• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • שנים
  • על טרילוגיית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 31
  • המדריך לתכני מונטי פייתון בנטפליקס - חלק שני
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פסטיבל חיפה 2020: "דאו.נטאשה", "הצעיף האדום", "במסתרים", "הכנסייה"

7 באוקטובר 2020 מאת עופר ליברגל

את הדיווח הראשון שלי בפסטיבל חיפה, והשני בסריטה אחרי אור מאתמול, חשבתי למקד בתחרות לקולנוע תיעודי ישראלי. כבר צפיתי כמעט בכל הסרטים במסגרת זו ואל חלקם אכן אתייחס בהמשך. פרט ל"על כיסא הבמאי יושבת אישה״, עליו אורון כבר כתב, טרם התייחסנו כאן לסרטים המוצגים בתחרות התיעודית ובפוסט זה אכתוב בקצרה על חלקם, על הנותרים ייתכן ואכתוב במשך. אך קודם לכן, ברצוני בכל זאת להסב את תשומת הלב אל אחד מן הסרטים היותר מעוררי מחלוקת בקולנוע העולמי של השנים האחרונות. סרט שיש שמגדירים אותו כשיא של השנה הקולנועית ויש שרואים בו סרט בזוי ולא מוסרי.

באופן אישי, מאז השלבים הראשונים של פוסט ההמלצות שלנו חשבתי האם וכיצד לכתוב על הסרט "דאו. נטאשה". האם לשלבו בפוסט ההמלצות, לכתוב פוסט נפרד, להתעלם מן הסרט לחלוטין – כל האופציות הללו עלו וירדו יותר מפעם אחת. בינתיים כתבתי על סרטי אריק רוהמר שיהיו חלק מהפסטיבל, אבל בסופו של דבר כתבתי החלטתי לכתוב על הסרט המפלג בדיווח זה בגלל שיש דמיון מסוים בינו לבין אחד מן ההיבטים בסרט תיעודי ישראלי המציג בתחרות. נתחיל עם הסרט הרוסי המדובר ומשם לדוקומנטריים מישראל.

דאו. נטאשה
DAU. Natasha

פרויקט "דאו" מעורר עניין וביקורת בעולם הקולנוע והאמנות מזה יותר מעשור. בהתחלה, הבמאי איליה חרז'נובסקי רצה לביים סרט אודות הפיזיקאי היהודי לב לנדאו (המכונה "דאו"), חתן פרס נובל שפעל בברית המועצות. עם פיתוח הפרויקט, הוא החליט שהדרך להראות את חיי המדען כרוכה גם בסביבה בה הוא חי ומנקודה זו הדבר התפתח לגרסת החיים האמתיים של "סינקדוכה ניו יורק" – אחרי שליהק שחקנים לתפקידים של לנדאו ובני משפחתו, חרז'נובסקי החליט לצלם את הסרט באולפן אשר ידמה במשך תקופה ארוכה את החיים בברית המועצות בשנות החמישים. הוא ראיין שחקנים לא מקצועיים שרצו/הסכימו לקחת חלק בפרויקט והעביר אותם לאולפן ענקי אותו בנה, אולפן בו החיים ינתהלו בתנאים ששררו במוסקבה באותה תקופה, כולל אותם סוגי מזון, הגבלות מצד המשטר ואימת הקג"ב. ההבדל היחיד והעיקרי הוא נוכחות של מצלמות שצילמו לא רק את הסיפור המוכתב של "דאו" (בפועל הסרט על דאו כיסה תקופת זמן רחבה יותר, אולם זו נראה לי התקופה בה מתרחש הסרט בו צפיתי), אלא גם את יתר הנוכחים במקום שפשוט חיו את חייהם כאילו הם בשנות החמישים.

