• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פסטיבל חיפה 2020: הקולנוע של אריק רוהמר

2 באוקטובר 2020 מאת עופר ליברגל

כבכל שנה, גם הפעם פסטיבל הסרטים של חיפה מדגיש חלק מן התוכניה שלו למחווה לבמאי קלאסי עם הקרנת סרטיו בעותקים דיגיטליים משוחזרים. השנה, כשהפסטיבל כולו מתקיים בגרסת אונליין, המחווה היא לבמאי הצרפתי אריק רוהמר, במלאת 100 שנה להולדתו ועשור למותו. על הסרטים של רוהמר נאמר לא פעם כי הם דומים אחד לשני, או כי הם מהווים סוג של קלישאה של קולנוע צרפתי: הרבה מאוד דיבורים על מערכות יחסים רומנטיות ופילוסופיה, מעט עלילה בפועל. אולם, יש הרבה יותר מגוון בין סרטיו השונים והם גם מציעים הרבה יותר מדיאלוגים עמוסים, אם כי רוהמר אוהב ספרות כפי שהוא אוהב קולנוע ופירסם גם גרסאות סיפורים קצרים (שהיו ברובם דיאלוגים) לרבים מסרטיו. הבמאי נואה באומבך סיפר כי פעם צפה בקולנוע בכל הסרט "פאולין על החוף" (שמהווה חלק מן המחווה בפסטיבל חיפה) שהוקרן בלי תרגום עקב תקלה – ועדיין הבין מה מתרחש בסרט ונהנה מן הצפייה בו (באומבך וג'ניפר ג'ייסון לי אף קראו לבנם המשותף רוהמר). השפה בסרטים של רוהמר נוטה לדיונים ארוכים, אך יש לה קצב מוזיקלי.

אתרי הצילום של הבמאי נוטים להיות מצומצמים ולרוב יהיו שכונה בפריז/עיר נופש בקיץ. אך רוהמר מנצל היטב את הקומפוזיציות בסביבות המצומצמות לכאורה ולא פעם נופים פשוטים הופכים בסרטיו למרהיבים. אין זה מקרי כי בסרטים של רוהמר צמח גם אחד מן הצלמים הכי מוערכים בתולדות הקולנוע – נסטור אלמנדרוס, שהיה הצלם הקבוע של רוהמר לפני שהפך לכזה אצל טריפו, זכה באוסקר על "ימים ברקיע" של מאליק וצילם בין היתר את זוכה האוסקר "כל החיים לפניו" של משה מזרחי וכמה מן הסרטים הגדולים של שנות ה-70 וה-80, ואף ביים בעצמו. ארבעת הסרטים המוקדמים במחווה של פסטיבל חיפה לרוהמר צולמו בידי אלמנדרוס. האופן בו הוא מצלם את החוף הצרפתי ב"פאולין על החוף" או "הברך של קלייר", את רחובות פריז ב"אהבה אחר הצהריים" ובעיקר דירה אחת ב"הלילה שלי אצל מוד" – זו סיבה מספקת לבדוק את אפשרויות הצפייה באתר הפסטיבל.

אריק רוהמר (או בשמו המקורי ז'אן-מארי מוריס שרר) היה מורה ומרצה לשפות ולספרות בטרם החל לכתוב על קולנוע בכתב העת "מחברות הקולנוע" בשנות החמישים. הוא היה חלק מאותה קבוצה של מבקרים שהפכו לבמאים וכבשו את העולם במסגרת "הגל החדש הצרפתי", כותרת יחצנית שכתב העת בו כתבו רכב עליה בשלב מסוים. בין היתר בשנים בהם רוהמר היה העורך של העיתון והבמאי הפחות מצליח מבין אלו שחצו את הקווים מכתיבה לבימוי. בנוסף, בעוד כל המבקרים/במאים האחרים כונו "הצעירים", רוהמר היה מבוגר מהם בכעשור או יותר.

