרי כ-10 דקות של הסברים על המצב במקסיקו סרטה מגיע לכותרת המציגה את שמו ואת סיפורה של אריסטגי. מדי פעם שבה היוצרת לקריינות שנעה בין האינפורמטיבי והפיוטי, אבל ברובו מדובר בסרט ישיר מאוד, אולי אפילו מדי. תמונות קשות לצפייה מבליחות מעת לעת, מצד אחד לא עניין חריג בעידן בו הודעות ווטסאפ מכילות לעיתים סרטונים של חיסולים מזוויעים, אבל עבורי זה היה מחריד אז אני חייב להזהיר את מי שרגישים או רגישות לעניין. עוד יותר מטרידות הן החשיפות העיתונאיות של אריסטגי וצוותה, שיכולות היו למלא עונה שלמה של סרטים הוליוודיים על הקשר בין הקארטלים המקסיקנים והממשל, או בין פוליטיקאים ותקשורת. אולם, הסרט אפקטיבי יותר דווקא ברגעיו הרגועים. יש משהו מטלטל בצפייה בשגרה העיתונאית, המתמודדת מול צנזורה מחד ואיומים ממשיים במוות מאידך, באופן יומיומי. כפי שהעם יוצא להפגין, כך העיתונות ממלאת את תפקידה.

עוד נקודה לטובתו של הסרט היא ההצלחה של הבמאית לנסח פרדוקסים. לדוגמה, היא מציגה מדינה תחת מעקב שלא היה מבייש את ישראל בזמן הקורונה, אך מצד שני אזרחים נעדרים משום מה לא נמצאים בקלות או לעיתים בכלל, כנראה כי יש סיבה להסתירם. הסרט מכסה כאמור הרבה נושאים במשך 78 דקות בלבד, עם חוט מקשר שהוא אנטי-גיבורה שיודעת לחייך למעריצים ולא נראית מפוחדת לרגע, אבל נדמה שהיא לא מחפשת פרסום אלא אמת ואולי צדק. בשל המבנה המפוזר יש כאן יותר מוצא לדיון מאשר מיצוי, משהו שבהחלט יכולה להשלים השיחה שבתום ההקרנה. בפסטיבל בחרו לקיים אחרי הסרט פאנל על אקטיביזם, תקשורת עצמאית והמאבק בשחיתות, בהשתתפות עינת פישביין מ"המקום הכי חם בגיהנום", הפעיל החברתי עו"ד ברק כהן, ובהנחיית נועם שיזף ("מגזין +972" ו"שיחה מקומית"). אולי הם ידגימו כיצד לא רק במקסיקו עיתונות עצמאית ומאבקים ציבוריים הולכים יד ביד.
(אורון שמיר)

למצוא את סאלי
Finding Sally

הבמאית תמרה דויט נולדה בקנדה לאב אתיופי. לפני מספר שנים עברה לחיות במדינת המוצא של אביה ויצרה קשר קרוב עם דודותיה וסבתה. אז היא גם שמה לב לתמונה של דודה נוספת, אותה לא הכירה ועל קיומה לא ידעה עד שהגיעה לגיל 30. הסרט הוא מסע שלה להכיר את אותה דודה סאלי ודרכה גם היכרות עם היסטוריה המורכבת של המשפחה שלה וההיסטוריה העוד יותר מורכבת של המדינה בה היא חיה, כחצי זרה שלא ממש מדברת את השפה אך מרגישה שייכת.

יחסית לסרט על המשפחה הפרטית שלה, דויט מעניקה נקודת מבט רחבה ולפעמים מכירה כי המשפחה שלה הייתה בעבר בצד היחסית מיוחס במדינה האפריקאית. סבה של הבמאית היה דיפלומט ומקורב לשליט היילה סילאסי. אף כי אותו סב מצטייר כנאמן לאב, הדבר אפשר לבני המשפחה מגורים מחוץ למדינה ומעמד יחסית בכיר בתוכה, אם כי בשנות השבעים דברים השתנו. הדודות של הבמאית, שהיו מעורבת במאבקי שמאל בקנדה, לפתע מוצאות את עצמן במדינה בה המשטר שאביהן מייצג הוא האויב. דודה סאלי התאהבה והלכה בעקבות פעיל פוליטי מרקע עני יותר ומשם ההיסטוריה של המדינה הפכה ליותר סבוכה ומדממת, באופן שאני לא רוצה לחשוף יותר מדי ממנו.

בסופו של דבר הסרט נוצר ממרחק השנים והוא כולל תחושה של השלמה ורגעים אשר מאפשרים לסגור מעגל הן בתוך המשפחה והן בתוך המדינה, כאשר נאמר כי רבים פחדו במשך שנים לדבר על טראומות מן העבר הקרוב. הסרט משלב בין האישי והלאומי הן בעבר והן בהווה ויש בו ענווה מסוימת אשר מונעת ממנו לשקוע יותר מדי בהסברים או בהאדרה של דמויות מן המשפחה הדי מרשימה של היוצרת.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.