החיים של השחקנים מנקודה זו התנהלו לרוב בלי הכוונה מעבר לעבודה של הדמות שלהם, אם כי עם הזמן חרז'נובסקי ושותפיו האמנותיים (הרבה במאים ואמנים חברו אליו בנקודות זמן שונות) בחרו עלילות שנוצרו על מנת להתמקד בהן ולעצב את הסיפורים, גם אלו שנוצרו סביב החוויות של משתתפי הפרויקט עצמם. הצילומים נערכו בין 2009 ל-2011 והעריכה והחלוקה לסרטים, סדרות, ומיצגים שונים, נמשכה במשך שנים. ב-2019 הוצג הפרויקט כולו בתעורכה בפריז. השנה החל חרז'נובוסקי להוציא את הסרטים השונים – יש 15 כאלו ועוד כמה סדרות – לצפייה. תחילה, בפסטיבל ברלין הוצגו שני סרטים מתוך הפרויקט, בהם "דאו.נטאשה" אשר עשה את דרכו למהדורת האונליין של פסטיבל חיפה. הוא מגיע אחרי פרס על תרומה אמנותית בפסטיבל ברלין, עצומת מחאה של מבקרי קולנוע רוסיים, והרבה דברי שבח/קטילה על בסיס מוסרי. זהו סרט שמכיל מספר סצנות קשות לצפייה, אך גם מוגדר בידי היוצרים כהכי פחות נוקשה בפרויקט. לא צפיתי ביתר הסרטים ואני לא ממש בטוח שאני רוצה לעשות זאת. מאידך, איני יודע כיצד אפשר לכתוב על הסרט הבודד במנותק מן הפרויקט.

חרז'נובסקי מגן על סרטו ועל תהליך העבודה בתוקף, כולל תביעה משפטית נגד עיתון "לה מונד" שטען כי משתתפים בפרויקט דיווחו באנונימיות על כך שחוויית הצילומים הייתה סוג של התעללות. במסיבת העיתונאים בברלין השחקניות הראשיות בסרט הספציפי הזה ישבו לצד הבמאי ובחיוך ובגאווה, בסרט שרובו התבסס על התגובה האמתית שלהן לחיים במסגרת הדמייה. חרז'נובסקי, שאת הסרט הספציפי הזה ביים ביחד עם יקטרינה ארטל, סייג ואמר כי "האלימות לא אמתית" שזה קצת מרגיע. הסרט כולל סצנת חקירה ארוכה ואלימה מאוד, אך מצד שני הוא הסביר כי השחקנים ידעו שאין סכנת חיים. זה לא הדבר האלים היחיד בסצנה הזו.

ההתסייגות של הבמאי מעלה את השאלה האם סצנת המין המשולבת בסרט היא כן אמתית, וגם מעמידה בסימן שאלה את סצנות השתייה לשוכרה (לרוב מרצון, אך ישנה גם סצנת שתיית אלכוהול בכפייה). עד כמה, בשם האותנטיות, יכולים יוצרי קולנוע להעביר את המשתתפים בסרט התנהגות בעייתית? "דאו.נטאשה" מעמת אותנו עם בעיה רחבה יותר של סבל למען אמנות שקיים במידה פחותה גם בסרטים אחרים ובשיטות עבודה מסורתיות. חרז'נובסקי מציין כי כל המשתתפים בפרויקט יכלו לבקש לעצור צילומים של כל סצנה אם הם חשו כי היא עברה את הגבול או שהם חשופים מדי. נניח כי הדברים הללו הופכים את הפרויקט לבלתי פסול מוסרית, הכרעה שאיני בטוח שאני מסכים איתה, או ביכולת שלי לשפוט זאת. גם אז, השאלה שעולה היא מה הבמאי השיג בסרט.

העלילה מתמקדת בנטאשה (נטאשה ברז'נאיה), מנהלת של קפיטריה המשרתת בעיקר עובדי מכון מחקר ממשלתי (לנדאו אולי עובד בו, אך הוא לא נוכח בסרט זה). נטאשה כמעט ואינה נראית מחוץ למקום בו היא עובדת קשה, ומערכת היחסים העיקרית שלה הוא עם העובדת הזוטרה, אישה צעירה בהרבה בשם אולגה. מערכת היחסים היא לפעמים חברות ולפעמים כוללת דרישות קשות מצד נטאשה ואף התעללות. נטאשה מדברת על רצונה לסיים רומן עם מדען נשוי. במהלך הסרט נרקם קשר בינה לבין קולגה של אותו פרטנר רומנטי, מדען צרפתי שחובר לפרויקט המדעי בברית המועצות. הקשר נרקם ביניהם אף כי הם אינם דוברים שפה משותפת ונאלצים להיעזר במעט האנגלית שהגיבורה כן יודעת על מנת לתקשר. סצנות אלה של הניסיונות לתקשר הן הטובות בסרט בעיניי ויש בהן גם לא מעט הומור ובעיקר התנהגות אנושית חביבה ואף אותנטית. אחרי מימוש המשיכה, נטאשה נחקרת על קיום קשר מיני עם אזרח מדינה זרה, ומדובר בחקירה מאוד קשה לצפייה. זוהי בערך כל עלילת הסרט, לא כולל סצנה בה נטאשה השיכורה נשברת במונולוג קשה, כולל גם מה שנראה כהאשמה נגד הסרט עצמו.