למעשה, בעוד ז'אן לוק גודאר ופרנסואה טריפו הפכו לבמאים הכי מוערכים בעולם, וקלוד שברול וז'אק ריווט זכו כבר להערכה ופיתחו את סגנונם האישי במספר סרטים, רוהמר נשאר מאחור. הוא נותר עורך העיתון וכמי שלא מצליח להשיג תקציב לסרטים באורך מלא לאחר הכישלון של סרטו "במזל אריה", חוזר לעשיית סרטים קצרים בעזרת ציוד זול. החזרה הזו לאחור גרמה לכך שכאשר הוא פרץ לתודעה, הגל כבר לא היה חדש (אף כי "במזל אריה" הוא כן חלק מתקופה זו). הפריצה המאוחרת אולי עוזרת להבדיל בינו לבין הבמאים האחרים – אצל רוהמר, הטקסט המילולי הרבה יותר חשוב ומוקפד. גם בסרטים של השאר יש הרבה דיאלוגים, אבל אצל גודאר, למשל, הם לרוב מאולתרים. אצל רוהמר, כל מילה בדיאלוג או ווייס-אובר חשובה. בנוסף, בעוד הבמאים האחרים חגגו את החופש המיני, הליכה אחר הלב ו/או טשטוש הגבולות בין אמנות והחיים, רוהמר הכניס לסרטיו המוקדמים דבר שבמאים אחרים כמעט ולא התייחסו עליו – רגשות אשם על רקע של חינוך דתי.

במהלך הקריירה שלו יצר רוהמר שלושה מחזורים של סרטים, כלומר קבוצות סרטים בלי קשר נרטיבי, אבל עם קשר נושאי או וראיציות על אותו נושא. המחווה של פסטיבל חיפה תורכב למעשה רק מסרטים אשר מהווים חלק מאותם מחזורים. הסדרה הראשונה היא "שישה סיפורי מוסר" שנוצרה בשנות הששים ושנות השבעים המוקדמות. מתוכה יוצגו בחיפה "הלילה שלי אצל מוד", "הברך של קלייר" ו"אהבה אחר הצהריים". לסדרה שלו משנות ה-80 בפסטיבל חיפה קוראים בעברית "קומדיות ומשלים", אף כי ייתכן ושם עברי יותר יהיה "קומדיות ופתגמים". אלה שישה סרטים קלילים, לרוב סביב תסבוכות רומנטיות, על בסיס פתגמים/אמירות המודגמות דרך העלילה. מתוך סדרה זו יוקרנו בחיפה "פאולין על החוף" ו"קיץ" (לא להתבלבל עם ״סיפור קיץ״, גם הוא של רוהמר אך מתקופה מאוחרת שאזכיר מיד). הסרטים בסדרה זו מדגישים יותר את הדמויות הנשיות והקומדיה בולטת בהם יותר מן המשלים/פתגמים. לא מדובר בהכרח בסרטים מצחיקים במיוחד, אך השקפת העולם בהם היא מעט יותר אופטימית, למרות לא מעט עצבות וסבל של נעורים או מערכות יחסים. מחזור הסרטים של רוהמר שצולם בשנות ה-90 נקרא "עונות השנה", והוא מכיל סרט עם המילה ״סיפור״ לכל עונה (בעברית הסיפור לפעמים הפך לאגדה). יוצגו ממנו "סיפור סתיו" ו"אגדת חורף". מחזור זה ידוע בתור זה שטרם ראיתי ממנו אפילו סרט אחד ולכן לא ארחיב עליו בפוסט זה.