כל הדברים לא רק מתרחשים בלי התערבות הבמאי, לכאורה, אלא מתוארים בקצב איטי ובאריכות. הגישה הזו של חרז'נובסקי וארטל מהותית לא פחות להשגת האותנטיות של הסרט ממיקום השחקנים באולפן המדמה את ברית המועצות. כל סצנה בה נטאשה נוכחת נמשכת הרבה יותר עם הלב הדרמטי בה והדבר גורם לצפייה בהתפרקות שלה לפרקים, או בהבנת הקיום שלה כאישה. סצנות בהן אינה נוכחת קיימות אך חולפות במהירות. הבחירה הזו נכונה, אולם היא גם חושפת את החולשה העיקרית של הסרט בעיניי – ככל שהוא נמשך, הוא מרגיש פחות כמו שחזור של העבר היסטורי ויותר תיעוד של האישה/שחקנית בתוך פרויקט אמנותי שיצא משליטה. הוא יצא משליטה גם בגלל הבחירה בסצנות הארוכות, אם כי יש ערך למבט ארוך על סצנת השתייה ואפילו לסצנת החקירה הדי בלתי אפשרית לצפייה. אבל לדעתי ניתן היה להבין כי שני בני אדם מקיימים יחסי מין בלי נוכחות ארוכה של האקט בסרט, במיוחד שהאקט כרוך ברגעים מעט קומיים לפניו ואחריו. הבחירה בקצב האיטי היא גם בחירה מתבקשת בסוג מסוים של קולנוע אמנותי "ריאליסטי" ואף כי יש לה מימד אפקטיבי, היא חושפת את הפרויקט שנוצר כרצון לבטא דבר מה אותנטי ובסופו ש לדבר מציג רק הצצה לעולם מלאכותי.

הצעיף האדום

הבמאי פטר מוסטובוי מספר ב"הצעיף האדום" פרקים מסיפור חייו העמוס, הדחוסים לתוך קצת פחות משעה. עיקר הסרט נוגע לקריירה של מוסטובוי כצלם ובמאי קולנוע תיעודי בברית המועצות החל משנות הששים, ובעיקר במאבק התמידי שלו מול הרשויות וקובעי המדיניות בתעשיית הקולנוע, שחשדו בניסיונות לחופש אמנותי או ביוצרי קולנוע יהודים. מוסטובוי מספר את הסיפור בקולו בעודו נעזר ברובד החזותי בשלושה סוגי חומרים: חומרי ארכיון מסרטים שצילם או סרטים אחרים; קטעי אנימציה המשחזרים את עברו; שחקנים המגלמים פקידי ממשל או תעשיית קולנוע הרודים במוסטובוי או מהללים אותו ומבקשים ממנו סרט לפי טעמם.

השילוב בין הטכניקות נשמע מורכב יותר מכפי שהוא נחווה במהלך הצפייה. "הצעיף האדום" עובר כסרט פשוט וצנוע בסיפור שלו ובדרך ההעברה. קצת מוזר לדבר על צניעות בסרט שבו הבמאי שלו מדבר על הסרטים והשבחים הרבים שהוא קיבל לאורך השנים, עבור סרטים שעל רובם הגדול טרם שמעתי (ואני מניח שאיני לבד בכך). אבל הנימה האירונית תמידית ומקטינה של קולו של המספר, מייצרת את האפקט הרצוי. ניכר כי הסרט יודע היטב שהוא תמצית לסיפור הרבה יותר גדול וכי הוא מנסה להיות נגיש לקהל הן כסיפור גדול יותר לדיכוי של רבים בידי המשטר, והן ככרטיס ביקור מאוחר של במאי בשלב מתקדם של הקריירה. כך למשל, הסרטים שצילם מוסטובוי הרבה יותר מגוונים ומורכבים בשפה הקולנועית שלהם מן הסצנות שנוצרו עבור סרט זה. כל זה מייצר חוויה קולנועית קולחת למדי.

ניתן לחשוב כי חווית צפייה קולחת ונימה שיש בה לעתיים סוג של שעשוע אינה מתאימה לסרט שנוגע בנושאים כבדים כמו מניעת חופש יצירה וחופש אנושי בסיסי, אותם מוסטובוי חווה על בשרו. או בעיקר, שהסרט הוא סוג של חוליה מקשרת בין סרטים האחרים על ברית המועצות שהוצגו בפסטיבל השנה: הוא מראה את השליטה של המשטר באמנות מעט אחרי הנקודה שבה "האף או הקונספירציה של החלוצים" מסתיים, והוא מכיל גם חקירה והגבלות בעקבות קיום קשר אינטימי עם אזרחית של מדינה זרה, הנושא של "דאו. נטאשה" רק בווריאציה מעט שונה ועל בסיס מקרה בחיים האמתיים. אף כי הנושא מוזכר כמעט בחטף בסרט של מוסטובוי, אווירת האימה והשליטה של המשטר גם בתחום האינטימי של חיי הנתינים עוברת היטב ובאופן שאינו מרתיע.

המקומות בהם הסרט נופל מעט הם בתיאור הרגשות הפנימיים של היוצר, כמו בסיפור החותם את הסרט ומהווה סוג של חזרה לצעיף מן הכותרת, המוצג קודם לכן כסימן לביטוי אישי או לחריגות. ייתכן והסרט היה מרוויח מעט אם היה ארוך יותר וכך ניתן היה לפתח את הקטעים הללו. גם ככה מדובר בסרט שצריך לספר סיפור חיים שלם וגם קריירה אמנותית שמה שנראה ממנה בסרט מעורר טעם של עוד. התוצאה מעניינת בגלל או בזכות הקסם של מוסטובוי כמספר וכאמן בעל קריירה ארוכה, ודומה כי "הצעיף האדום" אפקטיבי בעיקר כסיפור של אמן תחת משטר רודני בכלל וגם כסיפור שנותן ביטוי לסיפור של יהודי ברית המועצות, לפני ואחרי העליה לארץ.

במסתרים

נציגה נוספת של היוצרים שעלו מברית המועצות לישראל, וכנראה הפורה שבהם, היא לינה צ'פלין. אחרי עשרות סרטים תיעודיים ועלילתיים לבדה או בשיתוף עם בעלה סלבה ז"ל, היא ממשיכה ליצור סרטים בנושאים מגוונים. שנה אחרי שהציגה בפסטיבל חיפה את "אנדרגראונד בלט", שגם זכה, היא מציגה בו סרט חדש על נושא שונה לחלוטין. "במסתרים" עוסק בחרדים הנמצאים בשלבים שונים של יציאה בשאלה, כאשר רבים מהם הם "אנוסים" – אנשים שחיים בתוך הקהילה החרדית ונראים כך בגלוי, אולם בסתר הם כבר אינם מאמינים באורח החיים לתוכו נולדו. הם מחללים שבת, מחזיקים טלפון סלולרי, מקיימים קשרים שונים של צפייה ולמידה מן העולם החילוני, עם או בלי שמירה על אמונה כלשהו באל.

צ'פלין מראיינת הן אנוסים לשעבר, הן אנוסים שעוברים במהלך הסרט תהליך של עזיבת החברה החרדית, והן אנוסים שנותרים במסתרים במהלך התקופה המתוארת בסרט ולכן הם מרואיינים בעודם עוטים מסכה. השימוש של הסרט במסכות הוא מרתק, שכן הוא מדגיש עד כמה סרטים המבוססים על ראיונות נשענים על הפנים האנושיות. המסכות לכאורה אינם מביעות דבר, אבל היעדר ההבעה משולב בססגוניות של המסכות שנבחרו והרגשות המובאים בדברים. בחירה זו הופכת את הסרט לכזה המתקיים בעצמו בתוך סוג של "הסתר" – הקהל נדרש להשלים את הבעות הפנים ואת המראה האנושי של חלק מן הדמויות.

המציאות יצרה הדהוד נוסף לבחירה במסכות, שכן המתועדים נגררו לתוך "תקופת הקורונה". נוצר מצב בו חלק מן הסרט משולב קטעים שצולמו בידי חברים של המצולמים ולא בידי הבמאית וצוותה (על הצילום חתומים איציק פורטל וטוליק גלאון), וחלק אחר מן המצולמים שכבר עזבו את החברה החרדית נראים בסרט עם מסכות מסוג אחר. התוצאה היא סוג נוסף של חיים בסתר, עשייה קולנועית של במאית מבוגרת בתקופה בה לכאורה אי אפשר להקרין סרטים בקולנוע ומומלץ לא לצאת ולפגוש אנשים אחרים.