במקום זאת ארחיב על מחזור הסרטים הראשון, זה שמיוצג בידי שלושה סרטים שהם למעשה שלושת הסרטים האחרונים שצולמו ושלושה מארבעת הסרטים באורך מלא מן המחזור, בו שני הראשונים היו קצרים. סיפורי המוסר הם פחות או יותר אותו סוג של סיפור בכל פעם, על גבר צעיר מתלבט בין שתי נשים המסמלות עבורו אורח חיים אחר. אחת מהן הוא תופס כאישה לעתיד וכקשורה לערכי המשפחה הקתוליים בהם הוא מאמין, בעוד השנייה היא אישה שמושכת אותו באופן מיני ולעתים (אך לא תמיד) מדברת על מין בלי מחוייבות. הבחירה של הגיבור ברוב הסרטים מותירה אותו עם חרטה מסוימת בכל מקרה. למרות הדמיון בנקודת המוצא הנרטיבית, למעשה מדובר בסרטים מאוד שונים מבחינת הקצב, הסגנון והדגשים. אדון בכך דרך שלושת הסרטים שיוצגו בפסטיבל.

"הלילה שלי אצל מוד" (My Night at Maud's) הוא הסרט הרביעי שצולם ויצא מתוך המחזור, אולם הוא ממוספר כסרט השלישי לפי החשיבה התמטית של רוהמר. זה גם היה הסרט הראשון שלו שהצליח בקופות ופירסם את שמו של רוהמר גם מחוץ לצרפת, וייתכן שהכי מזוהה עמו עד היום. הסרט מתמקד בדמותו של ז'אן-לואי, מהנדס קתולי אדוק שמתחיל לעבוד בעיר בה הוא כמעט ולא מכיר אף אחד. כבר בימים הראשונים הוא רואה בכנסייה אישה צעירה שהוא מאמין שתהיה אשתו יום אחד, אם יזדמן להם לדבר. הוא פוגש במכר ותיק ולא דתי ומסכים ללכת עמו לבקר ידידה שלו, כעסקה הכוללת קודם לכן ביקור במיסת חצות. לאחר מכן הם מגיעים לביתה של מוד, גרושה צעירה ומשוחררת שהידיד של ז'אן לואי קיווה לשכב עמה, אולם היא רומזת שהיא מעדיפה את ז'אן-לואי.

השלושה משוחחים על אמונה מול היעדרה דרך דיון (שמבוסס בחלקו על דיון טלוויזיוני שהפיק רוהמר) במתמטיקאי/פילוסוף בלז פסקל, שטען כי אמונה באל היא הבחירה הרציונלית היחידה. אולם, מוד מערערת על כך ברמיזות וטענות ואולי דרך הכנסת ההנאה ממין למשוואה, מה שמוסיף פן של הפסד בדרך החיים של האמונה ומבטל משהו מן הטענות של פסקל. בשלב מסוים השיחה בין השלושה הופכת לשיחה בין שניים ואף כי מדובר בשיחה קולחת המייצרת חיבור מידי, יש גם מתח. הם מדברים על מין ונאמנות אבל הגבר בשיחה מנסה, לפחות תחילה, להימנע מכל מגע הסותר את האמונה שלו. השחקנים ז'אן-לואי טרנטיניאן (רוהמר דחה את הצילומים בשנה על מנת שיהיה זמין) ופרנסואז פביאן, הצמד הכי מפורסם שחבר לתפקידים ראשיים בסרט של רוהמר, מייצרים כימיה של ממש. הם הופכים את הסרט לחי ביחס לכך כי רובו מציג למעשה שיחה פילוסופית על פני לילה אחד. אם כי הרגע היפה ביותר בסרט, בעיניי, הוא לא בשיחה עצמה אלא באפילוג.

בעוד "הלילה שלי אצל מוד" הוא אולי הסרט הכי דברני אצל במאי שגם ככה נוטה לדיבורי יתר, "הברך של קלייר" (Claire's Knee) הוא הסרט החזותי ביותר. הדיאלוג בו נראה משני הן לנופים ולצבעים והן למחשבות הפנימיות/קטעי יומן של הדמויות. ז'אן-קלוד בריאלי מגלם את ג'רום, גבר מאורס בחופשת קיץ בלי אשתו העתידית. ידידה מבחינה כי נערה שחיה באזור פיתחה התאהבות קלה בג'רום ומעודדת אותו לבלות בחברתה, על מנת לראות מה יקרה ואם ג'רום ייפר את המחוייבות שלו לקשר נישואין בגלל נערה מעט מתחת לגיל המותר בצרפת. במהלך הסרט, אחותה החורגת של אותה נערה מגיעה והיא קלייר מן הכותרת. קלייר פחות מוקסמת מג'רום בתחילה, אולם הוא מפתח אובססיה כלפיה ובעיקר כלפי הברך שלה.