עוד סוג של הסתרה קשור גם לחיים שאחרי היציאה בשאלה ועזיבת הסביבה החרדית. החרדים לשעבר מוספים לשלב בחייהם חלק מאורח החיים הדתי וכאשר הם חילונים כלפי חוץ, נותר בהם חלק מוסתר שהוא חרדי, לפחות בחלק מן התרבות. רחצה משותפת בחוף הים מופיעה בסרט פעמיים: בפעם הראשונה כמשהו שלא ניתן היה לחלוק כזוג נשוי בקיום החרדי, ובפעם השנייה כמפגש קהילתי של אנוסים לשעבר. הכנסת רובד זה לסרט הופכת אותו לאנושי יותר ולא רק למבט אנטי-חרדי דרך העיניים של מי שנוטשים את הקהילה ונחשבים כמתים על ידי חלק מבני המשפחה שלהם. האנושיות הזו הופכת אותו לאחד מן הטובים שבסרטי התחרות התיעודית השנה.

הכנסייה

אמונה דתית נוכחת מן סתם גם בסרטה של ענת תל, שנקרא "הכנסייה", והוא תיאור של המתרחש בכנסיית הקבר בעיר העתיקה לירושלים. המבוא העיקרי לסרט הוא דרך חיי כמרים אשר הקדישו שנים רבות לכנסייה הפיזית הזו, בראשם כומר ארמני אשר משרת בה מנעוריו ובזמן צילומי הסרט הוא כבר אדם זקן. האמונה בסרט לא מוטלת בספק והוא מתעד את הנאמנות של אנשי הכנסייה לא רק לדת, אלא גם לקיום הפיזי של המקום. הנרטיב מציג את כנסיית הקבר כמקום שמאחד את הנוצרים ברחבי העולם, אך גם מייצר סכסוך פנימי בלתי פוסק בין הזרמים והעדות השונות.

לכן, פרט לכמרים גם דמותו של קצין המשטרה המוסלמי, המהווה דמות מקשרת בין מדינת ישראל לאנשי הדת הנוצרית, הופכת לדמות מרכזית. דמות מפתח נוספת היא דמות המפתח – האדם שהוא נצר לאחת משתי המשפחות המוסלמיות שהופקדו על שמירה על המפתח של הכנסייה על מנת להקל על הסכסוך בין הקבוצות הנוצריות. אולם, גם בין המשפחות המוסלמיות יש סכסוכים סביב המסורת שבעל פה של שמירת המפתח, שהחלה לפי הנאמר עוד בידי סאלח א-דין.

כנסיית הקבר נראית כמקור לאחדות דתית, באופן יחסי, בירושלים המסוכסכת. המקום הזה זוכה לפחות כותרת סביב המאבקים עליו לעומת הר הבית, אך הסרט מראה כיצד סכסוכים בין חמש עדות שונות (לאו דווקא אלו שתחשבו) ממשיכים עד ימינו בסטטוס-קוו שביר, שעבר שינויים ומאבק קשה על הכניסה למקום במועדים מתוחים כמו ימי החגים הנוצריים. סרטה של תל מספר את סיפור הסכסוך, אולם התחושה בצפייה בו אינה של פילוג אלא של אמונה והישרדות. הדבר נובע מכך שלצד הדוברים, תמונות מחיי השגרה בעיר בעתיקה ובכנסייה מציגות אקטים של אמונה והתרגשות מן ההגעה למקום הקדוש. האמונה הזו הופכת גם את הסכסוכים לכאלו הנראים כחלק מן השגרה וחלק מן השותפות שבכל זאת קיימת בין הזרמים. היא גם מחזירה את הסרט לדברי הכמרים על המסעות שהובילו אותם למקום הזה ועל האמונה שלהם. דומה כי היא פחות האמונה בכך כי זהו אכן המקום בו נצלב ונקבר ישו, ויותר בכך שזהו מקום שיש לשמר אותו עבור יתר המאמינים ולקיים בו תפילות גם עבור מי שאינו יכול להגיע.

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    חבל שהביקורת על דאו.נטאשה היתה קצת מסוייגת. לדעתי זהו סרט גדול, 10-5 הדקות האחרונות מדהימות ומעוורות מחשבה, טור דה פורס של השחקנית הראשית, דמות שלא ראיתי כמוה בקולנוע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.