הבעייתיות במשיכה לנערות, שקיימת בכמה סרטים צרפתיים נוכחת מן הסתם גם כאן, אך גם ההכרה כי לפעול על פי המשיכה הזו יהיה לא רק אקט בלתי מוסרי, אלא גם יוביל לפגיעה קשה בכל המעורבים. בעיקר בנערות, אשר חוות בדרכן השונה התמודדות ראשונית עם קשיי האהבה. הסרט מדגיש את מימד העינוי הפנימי והדילמה דרך כך כי האישה שהיא האופציה המסורתית כבר הושגה ומתייקמת למעשה במנותק מהעלילה. למעשה, כל שלוש הנשים (אחת בוגרת ושתי נערות) שמבלות בחופשה, כמו גם עצם החופשה עצמה, היא אלטרנטיבה לחיים המסודרים שהם העתיד של ג'רום מחוץ לחופשת הקיץ. והקיץ בא לידי ביטוי דרך שברון לב של הנערות שג'רום ספק משקיף עליו מבחוץ וספק לוקח בו חלק פעיל על מנת אולי לממש את הסטייה שלו לברך אחת ספציפית.

מול שני הסרטים הללו, "אהבה אחר הצהריים" (Chloe in the Afternoon) מציג דילמה דומה אך לא של גבר העומד להתחתן או רוצה בכך, אלא של גבר נשוי המשותקק לבגוד. מבחינה סגנונית, מול הטון הפילוספי של "הלילה שלי אצל מוד" או הפיוטיות של "הברך של קלייר", "אהבה אחר הצהריים" הוא קומדיה. הסרט עוקב אחר פרדריק, עורך דין החי עם אשתו בפרברים ונוסע מדי יום לעבודה בפריז, בעודו מוקף במזכירות מושכות בכוונה ובפנטזיות לבגוד באשתו, כולל דרך סיקוונס חלום ובו הופעת אורח של שחקניות מסיפורי המוסר הקודמים. האופציה לבגוד בפועל מגיעה כאשר לחייו נכנסת קלואי (באנגלית שמה מופיעה בכותרת הסרט על מנת להימנע מבלבול עם סרט בשם זהה של בילי ויילדר), ידידה מן העבר שנעה בחופשיות בין עבודות וגברים. היא מסמנת את פרדריק כמי שיכול לעזור לה למצוא משרה נוספת וגם להפוך למאהב שלה בשעות אחר הצהריים, כאשר כותרת הסרט היא מושג די ידוע לבגידות בין העבודה לשיבה הביתה בצרפת.

כמו בשני הסרטים הקודמים שהוזכרו, יש יותר דיון על האם לקיים מגע מיני מאשר מגע של ממש. האפשרות שהקשר בין קלואי ופרדריק יקפוץ את הסף לבגידה בפועל נגררת על פני חודשים ארוכים ושלל סיטואציות קומיות הנסובות סביב המאבק בין דיבור עקיף לישיר, ששני גיבורי הסרט נוקטים בו לפרקים. "אהבה אחר הצהריים" הוא לא הסרט הכי טוב של רוהמר בעיניי, אבל לדעתי הוא נקודה די טובה להתחיל את ההיכרות עמו, אף על פי שהוא לכאורה מסכם את המחזור של סיפורי המוסר. זהו סיכום שהוא לא ממש סיכום והמסר הסופי שלו יכול במידה מסוימת להיראות מנוגד למסר מן הסרטים האחרים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.